פולחן העומר הפסיכדלי

דן מרקור בספרו ״the mystery of manna" טוען שהפולחן היהודי היה מבוסס על פטריית הארגוט, טפיל שמתלווה לדגנים, שצריכה שלו עשויה לגרום למוות במקרה הגרוע, עוויתות ונמקים במקרה הפחות רע (תוך תחושה של בעירה פנימית) וחזיונות פסיכדליים במקרה הטוב. למעשה מפטריית הארגוט שמכילה חומצה ליסרגית ניתן לזקק את ה-lsd. כך אלברט הופמן גילה את ה- lsd 25.

הארגוט נצרך באמצעות לחם או באמצעות בירה. בירה היתה משקה מועדף במזרח הקדום. בגלל שהבירה מרירה היו מוסיפים לה ממתיקים או צמחי מרפא אחרים שיש בטעמם כדי לעדן את המרירות. הפטריה מתרבה באמצעות נוזל דמוי טל-דבש, שמושך חרקים השותים אותו, ובמעופם מפיצים את הנבגים. הסרטון הזה מדגים איך, ומה תופעות הלוואי של הלוקים בארגוטיזם.

בגלל שהחומרים הפסיכואקטיביים שבארגוט מסיסים במים, כך במחקר של אלברט הופמן על הקיקאון באלאוסיס שהיה סוג דומה של בירה, הממתיק היה מנטה, הספר מעלה את הסברה שה״עץ״ שהכניס משה למים, או כל מטה שהכה בסלע ויצאו ממנו מים, הוא אותו תהליך ״טיהור״ של הפטריה הרעילה. כלומר הסצנריו היה: מצאו שיבולים, מצאו נביעה של מים מסלע, הניחו את השיבולים בתוך המים. זה היה מטוהר אמנם, אבל מר. העץ שמשה הכניס היה ממתיק, ובני ישראל שתו.

כך מובנים לנו פסוקים כגון ״ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור״, ״ויאכילהו מחלב חיטה ומצור דבש אשביעך״, ״ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעיינו מים״. מי מרה וגם ההכאה בסלע נמצאים בסמוך לפרק שמספר על קבלת המן, ובסמוך ה׳ מבטיח ש״כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך״. ה׳ מתכוון: שיבולים נגועות בארגוט זה רעיל, באמצעות הריטואל של הטבלת השיבולים במים היוצאים מהסלע, ננטרל את הרעילות של זה ונזקק רק את החומר מעורר ההזיות. בני ישראל התאהבו בבירה הזו ודרשו אותה מיד אחר כך פעם ועוד פעם. הפולחן עצמו נתן להם את מבוקשם.

אנו רואים שבכניסה לארץ ליד הירדן, מיד עם הפסקת המן בני ישראל חגגו את הפסח. מעצם כך שהמינון של המן מתואר בשמות ט״ז כ״עומר״ אנו ממשיכים לראות את הזיקה בין המן לבין החג ופולחנו. מכאן הוא מגיע למסקנה שכל מזמורי התהלים והאגדות הללו, בעצם באים להלל את הסקרמנט הזה שקשור לחיטה. קורבן העומר וקורבן שתי הלחם בחג השבועות, כולם כוללים נוסחה מדוייקת שבה מזקקים את החומרים הפסיכואקטיביים מהשיבולים הנגועות ומכינים מהחומר המזוקק לחם. מה שנקרא ״קרבן מנחה״ או ״מנחת סולת״, שצריכה, או לא צריכה להיות ״חמץ״. העניין עם החמץ הוא אותו דיוק בהכנה של המצע הזה, הסט.

מנחת הסולת הזו אינה אלא סקרמנט שבמסגרתו מכינים חיקוי סמלי של המן במדבר, אם לא תעתיק מדויק. וכך גם לחם המשנה בשבת, שאמור להיות רפרנס למנחת נסכים בבית המקדש, כשם שהקידוש על היין אמור להיות רפרנס לניסוך היין.

