עצים מקודשים בתנ״ך

הרצאת קורונה מעניינת היא של פרופ׳ אמוץ דפני על פולחן העצים המקודשים בארץ ישראל ובעולם, המקורות הפגאניים שלו והמלחמה של המונותאיזם בעצים הללו, הלא מוצלחת כל כך. הוא מראה דוגמאות איך מוסלמים ודרוזים סוגדים גם כיום לעצים כאלה בהמוניהם, ואיך היהדות הקבלית היא שהחזירה את המנהג הזה אל הזרם המרכזי של היהדות. והוא חי ובועט במירון לדוגמה.

התורה ניסתה לעקור את פולחן האשרות, שכפי שפרופ׳ דפני מראה קיים בצורה כלשהיא גם בפולחן העצים המקודשים כיום, מפני שהפולחן עצמו הוא לצורך הבעת משאלות, פרנסה ופריון. הוא מראה שיש נוהג ברוב התרבויות לקשור בדים לעצים, ועל כן כשמדברים על ״התרת נדרים״, הכוונה כנראה להסרת בד שנקשר על העץ – התרה מלשון פתיחת קשר.

כמו כן, בלא מעט עצים יש מסורת על קבורה של אנשים או חפצים תחת העץ, או על מגורים תחת העץ. בשני מקרים היו דמויות נשיות בתנ״ך שנקשרו לעצים, ולשתיהן קראו דבורה. דבורה אחת שנקברה תחת האלון, ודבורה אחת שישבה תחת התומר. יעקב אבינו גם הטמין את הפסילים מתחת לעץ, יהושע הקים אבן תחת האלה, אנשי יבש גלעד קברו את שאול תחת האשל וכו׳ וכו׳.

המסורות שפרופ׳ דפני מצביע עליהן התגלגלו בצורה זו או אחרת במשך אלפי שנים עד ימינו אנו. אם על ידי היהודים שלקחו אותם איתם אל הגלות והחזירו אותם (לטענתו, בצפון אפריקה יהודים נהגו כך), ואם על ידי הלבנטינים האוטוכטוניים ששימרו פולחן סינקרטי בדרך כלשהיא.

הספר של פרופ׳ דפני בנושא יצא לפני כעשור ״עצים מקודשים בישראל״. לפני כשנתיים יצא לו ספר נוסף גם כן בתחום אתנובוטניקה, על צמחי מרפא בארץ ישראל במסורות אוטוכטוניות בכלל, ובתנ״ך בפרט. שם אגב הוא טוען ש״אלוני ממרא״ ו״אלון בצעננים״ הם שמות מקומות (שנקראו ״אילון״ בצירה) ולא שמות של עצים מפורסמים, או חורשות עצים. פודקאסט בסגנון ״עושים תנ״ך״ שמארח את פרופ׳ דפני המדבר על הספר ״צמחים, שדים ונפלאות: מפולקלור צמחי ארץ – ישראל״ (שיצא בהוצאת ״עולם חדש״) נמצא כאן, ולטענת דפני בזמן שהוא הוקלט, אין שום סימוכין לכך שהשתמשו בקנביס במסגרת פולחנית בתקופת המקרא. לפחות אז, 2019. בינתיים מצאו במקדש בערד משהו.

בכל מקרה, כצפוי עבור מי שיש לו הלך רוח שמאני ביהדות, כמוני, מעניין אם דבורה הנביאה היתה סוג של אוראקל שיושבת ומקשיבה לרשרושי העלים ומנבאת על פיהם, כמו ביוון העתיקה. מעניין אם זה מה שנקרא בזמנו ״יצאה בת קול״, ואם בת הקול ששמעו רבי שמעון בר יוחאי ובנו היו בעצם רחשים של הרוח…

  • עצים מקודשים בתנ״ך
  • עצים מקודשים בתנ״ך
  • עצים מקודשים בתנ״ך
  • עצים מקודשים בתנ״ך

קיבל את הדודא

מה פשר השם דוד, והאם דוד הוא שם אפונימי או לא? כלומר, האם היה אדם אמיתי בשם דוד, או שהלבישו לו את השם דוד, בין אם הוא היה אמיתי ובין אם הוא מומצא?

כתובת תל דן מראה שהיה אדם אמיתי בשם דוד, או לפחות בית מלוכה בשם ״בית דוד״. אלא שהתנ״ך עצמו רומז על כך שלא. לדוגמה, מי שהרג את גוליית הפלישתי לא היה דוד אלא אלחנן בן יערי. הפרשנים מתפתלים, אבל זה פחות משנה, בעיקר מפני שמקומות רבים בתנ״ך מרפררים לשם דוד עד למצב שבו אי אפשר לטעות: דוד נקרא כך על שם ״הדודאים״, ״דודאי התאנים״, שזהו שמו של פרי הדודא, מנדרגורה.

דוד הוא מלך המשיח, והדודאים ככלל נחשבים כסמל משיחי. במפורש הם מופיעים בנבואת ירמיהו ובספר בראשית, בהקשרים של גאולה (ירמיהו) ומשיחיות (מדרשים לספר בראשית על פשר העסקה של רחל ולאה). השאלה היא מה הניע את מה, האם הדודאים הפכו לסמל על שם דוד, או דוד נקרא כך על שם הדודאים?

נדמה שמדובר היה בצירוף מקרים שחז״ל הבינו לאחר מכן כדבר מכוון, וזה מה שייסד בסופו של דבר את המיתוס שדוד הוא אבטיפוס של המשיח. אך לא חייב להיות שמדובר בצירוף מקרים.

הדודא היה נחשב כחומר שרק לקטים מומחים מסוגלים לדעת מתי הוא רעיל ומתי לא, ואיזה חלק ממנו מותר לאכול. במשך הזמן המומחיות הזו הוצגה כמעשי כשפים, והצמח הפך לסגולה לפריון. הדודא מתאפיין בפירות דמויי עגבניות, כמובן שגם הוא קרוב משפחה של העגבניה, ושל סולניים אחרים שהמשותף להם הוא שורש עמוק שבתחתיתו פקעת, ופירות ענבה עסיסיים שמכילים בתוכם זרעים. הזרעים מכילים אלקלואידים שונים, רובם בעלי השפעה ביולוגית כלשהיא, וחלקם רעילים מאוד אך במינינונים מזעריים יכולים לשמש כתרופה ואם לא כתרופה אז כסם. חלקם מכילים חומרים בעלי השפעות פסיכואקטיביות, והדודא ספציפית מכיל חומר שנקרא אטרופין שמעורר הזיות, או לכל הפחות משפיע על ההתנהגות בצורה בלתי נשלטת. ועל כן הוא הפך גם להיות אפרודיזיאק בימי קדם וגם להיות כלי אחר בידי מכשפים שמשליטים שדים כלשהם על מי שמעניקים לו מנה מאותו הסם.

קיבל את הדודא

בהיותו אפרודיזיאק, נטען שהמילה ״דוד״ בשיר השירים נקראת כך בגלל שדוד זה מאהב ש״כושף״ באמצעות הצמח. הפירות דמויי העגבניה שיש לו מפיצים ריח עז ומשכר, ומתוקים מאוד. טעמם המפורסם הפך פירות אחרים דובשניים לכינויים שונים אליו, החל מתמרים, עבור בתאנים (״דודי תאנים״) וכלה בתפוחים (״רפדוני בתפוחים״). לא בכדי בשפה האיטלקית, העגבניה שהינה קרובת משפחה שלה ובמהדורות המוקדמות שלה היתה כתומה בדומה לפירות הדודא נקראת ״תפוח מוזהב״, ובצרפת, וגם בגרמניה ״תפוח האהבה״.

הקונוטציה של הדודא לתפוחים גרמה כאמור לשיר השירים לקרוא לדוד על שם אותו התפוח, ״כתפוח בעצי היער כן דודי״, ובשל הקישור של הנראטיב של שיר השירים באופן כללי, ושל דוד בפרט למשיח, נהגה הביטוי ״חקל תפוחין קדישין״ שמתאר את המציאות עם ביאת המשיח, בדרך כלל האקט הגרפי שבו ה׳ מקיים יחסים עם השכינה ו״זורע את השדה״, ובפרשנות הפנומנולוגית, ההלוסינציה, החוויה שאליה נכנסים ברגע שלוקחים את החומר הפסיכואקטיבי. או לחלופין רגע ההתאהבות, הרגע שבו התשוקה גוברת והופכת בלתי נשלטת.

מקור הביטוי ״שדה תפוחים״ הוא במסכת תענית כ״ט ב׳. שם נדרשת ברכת יצחק אבינו ״שדה אשר ברכו ה׳״, לריח המשכר והטעם המתוק שיש לאותו ״שדה התפוחים״. ובאופן כללי השדה הוא מה שהופך את יצחק אבינו למשיח הטיפולוגי היא האסוציאציה שיש לו עם השדה, אליו יצא לשוח. כמו כן השדה הוא המקום בו דוד הסתתר בזמן שנפגש עם יהונתן, כשיהונתן הודה לו שהמלוכה תעבור אליו, בצד ההדגשה שאהבתם היתה בנפש, חזקה כאהבת נשים.

