עולם המים התת קרקעי

עולם המים התת קרקעי

במיתולוגיות האיזור מתואר מקור העולם בהבדלה בין מים עליונים למים תחתונים. שני החלקים הנבדלים האלה, התהום והשמיים, מהווים את משכן השמש במסעה לאורך היממה, וגם את המקום בו נמצאים המים – הגשם שיורד מהשמיים והנהרות שנובעים מראשי ההרים, ומצד שני מי התהום והמקום המנקז את כל הנחלים הנשפכים אליו. הסגידה לאלוהי השאול לא היתה במובן השלילי, כמי שאחראי לממלכת המתים. מלבד העובדה שבעת העתיקה העריצו מתים, ההערצה לאלוהי השאול היתה בגלל שהוא מקור החיים, משם נובעים המעיינות ומי התהום המפרים את האדמה ומאפשרים לגדל את הצמחים ושם גם נמצאים המחצבים, האוצרות והמתכות.

יש תקדים לאלים כאלה של תהומות, ובעיקר לאלים של הממלכה התת קרקעית. האדס לדוגמה, או פלוטו בזהותו הרומית שמסתבר שמקור שמו הוא מהמילה המתארת אוצרות תת קרקעיים. יש אפילו ביהדות הממוסדת פולחן תהום כמו פולחן השעיר לעזאזל. סביר להניח ששרידים מהפולחן נותרו במנהג לזרוק אבנים לבארות. בקרב הברברים היה נהוג לנחש לפי הצליל שנשמע מחפץ נופל. בתנ״ך ניתן לראות את שרידי הדימוי הזה של האל ששוכן בתהום באיוב כ״ח, ״בחלמיש שלח ידו הפך משרש הרים, בצורות יארים בקע וכל יקר ראתה עינו, מבכי נהרות חיבש ותעלומה יצא אור״.

בגדול במיתולוגיות האיזור מדברים על התפצלות של נהרות תת קרקעיים ששם נמצא הארמון של אבי האלים, זה מקור המילה ״מבכי נהרות״ (מלשון מבוך). אפשר לראות את זה גם בתהלים מ״ב, ״אלהי עלי נפשי תשתוחח על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער. תהום אל תהום קורא לקול צנוריך כל משבריך וגליך עלי עברו״. דהיינו, אלוהים נמצא בתוך מקור כל מי התהום שממנו מתפצלים המים אל מעיינות ובארות. שריד של המיתוס השתמר בסיפור גן עדן, "ואד יעלה מן הארץ", ובצורה כלשהיא הוא הופך לנהר שנפרד לארבעה ראשים.

האלוהים הזה הוא מסתבר האל ״מות״, אל השאול. לאל השאול לא סגדו בתור אל המוות, שמארח את המתים. אולי גם, כי המתים חזרו ל״אמא אדמה״ אחרי שהם מתו וזכו לקבל מברכת הארץ. אבל בעיקר כי השאול הוא משכן השמש בזמן שהיא עוברת מתחת לאדמה ובכך הוא משלים את אלוהי ההר, שגם לו היו תפקידים זהים שקשורים לשמיים ובתפקיד שלהם בנביעת מים (גשם וכאמור נהרות מראשי ההרים).

ומסתמן שזה היה תוכנו של חטא בעל פעור. פעור מלשון אדמה פעורה – העבודה לאל התהום, וזיהויו עם אלוהים אחר שאינו ה׳. הסצנריו של העבודה לאל הזה היה לעמוד על צוק גבוה המשקיף אל מקור מים. המקומות שנקראים כיום ״מצוק ההעתקים״.

המקום הספציפי בו היה חטא בעל פעור יכול להיות בסביבות ים המלח, שם יש המון צוקים המשקיפים על מאגר מים (ים המלח) שגם נחשב כארמונו של האל מות ״בית החופשית״ ו״הישימון״. לאחרונה גיליתי שגם היו כאלה שראו את הכנרת בתור מאגר המים הזה ואל הצוקים שמשקיפים אליו בהרים המשקיפים על הכנרת (ולפיכך את חטא בעל פעור, ״ערבות מואב״ בהרי הגולן). בכל מקרה, בין אם מדובר בים המלח או הכנרת, מסתבר שהמיתוסים האלה מתלבשים על הירדן.

הירדן עומד על פי המדרשים מעל סדרת פתחי מחילות המובילות לעולם תת קרקעי שמתואר בתור המקום שהיה פעם גן עדן. אחד מפתחיו של המקום הזה נמצא לטענת המדרש במעיינות בעמק בית שאן. מקורות נוספים מביאים למסקנה שהירדן כולו הוא נביעה של המים התת קרקעיים שמאיימים להציף את הארץ ורק בדרך נס הם נבלמים, אך לעתיד לבוא הם יצליחו. יש כמה וכמה "פתחים" כאלה ברחבי עמק הירדן וההרים המקיפים אותו שנחשבים כנביעות שצפויות להפוך לנחל שוצף. אחד מהם הוא הקדרון שאמור לחצות את הר הזיתים לשניים ממש כפי שהירדן עצמו מילא חלל שנפער אחרי שהר נחצה לשניים. שפתח נוסף הוא תחת אבן השתיה, ומסופר על דוד המלך שעל מנת למנוע ממנו להתפרץ היה צריך להשתמש בקמע שעליו כתוב השם המפורש.

