נזירים שוטים

נזירים שוטים

הנזירות בנצרות של העת העתיקה המאוחרת החלה לפי הטענה כסוג של פיצוי. אחרי שהנצרות הפכה חוקית אנשים כבר לא יכלו להיות מרטירים ובכך לחקות את ישו, כי לא רדפו אותם, אז הם חיפשו אתגרים חדשים שיאפשרו להם לחיות חיי סבל ולזכך את נפשותיהם. חלק מהם הפכו לנזירים ברמות קיצוניות שונות. בנצרות המזרחית לדוגמה היו כאלה שקראו לעצמם ״המלחכים״ βοσκοί, שהיו ממעטים להתלבש בבגדים מתורבתים (לבשו רק קש) ואוכלים רק עשבים. חלק אחר היו מטפסים על עמודים ולא יורדים משם, את האוכל הם היו מקבלים דרך דלי ששלשלו מראש העמוד. אחרים ניסו להפטר מהאנושיות שלהם בצורה שונה על ידי שלא צייתו לנורמות החברתיות והשתטו. קראו להם ״שוטי המשיח״. הנוצרים תפסו אותם כ״בני עליה״ שפטורים מהנורמות הקיימות והתירו להם לעשות כל מיני דברים חריגים ביותר, אותם ראו כמעלות רוחניות נוראות, כמו איך שהתנהג לדוגמה ״שמעון השוטה מאדסה״ שהיה מציק לנשים, שם להן רגליים ברחוב, זורק עליהן אגוזים, מתפרץ לבתי המרחצאות שלהן, מתפשט וקופץ ובסופו של דבר הן היו מתאספות סביבו ונותנות לו מכות.

באופן כללי מתארים את השוטים הקדושים הללו כמי שהתנהגו בצורה מוזרה וספגו התעללויות, ואז כשצדיקים עמדו על גדולתם המתעללים חזרו בתשובה וכיבדו אותם, כמו שקרה עם איזידורה הקדושה, שהנזירות היו שופכות עליה צלחות מרק, מורחות טיח על אפה ומסנג׳רות אותה לעשות את העבודות הכי מלוכלכות ובזויות במנזר.האם השוטים הללו היו מאותגרים שכלית? על כל מי שמעידים עליו שהשתטה, טוענים שהוא ידע בדיוק מה הוא עושה ועשה את זה דווקא כדי לסבול, דווקא כדי לקיים את הנאמר ״דבר הצלב הוא סכלות בעיני האובדים״, ״מאחר שהעולם לא השכיל לדעת את האל באמצעות חכמתו, ראה אלוהים להושיע את המאמינים על ידי מה שנחשב כסכלות״. הם חיקו את יחזקאל שאכל עוגת צואה, ואת הושע שהתחתן עם זונה, הם העדיפו למצוא את הגאולה בביבים.

ואני, לאחר שאני מצליב את המידע עם מה שכתוב באותה אגרת ראשונה אל הקורינתיים מאוחר יותר, בפרק י״א לגבי האנשים שביצעו את המיסה שלא כדין והורעלו או נפלו למשכב, אני מגיע למסקנה שה״שטיון״ הזה שבו הם נתקלו היה למעשה סוטול, שאנשים ששו להסתמם ולקבל אותו אבל קיבלו במקום האנגאובר, ועל כך פאולוס נזף בהם בפרק י׳. אני משער שאותם השוטים נחשבו כקדושים דווקא משום שהם נראו כמו מי שמתנהגים כשיכורים, וכשאתם רואים צדיקים תמהונים, אמרו דרשני.

