החרוב: עץ הדעת כסמל פאלי

פריחת החרוב הזכר מדיפה ריח המזכיר זרע אנוש, משום ששניהם מכילים פוליאמין זהה המכונה קדוורין (Cadaverine). מקור השם קדוורין הוא בריח האופייני לגוויות (Cadaver באנגלית פירושו גווייה), המתקבל מהתפרקות חומצות האמינו בתאים המתים. בפרחי החרוב, נוצר הקדוורין מפירוק של חומצת האמינו ליזין (Lysine). תכונה זו מהווה אדפטציה יעילה המושכת אליו מאביקים, הנמשכים לריח של גוויות. בנוזל הזרע, מספקים הקדוורין, ופוליאמינים אחרים, הגנה לתאי הזרע, מפני הסביבה החומצית שבנרתיק״

מתוך ויקיפדיה בערך "חרוב"

איך אאמל"ק את זה הכי טוב? עכשיו אני מבין למה הגנוסטיקנים טענו שהסקרמנט של אכילת דמו וגופו של ישו אינו אלא בליעת זרע. החרובים הם ה"זרע". הם אותו "פרי עץ זורע זרע" אשר "לכם יהיה לאוכלה". אברהם אבולעפיה כבר מצא שבגימטריה 999 זה גם "כל עשב זרע", גם "שכבת זרע" ועל הדרך גם "מטטרון שר הפנים" ו"שר צבאות". כולם הם כאחד, "הזרע". החרוב עצמו הוא סמל פאלי. אמנם רפוי ועקום, אבל זה בדיוק מה שקרה לאחר החטא הקדמון, לכן הוא נענש כפרי עץ הדעת, להתעקם ולנבול, ולאבד את טעמו. וזה יהיה גם התיקון של העולם, של החרוב, שיאכלו אותו. דיאטת חרובים שתעמיד ״קרן״ לישראל (או דיאטת שפיך. תבחרו).

ראשית אני רוצה לסייג ולומר. אמוץ דפני שובר את המיתוס בויקיפדיה וטוען : ״לצערנו לא הצלחנו למצא אישור, בספרות המדעית, לטענה על אודות נוכחות הקדוורין בפרחי חרוב. אך קיימת עדות שהקוודרין משמש כתרכובת ביניים בייצור חומרי ריח בפרחים המחקים ריחות צואה או נבלות. האמת שמאחורי ריח פרחי החרוב היא הרבה פחות ציורית. החומר שנקרא קדוורין אמנם מצוי בכמות מזערית בפירות החרוב (Farag et al 2019:678), אך מעולם לא נמצא בפרחיו. בדיקה שנעשתה בפרחי החרוב העלתה שנמצאו בהם לא פחות מ – 30 תרכובות ואף אחת מהן אינה מקבוצת החומרים עליה נמנה הקדוורין. כן נמצא שאין הבדל בהרכב הכימי של ריחות בין פרחי הזכר לבין זה של פרחי הנקבה. עוצמת הריח הגדולה בעצי הזכר נובעת מהסיבה הפשוטה שהוא נושא הרבה יותר פרחים מאשר עץ הנקבה״

ובכל זאת, נדמה שעל המיתוס הזה של ריח החרוב נתלו תילי תילים של פרשנויות קדמוניות, שהופכות את החרוב לעץ הגאולה בשל היותו בעל קונוטציה ל״חרב״, הלא היא המילה הנקיה לאיבר מין זקור. או נפול, אם מתייחסים אליו כשהוא בצורה של החרוב הכפוף והעבש. הדבש של החרובים הוא בעל קונוטציה לזרע, והוא שחור לעת עתה, כמו נמק, עד אשר יבואו פירות בשלים ונאים שיפיקו ריבה צהבהבה שתזכיר במרקם זרע אמיתי.