כאנקדוטה ניתן לגשת אל המיתולוגיה היוונית ולמיתוס על מקור הנהרות שם. על פי המיתוס, לטיטאנים אוקיינוס ותטיס נולדו 3000 ילדים וכולם הפכו אלי נהר. ביניהם אלפיוס (Alpheus) ונילוס, שהיה לאל נהר הנילוס. את הירדן מציין הגאוגרף היווני פאוסיניוס בכפיפה אחת עם הנילוס כשהוא מדבר על האגדה על נהר שנשפך למאגר מים, המחובר למערכת מחילות תת קרקעיות. על פי האגדה, אלפיוס אהב את הנימפה ארתוסה, אבל היא לא רצתה אותו. הוא רדף אחריה, והיא נמלטה והפכה למעיין על ידי ארטמיס. אלפאוס הפך עצמו לנהר שנשפך אל תוך המעיין. יש האומרים שהמעיין הוא באי אורטיג׳יה שבסירקוזה בסיציליה. אלפאוס, שהתגלמותו היא נהר בפלופונסוס ביוון (Alfeios), נשפך אל המעיין בסיציליה באמצעות חיבור תת קרקעי.

באותו איזור גאוגרפי ממש בסיציליה ישנה במיתולוגיה עוד התרחשות הקשורה להאדס, אל השאול ולפיכך המחילות התת קרקעיות. קיאנה ואנאפוס היו שני נימפים שניסו למנוע מהאדס לחטוף את פרספונה. כעונש הפך אותם האדס לנהר ולמפל, שכיום מגולמים בנהרות אנאפו וסיאנה שבדרום סיציליה. הסיאנה נשפך אל האנאפו, שמשמעות שמו ביוונית היא ״בלוע״, מפני שלעיתים הוא פעמים נראה שמתחבא מתחת לקרקע. בשתי האגדות, על אנאפוס ועל אלפיוס, מדברים על מקור מים שמתערבב עם מקור מים אחר. מאחר ששתי האגדות מדברות על אותו איזור גאוגרפי לא מן הנמנע ששתי האגדות מקורן באחת ושתיהן מהוות גרסה יוונית למיתוס הכנעני על מלחמת הירושה של אל.

במלחמה זו בעל הרג את ים (אל הנהרות) ולבסוף מות (אל השאול) הרג את בעל. לאחר שענת אחותו של בעל החזירה אותו לתחיה, ובאי יכולתו להרוג את מות, הוא נאלץ לרדת אל השאול ולעלות ממנו באופן מחזורי. המיתוס מתגלם בנהר הירדן, שנשפך תחילה את הכנרת ומשם יורד ונבלע בים המלח, שנחשב לארמונו של מות (פאוסיניוס מתאר את הירדן כנהר ה״נבלע״ במאגר מים). המים עצמם חוזרים בסופו של דבר אל הירדן באמצעות כוחו של בעל כאל הסער שאחראי על הורדת הגשם. הירדן נובע מהחרמון, מקום מושבו של בעל.

אני לא יודע מה מקור השם חבש, אבל בנצרות יש את ה- abyss, שזה התהום לשם ייזרק השטן. אני מניח שמקור השם חבש הוא abyssinia, והאטימולוגיה של ה- abyss היא מהפסוק ״מבכי נהרות חיבש ותעלמה יצא אור״. כאמור, מבכי פירושו מבוך, מקור של נהרות המתפצלים ממקור תת קרקעי משותף. לפי המתפרשים ״חיבש״ פירושו ״תיקן״, ״ייסד״. בחבש נמצאים שניים ממקורות הנילוס העיקריים: הנילוס הכחול והנילוס השחור.

  • עולם המים התת קרקעי
  • עולם המים התת קרקעי
  • עולם המים התת קרקעי
  • עולם המים התת קרקעי

המיתוס הגלילי

המיתוס הגלילי

התאוריה של אלחנן ריינר בנויה על כך שבארץ ישראל קיימות מסורות איזוריות (״רגיונליות״) שמנכיחות את הסיפור המקראי, ובכך מפרשות את המקרא לא בהכרח בצורה הנאמנה לו גאוגרפית, אלא כחלק מפולקלור וצביון הסביבה. כך, העבירה יהדות הגליל כבר במאה ה-2 לפנה״ס את כל מאורעות התנ״ך אל חבל הארץ שלה, ודמויות ״דרומיות״ מובהקות, או ״ישראליות״ מובהקות נוכסו אל הגליל.

בין הדמויות שנוכסו לגליל ניתן למצוא את שלושת האבות, שנים עשר השבטים, משה, אהרן ומרים, שופטים כגון שמואל וכמובן יהושע בן נון. האחרון נחשב במיתוס הגלילי כמייסד הגליל, ולפיכך ברוח השיבה הנצחית גם כשליט הלגיטימי היחיד שבו, כלומר, כדמות ארכיטיפית למשיח, שיתגלה בגליל ויחזיר ליהודי הגליל את גאוותם. כמשיח, על כל תכונותיו האגדיות: ״והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע״, הוא שולט בכוחות הטבע ומסוגל להרוג במילתו אנשים. התכונות האלה יוחסו ליהושע ומיוחסים לכל דמות שהיה נראה (או שבאמת היתה) שתשיב לגליל את כבודו האבוד. במאמרו ״בין יהושע לישוע מסיפור מקראי למיתוס מקומי״, הוא מראה כיצד דמויות רבות מההיסטוריה היהודית הגלילית היו בנויות כבבואת דמותו של יהושע המיתי, כולל ישו הנוצרי, שמסורת רשב״י באה להתעמת איתה ולהעביר את תכונותיו אל דמות ״מהוגנת יותר״ מאשר ישו (על כך במאמרו ״יהושע, ישוע, רשב"י: פרקים מעולמו הדתי של יהודי גלילי בשלהי העת העתיקה״).