  • נזירים שוטים
  • נזירים שוטים
  • נזירים שוטים
  • נזירים שוטים

הקונפדרציה הישראלית כ״אילאף״

האנקדוטה שפרופ׳ קידר מעלה בסרטון הזה פותחת לי פתח להסביר את התנ״ך בצורה טובה יותר אם מתייחסים למוסדות חברתיים שהיו מקובלים בחברה השמית הנוודית מימים ימימה. מקובלנו שהאבות חיו באורח חיים נוודי שנשתמר מאוחר יותר בקרב השכנים של עם ישראל, כגון בני ישמעאל, עשו וקטורה. ולכן אין לראות את עם ישראל תלוש ממה שהיה מקובל במזרח הקרוב. על פי המתואר בתנ״ך, בני ישראל לא היו פלאחים. רק לאחר ההתנחלות הם החלו לעסוק בחקלאות וגם אז החקלאות הזאת היתה חקלאות בעל חובבנית ופרימיטיבית. האוריינטציה של בני ישראל ובעיקר של השבטים שחיים על ספר המדבר היתה בדואית, ולכן יש לשפוט את מעלליהם של בני ישראל באמות מידה בדואיות, כשבראשן כאמור הקודים החברתיים.

מכאן לשם, נגיע מהר למסקנה שכל העניין של ״עשיית הרע בעיני ה׳״ בספר שופטים – מצב בו מדור לדור בני ישראל שוכחים את אלוהיהם ומתפתים לעבוד את אלוהי הסביבה, ואז בא מנהיג שמושיע אותם על פי דרכו של ה׳, והארץ שקטה לארבעים שנה וחוזר חלילה – מצב כזה תואם בהחלט את מה שקרה עם השבטים הערביים אחרי מות מוחמד. מה שמוחמד בעצם עשה היה לנסות לאחד את השבטים הערביים שנלחמו אחד בשני דרך קבע [1], לברית אחת, והפניה של האגרסיות שלהם כלפי חוץ.

כששבטים ערביים אחרים ראו שמתכנסת למול עיניהן ברית הם החליטו להצטרף אליהם, הם תפסו את האיחוד הזה כמה שנקרא ״אילאף״, כלומר ברית סולידריות. כך הם התאסלמו והלכו בעקבות מוחמד עד מותו. עם מותו מקובל שה״אילאף״ מתבטל. אם רוצים להקים אותו מחדש צריך שמנהיג אחר יהיה מקובל על כולם. כך השבטים נטשו את האיסלם, וכך אבו בכר החליף יצא למלחמות שנקראו ״חריב א רדה״, ״מלחמות הרדה״, כדי להשיב אותם לחיק האיסלם, בטענה שהם כופרים. האיסלום בכח היה לא כנגד עמי הספר, אלא כנגד מי שכבר חסה בכנפי האיסלם ונטש.

אחד ועוד אחד: בני ישראל אוחדו תחת משה, וקיבלו עליהם את הברית מחדש תחת יהושע, שהיה המנהיג שכינס את האילאף לאחר מותו. אך לאחר מות יהושע לא היה מנהיג מקובל, ולכן חלק מהשבטים לא קיבלו את האילאף. הם המשיכו להלחם כמלחמת קיום עם שבטים אחרים מהסביבה כי החיים של השבטים בספר המדבר תמיד היו על החרב. כדי לגייס מבני ״עמם״ קמו שופטים שכינסו מחדש את האילאף והחזירו את פולחן ה׳ לפחות באופן זמני עד שמתו. אחרי שמתו האילאף נגמר ושוב התפרק וכל אחד שב לפולחנו. כך הדבר הזה נמשך עד שבאופן סופי נבנה אילאף חלופי על ידי ירבעם, שכל המלחמות בין ממלכתו לשיח של שבט יהודה היו בעצם מלחמות ״רדה״.

[1] הפוליטיקה המדברית היתה פוליטיקה מעשית במסגרת מלחמת קיום. מקורות המים והמרעה דלים, ואיזור שאתה לא שולט בו אינו הפקר, משום שהוא נמצא בחסות של שבט אחר, כך שאם אתה פולש לשם אתה מסיג גבול. השבטים השולטים באותם המקורות יילחמו בך, משום שאם לא כן, הם מפסידים את מקורות חייהם והחיים במדבר הם כאמור חיים של מלחמת קיום. והיה והחלטת להלחם ולכבוש את אותם השטחים, כל הכבוד לך אבל שום דבר לא יוכל להבטיח לך שבעונה הבאה השבטים המתחרים החפצים למקורות לא יבואו ויילחמו בך. כך שהנוהג של להלחם באורח קבע ולחיות על חרבך הוא שם המשחק במדבר, ואם אתה רוצה לכרות ברית שלום עליך לחלוק את המקורות שלך שברוב המקרים הם כוללים גם את המשפחה. כלומר, אתה נותן מבנותיך ומתחתן בהם, הופך למשפחה אחת ועל הדרך גם מכבד את הפולחן המשפחתי של השבט איתו אתה בא במגע. העניין כאן הוא שאתה מאמץ את הדת של האחר, או משלב אותה בדתך מטעמים פרגמטיים בלבד, ובאופן כללי גם זמניים, מפני שהבריתות נחתמות למשכי זמן קבועים מראש ולא לנצח. אף אחד לא יכול לחזות מראש איך יתנהג הטבע בעתיד הרחוק.

