הניואנסים לשוני בין שתי פרשות הקללות

פרשת הקללות שבדברים היא הגרסה המעודכנת של פרשת הקללות שבויקרא, ומייצגת מסורת אחרת וחדשה. מסורת שניה. לכן דברים נקרא "משנה תורה", הן מפני שהוא תורה שניה והן מפני שהוא תורה שונה. הרפורמה שעזרא עשה היה לכונן לוח שנה חדש. חוץ מלהעביר את ראש השנה למלכים ולרגלים מניסן לא' תשרי, הוא עשה עוד רפורמה קטנה וזניחה – העביר את ראש השנה "לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות" מחג השבועות לא' תשרי – וקבע שאת פרשיית הקללות המקורית של ויקרא קוראים בשבועות, זכר למסורת הקודמת ואת פרשיית הקללות החדשה קוראים בראש השנה (מסכת מגילה ל"א ב')

ניתן לשים לב שבפרשיית הקללות בויקרא יש זיקה למסורת השמיטות ולמספר שבע. יש משחקי מילים עם "שבע על חטאותיכם" ועל לאכול לחם לשובע. הרעיון הוא ששבועות הוא סוף שנה לאילן (ראש השנה ט"ז א') וזה מרפרר למדרש רבה בראשית ט"ו, שמספר על כך שפרי עץ הדעת היה החיטה, שגדלה אז על העצים ובעקבות החטא הקדמון נענשה, ואת הלחם היו אמורים מאז לאכול בזעה, במקום לקטוף ישירות מהעץ. זה הרעיון של ספירת העומר. ומתכתבים שם עם הרעיון שבארץ מצרים אכלו לחם ל"שובע" (שמות ט"ז ג' – גם איכה ה' ו' מכילה רפרנס דומה, שמקישה בין גלות אשור לגלות מצרים "מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם"). הפסוק הזה הוא ליבה של הקללה "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו". בויקרא מדברים על ברית בין עם ישראל לאלוהים שישראל הפר אותה, ומה שעזרא עשה בחידוש שלו הוא לכונן "ברית חדשה".

בפרשת הקללות בדברים פרשת הקללות שינתה ייעוד והפכה להיות מאיומי קללות לאיחולים של אחרית הימים. יש בה המוני רפרנסים לנבואות האסכטולוגיות של ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל וכו', על רקע מהפכות האזוריות (קרב כרכמיש) שקרו בזמן גלות בבל והיו הטריגר לשיבת ציון ועל מה שיקרה בעקבותיהן. הרפרנסים הם הן על כלי הנחושת והברזל של צרי ישראל, והן אזכור של "גוי אשר לא ידעת". באסכטולוגיה של אז אלה דימויים לעממים מקצות האימפריה שינצחו את האימפריות של אז, ונקראים בשם הקוד "כוש". כוש הן הממלכה שמדרום למצרים והן הממלכות שמצפון לים השחור (עממי יפת – משך ותובל) שמסומלים על ידי הארבה והתולעת.

שבי ציון הלכו על בטוח, הם רמזו רמזים רב משמעיים בקשר לזהות של אותו "כוש" – מצד אחד זה יכול להיות פרס, מצד שני זה יכול להיות יוון, מצד שלישי זה יכול להיות כל אחד בעצם שיתיישב על השבלונה המשיחית הזו. כך שההקשר של הנבואות האלה הוא לא היסטורי אלא "היסטוריציסטי" – כלומר מתי שהוא בעתיד תהיה גאולה שלא ברור מה אופיה, אבל מה שכן ברור הוא שההיסטוריה תלך לכיוון מסוים שתוצאותיו רשומות בפרשת הקללות, וההשלכות של תוצאותיו בנבואות הנחמה. "בבל", "מצרים" וכו' אינם העממים האקטואליים אלא ישויות מיסטיות. והמחריבים שלהם הם אותו "גוי".