ובגלל שיהושע מקושר אסוציאטיבית אל השמש, ניתן גם לקשור אותו ואת ״תמנת חרס״ בה הוא נקבר, אל שמשון הגיבור הקרוי על שם השמש, וכך את שמשון הגיבור עצמו אל הגליל, למרות שבמפורש הוא קושר אל עזה הדרומית. והדבר יכול להסביר כמה גלגלי מזלות בבתי כנסת עתיקים ברחבי הגליל (כמו המצורף מבית אלפא), שבלי הלינק הזה נראים כמו סלט פגאני-יהודי לא מובן, ואיתו הכל מסתדר כמו לבני לגו.

המשותף למסורות האלה כולן הוא שהן עברו בעל פה ולא עלו על הכתב אלא בשברי רמזים שהסתבר שטושטשו במדרשים ה״ממוסדים״. רק בזמן מסעי הצלב כשכמה נוסעים יהודים תרו את הארץ, ורשמו את המסורות מפי יהודי הארץ ה״מוסתערבים״, צצו המסורות האלה מחדש. מעניין שהמסורות האלה שימרו את הרוח המשיחית העולה מהמיתוס הגלילי, דבר שלא היה קיים באשכנז וספרד לפני שאותם ״שערי ארץ ישראל״ נפתחו. בעיקר בולטת הרוח המשיחית הזאת בחיבור ״ספר זרובבל״ שנכתב במקור במאה השביעית, והנראטיב שבו מזכיר את הסיפור הנוצרי (אנטיכריסט, אם המשיח וכו׳). רק באמצעות שיוכו לסופר גלילי ששימר מסורות קדומות, ניתן להבין את הקשרו.

שורה תחתונה: הדרך לפרש את התנ״ך באמצעות הנכחתו באיזור הגאוגרפי, הופכת את התנ״ך מאוגדן ספרים שניסה לספר כביכול היסטוריה, ללא יותר מסאגה המגוללת מיתוס שמגולם בתרבות הארצישראלית. וכך יש להבין אותו. אנשים החיים את הסאגה המיתית הזו יום-יום הם אנשים שמחוברים לרגבי האדמה עליה הם חיים – זו כנראה מטרת כתיבתו של התנ״ך.

את הרצאותיו של אלחנן ריינר בנושא ניתן לראות בעמוד שלו ביוטיוב ובעמוד של הספריה הלאומית (1,2,3)

  • המיתוס הגלילי
  • המיתוס הגלילי
  • המיתוס הגלילי
  • המיתוס הגלילי

האבולוציה של הדת כשינוי פרדיגמות

במדעי הדתות יש את התאוריה של דייויד יום שמתייחסת אל הדת בתור מדע פרימיטיבי. קיימת גם התאוריה של אוגוסט קונט שסוברת שיש בכל רעיון אנושי שלושה שלבים. החל משלב שבו אנחנו נותנים תשובה אוטומטית לכל השאלות שאנו לא יודעים, תשובה בשם ״אלוהים״, ועובדים ללא מתודה מסודרת שבונה את תפיסת העולם שלנו, וכלה במצב שבו אנחנו לא נותנים תשובה אוטומטית לכל השאלות שאנו לא יודעים כי אנחנו כן עובדים לפי מתודה מסודרת ולכן אי הידיעה שלנו דווקא מדרבנת אותנו לדעת עוד.

גם לפי קונט ניתן לראות את הדת כמדע פרימיטיבי, אבל כמדע שעבד בצבירת ידע שלא על בסיס המתודה המדעית הסדורה של ניסוי (אמפירי) והסקת מסקנות, אלא על טקסים כמו-מאגיים שבמסגרת הסדר החברתי רק אנשים מסוימים בחברה היו חשופים לידע שמאפשר לקיים אותם, והאנשים האחרים רחשו כבוד לאנשים על הידע שהחזיקו. זאת לעומת המצב כיום שבו כן עובדים על בסיס מתודה, המתודה גלויה והממצאים שלה גלויים, כלומר כל מי שרוצה יכול ללמוד אותם (גם אם הם עולים כסף, לימודים באקדמיה), המדע שימושי ותוצריו נמצאים בכל בית בית – יש דמוקרטיזציה של ידע. כשמדברים על זה כך, זה מקבל מימד סוציאליסטי. גם על כך יש תאוריה, אבל מה שמעניין אותנו במימד הסוציאליסטי הזה הוא שבמסגרת הדמוקרטיזציה הזו, יש גם מאבקים חברתיים ומהפכות. המהפכות האלה לא חיבות להיות מהפכות בדם, אבל אנחנו בהחלט רואים שבמשך ההיסטוריה הממסד הדתי נלחם בכפירות, שחלקן אכן היו על רקע דמוקרטיזציה של חוויה דתית, באמצעות דם – מלחמות קודש, מסעות צלב, אינקוויזיציות וכו׳.

מאבקים רעיוניים שכאלה מקבלים צורה של מודל באמצעות התאוריה של תומאס קון על מבנה של מהפכות מדעיות. התאוריה של קון סוברת שהמדע מתקדם באמצעות קפיצה בין פרדיגמה לפרדיגמה. פרדיגמה היא תפיסת עולם שמבוססת על תאוריה. ברגע שיש סדקים בתאוריה, מנסים לסתום אותם. אבל ברגע שיש יותר ויותר סדקים, והסתימות לא מספיקות, התאוריה נכנסת לסכנת טביעה. יהיו אלה שיתכחשו לכך, אך יהיו אלה שינסו למצוא פתרון אחר שישאיר אותם בחיים – בין אם לייצב אותה, בין אם לחפש דרכי מילוט, ובין אם פשוט לחפש תאוריה אחרת. האנשים שיתכחשו לדעיכתה של התאוריה, יהיו כמו נגני התזמורת על הטיטניק, שינסו להרגיע את הלחץ, ולגרום לאנשים לשכוח או שלא להבין שהם אכן נמצאים על ספינה טובעת.