  • הקונפדרציה הישראלית כ״אילאף״
  • הקונפדרציה הישראלית כ״אילאף״
  • הקונפדרציה הישראלית כ״אילאף״
  • הקונפדרציה הישראלית כ״אילאף״

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים

מסתבר שהסגידה לסוסים בקרב החברות השמאניות הקדומות הגיעה משום שהסוסים מחרבנים הרבה, ויש פטריות שנטפלות לגללים שלהם כדי להתרבות. הפטריות הללו נקראות ״קופרופיליות״ משום שהן מחכות כשהפונדקאים שלהם יפרישו אותם בצואה (שהופכת לדשן) וכך יפיצו את הנבגים שלהן. הפטריות נקראות Panaeolus, חלק מהן מכילות אלקלואידים פסיכואקטיביים כגון פסילוסיבין.

לפני שמדבר סהרה התמדבר באלף השמיני לפנה״ס, בעודו פורה ועשיר בצמחיה, חיו בו חברות של ציידים לקטים שבהשראת הפטריות הללו ציירו על סלעים ציורים בסגנון שנתן לתקופה הזאת את הכינוי ״תקופת הראש העגול״. השם הזה ניתן כי הדמויות של האנשים היו כשל רקדנים בעלי ראש בצורה של פטריה, שמקיימים כביכול טקס פולחני לפני היציאה לציד.

הטענה היא שהטקס הזה היה טקס סגידה לבהמות המקודשות, דווקא בשל היותן ״מחרבנות״ פטריות מקודשות. אנרי לוטה, האתנוגרף שחקר את הציורים הללו, העלה גם את הסברה שמדובר בדמויות של חייזרים, רעיון שנתן לאריך פון דניקן את הרעיון ל״מרכבות האלים״. אבל בגלל שזה קלוש, גם ההיפותזה הפסיכדלית מספיקה.

  • אלוהים נמצא בפרטים הקטנים
  • אלוהים נמצא בפרטים הקטנים
  • אלוהים נמצא בפרטים הקטנים
  • אלוהים נמצא בפרטים הקטנים

הפושעים

הפושעים

ספרו החדש של מריו ליביו נקרא ״גלילאו ומכחישי המדע״ והוא אכן לא סתם עוד ביוגרפיה על גלילאו גליליי, מי שנרדף על ידי הכנסיה בשל קביעתו המדעית שכדור הארץ לא נמצא במרכז היקום. הוא נקרא ״מכחישי המדע״ כדי להבליט את ההיסטוריה של הממסד הדתי כמכחיש האמת, בדיוק כפי שהמשיך להכחיש את האמת גם כששמו של גלילאו ״הולבן״ – כך הוא מגלה בספרו על תולדות דמותו של גלילאו גם במאה העשרים. מסתבר שהכנסיה הזמינה ספר שביקש לכתוב את הסיפור מחדש, ואחרי שההיסטוריון שכתב אותו הגיש את הספר, היא סירבה להוציא אותו כי היו בו כמה פסקאות שהוציאו אותה רע. רק אחרי מותו איכשהוא התרצתה הכנסיה בתנאי שהספר ייערך, והפסקאות הללו הושמטו ונערכו כך שזה יוציא את הכנסיה בכל זאת בסדר.