(בפרשנות הנוצרית "בבל" ו"מצרים" הם האנטיכריסט, וה"גוי" הוא צבאות המשיח של ישו. בשלב כלשהוא בהיסטוריה ראו את הסרצנים כ"בבל" ואת המונגולים כ"גוי אשר לא ידעת". במרידות העממיות בימי הביניים היו מי שראו את האפיפיור עצמו כאנטי-כרייסט וכנבוכדנאצר המודרני)

  • הניואנסים לשוני בין שתי פרשות הקללות
  • הניואנסים לשוני בין שתי פרשות הקללות
  • הניואנסים לשוני בין שתי פרשות הקללות
  • הניואנסים לשוני בין שתי פרשות הקללות

החרוב כמזון רוחני

החרוב מופיע בלא מעט אגדות של חז״ל בהקשר של חורבן וגאולה. אני סובר שמקור ההערצה לחרוב מגיע גם הוא מהתרבות ההלניסטית.

ידועות שתי אגדות: הראשונה על חוני המעגל שנרדם ל-70 שנה, שזהו זמן שבו החרוב מניב פירות ראשונים – 70 שנה הן גם שנות החורבן, וגרסא אחרת של האגדה מספרת על כך שהזמן שחוני המעגל נרדם בו היה למעשה זמן הגלות, הוא נרדם כשהמקדש הראשון היה בנוי והתעורר כשהמקדש השני כבר נבנה. בתווך המקדש היה חרב.

אגדה שניה מספרת על רבי שמעון בר יוחאי שהסתרר במערה במשך 13 שנה, כשהוא ניזון מחרובים בלבד. לאחר שרשב״י יצא מהמערה הוא טיהר את טבריה מטומאת המת.

מה שמחבר בין שתי האגדות האלה היא אגדה קדומה שמגיעה במקור מהתרבות המינואית בכרתים. אפימנידס שנחשב לנביא של זאוס, נרדם במערה, שידועה גם בשם מערת זאוס, למשך 57 שנה. לאחר שיצא טיהר את אתונה ממגפה שפרצה בה. זאוס עצמו הסתתר במערה הזו – שבה נרדם אפימנידס, וגם נחנך פיתגורס – בילדותו במשך הזמן בו חשש מזעם אביו שרצה להרוג את כל ילדיו, כי אחד מילדיו היה אמור על פי הנבואה להרוג אותו. במשך כל הזמן הזה הוא נזון מדבש, שעל פי חלק מהפרשנויות היה לא אחר מאשר דבש החרובים. מהם המזהים את האמברוזיה עם דבש החרובים.

אפימנידס נחשב כמי שייסד לפי האגדה את כת האורפים, וכמי שהיה לו קטע מיוחד עם ״סף המוות״, כלומר משהו שהוא בין חוויה מיסטית, מיתה וקימה לתחיה. ההגעה אל המצב הזה, שהיתה פרקטיקה שמאנית מימים ימימה, הפכה גם את האורפים לכת שסוגדת למצב הזה של החיים לאחר המוות. או יותר נכון לנקודת המפגש ביניהם, בין החיים לבין המוות, מה שנקרא ״אלמוות״. משם זה חלחל אל היהדות.

מצב של חורבן היה נחשב למצב של מוות, מצב של בניין בית המקדש היה נחשב למצב של חיים, והרגע הזה שבו העולם עבר ממצב א׳ למצב ב׳, נחשב לרגע שבו נשתנו סדרי עולם, או כפי שהגמרא קוראת לזה ״דביומוי אשתני עלמא״. משמע, ברגע שחרב המקדש קרה משהו x וברגע שהמשיח יבוא ויבנה בית המקדש, יקרה משהו x גג, הופכי.

ובכן, מהו הדבר הזה? הגמרא בסוטה מדברת על כך שמרגע שחרב בית המקדש ״אין יום שאין בו קללה, וניטל טעם הפירות ויש אומרים אף שומן הפירות״. מה זאת אומרת? אומר רבי יוחנן, ״כשילד בצע חרוב, נמשך חוט של דבש על שתי ידיו״. כלומר, הדבר שמסמל את אותו הסף הוא החרוב. מי שאוכל חרוב הוא מי שמסוגל להגיע למצב כזה, ומי שחי על חרובים הוא מי שהיה במצב כזה של השתלמות אידאית.

לא נאמר ממה היתה מורכבת הדיאטה של האורפים או של הפיתגוראים במקביל. מסופר שהם היו צמחוניים, לא מסופר מה זו צמחונות. הצמחונות הזו, אני מציע, היתה אותה הדיאטה של רשב״י, שהיא גם מסתבר הדיאטה של יוחנן המטביל – דבש חרובים, על פי הפסוק בישעיה "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו" – וכפי שאומר מדרש רבה "חרובין תאכלו".