בהמשך טוען מרקור שהמגפה שהיתה בימי דוד שהרגה 70,000 איש, שבשמואל ב׳ מתוארת כ״דבר״ היתה למעשה ארגוטיזם. מוות המוני מארגוטיזם במימדים כאלה מתועד בימי הביניים.החזיונות שבהם מלאך ה׳ נראה ״וחרבו שלופה בידו״ מבלי שמזהים שמדובר באמת במלאך, מהווים אבטיפוס לחזון של גדעון בעפרה, אז מלאך ה׳ נגלה לגדעון בגורן. זהו אותו הסצנריו שבו דוד ראה את המלאך, בגורן ארוונה. הרגע שדוד הקריב את הקורבן והאש עלתה ואכלה את הקורבנות, מקביל לאותו הרגע שבו גדעון עבר את ההתגלות וגילה שזהו מלאך ה׳. ברגע הזה נעצרה המגפה.הדימוי של מלאך עומד ואוחז במטה, הופכת את המטה לחרב פיפיות בעלת שני שימושים: מטה הקסמים שמאפשר לשרוף קורבן במגע, או מטה קסמים שמאפשר להרוג אנשים במגע. זהו התיאור. לחרב הפיפיות הזו של הארגוט.

הטענה הסופית שלו היא שהשימוש הזה במשני תודעה היה חלק מ״מיסטריה״ שלמה, טקס סודי שבמסגרתו כתבו קמע עם שם ה׳, טחנו אותו, שפכו למים ואז שתו אותו. משהו שמאוד דומה לטקס של הסוטה. הדבר הזה של שתיית אפר מגילה מתואר בספר יחזקאל. גם אצל ירמיהו וישעיהו מתואר מישהו שנגע בפה של הנביא, ולכאורה השקה אותו במשהו לפני החזיונות.

הטקס הפך סודי למרות שבתחילתו הוא היה פומבי, וכל מי שרצה להשתתף בו יכול היה – כך גם משה בעצמו בשמות ט״ז מצווה, שהדבר יהיה פומבי. ואכן אנו רואים גם ״פשוטי עם״ משתתפים בו, כגון כל אלה שמתו כשנגעו בארון הקודש, או דוד עצמו שהתכבד בלחם הקודש כשנמלט אל אחימלך. למה זה הפך סודי? אנו יכולים להסביר את זה במעשה אנטי-דמוקרטי, בו אליטה כהנית ביקשה לשמר את כל הטוב הזה לעצמה, אך יותר נראה שהמעשה היה מעשה של זהירות, כנגד נסיינים לא מומחים שעשויים למות מפני שלא הוסמכו לכך (כפי שקרה במעמד ארון הברית בגורן נכון – אנחנו רואים שתמיד זה קורה ב״גורן״). אחרי הכל מדובר ברעל.

כאמור, המיסטריה הזאת היתה בהתחלה, לפני עידן המלוכה, משהו פומבי, אבל באיזה שהוא שלב הכהנים בבית המקדש עטפו את הטקס הזה במעטה סודיות שנשמר רק בקרב כהנים. מה שמסתבר הוא שאחד מהכהנים הללו הוא כנראה פילון האלכסנדרוני שמדווח על סוג המיסטריות האלה בחיבוריו. לא מפרט מה, אלא רק ש… ושזה קשור לכהנים ובפרט ירמיהו ומשה רבינו. משה הוא כנראה הפומבי, שכלל את הלחם ואמירת שמות קדושים כשנכנסים לטריפ. ירמיהו הוא כנראה הסודי שכלל שתיית אפר של קמע עם שם ה׳ עליו.