מאידך השדה הוא המקום בו שכנה חית השדה, שנצטוותה לאכול מכל עשב השדה, אך היתה חיה אחת שהיתה ערומה מכל, ופיתתה את האדם לאכול דווקא מפרי אשר נצטווה לא לאכול ממנו, על כן קוללה לאכול עפר. הלא היא הנחש. עשו היה איש יודע ציד, ״איש שדה״, וארצו נקראה ״שדה אדום״ (בראשית ל״ב ד׳), כמו גם ארצו של נכדו, עמלק, שנקראה ״שדה עמלק״ (בראשית י״ד ז׳).

השדה הוא כמובן המקום שבו מצא ראובן את הדודאים (בראשית ל׳) והמקום ממנו חזר יעקב לאחר שלאה עשתה עסקה עם רחל, ושכרה את מיטתו בעבור דודאי בנה. אנו רואים כאן, שוב, ברמה הפנומנולוגית יחס דו-ערכי אל השדה, שהוא המקום בו נמצאים בדרך כלל הדודאים. יחס מעורר יראה, שם נמצאים הרשעים, אך שם גם נמצאים ובדרך כלל חוזרים בשלום, הצדיקים. רוצה לומר: יחס דו ערכי לחוויה הפסיכדלית, יש אנשים שהולכים לשם ולא חוזרים, או חוזרים משוגעים. אלה שחוזרים מוארים, עם חוויה מכוננת ששינתה אותם ופתחה בעבורם את דלתות התודעה, הלא הם הצדיקים. אבל נשכח מהפרשנות הפסיכדלית – מה שאנו רואים כאן הוא המחזה המתואר בישעיהו ס״ג: מצעד הנצחון של המשיח שחוזר מאדום מלוכלך מכף רגל ועד ראש משום שהתלכלכו מדם אויביו משל דרך אותם בגתו, ונצחם הותז עליו עד שבגדיו נסחטו באדום ובצהוב, בליל צבעים שמזכירים את הענבה המתוקה הזו…

כדאי שנתעכב כאן על הסאגה המסופרת בבראשית כ״ט-ל׳ ובמסגרתה נעשו כמה דילים ששינו את פני ההיסטוריה המשיחית. ראשית, יעקב פוגש את רחל ובוכה. הוא בוכה כי הוא יודע משהו. בראשית רבה ע׳ י״ב יודע מה יעקב ידע, שרחל לא תקבר עמו, ויותר מכך, שהיא בעצמה תכשל בלשונה ותבשר שמי שתקבר עמו תהיה לאה, כשאמרה ״לכן ישכב עמך הלילה״. המדרש בא לומר שכל מה שיקרה לאחר מכן היה ידוע ומתוכנן, ועצוב משום כך.

יעקב רוצה לשאת את רחל, ומבצע עסקה עם לבן, בכך שיעבוד אותו 7 שנים. לבן נותן את לאה לפני רחל, וכדי שיעקב יקבל את רחל הוא עובד 7 שנים נוספות. סך הכל 14, כמנין ״דוד״. זה היה יכול להיות נחמד אילולא מה שקרה בסופו של דבר הוא שלאה עלהת כבר בשלב מוקדם ליתרון 4-0, במניין בני יעקב. מה שלבן עשה בסופו של דבר כשבלבל את משכבו של יעקב, הוא לתת את ״ראשית אונו״ של יעקב, כלומר את הפעם הראשונה שהוציא את זרעו, ללאה ולא לרחל – יעקב, שנשא את מטה המשיח, ומזרעו היה אמור לצאת בסופו של דבר המלך המשיח, היה אמור להעביר את הקמע לבכורה של רחל, אך במקום זה העביר אותו לבכורה של לאה. אבל מי יהיה בכורה?

פרקים כ״ט-ל׳ מתארים בעצם מותחן ספורטיבי שבמסגרתו שתי קבוצות נאבקות על הגביע, משהו בסגנון סופרבול, עם אנדרדוג ופייבוריט. הסאגה המשיחית היא המירוץ שבמסגרתו רחל מנסה לנצח כנגד כל הסיכויים, וכדי לעשות את זה היא לא בוחלת בתחבולות. אך לא לאה שתוותר, וכל תחבולה נתקלת בתרגיל שתוקע עוד יותר את רחל.

התחרות עצמה היא כמובן על מרחמה של מי ייצא המשיח. וכשרחל יודעת שהיא זו שראויה, היא מחליטה לאחר שלאה ״עמדה מלדת״, להערים ולתת את בלהה שפחתה ליעקב כדי להבנות ממנה, כלומר בניה של בלהה שיוולדו ייחשבו כבניה היא, ובסופו של דבר הכף תטה לטובתה. הרעיון הוא שלאה יודעת שמי שיתפוס את הרוב בין בניו של יעקב, הוא זה שיזכה בכתר המלוכה. – 12 בנים בסך הכל.

כדי לנטרל את ההישג של רחל שמצמצמת את המאזן ל- 4-2, היא נותנת גם את שפחתה ליעקב וכך נולדים גם לה שני בנים. המאזן הוא 6-2 לטובת לאה, ועוד ילד אחד היה מטה את הכף לטובתה של לאה. מרגע זה הלידות של בני השפחות הפכו ללא לגיטימיות כי הם לא בנים ביולוגיים. וכשרחל מגלה שהלידה לא נחשבת, היא עושה מאמץ להביא בן משל עצמה.

ואז ראובן מצא את הדודאים. רחל מעוניינת בדודאים מפני שיש בהם סגולה לפריון, הם גם מהווים אפרודיזיאק, שיקוי אהבה שיגרום ליעקב, אם ראובן (שבינתיים נחשב כבכור, כמועמד למשיח) יתן ללאה את הדודאים, לאהוב את רחל ובסופו של דבר לשכב איתה ולהכריע את הכף. רחל מבקשת את הדודאים, על מנת שתאוותו של יעקב תבוא אליו ולצורך כך היא מרשה לעצמה לסכן את משכבה, משום שהיא מאמינה בכוחו של קמע המשיח, הדודאים.

זה לא עובד לה. לאה מקבלת שני הריונות והמאזן עולה ל- 6-0. רחל נוטה לחשוב שהילד הראשון מהשישיה השניה, השביעי בסך הכל, יהיה הנבחר, אך לאה מקבלת עוד הריון. דינה היתה אמורה להכריע את הכף לטובת לאה, ולהעלות אותה למאזן 7-0 אבל אז קרה נס ודינה הפכה לבת (ברכות ס׳ עמוד א׳). מיד לאחר מכן יוסף נולד, ומעניק לרחל כביכול נצחון טכני.

בין אם המשיח הוא הבן השביעי ובין אם הוא הראשון, בין אם הוא הבכור הביולוגי ובין אם הוא הבכור ה״אמיתי״, כתר המשיח כעת מתחלק בין יוסף ובין דן, שנקרא כך, ״דן״, כי ן היא הארכה של האות ו, והשם שלו מתכתב עם השורש ד.ו.ד. מה שבא להראות שהמרחק בין הגאולה לחורבן הוא ״בקוצו של י׳״, י׳ היא ו׳ מוקטנת, קוץ אחד יותר הוא ו׳, וקוץ יותר ממנו הוא ״דין״.

וזו גם הסיבה שדינה נקראה כך, הגרסה הנקבית של השם הזכרי דן. אילולא היתה נהפכת באורח נס לנקבה, היתה היא אב המשיח. דן עצמו נזכר בברכות יעקב לשבטים בהקשר הזה של דין, וכבן השביעי, על אף שכרונולוגית הוא חמישי, ולפי חשיבות הבנים יוסף היה זה שאמור לבוא במקום זה (אם לא הראשון). הדמיון בין דן ליוסף מתבטא בכך ששניהם מקבלים בברכתם את המילה ״עלי״. אלא שיוסף מקבל אסוציאציה לשור, בעוד שדן מקבל אסוציאציה לנחש.

כאן צריך לציין שהבכורה נשללה משלושת הבנים הראשונים של לאה, בעטיה של דינה, דבר שנחזור אליו מיד. ולכן יהודה הוא זה שזוכה להיות הבכור. יהודה מקבל אסוציאציה לאריה בברכת יעקב, והמעניין הוא שבברכת משה המקבילה מי שמקבל אסוציאציה לאריה הוא דווקא דן. מה פשר העניין?

כאמור, דינה היא הסיבה ששמעון ולוי הודרו מהבכורה. מיד לאחר כניסתו של יעקב אל הארץ, הדבר הראשון שקורה הוא שראובן מנסה לנכס לעצמו את דן, בכך שהוא שוכב עם בלהה. המעשה הזה הוא סמלי מפני שראובן מנסה לעשות מחטף, לא רק מפני שהוא יטה את המאזן באותו הרגע ל- 10-1 לטובת לאה, שהרי בנימין עדיין לא נולד, אלא מפני שלפי הלוגיקה שהופכת את דן לבכור האמיתי של יעקב, מרגע שדן הפך לחלק מהחבר׳ה של לאה, שהרי ראובן מנכס אותו לצדו, קמע המשיח נמצא ברשותו. ראובן מאוחר יותר ניסה לקרוע גם את שבט מנשה מחיקו של יוסף, בכניסה לארץ, ויהודה את בנימין, כך שהשבט היחיד שנשאר ״טהור״ בסופו של דבר הוא אפרים. אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שיעקב מדיר את ראובן מן הבכורה.