מה שהיה חשוב לליביו להדגיש הוא שאז בדיוק כמו היום ישנם מכחישים שכאלה שבאמתלה של אמונה מעוותים את האמיתות המדעיות וכמה שזה לא טוב. ה״בעיה״ היא שליביו כיוון את חיציו במקור נגד מכחישי מדע מסוג אחר לגמרי, מכחישי אבולוציה שמצדדים בבריאתנות ותכנון תבוני ורוצים להכניס את הדבר הזה לתוכנית הלימודים בטענה שזה לגיטימי בדיוק כמו ה״תאוריה״ המתחרה, וכן קונספירטורים שמאמינים שההתחממות הגלובלית היא מזימת בצע של התנועות הירוקות. בעוד שבארץ הספר הזה יצא בדיוק בתקופה שבה ״מכחישי מגפה״ ו״מכחישי חיסון״ מתכחשים כביכול לאמת המדעית, והספר הזה שכולל את חיציו של ליביו אמור להוות תוכחה ואזהרה נגד אותם אנשים שנוהגים בעוורות ובטפשות כביכול בדיוק כמו הכנסיה. ליביו כמובן לא מזכיר בכלל את מתנגדי החיסונים, לא כי לא היו קיימים, ונראה שאת כל העניין הזה מנסים להכניס לו לפה. מהבחינה הזו קצת חבל. בכל אופן, ספר מצוין כמו כל אות שיצאה תחת עטו.

זהו ספר ראשון מזה 4 שנים של הישראלי-אמריקאי, שב-20 השנים האחרונות הוציא כמה וכמה קלאסיקות בז׳אנר המדע הפופולרי. הספר הספציפי הזה היה גם הוא רב מכר, והופיע ברשימות סיכום 2020 של כמה כתבי עת בולטים כגון הוושינגטון פוסט. כל הספרים יצאו בהוצאת אריה ניר, גם זה כמובן.

  • הפושעים
  • הפושעים
  • הפושעים
  • הפושעים

המיית היונה כתודעה גבוהה

המיית היונה כתודעה גבוהה

במלחמה של שאול בעמלקים נאמר ששאול פנה אל הקינים שישבו ״בתוך העמלקי״ והזהיר אותם שיסורו וירדו מהם פן ייספו. מלחמה שכזו היתה גם בשמות בפרק י״ט ומיד אחר כך רואים את יתרו מבקש להצטרף לישראל בהר סיני. השאלה היא לא בהכרח מה הקשר בין יתרו להר סיני, אלא מה הקשר הרחב יותר של עמלק למתן תורה רגע אחרי קריעת ים סוף.

התשובות לשאלה הזאת מתמצות בכך שהר סיני וקריעת ים סוף הן שתי מדרגות רוחניות גבוהות. קריעת ים סוף היא הכניסה לתוך המרחב התודעתי שנמצא שלב אחד לפני ההתגלות, ודווקא מרחב זה נחשב למקום מסוכן שבו אפשר להציץ ולהפגע – עד כדי בלבול בין שני כוחות קוסמיים כמעט זהים, שאי אבחנה מדויקת שלהם עלולה להביא לידי כפירה.

אנו רואים בסיפור ״ארבעה שנכנסו לפרדס״ את רבי עקיבא ממליץ ״כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים״. העיון בשאלת הרווח בין ה״מים העליונים״ ל״מים התחתונים״ במעשה בראשית, שלדעת בן זומא נראה ״כיונה שמרחפת על בני ואין נוגעת״ – היא היא הדילמה הגנוסטית המדוברת, ושאול ליברמן מסמן על הדמיון הזה בספרו ״תוספתא כפשוטה״ על מסכת חגיגה. בן זומא ״הציץ ונפגע״, לטענתו הגיע לכפירה עיונית, אלישע בן אבויה ברור שגם הוא הגיע לכך. זו בדיוק הנקודה הארכימדית שעליה ההתגלות עומדת – הדבר שנמצא בין קריעת ים סוף לבין מעמד הר סיני, הלא הוא ההבדל בין העמלק והקיני.