  • פולחן העומר הפסיכדלי
  • פולחן העומר הפסיכדלי
  • פולחן העומר הפסיכדלי
  • פולחן העומר הפסיכדלי

אלים וגיבורים

אלים וגיבורים

המיתולוגיה היוונית לא מקופחת בכל הקשור לתרגומים ואנתולוגיות עבריות. בכל כמה שנים יוצאת אנציקלופדיה חדשה, או ספר קלאסי אחר שמספר על אלים, או גיבורים, או אלים וגיבורים גם יחד. מי שרוצה לדעת על הקלאסיקות של תרבות המערב לא יתקשה למצוא חומר קריאה בעברית. אחד מהפופוליזטורים הגדולים של התחום הזה הוא אפי זיו, שהוציא כבר לפני עידנים את ״מיתולוגיה עכשיו״. ב-2013 הוציא זיו בהוצאת כנרת את הספר ״סודות אלי האולימפוס״ ובו הקדיש לאלי האולימפוס והייצוגים שלהם באמנות. על הספר הזה היתה מסומנת נקודה אחת, כך שברור היה שבאיזה שהוא שלב יהיה לזה המשך. וכעת הוא אכן מגיע ועוסק בחלק החסר, הגיבורים. כאמור, מבחינת התוכן ספר נוסף שמספר את הסיפורים לא מחדש שום דבר. חוץ מלאפשר לנו להשוות בין סגנונות הסיפור והעריכה של הסיכומים הללו במשך השנים ולהעדיף מן הסתם נוסחים יותר עדכניים ומתאימים לטעם העכשווי של הקורא, וקל וחומר אם הם מודפסים על נייר כרומו – לכאורה אין טעם לספר כזה. לא כן במקרה של זיו. א. הספר שם דגש על הייצוגים האמנותיים, אמנם מספר את הסיפוריים אבל בעיקר כדי להסביר על האטריבוטים המלווים כל תמונה, ואיך אפשר בקלות לזהות במי מדובר על פיהם. ב. הוא כולל נספח יקר ערך שעוסק בצמחים, פרחים ועצים הנזכרים בסיפורים ומקשרים אותם לנוף לסביבה התרבותית בה נוצרו ; שני יתרונות אלה נותנים לספר ערך מוסף המייחד אותו מספרים אחרים.

״גיבורי המיתולוגיה היוונית״ מאת אפי זיו הופיע לאחרונה בהוצאת כנרת/זמורה. לאתר של אפי זיו.

  • אלים וגיבורים
  • אלים וגיבורים
  • אלים וגיבורים
  • אלים וגיבורים

הפטריות של הפלישתים

הפטריות של הפלישתים

בספר שמואל א׳ ו׳ מסופר שלאחר שארון הברית נשבה על ידי הפלשתים, הוא הוצב באשדוד. ואז פרצה מגפה של ״טחורים״, או יותר נכון של ״עפלים״, שלא ברור מה היא אבל זה ייאש את הפלישתים והם הבינו שהנגעים באו אליהם בגלל שהתגרו בה׳. אז הם החליטו להחזיר את זה ליהודה, ושמו את הארון על עגלת שוורים ביחד עם ״אשם״, שהיה ״חמישה טחורי זהב וחמישה עכברי זהב״. חמישה, כנראה כי היו חמישה סרנים לפלשתים, וכולם נוגעו בטחורים. אבל למה טחורים ועכברים? עונים החוקרים, היה נהוג בקרב עובדי האלילים, מנהג שנשתמר בנצרות, שאחרי שנרפאים מביאים קורבן תודה בדמות המחלה שהיתה לך. אבל למה עכברים? ומה זה בעצם טחורים?

החוקרים ענו לעצמם שכנראה המגיפה שפרצה אצל הפלישתים היתה מחלת הדבר ״הבובונית״, אותה המחלה שעשתה שמות באירופה בזמן המוות השחור, ומאפייניה מתאימים למאפיינים שמסופרים בפרשה הזו, של נגעים תת-עוריים ותמותה רבה. בעלי החיים המעבירים את המחלות הם עכברים וחולדות. גם המגיפה שפרצה במחנה סנחריב ובעטיה הוא נאלץ לסגת היתה מחלת דבר, ולעומת זאת הרודוטוס טוען שהמגפה פרצה בעקבות עכברים. הסבר טוב ויפה.