מה שקורה בהמשך הוא שדינה יוצאת לראות בבנות הארץ, ונתפסת על ידי שכם בן חמור, שאונס אותה ומוליד ממנה בן. שמעון ולוי יוצאים לנקום את המעשה וספציפית שמעון מנסה לנכס לעצמו את הבן שהיה אמור לצאת מרחמה של דינה לאחר שנאנסה על ידי שכם. בלי קשר, או עם קשר, הבן נקרא שאול בן הכנענית, כדי לרמוז לשאול המלך, מלך שיצא בספר שמואל מרחמה של רחל, ועל פי הנראטיב היהודאי המלוכה נשללה ממנו לצורך הענקתה לדוד.

אבל הנקודה היא שבשל כך, יעקב שולל גם משמעון ולוי את הבכורה. בפרקי דר׳ אליעזר ל״ח ממשיל הדרשן את הסיטואציה שקרתה למשפחת יעקב להכשת נחש ״וכשבא יעקב לארץ אחוזתו שבארץ כנען, נשכו הנחש. ואי זה הוא הנחש? זה שכם בן חמור״. הרפרנס לנחש של דן ברור, נסיון להתערב בסאגה המשיחית מקושר אסוציאטיבית לנחש. המעניין הוא שהנחש חוזר בסאגה המשיחית לא מעט פעמים בהקשר של גילוי עריות ומשכבים אסורים.

שאול בן הכנענית נזכר בגמרא (סנהדרין פ״ב עמ׳ ב׳) כלא אחר מזמרי בן סלוא שזנה עם המדיינית. במקביל מספר המדרש שדינה נועדה כביכול לעשו, ובגלל שיעקב נמנע מכך, היא נישאה בסופו של דבר לאיוב (בראשית רבה פרשה פ׳), ונענשה בכך שהבן שלה שהיה אמור להיות בשדה, אכן שכן בו, בשדה אותו קנה יעקב במאה קשיטה, חלקת השדה של חמור אבי שכם, אבי בנה של דינה, וזו שבסופו של דבר מי שנקבר בה היה יוסף עצמו – קמע המשיח חזר אל המקום בו היה אמור להיות לראשונה.

מאידך גם אבותיו של דוד המלך נקראים על שם הנחש: נחשון בן עמינדב ונחש אבי אביגיל. ואמהותיו נחשבות כזונות: תמר שהתעברה מחמיה ורות מזרע מואב שהורתו היתה בגילוי עריות. מאידך, עכסה בת כלב שנישאה לעתניאל בן קנז, שעשוי להיות לפי מסורות מתחרות מאבותיו של דוד – כשלא ברור מיהו קנז, והאם הוא בנו של אליפז, ואחיו של עמלק, שעל פי הנרמז בדברי הימים (ע״פ הרמב״ן) מקורו גם כן בגילוי עריות, ומקורה של אמו בחוי (מלשון חויא – נחש).

אנו רואים שהקשר בין הנחש, השדה וגילוי העריות נמצא גם אצל ״הסטרא אחרא״, המסומל על ידי עשו, וגם אצל המשיח עצמו, או יותר נכון אצל המשיח שמסתובב בטריטוריות ״מסוכנות״ כגון השדה.

מה בין הנחש, השור והאריה? יחזקאל מספר על ארבע פנים שהיו לדמות החיות שראה ובהן אריה ושור, ״ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאול לארבעתן ופני נשר לארבעתן״ (יחזקאל א׳ י׳). לעומת זאת במחזה השני בפרק י׳ דמות השור נעלמת והופכת לפני ״כרוב״, שלא ברור מהו, אך מה שחשוב הוא השור הנעלם. ״וארבעה פנים לאחד פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר״.

עניין הפנים חשוב לנו. מסכת בכורות ח׳ א׳ מציינת: ״הכל משמשין פנים כנגד עורף חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים ואלו הן: דג, ואדם ונחש״. המשותף? הואיל ודיברה עמהם שכינה, כלומר בתורה מצוין במפורש שה׳ דיבר ישירות אל החיות הללו. מה שרוצה הגמרא לומר היא שהתגלות הלא היא אותו המקום שבו נמצאים בחוויה ההלוצינטיבית, לחוויה כזו יכול להגיע מי שנקרא ״אדם״ או מי שנקרא ״נחש״ – חוויה כזו, וכפי שמתאר אותה הרמב״ם במורה נבוכים ב״משל הארמון״, היא קשר ישיר עם המלך בו רואים אותו ״פנים אל פנים״, ואם משתמשים בעולם הדימויים המיני, הרי שמדובר בדבר הכי קרוב לאורגזמה, שיש שתי דרכים להגיע אליה – ביאה כדרכה ושלא כדרכה, בטהרה או בטומאה, במותר או באסור. האסור הוא גילוי העריות, ולכן הקונוטציה שלו היא עם הנחש. כשהביאה היא באופן המותר, הפנים הם פני אריה, פני אדם או פני שור. כשהביאה היא באופן שאינו מותר, הפנים הם פני נחש.

במיסטיקה היהודית מדברים הרבה על פנים ופרצופים, ועל ״הסתר פנים״. בזמן הסתר הפנים, השכינה יוצאת אל הגלות. בזמן גילוי הפנים, כפי שנאמר קודם, השכינה חוזרת אל ״חקל תפוחין קדישין״. רוצה לומר: הסתר הפנים הוא רמת התודעה הלא הלוצינטיבית, וגילוי הפנים הוא הרמה הכן הלוציניטיבית. אבל חבל לדבר במונחים פסיכדליים, גילוי הפנים הוא הרגע של אחרי ששותים את שיקוי האהבה, התשוקה של אחרי השימוש באפרודיזיאק, ״עידן הדודאים״, ״תאנים טבות מאד כתאני הבכרות״. הסתר הפנים הן ״תאנים רעות מאד אשר לא תאכלנה מרע״, הרגע שבו הפנים משתנות מאדם או מאריה לנחש, ולהפך.

  • קיבל את הדודא
  • קיבל את הדודא
  • קיבל את הדודא
  • קיבל את הדודא

בעלי אונים

במסכת מועד קטן דף י״ח עמוד א׳ כתוב על פרעה מלך מצרים שכמה שהוא היה גמד, היה לו זין שהיה ארוך יותר מכל גבהו, ״פרעה שהיה בימי משה הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתקו אמה וזרת״.

נתן סליפקין בספרו ״יצורי הפלא במדרש ובמדע״ דן בכל מיני התבטאויות מוזרות בגמרא ובמקורות והסבירות שלהם להתקיים במציאות על פי המדע. ספציפית בהקשר הזה של פרעה הוא לא מוצא דרך להתפתל ולחשוב שזה תיאור אמיתי, ולכן מסיק שהכל זו דרך ללעוג לפרעה ולהגחיך אותו, ועל הדרך לעשות הומאז׳ להיסטוריון היווני קסטיאס שכתב בספרו ״אינדיקה״ על הפיגמים ההודים (על פי אדוארד טייסון) ״רובם בגובה אמה וחצי…. הם לעולם אינם לובשים בגדים אבל מושכים את הזקן עד כפות הרגליים… ומשתמשים בכך במקום מלבוש. יש להם איבר כל כך ארוך עד כי הוא מגיע לקרסול והעובי הוא בהתאם״ (עמ׳ 126).

כעת, מדוע מדברים על איברי מין כל כך הרבה בתלמוד? הרעיון לדבר על זין ענק, הוא לדבר על גדולה רוחנית. פרעה נחשב בקבלה בזוהר בא כ״רזא דתנין הגדול שמשתרש בשרשין עלאין״, כמישהו שמשה רבינו פחד לעמוד מולו כי הוא היה שקול לאלוהים כמעט בכוחות הרוחניים שלו. אבל מהצד השני, מהסטרא אחרא. לעומת זאת בכל מה שקשור לגובה – הצדיקים נחשבים ענקייםֿ, משה רבינו היה בגובה 10 אמות (ברכות נ״ד עמ׳ ב׳).

האם זה הגיוני שמשה רבינו עמד מול פרעה הגמד בגובה אמה אחת, כלומר עשירית מגבהו, ועדיין פחד ממנו? מן הסתם הגובה הוא פרופורציונלי לקיבולת של הזרע, ולכן מי שבגובה 10 אמות ובמקרה הטוב הזין שלו הוא באורך עשירית מהגוף שלו, האורך של הזין שלו יהיה אמה כשהוא עומד – לעומת זאת, האורך של הזין של פרעה גם כן באורך אמה, אך הקיבולת של הזרע בזין של משה גדולה לאין ערוך מזו של פרעה, שאולי זין גדול יש לו אבל הוא עקר או אימפוטנט. עד כאן דרשתי.

  • בעלי אונים
  • בעלי אונים
  • בעלי אונים
  • בעלי אונים

המשיח הכימי

אין לי יותר מדי על מה להסתמך אבל ניתן לשער שבני הנביאים והכהנים בבית המקדש היו לא יותר מנסיינים של כימיה ראשונית, שתגובות הפלא שלה גרמו להם להעריץ חומרים מסויימים ולתת להם משמעות מיסטית. כלומר, כל מה שמבוססת עליו הדת הוא מדע פרימיטיבי, שבגלל שהתגלה לרוב במקרה, בלי לרשום את הדרך לשחזור הניסוי, המדענים של אז תפסו אותו כתופעה על טבעית אם לא יכלו להסביר אותו בצורה הגיונית. סוג של ״כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק – אי אפשר להבחין בינה לבין קסם״.