כמובן שהכוונה היא לא להציג דת כספינה טובעת, אלא כדי לדמות רעיונות שמתחלפים, תפיסות עולם שמתחלפות בצורה ההגיונית ביותר – אנשים קופצים מרעיון לרעיון ברגע שהרעיון הזה לא מלא חורים כמו בגבינה שוויצרית. השלב שבו מתחילים להיות חורים נקרא ״אנומליה״, בשלב שבו סותמים את החורים נקרא ״פתרונות אד-הוק״, השלב שבו מתחילים להיות הרבה יותר מדי חורים, נקרא ״משבר״ או קטסטרופה, השלב שבו אנשים מתחילים למצוא פתרונות חלופיים נקרא פרה-פרדיגמה. השלב שבו אנשים נמלטים על נפשם, והתזמורת מנגנת נקרא מהפכה. אבל גם אחרי שתהיה מהפכה, והסדר הרעיוני יחזור להיות ״נורמלי״ זה לא הופך אותו לחסין מפני מהפכות עתידיות, כי זה טבעם של רעיונות.

גם את האבולוציה של הדת ניתן להסביר בצורה כזו: האבולוציה של הדת התחילה כמדע פרימיטיבי, מה עוזר לך לחיות ומה מפריע לך. המסקנה של קדמונינו היתה שמה ששולט בעולם הם רוחות, ואם מבצעים ריטואלים כלפי הרוחות האלה מתברכים בהן או מתקללים בהן. באיזה שהוא שלב הם הבינו שלא מדובר ברוחות אלא בחוקי טבע ברורים, והם הסיקו שמי שמפעילים את חוקי הטבע האלה הם האלים ולכן יש לרצות אותם כדי שחוקי הטבע יעבדו. ברגעים שחוקי הטבע עבדו לא כפי שהם הכירו, הם פירשו את זה ככעס של האלים. עד שגילו שהאלים לא כועסים כי בעצם אלה תופעות טבעיות שקורות אם יש טריגר כלשהוא. הבעיה היא שחלק מהטריגרים האלה הפכו להיות טאבו. חלק אחר גרם לדת להתיישר על פי הגילויים החדשים, וכך הומצאו אלים חדשים ותתי אלים, ומיתוסים חדשים שיסבירו את האנומליות האלה. זה מה שנקרא ״פתרונות אד-הוק״. אבל הפתרונות האלה יצרו בלאגן בסדר האלילי, וזה הביא את האנשים לחפש פתרון טוב יותר. כאן היתה המהפכה המדעית הראשונה, המונותאיזם.

במקביל המציאו את הכתב. באופן כללי הסיפור של הדת היה אמנות של מספרי סיפורים. הם זלזלו בכל ידע סטטי שלא ניתן לשנות אותו באמצעות סיפור, ולכן גם אחרי שהמציאו את הכתב מיעטו להעלות על הכתב דברים, חוץ מהדברים שנראו בעיניהם כאמת שבלתי ניתנת לערעור. וגם אחרי שהדברים עלו, הסתובבו פרשנויות של הטקסטים שיתאמו את התגליות החדשות, שגם אותן העדיפו בהתחלה להעביר בעל פה ולא בכתב. כזכור, כל מה שנכתב היה ידע סטטי ולא בר שינוי, שמסוגל להתגבר על אילוצי הזמן והמקום. לכן הכתבים האלה קודשו כי הם מתעלים מעל לזמן ולמקום ושייכים למימד טרנסצנדנטי. ובגלל שאי אפשר לשנות את הכתוב, המסורת נולדה באמצעות דייקנויות בטקסטים כתובים, בצורת הקריאה שלהם, בצורת ההבנה שלהם באמצעות פיסוק והטעמה. כך היה עם כתבי הומרוס וכך היה עם התנ״ך. כל ידע שלא תאם את התגליות החדשות, בגלל קדושתו של הטקסט, נאלץ להתיישר עם הכתוב באמצעות פרשנויות. כך היה עם חז״ל וכך היה עם אבות הכנסיה.

כלומר, דתות הספר האמינו בסמכות נצחית של כתבים, זו היתה המתודה המדעית שלהם, וכל ידע שלא תאם אליה היה חייב להתיישר על פי אותה הסמכות. ברגע שהתעורר ספק, התשובה שלהם היתה ברורה, אבל זה לא הפך את זה למשהו ששונה מחור. אכן היו להם פתרונות אד-הוק. הדת היתה מבוססת על הידע המדעי שהיה להם נכון לאותה התקופה, או יותר נכון נכון לתקופת כתיבת הכתבים המקודשים, ונכון למציאת הפתרונות אד-הוק שהתאימו לבסיס הדברים. אם ניתן לדבר במונחים שלנו כיום, חכמי דת היו בעל ידע כלשהוא בפיזיקה, כימיה, מתמטיקה, אסטרונומיה וכו׳ שאפשרו לנהל לנהל את חיי הדת, לבצע ניסים או לסגוד לתופעות שנחוו כמו ניסים, כשהיו לניסים האלה הסברים רציונליים הדברים התפרשו כפילוסופיה, כשלא היו הם התפרשו כמיסטיקה. היו כמובן כאלה שניסו לחפש פתרונות רציונליים יותר לתופעות כלשהם, אכן התעוררו כל מיני פילוסופים מטעם עצמם אך כל עוד הדבר לא סתר את בסיס הידע הקיים לא היה אכפת לאף אחד. הבעיה היתה כמובן כשהוא החל לסתור.