החרוב: עץ הדעת כסמל פאלי
שפיך מכרות שפכה. ״בדליום״

נאמר כך: המיתוס על זה שהעולם מקולקל והולך ומתקן את עצמו לקראת הגאולה משתמע טוב מאוד דרך האנלוגיה לאיבר מין נפול שהולך ומזדקר. ״חרב״ היא הפעם היחידה שלפי החוקרים מדברים בתנ״ך על עץ החרוב, בטענה שפריו דומה לחרב. אלא שמסתבר שהקישור בין חרוב לחרב הוא לא בגלל ששמו הוא גם בעל משמעות של חורבן, כפי שאנו נוהגים לחשוב, או לא בהכרח (בהמשך נראה שכן), אלא דווקא כי חרב, כפי שאמרנו, היא מילה נקיה לזקפה.

וכבר נאמר בילקוט שמעוני ״לא תשב לך בלא אשה, עשה תיק לזיין שלך, מי שהוא יוצא לחוץ וחרבו שלופה סוף השטן שולט בו והוא מכה לאחד והורגו ומתחייב בנפשו, כך כל מי שיושב בלא אשה וחרבו שלופה יצר הרע שולט בו״.

איבר המין הנפול והעקום (כלומר החרוב) הוא שחור כמו נמק, כאמור, בתור אנלוגיה לגזע עץ כרות ומפוחם, כמו שישעיהו מתייחס לעם ישראל בזמן הגולה. ה״חוטר״ שיוצא מגזע דוד, הוא אותה ההזדקרות.

%

כאמור, הגנוסטיקנים הבורבוריטים טענו שהמקור לאוכריסטיה הוא הטפתו של ישו לבלוע הזרע. מאחר שאין לנו מקורות אחרים מלבד הכתובים, ומאחר שאנו לא ממש יודעים על קשר בין התורות הגנוסטיות, כי אם שהגנוסטיקנים באופן כללי העריצו את הנחש, אנו יכולים לעשות אחד ועוד אחד ולהניח שהקישור המקורי הפולקלורי של הנחש לעת החרוב הוא מקורה של מסורת זו. ישו הטיף לאכול את הזרע. כשאין זרע, ובעיקר באקלים מדברי במצרים ששם לא נפוץ החרוב, במקום שבו שכנו הכתות הגנוסטיות, אין אלא להמיר את הזרע, למקבילה שלו.

ואם הזרע הוא החרוב האי שלא רק ישו אכל אותו. גם יוחנן המטביל אכל אותו. החרובים הם "לחם יוחנן", ה"חגבים ודבש היער", שכתובים בבשורה על פי מתי (ג' ד'). ולא רק הם, גם בני ישראל במדבר אכלו את זה, כי זה היה המן שהיה "לחם אבירים", והלא פירות חרובים נחשבים כמאכל בהמות, ולפני שהפירות הבשילו (״ינקדו״) הם גם לא ממש אכילים וגורמים לכאבי בטן, אם כי הבהמות מסוגלות לעכל אותם. המן גם היה ״עינו כעין הבדולח״, כך שזה מסתדר עם כך שהריבה שלו נראית כמו שרף שחור של עץ המור, ה- bdellium.

%

חלק מהפרשנים מנסים לראות את כל הצמחים ששימשו את בני ישראל בפרט ואת הצדיקים בתנ״ך בכלל (כולל הברית החדשה) כעץ אחד. ועל כן, כפי שאנו רואים, אם יש כל כך הרבה שימושים לחרוב, רק חסר שנזהה אותו גם עם פרי עץ הדעת. אכן, יש גם כאלה שמפליגים ומזהים בין החרובים לבין פרי עץ הדעת בכבודם ובעצמם. הם, ולא התאנים, שהרי בגמרא רבי נחמיה (סנהדרין ע׳ עמוד ב׳) מזהה אותם עם התאנים [ספר חנוך אגב מתאר את פרי עץ הדעת כך: ״העץ ההוא דמה בגובהו כעץ אשוח ועליו דומים לעלי חרוב… וריח העץ נודף למרחוק״].

אם נתייחס אל הפירות הבאושים האלה, ״הקלין שבדמאי״, כאל תאנת בר, הכל יסתדר. בתלמוד כך את פרי עץ השקמה. ה"גמזיות". ביחד עם תרמילי החרובים פירותיה נחשבים כאוכל בזוי ולא איכותי, כאלה שרק בהמות אוכלות ממנו וגם אנשים שאין להם משהו אחר לאכול כמו עניים, סגפנים ונביאים מסתתרים. פליניוס הזקן אף מכנה את הבדליום כך, ואין לנו אלא להסיק שנוהגים בדרך כלל לבלבל בין הפירות הללו כי כולם נאכלים מיובשים וכולם מפיצים ריח ובעלי הפרשות מתוקות כדבש (ושחורות ומעוכות כפי שאתם רואים בתמונה את שרף הבדליום).