התנ״ך עצמו הוא תוצר של התקופה המקבילה להתהוות הפילוסופיה היוונית. דהיינו הנפלאות המתוארות בתנ״ך תואמות לידע המדעי שהיה באותה התקופה, שהוא שלהי תקופת הברזל. הכתיבה של התנ״ך היא מנקודת מבט של אנשים שמפגרים טכנולוגית, ומסתכלים בהערצה כלפי חברות מתקדמות יותר וכלפי מדענים חוץ ממסדיים. הם תופסים את הטכנולוגיה כידע אלוהי ואת לימוד הידע האלוהי כהשתלמות של האדם. הידע האלוהי הזה היה מרוכז בידי הממסד הדתי, שרדף כל פעילות פיראטית, וכל הדינמיקה הדתית שיש בתנ״ך לא שונה מ״מבנה של מהפכות מדעיות״.

דהיינו, בני הנביאים נרדפו כי הם היו חוץ ממסדיים. אחאב העדיף את הפרדיגמה שעל פיה פולחן הבעל הוא ״המדע התקני״. אם יבצעו את הפולחן לפי הספר, נטען, המכונה שקוראים לה ״הבעל״ תתן גשם. הפולחן כולו היה נסיינות מדעית בסגנון מה שנקרא בתכנות וודו, או פולחן מטען. להסתכל איך זה עבד פעם אחת, לנסות לחקות, וכשזה עובד להלל את המזל שהצליח – מבלי להבין באמת מה קורה בפנים. לא ככה עושים מדע. ברגע שהצליחו לרשום הוראות מדויקות לשחזור תופעה, והשחזור עבד כמתוכנן, הדבר יצא מכלל קסם והפך ל״מדע״ – אלא שאז הקוסמים איבדו את הייחוד שלהם, ולכן לא היה להם אינטרס לרשום הוראות או להעביר ידע בכלל. למרות שהאינטרסנטיות אולי לא הדריכה אותם תמיד. הם פשוט לא נתנו חשיבות יתירה לתיעוד ולהפצה של הידע, לדמוקרטיזציה שלו. הידע המדעי נותר נחלתם של אנשי שם ורוח, את פשוטי העם גם ככה לא עניינה אפילו ידיעת קרוא וכתוב, לא כל שכן ידיעת כימיה ברמה הבסיסית, או שינוי העולם והשפעה עליו.

טענתי היא שהכהנים והנביאים, בגלל השתאותם מהתכונות הכימיות של מלחים, העריצו את המלח ונתנו לו משמעות קוסמית – ברית מלח. מי שלא שומר את הברית, מי שמפר אותה, צפוי להיות מושמד במלח, כפי שקרה לסדום, כפי שקרה לכל מה שנמצא בבקעת הירדן וככל שיורדים במפה דרומה כך הוא יותר חם, שומם ומלחי. המלח נחשב כחומר מתיך ושורף, מן הסתם לא הכוונה למלח שולחן אלא למלחים הרבה יותר אזוטריים.

המלח היה בשימוש יומיומי בפולחן. כל קורבן כלל מלח, כל טעימת בשר היתה טעונה במליחה שלו. המלח שימש כחומר משמר כמו גם כנותן טעם, הוא נתפס כאלמנטרי והכרחי במסגרת הטקס האנתרופולוגי של המפגש – ברגע שמשתווים, ברגע שהופכים למה שנקרא במדעי הדתות ״קומוניטס״, עצם קיומו של טקס המעבר שבו ההיררכיה והתלות מתבטלות, מקומו של המלח הוא הכרחי. זו מהותו של טקס ״הלחם והמלח״

פיטום הקטרת – הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קילופה שלשה, וקנמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא, אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק, מלח סדומית רובע, מעלה עשן כל שהוא

כריתות ו׳ עמוד א׳

המלח היה גם חלק ממרכיבי הקטורת, ולא סתם מלח אלא ״מלח סדומית״ שמתואר כמלח חזק ביותר (חולין ק״ה עמ׳ ב׳) המסוכן לעיניים. אין סיבה לחשוב שלא מדובר בסודה כאוסטית. שאר מרכיבי הקטורת היו שמנים שונים, כשמנים יש בהם חומצות. שרף הוא חומצה וגם יין קפריסין הוא חומצה. ברור שאם שמים אותם עם כמות מזערית אפילו של מלח סדומית, הוא "מעלה עשן". זה א-ב של חומצה ובסיס.

כעת נחשוב על הסיטואציה. כשהכהן מבצע את הניסוי הכימי ומערבב את כל החומרים, הוא אומר "הדק היטב, היטב הדק״, מפני שהקול יפה לבשמים. יכול להיות שהקול באמת יפה לבשמים, אני לא יודע, אבל תחשבו על הפרופסור המטורף שמדבר לעצמו, על דרוויש מחולל שנכנס לטראנס תוך כדי מעשה. זה היה המצב: ניסוי מוקפד כולל כל הניואנסים הקטנים שהופכים אותו למוצלח.

אחד מהטקסים שכללו שימוש מסיבי יותר באותם שמנים ומלחים היה סדר העבודה ביום הכיפורים. במסגרתו הכהן הגדול הקטיר את קטורת הסמים. בחלק מהמקרים תוך סיכון עצמי. מדווח לא פעם על כהנים גדולים שמתו בכניסתם לקודש הקודשים, מדווח כמובן על לא מעט אנשים שהקטירו קטורת ומתו – אנשי עדת קורח, נדב ואביהוא. לא מן הנמנע שהאש הזרה שהרגה אותם היתה ניסוי כימי שהשתבש, תאונת עבודה, בעקבות התלקחות של מימן כלשהוא שנפלט אל האוויר במסגרת תגובה לא רצויה.

בהנחה שסדר העבודה כלל שלל ניסויים כימיים, לא מן הנמנע שלשון של זהורית תהפוך מאדומה ללבנה כמו שקורה כשמשתמשים באקונומיקה, שמלח הסדומית יוכל כאמור לעוור או שכהן יכווה במסגרת תפקידו, ואפילו שהשעיר לעזאזל יתפרק באמצע הדרך מהצוק לתהום כי גם ככה הגוף חצי נמס מרוב חומרים שמרחו עליו.

במלכים ב׳ ב׳ מתואר טקס שערך הנביא אלישע, ובו לא ממש ברור מה עשה למים, אבל כן ברור שעשה את זה באמצעות מלח כלשהוא. מה שקרה אחר כך הוא שהמים טוהרו, פעולה שנראית יותר כמו טריק אינסטלציה שהיום כל שרברב יכול לעשות, של נטרול חומר פעיל כלשהוא או המסה עם מלח, אבל אז הוא נחשב כאומנות או כמעשה פלאים. מדוע? הנביא ושאר חבריו בני הנביאים היו סוג של שמאנים ורופאי האליל. היה להם ידע רב ברעלים, והם השתמשו בידע הזה הן כדי ללקט צמחי מרפא פסיכדליים ולהתנבא בעזרתם, והן כדי לבצע נפלאות אחרות כמו ריפוי צרעת, החייאה (הערה ממצב של תרדמת) או פשוט פתיחת סתימות בביוב.

כל העניין הזה של טומאה וטהרה אינו אלא רקיחת מלחים מיוחדים שסייעו לחיטוי וטיהור, במיוחד באותה תקופה של חוסר היגיינה קיצוני – התוצא של הפעולות הללו היה כמובן הענקת חיים, או לחלופין סיומם, באמצעות הרעלה.

המסורת המדעית נשמרה בקרב האליטה היהודית גם לאחר חורבן המקדש. כמה מהחכמים מתוארים כמדענים מצויינים. כמו לדוגמה רבי יהושע בן חנניה שהיה אסטרונום מופלא, וידע לנבא מופעים של כוכבים בשמיים עד למצב שבו על פי חישובים שביצע, מנע מצב בו הנווטים בהפלגה יטעו והוא ייתקע בים ללא אוכל – מה שהפתיע מאוד את רבן גמליאל שנסע איתו, והיה נשיא ישראל באותה התקופה (הוריות י׳ א׳).

אותו רבי יהושע, ערך חישובים אסטרונומיים והסיק שיום הכיפורים ייצא ביום x, אך אותו רבן גמליאל קבע אחרת שלא על פי חישובים מדעיים (אלא על פי עדות ראייה) וכפה על רבי יהושע לחלל את החג, יום הכיפורים שלו ולהגיע עם מקלו ותרמילו ומעותיו (ראש השנה ב׳ ט׳).

מה המשמעות של המעשיה? כנראה לומר שידע מסורתי או קהילתי עדיף על פני הוכחה מדעית. לא ברור אבל גם לא משנה. עיקר העניין הוא הסמלים שמופיעים בו – יום כיפור – אותו יום הכיפורים הכימי. קידוש החודש – שנעשה בלשכת הגזית, ששכנה במקביל ללשכת המלח בעזרה. דהיינו, העזרה היתה המרכז המדעי של היהדות ששם ריכזו את כל הפעילויות שקשורות מצד אחד למדע ומצד שני לפליאה מהתוצאות המדהימות שהוא גורם.