רוברט גרייבס, ההוא שכתב את ״אני קלאודיוס״ ו״המלך ישוע״ טוען אחרת. בספרו ״Food for Centaurs״ הוא נותן את הקרדיט לחברו, חוקר השפה העברית ג׳ושוע פודרו (Joshua Podro) לטענה הבאה: ״עפלים״ זה מלשון ״עופל״, ענן. הפלשתים הגיעו מהים האגאי ודיברו בדיאלקט הדומה ליוונית איולית. עכברים ביוונית זה mus בעוד שזבובים זה ביוונית muos. בעל זבוב היה חלק מהפולחן הפלישתי, לפי גערת אליהו בבנו של אחאב. בהיות הפלישתים אגאים הפולחן שלהם היה פולחן של אל כגון דיוניסוס, והם תארו לעצמם שה׳ הוא בן דמותו. או יותר נכון איחדו בינו לבין אל הסערה, שבמיתולוגיה הוא זאוס ובכנען זהו בעל. המתנות ששלחו היו נסיון לרצות את אותו האל, כשהבינו שהחרמת ארון הברית היתה הגורם למגפותיהם.

וכאן מתאר גרייבס את האקרובטיקה הרעיונית של פודרו: אם מצליבים את ההאשמות נגד טנטלוס עם ההאשמות נגד המינאדות עובדות דיוניסוס ניתן להגיע למסקנה מעניינת. טנטלוס מתואר כמי שגנב מהאלים את האמברוזיה ואז בישל את בנו והגיש לאלים. ב״בכחות״ של אורפידס, מתוארות המינאדות כמי שבטירופן הדיוניסי הופכות לקניבליות. אמברוזיה, מסופר, היתה אחותו של דיוניסוס. ליקורגוס, מלך תראקיה, אסר על פולחן דיוניסוס ותקף את פמליית החוגגים את פולחן דיוניסוס. ביניהם הייתה אמברוזיה, שהפכה את עצמה לגפן כדי להסתתר. כעונש, שיגע אותו דיוניסוס וגרם לו להרוג בטעות את בנו ואז להתאבד מרוב צער.

הפטריות של הפלישתים

מה שניתן להבין מכאן הוא שפולחן דיוניסוס היה פעם פולחן פטריית אמנית הזבובים, ובאיזה שהוא שלב כדי לרסן במעט את הטירוף שמקבל מי שלוקח אותה, הפולחן שלו הומר ביין. אצל הנורדים מקובל שפטריית האמנית היתה בשימוש של לוחמים שביקשו לקבל את שכרון המלחמה, הברזרק (עד שזה, אגב, הוצא מהחוק על ידי אריק הוקורסון, ״אריק יארל״). לכאורה אחת מתופעות הלוואי של האמנית הוא יצר פתאומי של הרג ואלימות. החוקרים חלוקים בכך, אך גורדון וואסון, בעצמו חלוק עם עצמו בנושא, הביא דוגמא מהשבטים הקוריאקים בקמצ׳טקה שעדיין נוהגים כך.

רפרנס נוסף לברזרק הזה, והקשר שלו לפולחן דיוניסוס אנו יכולים לראות במיתוס נוסף: איקסיון מתואר כאבטיפוס של קין, הרוצח הראשון של בן משפחתו. למרות שמיד התחרט על מעשיו, וחיפש מחילה, אף אחד לא רצה לערוך לו טקס כפרה וכך הוא נותר גלמוד ונע ונד. זאוס ראה את זה וריחם עליו, הוא הסכים לתת לו מקלט ולארח אותו באולימפוס. אך מה עשה איקסיון? במקום לומר תודה, הוא התחיל לפלרטט עם אשתו של זאוס, הרה. זאוס הזועם החליט להערים עליו ויצר ענן בדמות אישה. איקסיון החרמן התפתה וכשראה שהרה לא שמה עליו, החליט לשכב עם אשת הענן. מהזיווג נולדו הקנטאורים,עובדי דיוניסוס שבשכרותם רדפו אחרי נשים ואיימו לאנוס אותן. העונש שקיבל איקסיון היה להיות כפות לגלגל השמש ולהשרף, והוצב לצד טנטלוס במדור הנמוך ביותר בשאול. שני הסיפורים הללו מראים לנו שטריפ פסיכדלי יכול אמנם להביא את האדם להתגלות אך יכול גם להביא אותו ביגון שאולה.