הזרע של החרוב נקרא "גרה". פעם היו מודדים משקל של זהב עם הגרגירים הללו ולכן זה נקרא "קראט", על שם השם היווני של החרוב. מחצית השקל היתה כמשקל 10 גרות, ביהדות בכלל יש קטע עם גרה, חיות כשרות נחשבות ככאלה ש"מעלות גרה", כלומר אוכלות חרובים ופולטות את הזרעים שלו.

על רבי צדוק מסופר שכשהיה מתענה על ירושלים היה אוכל רק תאנים וכשהיה בולע היו רואים את זה יורד לו בגרון. הגרוגרת נקראת כך כי זה מה שרואים בבליעה, גרוגרת היא כינוי לקליפת התאנה. בשיא הרעב, אחת מעשירות ירושלים ראתה שאריות של גרוגרות מעוכלות, נגעלה ומתה. המראה של זה… תחשבו על איך שנראה שרף שמן המור, עיסת שפיך שחור. ככה זה נראה. ההצעה היא שבשל הבורות, או סתם כי גם ככה כולם בזויים, התייחסו גם אל חרוב, גם אל תאנה וגם אל ה"בדליום" כאל אותו עץ.

נטען שהבדליום היה המור ששימש לקטורת הסמים, ולכן היו צריכים לייבא אותו מארץ "החווילה" ומ"אופיר" (קרן אפריקה) כי הוא לא צמח בארץ ישראל. באותה מידה יין קפריסין, שגם ממנו עשו את קטורת הסמים, עשוי להיות ליקר חרובים, כי החרובים של קפריסין נחשבים כמשובחים, בניגוד לחרוב המצוי שפירותיו לא מוצלחים כל כך. בעניין ליקר חרובים, מסופר על הצלבנים במסע הצלב השלישי שבזמן כיבוש עכו נאלצו לחיות רק על חרובים ששימשו להם הן אוכל והן שתיה, או יותר נכון יין. עוד אחד מסיפורי הקדושים הנוצריים שנהנים מדיאטת חרובים.

%

לעץ החרוב במקורות יש זיקה לשינה ארוכה פלאית. ידועה כמובן האגדה על חוני המעגל. כפי שחוני המעגל נרדם ל-70 שנה תחת עץ החרוב, לפי המקורות היהודיים, כך גם עבד מלך הכושי כמסופר בספר ברוך החבשי, נרדם תחת עץ התאנה למשך 66 שנה.

על רבי שמעון בר יוחאי מסופר שהסתתר במערה במשך 13 שנה, כשהוא ניזון מחרובים בלבד. לאחר שרשב״י יצא מהמערה הוא טיהר את טבריה מטומאת המת. אגדה קדומה מקבילה שמגיעה במקור מהתרבות המינואית בכרתים מספרת על אפימנידס שנחשב לנביא של זאוס, שנרדם במערה, שידועה גם בשם מערת זאוס, למשך 57 שנה. לאחר שיצא טיהר את אתונה ממגפה שפרצה בה.

כלומר, האגדה על רבי שמעון בר יוחאי והאגדה על חוני המעגל מהוות ביחד מקבילה למיתוס היווני, שהקישור שלו הוא כאמור זאוס. זאוס עצמו הסתתר במערה הזו – שבה נרדם אפימנידס, וגם מסתבר נחנך פיתגורס. זאוס הסתתר בילדותו במשך הזמן בו חשש מזעם אביו שרצה להרוג את כל ילדיו, כי אחד מילדיו היה אמור על פי הנבואה להרוג אותו. במשך כל הזמן הזה הוא נזון מדבש (או יותר נכון מ"חלב ודבש"). על פי חלק מהפרשנויות הדבש הזה היה לא אחר מאשר דבש החרובים (יש המהללים גם את טיבו של דבש השיזף, ״דבש סידר״). מהם המזהים את האמברוזיה עם דבש החרובים, ומהם מזהים החלב עם "חלב התאנים".