וכמובן, המקל, המטה, ששימש גם כסמל הרוקחים (מטה אסקלפיוס) וגם כסמל הכימאים (מטה הרמס). מדובר גם באותו מטה אהרן שהניץ שקדים, כי בטח שמו עליו אקונומיקה, שהיא בסיס חזק במיוחד, ונשמר בקודש הקודשים. המטה שהוא סמלו של המדע הוא גם אותו המטה שישמש את המשיח לעתיד לבוא, כאילו כדי לומר, המשיח יתאפיין בהתפתחות טכנולוגית ומדעית שתגבר על סדרי עולם, מטרתו של העולם היא להגיע לשם מפני שרק מציאות כזו תכין את הקרקע לגאולה, לשימושו של האדם.

  • המשיח הכימי
  • המשיח הכימי
  • המשיח הכימי
  • המשיח הכימי

האם טבח נביאי הבעל היה בחרמון?


האם הר הכרמל של אליהו, ברור לכל שהוא באמת הכרמל שאנו מכירים כיום? ידוע שכרמל היה בשפה התנ״כית שם להרים מוריקים, ולא למקום מסוים. כרמל היה גם בהר חברון, ובאופן כללי בסביבות הרריות שבהם ההרים לא ערומים. ישעיהו מציין ש״הר יהפוך לכרמל וכרמל ליער ייחשב״. ירמיהו מכנה את ארץ ישראל כולה ״ארץ הכרמל״. הנביאים מציינים את הכרמל בדרך כלל בהקשר של עבר הירדן, ״הכרמל והבשן והר אפרים והגלעד״ וכו׳. אז נכון שכשמדברים על גבולות ארץ ישראל מדברים על ״גבול כרמל הימה״ אבל גם בעמק הירדן ישנו ים, ים כנרת. מי אמר שהכרמל הוא הכרמל הסמוך לים התיכון ולא, לדוגמה החרמון?

על קדושתו של החרמון מעיד א. הכתוב בכתבי אוגרית, שם היה משכנו של הבעל (ראה להלן), ב. היה מקדש גדול לבעל גד איפה שכיום נמצא הבניאס ; דהיינו, אנו מדברים לא על החרמון אלא ספציפית על הבניאס. איזור הבניאס הוא איזור ירוק, שמרוחק אך במעט מהאיזור שהחרמון מתחיל להיות קרח. בתקופה ההלניסטית היה ב״בעל גד״, מקדש לאל פאן שסימל את האביב התמידי.

חז״ל סברו שיובלו העיקרי של הירדן מגיע מהבניאס ״זכרותיה דירדנא ממערת פמיאס״, כלומר אם אנו לוקחים כהנחה את קדושתו של הירדן, הרי שמקורותיו הם הקדושים ביותר. כמו כן, יש הסוברים שגם ההשתנות של ישו היתה על החרמון, רוב אם לא כל המקומות המקודשים לנוצרים נמצאים במקומות שעליהם היתה מסורת מקודשת עוד לפני. ההנחה שההשתנות היתה על הר התבור היא רק גרסה אחת, אבל באותה מידה שהכרמל לא בהכרח הכרמל, למה התבור?  יעקב הרוזן, בספרו ״חזון ההתנחלות בגליל״, מעיד כי במאה ה-19 כינו תושבי צפת את הר מירון המתנשא מול העיר בשם ״הר תבור", סוג של הוכחה.

העובדה ששתי דמויות מופיעות בטקס ההשתנות של ישו, מורה על כך ששתיהן קשורות איך שהוא למקום. ואם המקום הוא החרמון יש לתרץ שמשה רבינו, שהשקיף אל ״ההר הטוב הזה והלבנון״, אולי אף הוריד את התורה מ״הר הגבנונים״, כפי שטוען ישראל קנוהל בספרו ״השם״ – דהיינו הר החרמון הוא הר סיני. באשר לאליהו הנביא שעלה אל הר הכרמל ושחט את כהני הבעל, החרמון נקשר כאמור אל האל בעל, שלל מקדשים לכבודו היו על ההר, אחד מהם נקרא גם כשמו, ״בעל חרמון״.

זו השערתי – האם הכרמל של אליהו הוא בעצם הר החרמון? הרי איזבל היתה צידונית והצידונים גם הם העריצו את החרמון. הם קראו לו ״שיאון״, ולחרמון עצמו היו עוד שלל שמות מאת שלל עמים, שכולם באיזו שהיא צורה העריצו אותו. הסיבה עשויה להיות, כי הוא היה ההר בו שכנו האלים, שהיו משותפים לכל המרחב הכנעני.

ירמיהו קשר בין ״החרמון וארץ מואב״, וגם ספר דברים מציין כמה פעמים את החרמון בהקשר לארץ מואב, ״מערוער אשר על שפת נחל ארנון ועד הר שיאון הוא חרמון״. כמו כן, ישעיהו מציין ״ושב לבנון לכרמל וכרמל ליער ייחשב״. ישעיהו בפרק ט״ז מנבא את חורבן מואב ואומר ״ונאסף שמחה וגיל מן הכרמל ובכרמים לא ירנן לא ירעע, יין ביקבים לא ידרך הדרך, הידד השבתי. על כן מעי למואב ככנור יהמו וקרבי לקיר חרש. והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל״.

משמע: הכרמים והיינות שיש במורדות ״הכרמל״ יתייבשו וייעקרו כי לא יירד גשם, ולכן לא יהיה לפולחן הבעל שום הצדקה כי כל הסיבה לעבוד את הבעל היא להתפלל לגשם, שיזין את הכרמים. המקדש של הבעל נמצא על הר החרמון, הבעל עצמו נקרא בעל ״הדד״, כי עבודתו כללה קריאות של ״הידד״, אבל אותן קריאות שמחה יהפכו להמיות ויגון. בעניין זה יש לציין כי מוטיבציה זו של לעצור את הגשם וללעוג לעבודת הבעל שמטרתה להביא גשם היתה גם במרכזו של הטקס שערך אליהו ב״כרמל״. שמו של הכרמל נגזר מן הכרם, גפן היה אחד משלוחיו של בעל אל מות, ששכן בבית החופשית, בשאול. אין אלא לתאר את הבקעות במורד הירדן כשאול, כמקום שככל שהוא נמוך יותר, אינו ניתן למחיה מרוב חום.

נציין כי סביב הירדן התפתחה ציוויליזציה, כפי שסביב כל נהר מתפתחת ציוויליזציה. בציוויליזציה הכנענית הפך החרמון לסוג של ״אולימפוס״, וים המלח היה השאול. הדבר מתיישב עם הכתוב בכתבי אוגרית, שם נאמר שהארמון שבנה אל לבעל היה ב"פסגת צפון" ב"במוצאי הנהרות בקרב אפיקי התהומות". מושבו של מות היה ב"נקיק הסלע" ב"בית החופשית". הירדן, שזרם מקצה לקצה, סימל את דרכם של האלים בציר שמן העולמות העליונים אל השאול, וכך מלחמת מות ובעל אינה אלא זרימת הירדן מהחרמון לים המלח. תוצאות המלחמה הן שבכל קיץ בעל היה יורד אל השאול, וחוזר לחיים בסתיו. כלומר המים מהירדן זורמים אל ים המלח, ורק בעונת הגשם הבאה הירדן מתמלא במים חדשים. גפן ואגר, שנשלחו לבית החופשית הן האדמה הפוריה והכרמים בעמק הירדן. "בית הבליעה" של מות הוא בולעני ים המלח.

נכון שכתבי אוגרית נכתבו במקום הרבה יותר צפוני, ולכאורה לא קשור לארץ ישראל. נכון גם שכפי שבכל מקום שכתוב על ״בעל חרמון״ מצוין שהמקום לא זוהה בוודאות, בטח שלא בחרמון הידוע לנו. אבל בד בבד מציינים כי על מורדות החרמון נמצאו מקדשים רבים לבעל, כפי שהדגשנו קודם, מכדי שלא יהיה קשר הדוק אליו, והנהרות שיורדים מהחרמון מתלכדים כולם למין דלתא שממשיכה אל הירדן. עוזיהו מלך יהודה, שלקה בצרעת, הלך לגור בבית החופשית, שהוא בכתבי אוגרית מקומו של האל מות. יש להניח שמדובר בארמון בסגנון ההרודיון, המשקיף על ים המלח, שם אולי גם בנו מלכים קודמים לאלה של בית שני. האם ישנם מועמדים אחרים שמתאימים יותר מאשר החרמון וים המלח?