  • החרוב כמזון רוחני
  • החרוב כמזון רוחני
  • החרוב כמזון רוחני
  • החרוב כמזון רוחני

ההערצה לנערות ביהדות

ההערצה לנערות הגיעה מהפילוסופיה היוונית. מקורה ברעיון שישנה הפרדה בין רוח לבין חומר, והרוח נעלה מעל לחומר השפל. עד אז לא הפרידו בין חומר ורוח, הקיום היה גשמי בלבד ולכן אדם מבורך הוא אדם הזוכה לברכה גשמית, אישה הזוכה בברכה גשמית לצורך העניין היא אישה פוריה, אדם הזוכה בברכה גשמית הוא בריא בשר וגוף, אלה שיש להם משאבים המאפשרים את המשך הקיום, כי קיום הוא גשמי וברכה גשמית היא הדבר החשוב. כמובן, היתה גם תופעת לוואי מינית שהפכה את האשה הפוריה ואת הגבר החסון לאובייקט הערצה מיני. אבל אין מה לעשות, מין והערצה קונספטואלית תמיד נקשרו ביחד.

לדוגמה…

הפלטוניזם הילל את הרוח. הוא ראה את החיים כטריגר גשמי שגרם לאדם כמעט להתעלם מהיותו רוחני. מה שקרה לפני התגלמות האדם בבשר, ומה שיקרה לאחר התנתקותו ממנו ומותו, הוא החיבור הבלתי אמצעי עם הרוח. המוות היה מקודש, דווקא מפני שאדם מת מתפטר מהצרכים הגשמיים שלו, וכך אדם זקן שקרוב יותר לקץ, ואדם צעיר שקרוב יותר להתחלה, נחשבים שניהם קרובים יותר אל הטוב. אלא שבשונה מאדם צעיר, אדם זקן הוא אדם עם פז"מ גדול בעולם החומר, אדם שהושחת ובזבז את חייו על להמנע מלהתקרב אל הטוב באמצעות התבונה. אדם שכן עשה את זה נחשב כקדוש, אדם שלא עשה את זה, הוא אדם מיותר. ולכן אין שום סיבה להלל אותו, וכל מה שנותר הוא להלל את הסוג השני של אדם שקרוב אל הקיצון – הצעיר.

ככל שאתה צעיר יותר כך אתה תם יותר ומושחת פחות, וכך גם אתה חף מהמאפיינים של הבגרות המינית, הדבר שהופך אותך ליותר גשמי, יותר אינסטיקטיבי וחיייתי, פחות מציית לצו התבונה – הבגרות היא המשחית, ומי שעדיין לא חווה אותה הוא נשגב. אלא שתינוק גם ככה לא יודע שום דבר על העולם, ולא מסוגל מבחינה מנטלית ושכלית לעשות את הדרך חזרה אל השכל העליון. לכן, זך ככל שיהיה פעוט או תינוק בן יומו, ככל שאתה הופך להיות יותר ילד אבל עדיין לא מבוגר, כך אתה כשיר יותר לקיים את "הפרקסיס האפלטוני". הווה אומר, הגיל שבו אתה מתחיל להצמיח שערות ערווה והקול שלך משתנה, רגע אחד לפניו, הוא גיל שבו אתה מספיק בוגר וחכם אבל לא מספיק בגיר ומושחת. אלה שנות הזהב של האדם, ואת השנים האלה העריצו היוונים.

אלא שאצל היוונים ההערצה הזאת קיבלה גם אופי מיני, זה מה שנקרא "אהבה אפלטונית". כך נולדה הפדופיליה.