עמלק וקיני הם שני מרכיבים במה שנקרא ״סטרא אחרא״, אבל בשונה מעמלק, קיני מסמל את ה״ניצוץ״ שניתן להעלות אותו לקדושה. במיתוס גנוסטי המקביל מדובר על מאבק קוסמי שקדם לבריאת העולם, ובמסגרתו נטמנו בעולם הנברא ״ניצוצות״ במעבה הגשמיות, והם יכולים להגאל רק באמצעות ידיעה נסתרת. אותה הידיעה הנסתרת היא היכולת להבדיל כאמור בין הקיני לבין עמלק.האטימולוגיה של השמות ״יתרו״ ו״קיני״ מגיעה מהמילה העברית ל״ענף״ שממנו בונות יונים את הקן שלהן (יתר/קנה/ענף וכן תור/יתרו וקיני/קן). הבלבול בין הקיני לבין עמלק הוא כמו הבלבול בין יונה לבין עורב, ובעיקר עורב לבן – שאנו רואים כמה וכמה פעמים שחז״ל מתריעים על כך שניתן להתבלבל ביניהם, ואם לא ביניהם אז בביצים שלהם. ובכן, מה הקשר לביצים?

א. כזכור בעלילות גילגמש היונה, העורב והסנונית הן הציפורים ששולח אותנפישתים כדי לבדוק הכלו המים מעל הארץ. גם אצל נח, אותן הציפורים. אמנם בלי הסנונית, אבל בהקשר הזה בהחלט ניתן לפנות אל הזיהוי של ציפור הדרור אותה יש לשחוט בטקס טהרת המצורע, שחז״ל תוהים אם מדובר על סנונית או תור (השווה:״גם צפור מצאה בית ודרור קן לה״). ומאחר שלא ממש מבדילים בין סנונית לבין תור, אנו יכולים לראות שבעוד שלל קורבנות שקשורים לקו התפר בין החיים למוות, מצווה להביא קורבן דווקא מן היונים – נזיר, זב, מצורע, טמא מת, יולדת וכו׳. לסיכום, ההנגדה היא בין יונה לבין עורב, והשאלה היא מה כל ציפור מוצאת, והאם היא מוצאת ענף (ואגב, האם הקול שלה ״ערב״ או לא. אצל היונה אנו רואים שבשיר השירים מכנים את קולה ״ערב״, ״השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה״.

ב. במיתולוגיה המסופוטמית אישתר היא יונה. היונה היא סמל של פוריות, פולחנה של אישתר היה הירוגמיה, כדי לדמות את היונה כמי שמשתתפת בזיווג מקודש. היונה נקשרה אל ההולדה, לא בהכרח משום שהיא פוריה, אלא מפני שהאקט של קינון היונה בחגוי הסלע, נחשב זיווג קדוש של היונה כסמל פאלי בתוך הנקיקים בהם שכנה (מסתבר שבתנ״ך יתר או יותר נכון מיתר הוא כינוי לכלי נשק. על ראובן מדובר שהיה ״ראשית אוני, יתר שאת ויתר עז״. כלי נשק במובן של איבר מין זכרי, כמו כלי זין או פשוט ״חרב״. כנראה הכוונה לקנה במבוק ששימש כחץ בקשת, ועל כן ״חרבי וקשתי״. אצל שמשון מדובר על ״שבעה יתרים לחים״. כך שוב ״יתר״ יהיה במשמעו ״קנה״). ניתן לראות, שוב, גם ביהדות היונה מקושרת עם הולדה והענקת חיים. קורבן היולדת, ה״לידה מחדש״ של הנזיר והמצורע וכו׳.

ג. האקסיס מונדי בדתות רבות הוא הר גבוה. ספציפית במיתולוגיה ההינדית מדובר בהר מרו, שיש המזהים אותו עם פסגת ההימלאיה קאילאש. ההר שנחשב הגבוה ביותר שיכול להיות פיזית וגם רוחנית, להגיע עמוק בנפש פנימה ולגלות את ה״אטמן״ בהינדואיזם שקול לכיבוש פסגת ההר. אלא מאחר שבהינדואיזם אסור לטפס פיזית אל ראש ההר, הדרך היחידה לטפס אל ראש ההר היא בדרכים רוחניות. כלומר, כל הדיבורים על מקום גבוה, גבוה ככל שיהיה, הוא בעצם דיבור על טיפוס ברמות התודעה עד שמגיעים למקום הכי גבוה שיש.