מדוע הדברים האלה חשובים לנו? אני מסיק שכל ״המרחב האמורי״ היה מקום בו עבדו את הבעל, מבעל מעון בדרום לבעל חרמון בצפון, מנחל ארנון ועד נחל שניר. ממואב ועד ארם, כל העממים שבסביבה חיו בידיעה שמשהו קדוש קורה בהרים המוריקים שנחצו לשניים ברעידת האדמה שיצרה את השבר הסורי-אפריקאי, ומדי פעם חוזרת והורסת, כשהאלים כועסים ויש לרצות אותם. זה היה הפולחן שלהם, שנועד לשכנע את האלים להמשיך ולברך את העמקים הללו במקום להשמיד אותם, ולהמשיך לתת להם להיות ״כרמל״ ולא ״מדבר״. כשהמקומות הללו פרחו, במעלי ההרים, הם נקראו בשפה התנ״כית ״כרמל״. לא רק בצפון, אלא גם בדרום. כשהם חרבו הם היו ל״מדבר״ – ובגדול, על הציר הזה של בין הכרמל למדבר, גם פעלו הנביאים של אז, אליהו ואלישע.

המקומות האלה נקראו ״כתף״, ולכל אורך הציר הזה יש ״כתפיים״, ״כתף יריחו״ , ״כתף היבוסי״, ״כתף חרמון״ וכו׳. כתף, כלומר, המקום שמחבר בין הפריפריה של הגוף לבין הגוף עצמו. בדיוק כמו ירך, ובמקרה הזה צידון שכנו על ירך, שנאמר ״וירכתו על צידון״. שם היתה נחלת זבולון, ומאחר שעל פי הנאמר בשופטים א׳ זבולון לא באמת הוריש את הכנעני היושב בקרבו, ברכת יעקב לזבולון מנסה לברך אותו, שיצליח, ויישב בסופו של דבר בנחלתו, או לחלופין שנחלתו תתרחב על חשבון נחלת הכנעני, הצידוני. זו הסיבה שגם הכניסו את ״לחוף ימים ישכון״, והרי נחלת זבולון לא שוכנת על שום חוף. באילו ימים מדובר? הימים שצידון שוכנת עליהם – שהם, אולי, הים התיכון, אבל ישנם עוד ימים באיזור הזה ששוכנים על ציר הירדן, הכנרת ו״ים של סיבכי״, ימת החולה, שבהקשר של מלחמת יבין מלך חצור וחבר המלכים שלחמו איתו, כבר מצוין שהם נלחמו ״על מי מרום״ ונמלטו לצידון. איפה זה מי מרום? רובם סוברים שמדובר בימת החולה. משם ברור שניתן להמלט לצידון, אם הגליל העליון נחשב לנחלת צידון.

ההנחה הזאת חשובה לנו גם מפני שהיא משליכה על מלחמה אחרת של יבין מלך חצור, שעד כה הוזכרה בהקשר לתבור בנחלת זבולון, וכעת ניתן להעביר אותו להסיט אותה למקום אחר לגמרי – אולי גם כן אל החרמון. סיסרא נלחם באיזור שבו שוכנים התבור ועמק יזרעאל, אך גם הקישון – מה שגאוגרפית לפי המוכר לנו כיום לא מסתדר. ועל כן היו שמזהים את הקישון לא עם הקישון העובר במה שנקרא כיום ״עמק זבולון״ אלא עם נחל תבור שזורם בכלל לצד השני, אל הירדן. בקביעה זו תומכים יוסף בן מתתיהו, וזיהויו של אוסביוס מקיסריה באונומסטיקון שלו.

כעת שוב תשאל השאלה:  חצור היא עיר בגליל העליון, והיא קרובה לקדש שגם היא בגליל. קדש היא העיר ממנה בא ברק בן אבינועם, שיש המזהים אותו עם קדש אחרת בבקעת יבנאל, אך מדוע שכך יהיה? במלחמות יהושע יבין מלך חצור נלחם ב״מי מרום״ ונמלט לצידון. כל המקומות האלה הם כאמור בגליל העליון, למה ליבין פתאום לרדת אל הגליל התחתון?

ישנה גם קדש שנמצאת ביששכר, שם גם ישבו בני הקיני, ״באילון בצעננים אשר את קדש״. העיר קדש יששכר נזכרת ברשימת הערים שכבש יהושע, ומוזכרת בסמוך לתענך ולמגידו (יהושע י״ב), וכן ל״יקנעם לכרמל״. לכאורה ניתן להוכיח שיקנעם הידועה לנו היא אכן בנחלת זבולון, במורדות הכרמל, אלא שאותו אוסביוס מזכיר באונומסטיקון שיקנעם הינה קמון. קמון היתה מקומו של יאיר הגלעדי, ומכאן שקמון היא בגלעד. איפה נמצא הגלעד? לא ניתן לזהות, מלבד ציון העובדה שהוא חלק מכיבושי יאיר בן מכיר בן מנשה בממלכתו לשעבר של עוג מלך הבשן, כלומר היא בבשן. מצד שני, בנחלת נפתלי בפרק י״ט ביהושע מצוין ״ושב הגבול ימה אזנות תבוא ויצא משם חוקקה, ופגע בזבולון מנגב ובאשר פגע מים, וביהודה הירדן ממזרח השמש״. בדברי הימים ב׳ נאמר שחצרון בן פרץ, נשא לאישה את בת מכיר וילד את שגוב, ״ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלוש ערים בארץ הגלעד״. יש להניח כי ״יהודה הירדן״ הוא המורדות המערביים של הגולן לכיוון הירדן, באיזור ״גשר בנות יעקב״, וכי ארץ הגלעד בהקשר הזה היא אותו האיזור – שנפל כידוע בנחלת חצי שבט המנשה, והיה בגבול גשור וארם, אשר כבשו כמסופר בדברי הימים ובמלכים את האיזור הזה מפעם לפעם.

בהנחה שיש רצף גאוגרפי, ברשימת המלכים של יהושע בפרק י״ב, יקנעם כתובה בסמיכות לקדש. הפרשנות המקובלת היא שקדש יששכר נמצאת בסמוך ליקנעם, מגידו ותענך – שבאיזור נחלות זבולון ומנשה. וכן נאמר בשירת דבורה ״אז נלחמו מלכי כנען, בתענך על מי מגידו״. אלא שכאן נשאלות השאלות: אם יאשיהו נלחם בבקעת מגידו, ובינו לבין הקרב בו נהרג אחאב יש זיקה, הזיקה היא לא רק מפני שבשנים נהרג מלך בחזקת משיח והיה עליו מספד גדול, אלא אולי מפני שהמלחמה היתה באותו המקום. אחאב לא מת בהרי מנשה אלא בגלעד ולפי זיהויינו העכשווי, הגלעד אינו אלא הבקעה בשיפולי ההר על גדות הירדן ההררי. העובדה שמדובר לא רק בבקעה אלא גם בהר, מאפשרת את הזיקה בין שני הקרבות הללו שמדברים עליהם בטון משיחי, לבין הקרב העתידי ב"הר מגידו". האם מגידו הוא הר או בקעה? או גם הר וגם בקעה? וכמובן, אילו מים ישנם במגידו? אם לא מדובר במגידו אחרת, אותם איזורים שאנו מדברים עליהם שנקראים כיום ״רמת כורזים״ ו״בקעת כנרות״?

מגידו ויקנעם הן שתי ערים שמוכרות ממקורות אחרים: ״קרב מגידו״ בין תחותמס השלישי לקואליציה הכנענית ב-1500 לפנה״ס, נזכרים בו שתי הערים וגם תענך. גם מותו של יאשיהו מול פרעה נכו, נחשב כקרב שהיה באותו המקום, במעברים הצרים באיזור עמק עירון. מגידו נמצאת על הדרך הראשית הידועה בשם "דרך הים". האם זו הוכחה שמגידו הינה בכל זאת במורדות הכרמל (המוכר) ולא במורדות החרמון?

ישראל קנוהל גיבש את הטענה שהמסורת על קריעת ים סוף היא זכר למלחמה שהיתה בעמק החולה, באיזור שבו צומח סוף על פני המים, ושהחרמון הוא הר גבנונים זה ״סיני״ – על פי מלחמה שהיתה בין המצרים לישראל באיזור החרמון. קנוהל טוען שהמלחמה שהמלך הלוחם היה בה מרפנתח התקיימה בסביבות 1200 לפנה״ס ובעקבותיו נכתבו שירת דבורה ומזמור ס״ח בתהילים כשיר הלל. הוא טוען שהמלחמה היתה מרד בגובי המיסים המצריים, שהכבידו את המיסים. וזה מקור השעבוד למצרים, כש״יהוסף״ הוא השם הקיבוצי לשבטו של ירבעם. דהיינו, זכרון השעבוד למצרים של שבטי יוסף, אינו אלא זכרון שעבוד ללא ירידה למצרים, אלא שעבוד לשלטון מצרי בלבד, בארץ ישראל. המסורת על מלחמה שבה עלו בני ישראל ״חמושים״, על כך שיצאו ״צבאות ה׳״, ״רגלי״ – היא מלחמה של צבא מקומי בצבא כובש, שטבע במסגרת תכסיס שעשו להם המקומיים כשלקחו אותם אל איזור בוצי לא מוכר.