ההערצה הזאת, השתרשה גם ביהדות, ובדתות שיצאו ממנה. אפילו לא בשכבה סמויה. המשיח, הדמות של האדם המתוקן, מכונה "נער". כל הדמויות המושלמות בתנ"ך קרויות נער – דוד, משה, יהושע וכו'. במסכת שבת נאמר "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן". אלא שתינוקות של בית רבן, שמתחילים זה עתה להתחנך, צריכים להיות מספיק נבונים כדי לתפוס רעיונות מופשטים שאין ביכולתם של ילדים שעדיין לא הגיעו לגיל חינוך להבין. מתי מגיע הגיל הזה? שם המשחק ביהדות הוא מתי מגיע גיל חינוך, מה חלון הזמן שבו הילד כבר נבון מספיק כדי להתחנך ומתי הוא הופך לבוגר. טקס המעבר מילדות לבגרות הוא בר המצווה, אחרי הטקס הזה התינוק הוא בוגר לכל דבר, שהרי גם ככה הוא הצמיח ב' שערות ערווה, וגם קולו כנראה התעבה והשתנה. לכן יהודים ונוצרים כל כך מתרגשים מילדים ששרים, מספיק מוכשרים כדי להבין מה זה אומר לשיר ולהיות מוסיקלי, לא לזייף ולא להיות גמלוניים, אבל מספיק צעירים כדי להשאר תמימים וזכים.

לא סתם הם נקראים "פרחים"', זה רגע לפני שהם הפיקו את הפרי עם הזרע. ד"א סביר שהפדופיליה ביוון היתה מכוונת כלפי בנים, בגלל הדעה הקדומה כלפי הבנות, שגם כשהן בוגרות הן עדיין לא מסוגלות להגיע לעומקים אינטלקטואלים. אחרת, הפדופיליה היתה מאבדת את זה לגמרי. סביר להניח שזו גם הסיבה שהומוסקסואליות אסורה ביהדות, כי היא היתה מכוונת באופן טבעי כלפי נערים, כפי ש"אומות העולם" נהגו. אותם הנערים שהיו הולכים להתאמן בגימנסיון. כלומר, זה מה שנקרא "דרכי האמורי", כפי שאמר רבי מאיר: "ומה תלמוד לומר ובחוקותיהם לא תלכו? שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיטריות וקרקסאות והאסטריות, רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים"

  • ההערצה לנערות ביהדות
  • ההערצה לנערות ביהדות
  • ההערצה לנערות ביהדות
  • ההערצה לנערות ביהדות

אהבת דוד ויהונתן האפלטונית

אני יותר ויותר נוטה להאמין שהיחסים בין דוד ליהונתן בספר שמואל הם שיקוף של מה שנקרא ״אהבה אפלטונית״ על פי הסופר המקראי. שכן, גם בתרבות ההלניסטית הדבר היה כרוך בסוג של הומוסקסואליות, אבל אחרת לגמרי מהצורה בה אנו תופסים את ״משכב זכר״. זה לא מתאווה, אלא מהערצת ה״נערות״.

צריך לשים לב אילו סמלים חוזרים בסיפור דוד ויהונתן, ובעיקר לפסוק ״ויהי בבוקר ויצוא יהונתן למועד דוד ונער קטן עמו״. הנערות והשדה חוזרים פעמים רבות בפרק זה, ובכלל בפרקים על סיפורים קלאסיים מהתנ"ך, כדי לרפרר לסאגה על המשיח.

מוטיב השדה חוזר בסיפורים רבים מאוד בתנ״ך, שנדרשים לרוב בהקשרים משיחיים. השדה הוא מקום פתוח מחוץ לעיר, שבדרך כלל נחשב להפקר, אלא אם כן מקיפים אותו בגדר, וכך קונים אותו. עניין השדה ואיזורי ההפקר קשור לדימוי ה״אקסיס מונדי״. השדה הוא כאמור איזור המרוחק מהעיר ונחשב ל״בר״, wilderness.

הרעיון לנכס שדה על ידי קניה, נועד בעיקר כדי להרחיב כמה שיותר את ״האיזור המקודש״ ולהותיר כמה שפחות ספקות בחיים המעשיים ביהדות. על משקל ״ועשו סייג לתורה״, הרעיון הוא להקיף את השדה בגדר. שדה הוא תחום אפור שבו לא ברור מה מותר ומה אסור, ובמקום הזה ה״מהפכים את הרע ומעלים אותו לקדושה״ בדרך כלל חוגגים. כלומר, ״מצווה הבאה בעבירה״, או ״עבירה לשמה״, בדרך כלל מתרחשת בתחום הזה. כדי למנוע את זה, צריך להותיר את השדה כמה שיותר רחוק, כמה שיותר מוגבל, כמה שיותר בלתי אפשרי. הממסד הדתי מעוניין להשאיר כמה שפחות מקום לספק, ולהותיר את אות המקומות שבלתי אפשרי להגביל רק למתי מעט.