הפרצה הזאת במדע שהביאה אנשים לכדי כפירה, נקראת אצל קון ״אנומליה ומשבר״. האנשים שנצמדו לבסיס הקיים, טענו שכשיש סתירה בין מסורת לבין חידושים פילוסופיים, יש עדיפות למסורת כאמור בגלל נצחיות הטקסטים. אנו רואים את זה לדוגמה ביהדות עם היחס לאסטרונומיה: ר׳ יהושע שהיה אסטרונום מוכשר (הוריות י׳ א׳), האמורא שמואל היה אסטרונום מוכשר לא פחות ממנו והיה בקיא לא רק באסטרונומיה ההלניסטית אלא גם הבבלית. ר׳ חנניה בן אחיו של ר׳ יהושע שלמד מדודו, היה בקיא גם הוא באסטרונומיה וביקש על פי הידע המדעי שיש אצלו לקדש חודשים גם בחו״ל. בעיני חכמים זה לא מצא חן והם איימו עליו בנידוי (ברכות ס״ג א׳). גם על ר׳ יהושע איימו בנידוי בגלל שחישובי האסטרונומיה הביאו אותו למסקנה שחודש תשרי אמור להתחיל במועד אחר מאשר המועד ״המסורתי״ שקודש על פי עדים. ״סוד העיבור״ הביא את היהדות אל פני משבר, שבסופו של דבר נפתר בצורה לא צפויה.

סוד העיבור היה מרכזה של הדת היהודית. עיקרו היה לקבוע מתי יוקרב קרבן הפסח, שכן כתוב בתורה שפסח צריך להיות באביב. על פי העיבור האריכו את חודש אדר כדי לדחות את פסח ככל שצריך. הדבר הזה קבע גם מתי תהיה שנת השמיטה, שבה האדמה צריכה לשבות. הדברים האלה היו במרכזם של הפולחן, הפולחן של המצוות התלויות בארץ והפולחן של בית המקדש. אבל אז בית המקדש נחרב והעם גלה. מה היה בעצם הצורך בעיבור החודש?

זה כמובן לא הדבר היחיד שהחורבן ערער. החורבן ערער לגמרי את האמונה באל. לפני החורבן, הרי כולם השתוממו מהיכולת של אלוהים לבצע על בסיס יום-יומי ניסים כמו לדוגמה עשרת הניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש. אבל אז המדע הנורמלי נגמר. היהודים פשוט לא הצליחו להבין איך אלוהים מסוגל להחריב את אותו המקדש. משהו התערער אצלם. זה התבטא בתאוריות שמטילות ספק ביכולותיו של אלוהים, אצל חלק זה גרם לשינוי בתפיסה הדתית לכיוון אתאיזם או שנאת האל, אצל חלק זה גרם לשינוי בתפיסה הדתית לכיוון חיי מעשה ריטואליים שמסייעים לכאורה לאל במאבקו. ואולי אלוהים עצמו עבר חילוף פרדיגמה כשהחליט שהפולחן הגשמי לא חשוב לו, כי אם התשובה והפולחן הרוחני בתוך נפשו של האדם.

היו זרמים שנצמדו לדת בצורה זו אחרת, אבל אצל כולם ההצמדות לפרדיגמה היתה אחד מהשלבים המבוטאים ב״מבנה המהפכות המדעיות״. הם רדפו באותה תקופה אנשים שחרגו מה״אורתודוכסיה״ שהגדירו מאותה הסיבה, כי הצמדות לפרדיגמה בעידן משבר היא בנפשו של ״המדען״ ולפעמים גולשת גם למקומות רגשיים. אבל גם המאבק הזה לא אומר שמאז העת העתיקה הדת עצמה לא עברה בעצמה כל מיני מהפכות, המהפכות חדרו גם לזרם המרכזי של הדת, בגלל כל מיני פתרונות אד-הוק מוצלחים. והדוגמה הכי טובה של הטמעות של רעיונות ״זרים״ לכאורה בדת היא הדואליזם שחדר את שריון המונותאיזם. כך כיום למרות שאנשים מגדירים את עצמם מונותאיסטים הם עדיין מאמינים בקיומו של השטן, גן עדן וגיהנום, כור המצרף, עילוי נשמות וכו׳ וכו׳. כי הסדקים שנוצרו במונותאיזם כשהשאלות שאלה הפתרונות שלהם עלו, הביאו לידי מצב שבו פתרון האד-הוק היה מספיק חזר כדי שישתלב במערכת האמונות.

  • האבולוציה של הדת כשינוי פרדיגמות
  • האבולוציה של הדת כשינוי פרדיגמות
  • האבולוציה של הדת כשינוי פרדיגמות
  • האבולוציה של הדת כשינוי פרדיגמות

גלגול נשמות ביהדות

לכאורה, הפעם הראשונה שמוזכר גלגול הנשמות ביהדות הוא חוטר סורר בשם קבלת האר״י, או יותר נכון כפי שהושמה בפי תלמידו ר׳ חיים ויטל במאה ה-16. על פי ויטל, גלגול הנשמות אינו גלגול של נשמה מלאה בתוך גוף אחר, אלא של חלקים פגומים בנשמה, הפסולת שלה, שנקראים ״ניצוצות״ שחוזרים הם להתגלגל עד אשר יתוקנו. בספר הגלגולים הוא כותב: "דע, כי אף על פי שתמצא כתוב אצלנו במקומות רבים, כי פלוני נתגלגל בפלוני, ואחר כך בפלוני וכו', אל תטעה לומר כי הנשמה הראשונה עצמה, היא המתגלגלת תמיד. אבל העניין הוא, כי הנה כמה שורשים לאין קץ נתחלקו נשמות בני אדם, ובשורש אחד מהם יש כמה ניצוצות נשמות לאין קץ, ובכל גלגול וגלגול נתקנים קצת ניצוצות מהם, ואותם ניצוצות שלא נתקנו, חוזרים להתגלגל להיתקן. ואותם שכבר נתקנו, אינם מתגלגלים, אמנם עולים ועומדים במדרגה הראויה להם".