בכל אופן, שואל גרייבס, האם טחורי הזהב היו בעצם פסלונים של פטריה פסיכדלית, ועכברי הזהב היו בעצם פסלונים של ענני זבובים שחגים סביבה? גרייבס עונה לעצמו, את מה שלטענתו ענה גם לפרופ׳ פודרו, ״תן לי קצת יותר עובדות מוצקות ופחות ספקולציות״

הערה 1: העדות על אבקת פטריות שמומסת בחלב כקוטל זבובים מוזכרת לראשונה רק בימי הביניים אצל אלברטוס מאגנוס במאה ה-13. ועל שם המנהג הזה הפטריה נקראת ״אמנית הזבובית״ fly agaric. האם ידעו על הפטנט הזה כבר ב-1000 לפנה״ס? לא יודע. מה שאני כן יודע זה שהטענה על כך ש״עץ ארז ואזוב ושני תולעת״ הוא הפטריה האדומה עם הנקודות הלבנות שצומחת בדרך כלל בחורשות הארז – טוענת שמרחו תמיסה של אמניטה מוסכריה על פצעוני הצרעת, כדי להרחיק את הזבובים והרימות שאהבו להצמד לנגעים ולאכול את הרקמות המתות של הנמק שהתפתח.

הפטריות של הפלישתים

הערה 2: גרייבס מעלה את הסברה במקום אחר בספר ששיר השירים ב׳ מרפרר לפטריה פסיכדלית כשהוא מדבר על צבי, עופר איילים ושועלים – כולם בצבעם החום הם בצבעים של אמניטה מוסכריה (בארץ היא כתומה/חומה). בכל המקרים יש עדויות שהחיות האלה אוכלות אמניטה לצרכים שהיינו יכולים להגדיר כסוג של דתיים. כפי שאנו זוכרים, מסורת סנטה קלאוס ומרכבת האיילים בכריסמס התפתחה אחרי שהשמאנים למדו מהאיילים לשתות את השתן של עצמם שוב ושוב, כי שתן של מי שאכל אמניטה נותר בעל השפעה פסיכדלית עד 7 פעמים. בתמונה הזו ניתן לראות גם שועל עושה זאת.

הערה 3: ההפניה לרוברט גרייבס נמצאת בספרו של ג׳ון מרקו אלגרו ״הפטריה הקדושה והצלב״, שיצא ב-1970. הספר הזה החריב לג׳ון מרקו אלגרו את הקריירה לא רק כי התאוריה שהיתה בו היתה מופרכת בעיני החוקרים של אז, וגם ככה האווירה היתה עוינת מאוד בלשון המעטה נגד מי שמדבר על פסיכדליה. הוא החריב לו את הקריירה בגלל ביקורת עמיתים שירדה לחייו, בין השאר על ידי גדול האתנומיקולוגים של אז, גורדון וואסון. הבעיה היא שוואסון בחר לרדת לחייו של אלגרו במקום לרדת לחייהם של החוקרים עליהם הסתמך, שחלק מהם בבירור טעו. כמו לדוגמה אנדרייה פוהריץ׳ שנתן את ההרכב הכימי של האמניטה וטעה בו. בקביעה שהאמניטה גורמת לברזרק אלגרו הסתמך על פוהריץ׳ וגרייבס, אך גם על ספקולציה שוואסון העלה ולאחר מכן התנער ממנה. בכל מקרה הוא לא הכחיש לרגע שהוא לא ביוכימאי (דבר שהיה בעוכריו). ורוב המסקנות שלו היו על רקע פילולוגי. המחלוקת על האם אמניטה גורמת לברזרק נותרה בעינה עד היום, למרות שעדיין נשמעים הקולות שמצדדים בטענה הזו. והם מגובים בהוכחות ראייתיות בלבד, כלומר לא מדעיות. כלומר, בדו״חות משטרתיים על מסוממים שביצעו פשעי אונס ברוטאליים ורצח, תחת השפעה של אמניטה. כולל מהשנים האחרונות. אז לא יודע. באופן כללי ג׳ון מרקו אלגרו היה שנוי במחלוקת עוד לפני ״הפטריה הקדושה והצלב״. הוא היה חבר בצוות המקורי של חוקרי מגילות ים המלח אבל המסקנות שלו היו רחוקות מהמסקנות המקובלות בשלל נושאים. כמו לדוגמה, האם מגילת הנחושת מוסרת מידע על אוצר אמיתי (שהרי המימדים שלו דמיוניים), או זהותו של מורה הצדק. בסופו של דבר הוא הסתכסך עם החוקרים המובילים במיינסטרים וזה הוביל אותו לפרוש מחקר המגילות. הוא תואר כאקסצנטרי וכסנסציוניסט, ולכן גם הספר שלו על כך שהנצרות היתה דת פסיכדלית נתפס כסנסציה פלצנית ותו לא.