מה שקנוהל מנסה לומר הוא שבין מלחמה זו של מצרים בישראל ובין המלחמה של סיסרא בברק ודבורה יש קשרים מילוליים, מפני שהמרכבות של סיסרא שנתקעו בבוץ הן רפרנס למרכבות של המצרים שנתקעו בבוץ. אם התבור אינו אלא הר בגליל, ו״מי מרום״ אינם אלא ימת החולה ומורדות הירדן ההררי, סביר להניח שגם עמק יזרעאל אינו אלא צפון בקעת כנרות, האיזור של נחל עמוד, במורדות המזרחיים של הגליל התחתון – שבהם, בינגו, התקיימה מלחמה מפורסמת אחרת, של צלאח א-דין בצלבנים, בקרני חיטין. כל המלחמות האלה נעשו באותו מקום אסטרטגי שכל סביבותיו, כל ההרים המשתפלים ויורדים אל הירדן נקראים ״הכרמל״ לכל אורך ערוץ ״הירדן ההררי״. מהבניאס שבצפון ועד חוף הכנרת.

את הטענה מחזקת עוד מלחמה שהיתה באיזור, מלחמת ישראל בפלשתים. המלחמה של ארם באחאב היתה ב״אפק״, שנמצאת במורדות הגולן – לא ברור אם בפיק או בעין גב. במלחמת פלשתים כתוב "ויקבצו פלשתים את כל מחניהם אפקה וישראל חנים בעין אשר ביזרעאל". איפה אפק ואיפה יזרעאל? לא ידוע בינתיים, אבל למה שהפלשתים יצטרכו "לעלות" ליזרעאל ולא לרדת? מוכרח שאפק נמצא במקום שמחייב עליה ליזרעאל, ואם ארמונו של אחאב היה ביזרעאל מובנים שני דברים: א. מדוע כרם נבות היזרעאלי היה במקום שמצטיין בכרמיו, מורדות הירדן. ב. מדוע אחאב לאחר טבח נביאי הבעל ירד במרכבתו, ואיך אליהו הנביא רץ בכזו קלות מן הכרמל אל יזרעאל, הרי מדובר בירידה, בעוד שמאפק יש לעלות.

לסיכום ביניים: כל הדבר הזה גורם לי להסיט את עמק יזרעאל, התבור, הקישון, הכרמל, הגלעד ועוד שלל מקומות שעד כה חשבנו שנמצאים במקום x וכעת עוברים למקום y, הבניאס ומקורות הירדן. נשמע מוגזם, אבל גם לא מופרך לחלוטין. בעיקר אל מול כך שבדיוק כפי שאין הוכחה בעד הטענה, אין הוכחה גם שהאירועים התנ"כיים התקיימו במקומות המוכרים כיום. מה יהיה אם יימצאו הוכחות חד משמעיות כלשהן, זה יחזק או יחליש את הטענה שהפולחן הישראלי כולו נבנה סביב היווצרות הירדן, ושהתורה ניתנה על הר החרמון, או לפחות שהחרמון היה מקודש בעת העתיקה גם לישראלים ולא רק לעממי כנען. אלא שכל הטענות שכנגד שעולות, מצדיקות את הזיהויים המקובלים, מעגליות ונובעות כמעט תמיד מהזיהוי הקיים. זה x כי זה x.

%

כעת אוסיף כמה דברים:

א. באשר לטענה שהחרמון הוא הר סיני. בתפיסה המקראית יש היררכיה של קרבה למקומות קדושים. הדביר נמצא בתוך ההיכל, שהוא גם קדוש אבל פחות קדוש ממנו. מחוץ להיכל יש את החצר ומחוץ אליה את איזור החולין שאפילו לא היה צריך להיות טהור כדי להכנס לשם. כלומר ישנם מעגלים-מעגלים של קדושה, מה שמתיישב היטב עם התאוריה של מירצ׳ה אליאדה על ה- axis mundi.

המודל הזה לדוגמה מסביר איך במסגרת הפולחן בדתות אחרות, לדוגמה בדת היוונית, אסור היה לטפס להרים מקודשים ומותר להגיע רק עד למקום מסוים. באותו המקום שהוא קצה התחום המותר, יש מקדש. האולימפוס היה כזה.

במודל של החרמון יש פסגות הרים מקומיות והררים שונים בגבהים בינוניים, סביבם יש רמה. תחתם יש מורדות ועמק. את העמק חוצה נחל, נוצר אגם, ״ים״, ומהאגם יוצא שובל מים שיורד עוד יותר למטה.

הים שנוצר לא חייב להיות במערב, אלא בצורה מיוחסת כלשהיא כלפי האובייקט המקודש. ימה וקדמה זה משהו יחסי, ויכול להיות שימה זה למזרח וקדמה זה למערב. על אף שבמקרה של הבניאס, הוא נמצא ממזרח (צפון מזרח) לימת החולה. כך שיהיה נכון לומר ״גבול הכרמל ימה״. מעבר לים הזה, כאמור, יורד הנהר מן ההר אל העמק, וממשיך אל עמק נמוך ונמוך יותר. יש מדרגות שונות, כשכל מדרגה היא קדושה פחות מהעליונה שבה. המדרגה הכי נמוכה היא בסופו של דבר ״השאול״, ים המלח. כל מאגר מים שנוצר בדרך אל אותו המקום הכי נמוך נקרא בעגה התנ״כית ״ישימון״.

מאחר שהמקדש שנמצא במקום החיץ נקרא ״היכל״, מדוע ״כרם״ נבות היזרעאלי היה ב״היכל״ אחאב, ומדוע נבות היזרעאלי סירב למסור אותו רק מטעמים דתיים. האיזור היה מקודש, אחאב ביקש לנכס לעצמו את המקום הפולחני, הן משום שהוא מצא צידוק כלכלי, והן משום שהוא מצא צידוק פוליטי.

הקשר של אותו המקום ליוחנן המטביל ולאליהו, עשוי להיות מפני שהירדן זורם שם. אליהו כידוע הסתתר במערב על הירדן, שלא ברור איפה היא. הוא גם עלה השמיימה במקום דומה, הוא גם הלך לחורב, שעשוי להיות באותו האיזור. אליהו הנביא לא היה אמור לצאת מאתוו רדיוס גאוגרפי של אותם 10 ק״מ (אפילו לבוא לפני אחאב היה באותו האיזור בהנחה שהבניאס נמצא במרחק של 10 ק״מ מעמק החולה, ועוד כמה ק״מ דרומה כבר נמצאים מורדות הירדן ההררי).

בברית החדשה (מתי ט״ז), פטרוס קיבל מישו את מפתחות מלכות השמים ב״גלילות קיסריה של פיליפוס״. אותם המפתחות היו בנצרות המוקדמת קמע, ויש הטוענים שהצלב המקורי עוצב על פי צורתן בצורה של ankh (או בצורה של דג). קיסריה פיליפי היה שמה הנוכחי דאז של בעל-גד. סביר שלא סתם בחרו הנוצרים את המקום הזה. לא מן הנמנע שרוב האירועים המשמעותיים בברית החדשה קרו באותו איזור גאוגרפי של הבקעות סביב הכנרת וסביב מורדות הירדן, משום שכאמור, ההתגלות היתה כביכול על הר החרמון, הטבילה היתה בירדן שעשויה להיות באותו האיזור וכמובן הדרשה על ההר אינה אלא ברמת כורזים, הר נחום.

ב. הטענה שאליהו לא היה צריך לצאת מאותו איזור גאוגרפי היתה יכולה להסתם בהנחה שאליהו הלך בדרכו לחורב ל״באר שבע אשר ביהודה״ . אם חורב נמצא במדבר הדרומי,הרי שאין מניעה שאליהו יילך גם לכרמל שנמצא לים וגם לצרפת אשר בצידון שנמצאת כביכול לחוף הים התיכון. אלא שכאמור לא ברור בכלל אם חורב אכן בדרום, ועוד יותר מזה לא ברור אם ״באר שבע״ לא הוכנסה לסיפור באופן מלאכותי מסיבה שאסביר מיד.

כאמור, טענתו של קנוהל על כך שחורב הוא בחרמון עשויה להתיישב עם זאת שהחרמון עצמו הוא הר קרח וערום, שבו האדמה חרבה. המקום בו החרבה מפסיקה ומתחיל הירוק, הוא אותו חיץ שבו מוצב המקדש. מה שלמטה ממנו פורח, מה שמעליו שומם, מסוכן וקר מאוד. ואולי בגלל זה אליהו היה צריך לשאת את האדרת שלו ביחד עמו. דהיינו, ״אדרת שיער״, כפי שמסופר שהיתה לאליהו, לא חייבת להיות שער ארוך, שהרי בני הנביאים היו קרחים (כך מסופר על אלישע. כאלה היו גם השליחים של ישו שניסו לחקות את בני הנביאים בדרכם. זוהי ה״טונסורה״). אדרת שיער היא כנראה מעיל פרווה, כי אדרת היא מעיל ושיער יכול להיות שיער של חיה. מדוע שאליהו כשהולך למדבר לבאר שבע, מקום לוהט, יצטרך מעיל פרווה או אדרת בכלל? מהנזורה הנוצרית (כאמור, ניסו לחקות את דרכי השליחים), ידוע לנו שהם דווקא נהגו ללכת כמעט עירומים, הן מפני שגם ככה חם במדבר, והן מפני שבני הנביאים התנבאו עירומים (כך מסופר לא מעט בתנ״ך). אז שדווקא לאליהו תהיה אדרת? מוכרח שהאדרת היא כדי להגן עליו מפני הקור של החרמון.