ביהדות מופיעים שני דימויים עיקריים של ההר הגבוה כהתעלות רוחנית. ראשית בית המקדש נבנה בראש הר, שאמנם לא הכי גבוה באיזור, אבל באחרית הימים הוא צפוי להיות כזה: ״והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים״. גם על הר סיני במקום אחד, במסכת סוטה, מדגישים שלא היה הכי גבוה, ״ולא גבה הר סיני למעלה״. אך מצד שני במדרש רבה מקישים רבנן בין חלום יעקב בו נאמר ״וראשו מגיע השמיימה״ אל מעמד הר סיני ששם נאמר ״וההר בוער באש עד לב השמים״. כמובן שבמסורת הקבלית כל הדיון הזה נזנח והר סיני הפך לסמל ההתעלות הרוחנית, ״מעלת הר סיני כל כך גדולה, והוא נבדל מן האדם, עד שאין מגיעה לשם מעלת האדם, ושם יקבל האדם העדר לפי רוממות ומעלת הר סיני״ (מהר״ל)

אבל הדימוי השני והיותר חשוב הוא דימוי היונה. יונים נוהגות לבנות את קיניהן בנקיקים שבסלע, בדרך כלל בנקיקים הגבוהים והלא נגישים. את בניית הקן הזו מתארים בתנ״ך כ״שכינה״, ובהשאלה הם מתארים כך כל דבר שנמצא במקום במקום גבוה ולא נגיש.

ברחבי התנ״ך ניתן לראות שלל מקומות בהן הפועל הזה מגיע בתיאור קן של יונה: ״ואמר מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכנה״, ״בהר מרום ישראל אשתלנו ונשא ענף ועשה פרי והיה לארז אדיר ושכנו תחתיו כל צפור כל כנף בצל דליותיו תשכנה״. מי שמסוגל לשאת כנף ולהגיע למקום קדוש, הן הציפורים וזוהי קדושתן. כשאתה מתעלה אתה מידמה ליונה, כשאתה משכן את עצמך בנקיקים הגבוהים, שכינה שורה עליך.

ד. הטרגדיה הגדולה של התודעה האנושית היא העובדה שכשהיונה פורשת כנפיים ועפה, אינה מוצאת מנוח לכף רגלה. כשיגיע ״השלום״, או להבדיל בדתות המזרח ״הנירוונה״, או אז תשוב היונה וענף בפיה. מאחורי הדימוי הזה עומד ר׳ יוסף ג׳קטיליה ב״שערי אורה״: ״סוד סילוק שכינה שעיקרה בתחתונים היתה ׳ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה׳״.כמובן שגם בסיפור של נח וגם בסיפור של אותנפישתים הסצנריו שבו שלחו את היונה ואת העורב, העורב נכשל במשימה והיונה חזרה, הוא כשהיתה נחה על ראש הר. מפני שרק כשעומדים בראש הר, הדילמה הזאת בין יונה ועורב הופכת להיות מהותית כל כך.

ה. במקום אחר מתוארת הטרגדיה, ״חסם התודעה״ בצורה שונה. היא מתוארת בצורה של אונס. תהלים ל״א מדבר על ״שכנים״ כעל בועלים, או יותר נכון אנסים שביזו את הנאנסת ולכן היא מרגישה מבויישת: ״מכל צררי הייתי חרפה ולשכני מאד ופחד למידעי ראי בחוץ נדדו ממני״. הטענה שמי שאונס אותה הם ״השומרים״, אלה שהיו אמורים להגן עליה אבל מי שבעצם מגן עליה זה ה׳, מפנה אותנו אל שיר השירים, שם היונה-הרעיה גם כן מאשימה את השומרים שהיכו אותה ופצעו אותה. בשיר השירים הרעיה מתוארת כיונה. שינוי התודעה מכונה בשיר השירים ״קול התור״. יש אידאליזציה של ההמיה של היונה, "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה".

התיאור של שירת היונה כמנוגד לשירת העורב, בא כדי להזהיר את ה״מתעלים״ שפורשים כנף אל חגווי הסלע: המראה שלהם דומה אבל התוכן שלהם שונה. גם אורח החיים שלהם דומה, שניהם בונים את הקן שלהם במקומות בלתי נגישים, אבל היה והגעת לשם תזהר. העורבים נוהגים לגנוב ביצים ולטרוף אותם. הזהר מ״לשכון״ שם.

