-
זה לא באופי שלנו להיות רומנטיקנים. זה לא באופי שלנו להתבכיין, על ימים שבהם היה טוב יותר וכמה חבל שעכשיו כבר לא. אנחנו הרי מסתכלים קדימה בחיוך ולא אחורה בערגה, אבל באמת היו ימים. היו ימים שהיתה כאן תרבות מוסיקה בועטת, מקסי סינגלים בייבוא אישי, מצעדי תקליטנים, אוספי מיקס מחתרתיים, חנויות מיתולוגיות, ספקים בלעדיים וכו'.
-
הרבה יותר משאפשר להשוות את מייקל ג'קסון לישו, ואני לא הייתי הראשון שעשה את זה, כשרוצים לדבר על תרבות הפופ כעל בשורה חדשה של אמת, אפשר לדבר על ג'ון לנון, וגם כאן אני לא הראשון. כן, לנון. האיש שטען כי הרוקנ'רול הוא הנצרות החדשה, שקבע שהוא יותר מפורסם מישו, ממנו עצמו. וקרא תגר. האיש שעמד
-
הייתם יכולים לחשוב שרות דולורס וייס מרגישה שישראל זה קטן עליה, היא כבר עזבה לאוסטין טקסס כי היא המכה של האינדי והמוסיקה האלטרנטיבית – פולק, בלוז, קאנטרי וכו'. SXSW, נגנים וזמרים מיתולוגיים – סטיבי ריי ווהן, ווילי נלסון, כריס כריסטופרסון, ווילון ג'נינגס, אלחנדרו אסקובדו. אפילו טום ווייטס קופץ מדי פעם לביקור (למרות שהוא מתגורר בקליפורניה),
-
לבקשת הקהל, וגם כי זה באמת מעניין אותי. ואני מניח שאת כולנו – הקשר בין הגנוסיס הקדום לבין הניו אייג', ובין שניהם לתרבויות הפופ והמועדונים. אני כותב רומן היסטורי ארץ-ישראלי שמעגן לתוכו את כל אלה, ויעובד לאחר מכן לסרט קולנוע הוליוודי. לאחר הצלחתו אהיה מיליונר, וכך אוכל להקדיש את כל מרצי בחיי ההנאה והמותרות, לאהוב
-
לא בכל יום מנכסים את אחת מהקלאסיקות הגדולות ביותר של הרשת (והאייטיז) לטובת תיאוריות רוחניות, אז שימו לב. מסתבר שאני הולך לגייס את הריקרול (ולא רק) לטובת הכוונות הסמויות שאני מייחס לתרבות הפופולרית. התרבות הפופולרית, לטענתי, שמה לעצמה מטרה להביא את האמת המיסטית להמונים. היא עושה את זה דרך מצעדי הפזמונים, על ידי מסרים תת-סיפיים
-
המוכתר מוציא אלבום ראשון באנגלית. כמה שזה נשמע מוזר, אחרי 19 שנה של פעילות, ומתוכן רק 6 בעברית. שלושה אלבומים בשפת האם שלו הוא הוציא ואף אחד בשפת האמנות שלו, השפה שהוא מדבר בשנים האחרונות, כבר 14 שנה, יום יום. רק עכשיו יוצא אלבום. הוא כבר כתב מחזות בשפות לועזיות, הוציא חומרים תחת שמות שונים
-
שנות התשעים היו "זמן הגורו", אבל שנות התשעים עברו ועימם כנראה שגם האידאולוגיה הצרופה של תרבות המועדונים. הקלאברים התפכחו מהאופטימיזם הבלתי נלאה שאפף אותם בתפר של סוף שנות השמונים ותחילת התשעים, והבינו שהקמפיין שלהם בצורתו המקורית לא יניב פירות. אנשים לא יאמצו את המוסיקה האלקטרונית ויזנחו את החרב והרובה, כי זהו טבעם – מלחמות ורעב,
-
שנות התשעים היו שירת הברבור של אוסף הלהיטים. הפורמט המצליח, שהמציא מחדש את מוסיקת הפופ בשני העשורים שקדמו לו, כבר לא היה מוצדק. כשאנשים צורכים את השירים שלהם בנפרד ובכוחות עצמם (ובחינם), אין הצדקה לאלבומי אמן וקל וחומר שלא לאוספי להיטים שבהם בכלל אין מסגרת. גרוע מזה – למוסיקה פיזית אין הצדקה, אז בשביל מה
-
רובוטריקים ענקיים, אמיתיים לגמרי. וגם ממכוניות. גיום ריימונד הצרפתי (שוויצרי), הוא אמן שעשה כבר דבר או שניים במדיה ויראלית, בשנה שעברה בין השאר את סרטון הסטופ-מושן הטטריס האנושי שזכה בפרס יוטיוב, ואת הפולואו-אפ שלו הפולשים מהחלל, ופונג וכו' – הוא חוזר, ובגדול. הפעם הוא מחנה מכוניות, אוטובוסים ומשאיות במגרש ענק, ובצורה שתיראה במבט מלמעלה כמו
-
האנשים שאוהבים להכתיר מלכים אוהבים גם להדיח אותם. האנשים שאוהבים להזכר בימים שהיה כל כך טוב ושהיתה עוד "סצנה" אוהבים להגיד שזה לא מה שהיה פעם. האנשים שלפני שנתיים אמרו שמינימל זה הדבר הבא, אוהבים להגיד שמינימל זה כל כך אתמול. כי מה יהיה אחרי המינימל? בואו נאמר שעדיין מינימל, וזה הרי מבאס ומשעמם, תנו
by Negus of Pop
Culture Agent 