יש מסכתות שלמות שעוסקות בתסביך השדה ביהדות וכמובן חצי מהקבלה עוסקת במוטיב השדה. מה שמנסים לומר על אהבת דוד ויהונתן שקרתה בשדה, זה בעיקר סוג של פלסף יהודי כמו-פלטוני. סביר להניח שהסיפור הזה שופץ אי שם במאה השלישית לפנה״ס כדי להשתיל בו מסרים סמויים

ניתן לציין עוד מקום שבו עוסקים במוטיב השדה והנערה: דברים כ״ב על הנערה המאורסה שכתובה ללא ה׳, ונמצאה בשדה, ורק שם אין לה דין מוות אם היא הפרה את ברית הנישואין, ״כי בשדה מצאה ואין מושיע לה״. הדימויים על מקום ישוב שנחשב בטוח ומקומות רחוקים מהישוב שנחשבים מסוכנים, הם בעיקר הצפנה של דיונים על מה שנקרא ״נורמליזציה של הדת״. כלומר, הקביעה מה נחשב נורמלי ומה לא. גם פרשיית עגלה ערופה מתרחשת בשדה. גם בעצם כמעט כל דבר בפרקים הנקראים ״ספר הקדושה״.

התורה והתלמוד עוסקים לרוב בדיני קניין או בסיפורי קניין, כי זה שם המשחק. אלוהים הוא הקונה המקורי, וכל הסאגה המשיחית רצופה ב״קניות״ של ״שדות״. או סחר-מכר שקשור לדברים שקשורים בצורה זו או אחרת לשדה. אברהם קנה את שדה המכפלה, יעקב את השדה במאה קשיטה, לאה ורחל סוחרות בדודאים שנמצאו בשדה וכן הלאה והלאה. הכל קשור בסופו של דבר לאיזה רחם ייצא ממנו דוד – כל מי שקונה שדה, בטח לפני שמישהו אחר יקנה אותו, מנסה להסיט את הקארמה המשיחית לטובתו.

הערה: הדיונים על גבולות הדת מסתירים מאחוריהם את הדיונים על גבולות התודעה. והמצב המשיחי הוא המצב שבו הרוח האנושית מתחברת בצורה בלתי אמצעית אל ״האחד״. חיבור אידאי שכזה הוא שעומד ביסודה של האהבה האפלטונית, והקשר בין זה לבין הנערות הוא כי הנערות היא תקופת ביניים שלא ברור אם ניתן להתייחס אל הנער כאל ילד או כאל מבוגר. איזור הביניים הזה מקסים את האפלטוניים, משום שמי שהוא גם ילד וגם מבוגר, או לא ילד ולא מבוגר, פטור מהסנקציות שנלוות הן אל הילד והן אל המבוגר. במקרה הזה, הסנקציות של הבגיר זה ״שטיפת מח ממסדית״ ואובדן התמימות הילדותית. הסנקציה של הקטין היא כמובן שלא מתייחסים אליו ברצינות ולכן חושבים אותו לשוטה או חרש, כלומר ילד בהגדרתו הוא חריג. כלומר, ככל שאתה תמים יותר וקרוב יותר למצב הטבעי, כך אתה חריג יותר. אתה לא חריג כשאתה נמצא תחת המעטפת הממסדית שמלמדת אותך לחשוב את מה שהממסד חושב, ולהגדיר את הטוב כמה שמשרת את הריבון.

  • אהבת דוד ויהונתן האפלטונית
  • אהבת דוד ויהונתן האפלטונית
  • אהבת דוד ויהונתן האפלטונית
  • אהבת דוד ויהונתן האפלטונית

הכלנית האפוקליפטית

הכלנית נזכרת במקרא, כאשר ישעיהו מכנה אותה "נעמנים" בפרק י"ז. עקב היותו של נעמן הכינוי לאדוניס, והעובדה שפולחן אדוניס היה כרוך בהערצת כלניות – שצמחו כביכול מדמו של האל המת והקם לתחיה, ההנחה היא שישעיהו לועג לפולחן הפניקי, שאומץ על ידי הארמים ועל ידי הזונים מעם ישראל.