לאליהו היה לא רק שיער אלא גם חגורה. כאן זה מתקשר עם הטענה השניה. בפרק י״ט במלכים א׳ יש יותר מדי רפרנסים לפרקים ט״ז וכ״ב בבראשית, בכדי להניח שהקישור של אברהם אבינו ושל הגר וישמעאל לבאר שבע הוא זה שגרם להכניס בצורה מלאכותית את באר שבע אשר ביהודה לסיפור הזה. אולי כדי להעביר באופן מלאכותי את הר סיני מהצפון הכי צפוני (דן) לדרום הכי דרומי (באר שבע)

זו אמנם ספקולציה חזקה, אבל מאחר שהחרמון היה כביכול ״הר הקודש״ המקורי, ונקרא ״שיאון״. ניתן להבין למה ישעיהו קורא לירושלים ״הר הקודש״ (פרק כ״ז) ו״עיר הקודש״ ו״ציון״ (פרק נ״ב), ולמה הוא קושר את הגאולה עם ״בגדי תפארת״ (פרק נ״ב).

ישעיהו חי בתקופת חזקיהו, בתקופה שבה נחרבה ממלכת ישראל והר הקודש נשבה. היו צריכים אז להעביר דירה את הר הקודש למקום שבו ממלכה ישראלית עדיין מתקיימת, וכל התארים של החרמון עברו לאותו המקום, שגם הוא הר, פלוס הקמעות של המשיח שהם אדרת, שיכולה להיות גם אדרת שיער כפי שמסופר על אליהו, וגם חגורת עור על המתניים (״צדק איזור מתניו״, פרק י״א).

טענתי לעיל שהאיזור ה״קרח״ של החרמון נקרא ״מדבר״, בעוד שהאיזור המוריק שלו נקרא ״כרמל״. מה שאליהו עשה בדרכו לחורב זה לעבור את התחום המותר, תחום המפגש בין שני האיזורים, ״הכתף״ בין המדבר לכרמל, ולעלות למקום אליו אסור לאנשים פשוטים לעלות, רק לאנשים קדושים. דבר זהה עשה גם משה בהר סיני, גם משה עלה אל ההר ו״חצה את הגבול״. עצם החציה מצד לצד היא הפרקסיס הדתי של היהדות, הגבול הזה ה״לימן״, החציה עצמה היא כניסה אל המצב הלימינלי. הדבר הזה מתקשר היטב עם פולחנם של דיוניסוס ובן פמלייתו פאן, שהיה האל של המקדש בבניאס (שנקראה על שמו ״פניאס). גם בפולחנם הטרנספורמציה היתה הפרקסיס.

אני מסיק מכך שבמקומות שישעיהו השתמש בתיאור ״הר הקודש״, ״עיר הקודש״, ״ציון״ ושאר התיאורים ששייכים במקור לחרמון, הוא הדגיש צורך להוסיף מיד ״בירושלים״, ״והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים״, ״לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש״.

%

בעניין האדרת של אליהו ובגדי התפארת של המשיח, יש להעיר: אליהו פשט את אדרתו, או יותר נכון היא נפלה ממנו ברגע שעלה השמיימה. אליהו צפוי ללבוש אותה מחדש כשיחזור ב״יום ה׳ הגדול והנורא״. כאן משתקף בעצם מיתוס ותיק על סבזיוס שהיה לפי המסורת הפריגית סוג של פרש נודד שעלה עם סוסו השמיימה וצפוי לשוב יום אחד. כמו כן, משתקף כאן לראשונה המיתוס המיתוס התנ״כי של המשיח שיחזור, ואליהו מתחיישב על השבלונה הזאת של המשיח. מסתבר, אם כך, שהמיתוס על סבזיו, שהתגלגל אחר כך להליוס ולאפולו, והתמזג גם במיתוס עם הבעל (מרכבת אש עם סוסים), הפך במהדורה המגויירת לאליהו הנביא ״אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו״.

%

הנוהג ללכת עם בגדי תפארת ועם זאת לחיות חיי פשטות ועוני היה מנהג נפוץ בקרב הנזירים הכופרים בימה"ב מאחוות הרוח החופשית כפי שמספר נורמן כהן בספרו "בעקבות המילניום". הנזירים הללו שאפו לחיות בדרכי השליחים, אך מצד שני ניסו גם לחקות את אליהו הנביא, שמצד אחד היה מתנבא ערום ומצד שני היה לובש "אדרת". גם ״האדמיטים מבוהמיה״ מתוארים כמי שנהגו ללכת ערומים, וגם הפרנקיסטים הרבו ללכת בעירום. הליכה בעירום הינה, מן הסתם, חזרה לחיי בני הנביאים. ההדר, גם הוא שמור לבני הנביאים, אלה מביניהם שבחזקת המשיח. לומר: הנבחר מהמתנזרים צפוי למלוך בסופו של דבר, דבר שאכן קרה כמה פעמים בימה״ב (כמו לדוגמה הסיפורים על ״בלדווין המתחזה״ ו״המהפכן מן הריין העליון״ המובאים אצל כהן)

%

כאמור, בני הקיני התיישבו בסמוך לקדש. בני הקיני הם ממשפחת יתרו, כהן מדין. אצלו משה רבינו היה רועה צאן. פאן היה אל הצאן, וגם נבל הכרמלי שמעשהו בלבד היה בכרמל, רעה שם את הצאן. הן נבל הכרמלי והן יתרו, משוייכים למסורת ״הדרומית״, כאילו שכדי לומר שמדין נמצא בדרום הכי דרומי. הייתי מקבל את זה אילולא גדעון היה נלחם עם המדיינים במעברות הירדן. איפה אותם מעברות? היינו אומרים שמדובר ביריחו, אלא שהמלחמה של גדעון והמדיינים היתה דווקא ב״הר הגלעד״, ב״עמק יזרעאל״. ״וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדיו ויעברו ויחנו בעמק יזרעאל… וישכם ירבעל הוא גדעון וכל העם אשר אתו ויחנו על עין חרד ומחנה מדין היה לו מצפון מגבעת המורה בעמק… מי ירא וחרד וישב ויצפר מהר הגלעד״. מדוע מדין צריכים להיות מצפון, אם הם דרומיים? מדוע גדעון היה צריך להזעיק את אשר, זבולון נפתלי אם המלחמה בדרום? יחד עם העובדה שגדעון הרס את מזבח הבעל, לא מן הנמנע שגם מלחמתו היתה באותו איזור צפוני המקודש גם ככה לבעל. כל אלה הם כמובן השערה פרועה.

אלא שאנו שמים לב שבתנ״ך יש לא מעט בלבול מכוון בין מדין, ארם ומואב. הן מדין והן ארם מכונים ״כוש״, בנות מדין נשלחו על ידי בלעם בן בעור, שישב בכלל בפתור שבארם נהריים וזומן על ידי מלך מואב. וכן הלאה.האם הבלבול נועד לכנות את אותו האויב של עם ישראל בשמות שונים יחסית לאותו מצב הרוח של הכותב באותה עת, שכנראה היו לו טעמים כלשהם לשם הקוד שהוא בחר באותו הקשר – אם לקרוא לאויב מדין, מואב או ארם?

בל נשכח שעמוס כותב במפורש שארם ישבו בקיר מואב, וכן כתוב במלכים: ״ויעל מלך אשור על דמשק ויתפסה ויגלה קירה״. כנראה שבתקופה שכתבו את זה, שהיא פוסט-ישעיהו, התייחסו למואבים שגם ככה כבר לא ישבו במואב, כאל ארמים במהותם, בגלל חילופי האוכלוסין שערכו האשורים. וכנראה שקרה דבר דומה עם המדיינים שהוגלו מצפון לדרום או מדרום לצפון באופן כפוי ולא בהגירה רצונית. בקשר למדין אין סימוכים. בקשר למואב יש בהחלט. הבדלים אתניים יכלו בהחלט להיות בין השלושה, אך מסתמן שכולם ישבו באותו מקום ושיתפו פעולה אחד עם השני. המדיינים עשויים להיות שבטים ערביים, אך לא מן הנמנע שההנהגה הפוליטית שלהם היתה קשורה בקשרים פורמליים עם הארמים, או שמדובר בשבטים ארמים מתחרים, שהשם בא להבדיל אותם אחד מן השני.

הנחת המוצא שלי היא שהטעמים של הכותב בבלבול ביניהם הם מיסטיים, וכל שם קוד מציין כח דמוני אחר. אך טענה כזאת יכולה להיות בקלות אנכרונית, אלא אם מניחים שמעשיות התנ״ך נכתבו בתקופה ההלניסטית. מסתמן לפי מה שכתבתי על אליהו, שסיפורי התורה הם רוויזיה של ההיסטוריה ונכתבו מטעמים רפורמטיביים. כלומר סיפורי אברהם נכתבו כדי להצדיק את מעבר המקדש לירושלים, ולכן הוסיפו לאליהו את ״באר שבע אשר ביהודה״. כנראה שהסיטו את מדין לדרום מאותה הסיבה.

  • האם טבח נביאי הבעל היה בחרמון?
  • האם טבח נביאי הבעל היה בחרמון?
  • האם טבח נביאי הבעל היה בחרמון?
  • האם טבח נביאי הבעל היה בחרמון?