הערה 4: רוב החוקרים טוענים שהברזרק נגרם לא מאמניטה אלא מצמח השכרון ובאופן כללי מאטרופין. למרות שפוהריץ׳ טוען שבאמניטה יש גם כמות מסויימת של אטרופין.

  • הפטריות של הפלישתים
  • הפטריות של הפלישתים
  • הפטריות של הפלישתים
  • הפטריות של הפלישתים

להטוטים

להטוטים

הנוסע המוסלמי אבן בטוטה, שחי במאה ה-14, נחשב לנוסע החשוב ביותר בכל הזמנים. הוא שם לעצמו מטרה להגיע לכל הממלכות המוסלמיות – ואכן עשה את זה תוך שהוא מגיע רחוק עד לדרום מזרח אסיה ודרום עד למאלי וסודן. בסך הכל 117,000 ק״מ, מה שמציב אותו במקום הראשון מבחינת מרחק מבין כל הנוסעים של העת הטרום-מודרנית. הוא ביקר גם במדינות שאינן מוסלמיות כמו הודו וסין וריכז את זכרונותיו בספר שכתב, ״מסעותיו של אבן בטוטה״.

אבן בטוטה מספר על הרבה דברים אבל בין השאר הוא מספר על שני להטוטנים שפגש בהודו ובסין, שהיו כל כך מדהימים עד שלפחות במקרה ההודי גרמו לו להתעלף. בסין הלהטוטן זרק כדור עץ באוויר, שאליו היה מחובל חבל. הכדור נשאר באוויר, ילד טיפס עליו ואז נעלם מעליו. גם האיש טיפס ונעלם. ואז הוקוס פוקוס, אבריו של הילד נזרקו אחד אחד לאדמה. הראש לבסוף. ואז האיש ירד עם החבל, בנה את הדמות של הנער מהאיברים המבותרים, ואז כשסיים בעט בדמות ובמקום שהיא תתפרק פתאום הילד קם כאילו דבר לא קרה.

כשהיה בהודו הווזיר ניסה לעשות עליו דאווינים והזמין שני יוגים להראות לו מה הם יודעים לעשות. מה שהם ידעו לעשות זה מדיטציה תוך כדי ריחוף. אחד מהם ריחף עד שהחבר שלו החליט להפריע לו, ואז כשהוא איבד את הריכוז הוא נפל פתאום. אלא שהפאנץ׳ היה הצורה התאטרלית שבה החבר שלו עשה את זה, באמצעות סנדל שגרם לו לרחף, לרדוף אחרי היוגי ולתת לו מכה בצוואר. אחרי שהיוגי נפל, הסנדל שב גם הוא למקומו. ואז כאמור אבן בטוטה התעלף. הווזיר היה צריך להעיר אותו עם תרופה רק כדי להתגרות בו ולומר ״חכה עוד לא ראית את הכל״. ״אבל אני לא אראה לך כי אני מפחד שלא תוכל לעמוד בזה״.