אלא שהרפרנס של ישעיהו לכלנית הוא כפול ומכופל. לא רק הרפרנס החוץ-מקראי יכול לשכנע אותנו שמדובר בכלנית. ישעיהו מדבר בפרק זה על צמח שהגבעול שלו מוגבה מעל לצמחיה מסביב, כפי ששיבולים מלאות בזרעים בולטות בשדה וכפי שזיתים לאחר המסיק מכילים פרי רק בצמרת שלהם. אבל כל העושר הזה של הזרעים, הוא מתעקש, נידף ברוח. כאן יש רפרנס לצורה שבה הכלנית מפיצה את זרעיה ברוח. הנביא טוען שלמרות שישראל תנשום לרווחה ותשוחרר מעול הארמים, גם הם בסופו של דבר ייכנעו ויפוצו בעמים בשל דבקותם בעבודה הזרה. אבל העממים שיוציאו אותם לגלות יפוצו גם הם כפי שסערה שוככת ונעלמת. כך שבסופו של דבר למרות הנפילה של ישראל, יש להם נחמה

מדוע לישעיהו חשוב להביא כאן את דימוי הכלנית? כנראה שישעיהו מתנבא על שחרור ממלכת ישראל מעול הארמים, לאחר כיבושי ירבעם השני ובזמן יורשיו. אך בזמן שממלכת ישראל התעצמה, ישעיהו התרה בהם, שהשתן לא יעלה להם לראש כי אחרי הכל הם עדיין חוטאים והדבר הזה עשוי להתנקם בהם, כשהאשורים, שגם ככה שמו עין על ארם, עשויים להתנפל עליהם ברגע שיוכלו.

הרפרנס כאן הוא לשני דברים: הדבר הראשון הוא שהארמים הציקו לישראל ממזרח, והנצחון של ישראל היה כיבוש עמק הירדן (הידוע בשמו ״עמק רפאים״) והתפשטות אל מעבר לנהר הירדן (הידוע בשמו ״ארץ הרפאים״). אבל את אותם הרפאים צפוי להשמיד מלך אשורי, שיבוא מצפון מזרח. השני הוא: במלחמת המלכים בבראשית י"ד מתואר הפסד של המלכים היושבים בכיכר הירדן למלכים המגיעים מאשור. המלכים מאשור מביסים אותם, הורגים אותם, לוקחים אותם בשבי, ואלה שלא נלקחים בשבי נסים אל ההר. עד שמגיע משום מקום דאוס אקס מכינה בדמות אברהם אבינו שמשנה את התמונה ומטה את הכף, לטובת מי שדוגרי לא היה מגיע לו, סדום, כי חטאתו רבה מאוד והוא השחית. ואכן, ככל שאברהם הגן עליו, הוא לא הצליח למנוע את חורבנו ברעש גדול. בכל מקרה, בדיוק אחרי מלחמת המלכים התקיימה ברית בית הבתרים, אירוע התגלות רב רושם שנראה כאילו שהכל התרחש רק לקראתו.

מה שקרה בפועל באותה התקופה הוא הכיבוש האשורי, מפלתה של ישראל וגלות שבטי עמק הירדן (732 לפנה״ס), פרק י״ז בישעיהו מרפרר לפרק י״ד בבראשית ועל כן הדיבורים על ״דמשק״, ״הרפאים״, ״כדרלעומר״ (לפי יוסף בן מתתיהו זה היה שמו של שר הצבא של האשורים) וכו׳. או כמובן ההפך, בראשית מרפרר לישעיהו

כעת ; ישעיהו פעל בימי עוזיהו, במקביל לעמוס ומשתמש במקומות רבים באותם ביטויים כשל עמוס. במקרה שלנו "וינועו אמות הספים" בפרק ו' אצל ישעיהו מרפרר ל"וירעשו הספים" אצל עמוס פרק ט'. עמוס כבר בפרק א' כותב שהנבואה שלו היתה שנתיים לפני "הרעש", ולכן ברור שאת הנבואות שלו הוא כותב על רקע מאורעות מקדימים רבי רושם שמבחינתו הקדימו מאורע עתידי אחר וחשוב יותר, שלצורך העניין נקרא לו "אפוקליפסה".

העובדה שכשעמוס מדבר על הספים שנעו, הוא מדבר על "ואחריתם בחרב אהרג לא־ינוס להם נס ולא־ימלט להם פליט", היא רפרנס ברור ל"והנשארים הרה נסו…. ויבוא הפליט" בבראשית. רפרנס נוסף לרעש ולמנוסה אל הרים ניתן למצוא בזכריה י"ד: "ונסתם גיא הרי כי יגיע גי הרים אל אצל ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיה מלך יהודה".