נתחיל ונציין שהרעיון שאנחנו ניצוצות יסודו בדת ההודו אירופית הקדומה. יש מעגל חיים ומוות שרק באמצעות טכניקה מסויימת אפשר להשתחרר ממנו. בהינדואיזם המעגל נקרא סמסרה והשחרור נקרא מוקשה. כל דת שקיבלה את העקרון הזה הגדירה את הטכניקה הזאת בצורה אחרת. היהדות ספציפית הגדירה את זה באמצעות "קידוש ה", כלומר מילוי ה״ייעוד״ שלך בעולם. הייעוד יכול להיות בדרכים שונות, אבל הרעיון העיקרי, והוא משתף לדתות ה״דואליסטיות״, שמדברות על מלחמה של טוב ורע – אתה במלחמת קודש ואם תכנע, כוחות הרוע ינצחו. לכן עליך להמשיך ולהתמיד ולחנך את בני בניך עד שכוחות הטוב יינצחו, ועל מנת לסייע לכוחות הטוב עליך להאמין. בנצרות הכוונה היא להאמין שישו הוא המשיח שקם ומת לתחיה, ביהדות הכוונה היא לומר שמע ישראל ולייחד את ה'. המלחמה נמשכת כל עוד לא 100% זוקק. והניצוצות הללו הם אותם ה-0.0001% שעדיין לא זוקק. אנחנו הניצוצות הללו.

כאמור, הרעיון הזה אינו יהודי. היהדות עצמה קיוותה להיות מונותאיסטית, וכל הרעיון של מלחמה בין טוב ורע היה זר לה, כי ה׳ הוא הטוב והרע יחדיו. לתת ליהדות פרשנות דואליסטית גבלה בכפירה, כאילו קיימות שתי רשויות. גם אם נאמץ את השיטה שהתפתחה מאוחר יותר לזו הקבלית, שישנם ״מזיקים״ שהם שלוחי ה׳, ומנסים להעמיד אותנו במבחן, וה׳ מעוניין שנתקרב אליו כדי להוכיח שאנחנו עומדים במבחן הזה – זה עדיין מריח רע. ולכן היהדות טשטשה את היסוד הזה.

או יותר נכון הצניעה אותו, אם לא דחתה אותו בפעמים היחידות שדיברה עליו. הרעיון היה קיים. רק לא במיינסטרים. ואכן אנו רואים בכתבי השו״ת לפני ימי הביניים שאין אזכור לזה. עם זאת, האר״י ותלמידיו לא היו הראשונים שדיברו על זה. זה הופיע לפני, כמו לדוגמה הפיוט ״אלה אזכרה״ שמדבר על כך שהרוגי מלכות היו גלגול נשמות של עשרת השבטים שמכרו את יוסף.

עם זאת, הדחיה ב״יהדות הנורמטיבית״ היתה של רעיון גלגול הנשמות עצמו, כלומר הרעיון שיש נשמות שעדיין לא תוקנו וחוזרות להתגלגל שוב ושוב. לא של רעיון ההתגלמות, או הטיפולוגיה. הרעיון שיש קשר בין אירועים בהיסטוריה, ולכן יש קשר בין המשתתפים באירועים היה קיים כבר בעת העתיקה. כמו כן היה קיים הרעיון שאנשים שמקבלים השראה מייחסים אותה לדמויות מהעבר, וכך יכולים לדבר בשמם, או כותבים בשמם. כלומר הרעיון של הפסבדו-אפיגרפיה, לא היה נסיון הונאה של הכותבים לייחס את דעותיהם לקדמונים לצורך מתן אותנטיות לרעיונות שלהם אלא בגלל אמונה שהרעיונות האלה הגיעו אליהם דרך מתווכים. לדוגמה, המלכים האמינו שהם התגלמות של מלכים קודמים גם אם לא היו מאותה השושלת, אצל מלכי מצרים הדבר היה רגילאך והרעיון הזה המשיך עמוק עד לימי הביניים. הפרנקים האמינו שהם הממשיכים הישירים של המלכים הרומיים, על אף שהיו ברברים. המלכים שעשו רפורמות דתיות האמינו שהם התגלמות של קונסטנטינוס, וכל אחד הגדיר את עצמו מחדש כקונסטנטינוס החדש. המלכים האנגליים על אף שהיו ממוצא צרפתי, או דני, או סקסוני, האמינו שבהיותם בבריטניה שורה עליהם הברכה שניתנה לקלטים הבריטוניים המקוריים. וכן הלאה.

כאמור, הדבר הזה היה גם ביהדות. התנ״ך עצמו מדבר על כך שהמשיח יהיה צאצא טיפולוגי של דוד המלך, ושהמבשר שלו יהיה צאצא טיפולוגי של אליהו הנביא, או אליהו הנביא עצמו. הדבר הזה השתמר כמובן ברעיונות של משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, על אף שאפרים ומנשה מקובלנו שגלו ונעלמו בין העמים, עדיין יש התגלויות שלהם פה ושם. כת קומראן האמינה שזהותו של ״מורה הצדק״ היתה גלגול של דמויות כגון עזרא (ויש האומרים שגם פיתגורס). הם האמינו שהיריבים שלהם הם צאצאים של שבטי אפרים ומנשה.