%

בסמוך מספר אבן בטוטה על כל מיני יוגים, כולל כאלה שלא אוכלים שום דבר במשך ימים שלמים, אחד שלא אכל במשך שנה, ואחרים שכל מה שהם אוכלים זה רק זרעים. אנשים כאלה מטהרים כל כך עד לרמה שהם חפים מתשוקות, בחלק מהמקרים הם כל כך קדושים שהם מסוגלים להרוג אדם במבט. וכשמדובר בנשים הן מכונות ״גופטאר״. קרובי המשפחה של ילד שמת כך ביקשו לנקום את מותו, והביאו אישה כזו להשפט אצל הווזיר. הוא הורה להמית אותה בטביעה אבל מרוב שהיתה קדושה היא לא טבעה, אז הוא הורה לשרוף אותה. את האפר שלה לקחו אותם האנשים והתחלקו ביניהם במחשבה שאם יישאפו אותו הם יהיו מחוסנים ממוות כזה במבט.

אגב מוות כתוצאה ממבט נמצא גם בגמרא, רבי שמעון בר יוחאי אחרי שיצא מהמערה הרג כמה אנשים אחרי שנתן בהם עיניו והם הפכו לגל של עצמות. גם ב״בשורת הילדות של תומאס״ נמסר שישו היה עושה ניסים לפעמים אפילו בלי שרצה ולפעמים כשכעס על ילדים איתם שיחק הוא הרג אותם בטעות (למרות שבחלק מהפעמים הוא הקים אותם לתחיה כשגילה שהם מתו). מסתמן שה״גופטאר״ הזו הוצאה להורג לא כי היא קדושה או כי היא הרגה ילדים, אלא כי כי היתה אישה, ולכן נחשדה בהיותה מכשפה.

למתעניינים ניתן למצוא את הספר הזה להורדה, ״מסעותיו של אבן בטוטה״, כאן. הסיפורים על הודו נמצאים בעמודים 158-162.

  • להטוטים
  • להטוטים
  • להטוטים
  • להטוטים

דרושה: מסז׳יסטית

דרושה: מסז׳יסטית

ג׳ון מרקו אלגרו טוען בפרק 5 ב״פטריה הקדושה והצלב״ שקדמונינו העריצו פטריות כי לא הצליחו להבין מה גורם להן לצמוח, הם לא ראו שום זרע שמפרה אותן וכמובן לא היה להם מושג מה זה נבג. הדבר הזה נחשב כ״לידת בתולין״, ואלגרו עושה מטעמים רבים מהאנלוגיה בין ישו לפטריה פסיכדלית. אבל זה לא הפאנץ׳ שאני רוצה כאן. גם בגמרא יש את הפליאה הזאת לגבי פטריה שהיא דבר ש״אינו נזרע ומצמיח״.

מאחר שפטריות היו צומחות אחרי הגשם, קדמונינו היו משוכנעים שהרעם הוא זה שמפרה את האדמה וממנה צומחות הפטריות. לכן העריצו את אל הרעם. קארל ראק טוען בספרו ״אנתאוגנים, מיתוסים ותודעה אנושית״ (פרק 3) לא רחוק ממנו, שעובדי האלילים העריצו את הרעם מפני שסופת ברקים נראתה כמו יחסי מין בין השמים לאדמה, ולבה שיצאה מהר געש נראתה כמו זרע שנשפך החוצה מתוך הפות.

בצעירותן פטריות נראות כמו ביצים (ראו: תמונה מצורפת) שכשהן ״בוקעות״ נשפך מהן נוזל צמיגי שנראה כמו רוק או לחלופין זרע. אלגרו טוען שזו גם הסיבה לקשר אטימולוגי בין הרוק לבין הזרע. ההסבר שלו הוא בצורה שאני לא מבין אותה דרך השפה השומרית, בטענה שיש קשר בין המילה חלק להוצאת זרע לבטלה (The Hebrew word for “smooth, slimy” derives from a Sumerian phrase meaning “semen running to waste”). לי יותר נראה שהכוונה לדמיון בין המילה רוק, לבין הוצאת זרע לריק. או בין המילה פטריה לפטר רחם, כלומר הדבר הראשון שמבתק את הרחם ומרחיב אותו. ה״בקיעה״ הזאת מהביצה. וואטאבר.