ההקבלות הרבות בין ישעיהו לעמוס וביניהם לבין מלחמת המלכים, מורות כאמור על כך שישעיהו, שכנראה העריץ את עמוס, עשה לו הומאז'ים, ועמוס בעצמו עשה הומאז'ים לבראשית. או לחלופין, מי שכתב את ספר בראשית, או ערך אותו, עשה את זה אחרי שנבואות עמוס וישעיהו היו מול עיניו והשתמש בדיוק באותם מילים ודימויים. הרעש בימי עוזיהו וניעת אמות הסיפים מסתמנים כרפרנס להפיכת סדום, שבעצמה מהווה את האבטיפוס של האפוקליפסה המתוארת מאוחר יותר בזכריה.

למה? סביר להניח שהנביאים ראו את התחזקות האימפריה האשורית, ובדיוק כפי שירמיהו יעץ לא להתגרות בבבלים, הם יעצו לא להתגרות באשורים. כי אחריתם של המתגרים תהיה מרה, משום שהאשורים הם כמו סערה שלא משאירה אחריה דבר, אז לא לעולם חוסן. אם לא תתמידו ותחזקו את הבסיס היהוויסטי שלכם, לא יהיה לכם על מה להשען, ולא רק שלא יהיה לכם על מה להשען, אלא שהאשורים יבצעו בכם את זממם. ובכן מהו זממם?

בפריזמה הפוליטית, התגרות באשורים תעורר שדים מרבצם. אבל הנביאים כנראה שלא היו פרשנים פוליטיים, אלא יותר מחשבי קיצים. מקומם האסכטולוגי של בבל ואשור הטריד אותם. המעגליות המשיחית הציבה את בבל ואשור, אגב, כמקשה אחת, כאלה שהניעו את המרד הראשוני ויניעו גם את המרד האחרון. המרד שהביא את הקללה לעולם בדמות אסונות טבע, שטפונות, מבולים, רעידות אדמה, תפוצת הארץ, וחוסר היכולת להקים ערים. אלוהים העניש את אשור ובבל כשמנע מהם לבנות עיר, ומאז ועד היום כל מעייניהם נתונים בלגמול לו, ולהחריב את "עירו".

הרפרנס הוא לקלקולים שעשו האשורים והבבלים בפרקים ט'-י"א בבראשית: נמרוד, נכדו של חם, שנושא בחובו גם את חטאו של חם שגילה את ערוות אביו בנטעו את כרמו, וגם את בניית העיר בבקעת שנער, ובגדול בניית כל ערי אשור ובבל. הקטע של האשורים הוא לנקום כאמור בה', לעקור כרמים ולהחריב ערים, וברגע שנותנים להם את ההזדמנות, ברגע שמקבלים את פולחנם כפי שעשה לדוגמה אחז, ברגע שמתחנפים אליהם, ברגע שנותנים להם דריסת רגל בארץ ישראל, הדבר הזה מאפשר להם להוציא כאמור את המזימה לפועל. וזה באמת מה שהם עשו.

כשעמוס, ישעיהו והנביאים באופן כללי רואים את זה הם מתחלחלים ומתחילים א' לחשב את הקץ של ישראל ויהודה לאחור. ו-ב' מנסים לחשוב מיהו אותו דאוס אקס מכינה שישיב את המצב לקדמותו, כפי שאברהם אבינו עשה במלחמת המלכים. מיהו ומהו הם לא אומרים, כנראה כי הם לא יודעים, אך הם רק יודעים שהוא יגיע בסופו של דבר באורח פלא כי נצח ישראל לא ישקר ולכן עמוס, למרות שמתנבא על חורבן עתידי של ממלכת ישראל, לא שוכח להזכיר בסוף דבריו "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם". למרות שהאשורים והבבלים יוציאו את ישראל (ויהודה) לגלות, כי זה מה שקורה כשמחריבים את "הערים" (וגם ירושלים נקראת סתם "העיר"), כל מה ששאפו להחריב יתוקן, דבר אחרי דבר.

  • הכלנית האפוקליפטית
  • הכלנית האפוקליפטית
  • הכלנית האפוקליפטית
  • הכלנית האפוקליפטית