סביר להניח שביהדות הנורמטיבית הרעיון הזה גם כן טושטש, כי הוא אפיין את הכתות הסוררות, כמו הגנוסיס והנצרות. אצל הגנוסטיקנים האמינו בסוג הזה של הגלגול, ״הראינקרנציה״. הם האמינו שהנשמות של הצדיקים כולם מקורם בנשמה של ״סופיה״, מידת החכמה שבראה את העולם. הנוצרים האמינו שיוחנן המטביל הוא ראינקרנציה של אליהו הנביא וישו הוא ראינקרנציה של דוד המלך. רעיון האינקרנציה התקיים כאמור ביהדות. התנ״ך בנוי כולו כאינטרטקסט שבו יש מוטיבים שחוזרים בכל השכבות הסיפוריות שלו כאילו שכל הדמויות הן התגלמות של דמות שהתגלגלה ביניהן, דמות המשיח וה״אטריבוטים״ שלו כגון המטה, החמור וכו׳.

המקור של המיתוס הזה של ראינקרנציה הוא הלניסטי, מהפילוסופיה האפלטונית והאורפיזם. בשונה מהרעיון של גלגול הנשמות ההינדואיסטי שבמסגרתו הנשמות נשארות במעגל החיים, שם לא האמינו שהנשמות עצמן משתמרות אלא שהיסודות שמרכיבים את הנשמה משתמרים. כל נשמה משמרת יסוד טוב ויסוד רע, הם כינו את זה יסוד טיטאני, וטענו שיש ביכולתו של האדם לתקן את היסוד הזה. כלומר בכל אחד מאיתנו יש התגלמות של טיטאן והתגלמות של אלוהים, ותפקידנו להרוג את הטיטאן שבתוכנו על ידי חיזוק היסוד האלוהי.

האבחנה הזאת כאילו שהאינקרנציה מוטמעת ביהדות מימים ימימה שנויה מאוד במחלוקת ויכול להיות שהקביעה הזאת תרגיז את חלק מהחוקרים. מהסיבה שלטענתם התנ״ך מורכב משכבות-שכבות, ולא כמונולית בעל נראטיב עקבי, ולכן אין תוקף לפרשנות הרמנויטית של התנ״ך, שמניחה שמי שכתב את התנ״ך היה מודע לחלקים אחרים כלשהם בו, ובטח שלא לכל החלקים.

מה שאנו מדברים עליו מניח מראש שהנראטיב של התנ״ך שיש בידינו, נכתב באופן מודע מתוך השקפה עקבית המייצגת את הרעיון הפילוסופי הזה של מסע הנשמה אל מה שנקרא בהינדואיזם ה״מוקשה״, היציאה מה״סמסרה״. בפילוסופיה היוונית קוראים לזה אטרקסיה, קתרזיס, אקסטזה וכו׳. מי שחי את החיים על פי ה״מדריך״ להגיע אל המצב המנטלי הזה, הוא מי שגואל את נשמתו. ביהדות המדריך הוא המצוות הוא המונותאיזם. בנצרות המדריך הוא האמונה בישו וביצוע הסקרמנטים.

ניתן להיות ספציפי יותר ולכנות את ה״התגלמות״ וה״טיפולוגיה״ כרעיון ה״מאנה״ במדעי הדתות. הרעיון שה״רוח״ יכולה להתגלגל בין ישויות כחלק מתהליך קוסמי. וגם הטקסים הדתיים הם התפתחות של אותו רעיון, באמצעות הקיום שלהם מנסים להחיל את ה״רוח״ הזו באלה שמבצעים את הטקסים. ה״חפצים המקודשים״ מסוגלים להעביר אותה אל המבצעים אם ״ישתמשו בהם כהלכה״.

  • גלגול נשמות ביהדות
  • גלגול נשמות ביהדות
  • גלגול נשמות ביהדות
  • גלגול נשמות ביהדות

לאן נעלם פילון

לאן נעלם פילון

אם היינו מסתמכים על חז״ל, כל מה שקשור ליהדות מצרים כנראה היה נשכח, על אף שבתקופת המשנה אלכסנדריה היתה ה״ניו-יורק״ של היום, והאוכלוסיה היהודית תפסה מקום חשוב בחיי החברה והרוח שם. פילון האלכסנדרוני היה פילוסוף ומנהיג בקהילה היהודית שם, ומסתבר שגם אחיו של גובה המיסים הראשי במצרים, שאולי העובדה שבנו היה מהנציבים ביהודה לפני החורבן ויועץ ומפקד בצבאו של טיטוס בזמן החורבן, גרמה לפילון להשתכח, או שמא העובדה שאיכשהוא תורתו לא עלתה בקנה אחד עם זו של חז״ל. בכל מקרה, כתביו השתמרו אצל אבות הכנסיה, ובדרך כלל נותנים לו את הקרדיט על כך שישו הוא ה״לוגוס״, דבר שמתבטא גם בבשורה על פי יוחנן. אולי זו עוד סיבה שפילון השתכח אצל היהודים, תרומתו למחשבה הנוצרית. סיבה אפשרית נוספת היא כמובן העובדה שפילון הושפע מאוד מהפלטוניזם התיכון ונהג לפרש את התורה בצורה אלגורית, יותר מדי אלגורית, עד למצב שהיה אפשר להבין כאילו למצוות אין ערך מעשי מלבד היותם סמלים, דבר שלא מצא בעיני חז״ל.