אלגרו טוען שבשפה התלמודית ״רוק״ זו שפה נקיה ל״זרע״. לא הצלחתי להתחקות אחר המקור שלו, אבל במסכת יבמות כ״ד אחד מהסימנים לכך שאשה זנתה היא שמצאו ״רוק למעלה מן הכילה״, ומדובר מן הסתם בנוזל שקוף במקום חשוד. כמו כן יצחק יוליוס פרויס בספרו ״הרפואה במקרא ובתלמוד״ (מאגנס, פרק ב׳ עמ׳ 128) כותב ״המקרא משתמש לעיתים קרובות במונח רוק שמשמעותו מה שנפלט החוצה״. באותו הקשר אלגרו מפרש את המילה ״ריר חלמות״ בפסוק באיוב ו׳ ״היאכל תפל מבלי מלח אם יש טעם בריר חלמות״ כאותו הנוזל מהפטריה, כלומר חלמות זו פטריה, ולנוזל הזה יש טעם תפל כמו של רוק.

מה שחשוב יותר הוא שהוא טוען שהמודל של בית המקדש הוא מודל של חדירה לתוך חלל, כלומר קודש הקודשים הוא סוג של רחם. שוב, קארל ראק מסכים איתו (פרק 1) בטענה שהטקסים של החברות הקדומות התקיימו במערות, משום שמערה היא הרחם של האדמה, ובמעשה הקבורה הנשמה נולדת מחדש. אלגרו מרחיב בקשר ללידה מחדש, שלטענתו טקס החניטה שבמהלכו מרחו את הגופה בחומרים ארומטיים שונים היה בעצם הכנה של המת ללידה מחדש. הטקס לטענתו הוא אנלוגיה לשפיכת זרע, ומריחה שלו על הגופה. לטענתו זה גם מקור המילה המקבילה לחניטה בשפה השומרית [1]. במקרה או לא, אותם החומרים שאיתם קברו מתים, כפי שלפחות מדווח בברית החדשה, היו ממרכיבי שמן המשחה וקטורת הסמים – התערובות ששימשו את הכהנים למשיחה של מלכים, מאותה הסיבה: הכנה של האובייקט המשוח אל מפגש עם האל, או לחלופין וידוא שהאל ממלא את חלקו בעסקה ונותן את ברכתו לארץ.

ובנקודה הזאת מגיע אלגרו אל השיא. לטענתו המילה ״כהן״ מקורה במילה השומרית ״GU-EN-NA״, שמשמעה ״שומר הזרע״. בדקתי באנציקלופדיה המקראית ושם טוענים שבערבית כאהין זה ״חוזה עתידות״, אך כנראה שהמושג הזה שאול מהכנענית והארמית ולכן מקורו של השם ״לא ברור כדי צורכו״.

[1] כשחניטת יעקב מתוארת בספר בראשית, החונטים נקראים ״רופאים״. כלומר, לטענתו, ריפוי אינו אלא טקס פריון שבמסגרתו מורחים על אנשים חומרים שונים ש״מלמדים אותם על אודות הכל״ אם משתמשים ברפרנס לאגרת יוחנן הראשונה. ישו מתועד בבשורה על פי יוחנן כמי שהחזיר לעיוור את מאור עיניו עם רוק. באיגרת של יעקב ובבשורה על פי מרקוס מתואר ריפוי חולים על ידי משיחה בשמן. אלגרו טוען שהמוטיבציה לרפא אותם בצורה כזו היתה בראש ובראשונה ריפוי רוחני באמצעות מריחת אותו ״זרע״ – הלא היא הריטואל הכהני של משיחת שמן המשחה.

  • דרושה: מסז׳יסטית
  • דרושה: מסז׳יסטית
  • דרושה: מסז׳יסטית
  • דרושה: מסז׳יסטית