בקשר לביצים יש לציין כמובן את המיתוס המצרי ועל פיו העולם נברא מביצה. כשבן זומא מדבר על המרחק בין מים עליונים למים תחתונים, הוא בהכרח מדבר על הצורה שבה רע בקע מביצה וברא את שו ותפנות, שעל מנת שלא ייפרדו תפנות נשכבה מעל שו, ויצרה את כיפת השמיים.

ו. העממים המתוארים בתנ״ך כמי ש״שוכנים״ הם יושבי המדבר. התנ״ך מאשים אותם בתור מי שהיו אחראים לגלות. ״כי אני חשפתי את עשו גליתי את מסתריו ונחבה לא יוכל שדד זרעו ואחיו ושכניו ואיננו״, ״ואת כל מלכי ערב ואת כל מלכי הערב השכנים במדבר״בהקשר הזה התנ״ך מתאר את הגלות כגירוש למקום נידח, כמקום מפחיד וכמקום בו חיות הבר ועופות דורסים מטילים את אימתם. אותן חיות שהטרף שלהן הוא היונה. ״על מפלתו ישכנו כל עוף השמים ואל פארתיו היו כל חית השדה״ ״וירשוה קאת וקפוד וינשוף וערב ישכנו בה ונטה עליה קו תהו ואבני בהו״.

העורב נזכר פה, שמו מזכיר את העממים שוכני המדבר, הערבים. ״ואת כל מלכי ערב ואת כל מלכי הערב השכנים במדבר״, הערבים נקראים כך משום שהמקום הזה נקרא ״ערבה״. שם בדרך כלל הם נוטעים את אהליהם, המכונים על פי רוב ״משכן״. באופן כללי כשהתנ״ך מתאר עממים שחיים אורח חיים שכזה, הם מתוארים כ״שכנים״ ״פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה״. המקום הכי נידח, בעל תנאי המחיה הכי קשים, נחשב בדרך כלל איזור מדבר יהודה סמוך לים המלח. שם גם האדמה לא פוריה, ובמקום לחות יש שם יובש, ואדמה מלוחה סופחת נוזלים. ״כמהפכת אלהים את סדם ואת עמרה ואת שכניה, לא ישב שם איש ולא יגור״ ״שמתי ערבה ביתו ומשכנתיו מלחה״

מן הסתם גם אלה שגרים ב״ערבה״ הם האנשים הכי עזים. והם יכולים להיות מצד אחד סגפנים צדיקים שמקבלים על עצמם את תנאי החיים הקשים כדי להתמסר לעבודת האל או לחלופין אנשים שנפלטו מהחברה ואין להם מקום לחיות בו, אלא בדרך, ב״אורח״, בין הגמלים. אנו שמים לב שה״משכנים״, האוהלים של הבדואים נקראים גם ״אורחות״, הצורה שבה הם מעמיסים את האוהלים המקופלים שלהם על הגמלים כשהם נודדים ממקום למקום.

ז. בספר שופטים אנו רואים שבדרך כלל מדין ועמלק מתגוררים יחדיו ושניהם מהווים את ה״צרים״ המציקים לישראל: ״והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו״. כמו כן אנו רואים שלפני כיבוש הארץ על ידי יהודה ושמעון, בני הקיני עולים מעיר התמרים ומתנחלים בדרום הר חברון: ״ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם״. בהערת אגב אנו רואים גם את ליבס מציע שיתרו הוא בלק, ועל כן לאחר שבלעם קילל את ישראל בנות מדין נטפלו לעם, הכשילו אותו ולאחר מכן אנו רואים מלחמה נוסף של עם ישראל שבסופה החרים את האויב. וגם המלחמה הזאת היתה רגע לפני שיא רוחני מוחלט, הכניסה לארץ ישראל.

  • המיית היונה כתודעה גבוהה
  • המיית היונה כתודעה גבוהה
  • המיית היונה כתודעה גבוהה
  • המיית היונה כתודעה גבוהה