לא ברורה לגמרי הסיבה להדרתו, אבל היא עובדה. ולפיכך מיעוט האינפורמציה לגביו. עם או בלי קשר, לא ידוע הרבה על פילון. הוא נהג להרחיק עצמו בכתביו, ומלבד דיווחים חיצוניים כמו לדוגמה של יוסף בן מתתיהו ומעט פרטי טריוויה שפילון עצמו מנדב בכתביו המאוחרים, לא ברור אם יש מספיק בשר כדי לכתוב עליו ביוגרפיה. אפילו גילו, שנת הולדתו ומותו, הם השערה. לכן, כשרוצים לכתוב ביוגרפיה, הדבר היחיד שניתן לעשות הוא לנסות ולהתחקות אחר קורותיו דרך כתביו, תוך התייחסות להוגים אחרים בני התקופה, להשוות ולעשות אינטרפולציה על מה שיכול היה להיות בראשו של פילון. מארן ניהוף מהאונ׳ העברית, שעשתה דבר כזה בספרה ״פילון האלכסנדרוני״, מכנה את האתגר ככתיבת ״ביוגרפיה אינטקלטואלית״.

מה ניתן אם כן להסיק מכתביו? הדבר היחיד שידוע בבירור הוא שבתקופת קליגולה הוא עמד בראש משלחת של יהודים לקיסר, כדי ללמד זכות על הקהילה היהודית בתקופת לעז ומצוקה מצד השלטונות הרומיים והאוכלוסיה היוונית בעיר. האירוע הזה משמעותי לפחות על מנת שישתמר במקורות יהודיים, אבל אין. המקורות היחידים הם כתביו של פילון עצמו ודיווחו של יוסף בן מתתיהו, דור אחד אחריו. מאחר שלא ידוע אילו כתבים נכתבו מתי, ניתן רק להסיק על פי ניתוחם הפילוסופיים.

ניהוף מסיקה לפי זה בעיקר שהכתבים שכתב לפני והכתבים שכתב אחרי, שונים באופיים, פונים לקהל יעד אחר, וגם מדברים ב״שפה פילוסופית שונה״ – כלומר הנסיעה לרומא ״פתחה עולם״ בפני פילון, וגרמה לו לפנות החוצה במקום פנימה, דבר שגם שירת אותו מהבחינה הדיפלומטית. הכתבים שכתב לפני פלטוניים יותר ברוחם ופונים לקהל יהודי, הכתבים שכתב אחרי סטואיים יותר ברוחם ופונים לקהל הרחב, ברוח הצייטגייסט של המאה הראשונה. הקהל היהודי מבין עניין יותר ביהדות ולא צריך להסביר לו קטנות, הכתבים המאוחרים כתובים בטון יותר אפולוגטי ופרזנטטיבי משום שהוא מדבר אל האינטליגנציה הרומית. הוא מדבר גם בשפתם, ומתכתב עם מיטב האינטלקטואליים של דורו. על אף שהוא כותב יוונית ולא לטינית, יש להניח שהשפה היוונית היתה מובנת לשכבה המשכילה. הכתבים המוקדם מדברים גבוהה-גבוהה וחצי מיסטיים, הכתבים המאוחרים יותר מעשיים, מתרכזים בדרכי האדם בחברה. הכתבים המוקדמים מתייחסים אל הגבריות כאל מעלה רוחנית גבוהה יותר מאשר הנשיות ולכן מדירה את הנשים מ״היכל הרוח״, המאוחרים מנכיחים יותר את הנשיות ומכירים בכוחן הרוחני. ובעיקר, הכתבים המוקדמים מתייחסים אל אלוהים בתור ישות טרנסצנדנטלית שעל מנת להתאחד איתה יש צורך לצאת מן העולם, המאוחרים יותר אימננטיים, מדגישים את נוכחותו של האל בעולם ועוסקים בבריאה, בטבע, ב״חיים על פי הטבע״, שאינם אלא חיים על פי הצו האלוהי, ועל כן גם שמירת המצוות.

ניהוף מדגישה שפילון לא הפך לסטואי, אלא רק השתמש בטרמינולוגיה הסטואית ותרגם אותה ״לתיאולוגיה יהודית בניחוח אפלטוני״. לאור העובדה שהתיאור הזה מתאים במדויק לגישה החז״לית, ומסתמנת כרוח התקופה, בה היהדות הפכה לסוג של מונותאיזם אפלטוני מעשי מתובל בפולקלור תנ״כי – מדוע אם כן הודר פילון מארון הספרים החז״לי, אם בסך הכל הם אומרים את אותו הדבר? אולי פשוט הם לא ראו צורך בעותק נוסף של דוקטרינות, אולי הם העדיפו את הנוסח הארצישראלי על פני הנוסח הלא-ארצישראלי (״תורת ארץ ישראל״, כיאה לתקופה שבה הגלות לא התרחשה), אולי הם ביקשו להיות אלה ששולטים באינדוקטרינציה במקום לבזר אותה, ולתת למועמדים פיראטיים לנסח אותה להמונים.

״פילון האלכסנדרוני – ביוגרפיה אינטלקטואלית״, הופיעה במקור באנגלית ב-2008, וכעת תורגם גם לעברית על ידי רון אגמון ואסף רוט ויוצא לאור בהוצאת מאגנס. ניהוף גם אחראית על תרגום שארית כתביו של פילון, השלמה לפעלם של סוזן נטף ויהושע עמיר. הביוגרפיה שהיא מוציאה נחשבת כביוגרפיה הראשונה של פילון, ולו בשל העובדה שביוגרפיה שאינה אינטלקטואלית לא ממש אפשרית. ובכך ייחודה.

  • לאן נעלם פילון
  • לאן נעלם פילון
  • לאן נעלם פילון
  • לאן נעלם פילון