מה שאנו רואים הוא שההערצה לחרוב אינה רק של יהודים ונוצרים, אלא של הלניסטים באופן כללי. החרוב נחשב עץ נפוץ, לכאורה חסר תועלת, בעל ריח לוואי ופירות באושים, אך כזה שיחידי סגולה יכולים להפיק ממנו מרגליות.

פריחת החרוב נחשבה במקורות כסמל לימינלי של חורבן וגאולה. כשנבנה בית המקדש הראשון ישבו בני ישראל ״איש תחת גפנו ותחת תאנתו״, וכך גם יישבו כשיגיע המשיח על פי ספר מיכה. והרי כשנבנה בית המקדש הראשון, בימי שלמה, יובאו עצי בושם (שאינם אלא עצמי בדליום) מאופיר הרחוקה, וניטעו בכל רחבי הארץ – כך על פי הנבואה. הנבואה מייחלת לכך שכל אחד ואחד יוכל לשבת ולהרדם, ולקוץ אל עידן הגאולה, כפי שקרה כאמור לחוני המעגל ולעבד מלך הכושי.

אנו רואים שגם בנבואת ישו (מרקוס י״ג) פריחת התאנה נחשבת כסימן אסכטולוגי, דווקא משום שהיא, או יותר נכון החרוב, הם גם הראשית וגם האחרית. החרוב מסמל הסתפקות במועט, אוכל של עניים, אוכל של סגפנים, אוכל של אנשים שנאלצים או רוצים מבחירה לברוח ממנעמי החיים אל המדבר ולאכול ממה שהעורבים מביאים להם וממה שהטבע מנדב להם – דהיינו בשעת חורבן, כקיום בדוחק. אבל מצד שני החרוב הוא גם מעדן. כך לפחות היה בזמן שבית המקדש היה קיים, ״כשילד בצע חרוב, נמשך חוט של דבש על שתי ידיו״. כך גם יהיה לעתיד לבוא.

%

מהר מאוד נגיע למסקנה שהאמביוולנטיות לעץ החרוב והאסוציאציה שלו עם חורבן וגאולה, מהדהדת בכל המיתוס על הברית שנכרתה בין ה׳ לבין שומריה.

בפולקלור נחשב כאמור החרוב כעץ מקולל שורץ נחשים. הקונוטציה לנחשים היא מפני שהחרוב הוא עץ החיים. עץ החיים ועץ הדעת הם שקולים ויש הרואים אותם אפילו כעץ אחד שנקרא בשני שמות (כמו לדוגמה יאיר זקוביץ, ״עץ הדעת הוא עץ החיים?״). הנחש הוצב לשמור על החרוב כעל אוצר, הוא שוכן בין ענפיו ותוקף את כל מי שמנסה לגשת אליו. זו הכוונה ״להט החרב המתהפכת״, ששם אלוהים לשמור את דרך עץ החיים. שומריו הדמוניים של עץ החרוב, אחראיים ל״היפוך״, מיד נראה את משמעותו ואת כך שהכוונה ל״נחש״ ול״ראם״. לכשתגיע הגאולה, אותו ההיפוך יתהפך בחזרה, ואז כולם יהיו שוב חברים ובא לציון גואל, וכפי שנאמר בישעיהו ״ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה״.

הפועל ״הפך״ מוסב על כך שמי שלא שומר את הברית, אלוהים ״מתהפך״ בו, או שהוא גורם ל״הפיכה״ כמו שקרה לסדום ועמורה. בתהלים ע״ח נאמר על עם ישראל ״בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב, לא שמרו ברית אלהים ובתורתו מאנו ללכת, וישכחו עלילותיו ונפלאותיו אשר הראם״.

קשת, כמו חרב (וקרן), היא כינוי לאיבר המין. הקשר בין איבר המין לבין הברית ברור, שהרי הברית שנצטווה לשמור אברהם היתה באיבר מינו. ״כשהופכים ביום קרב״, מפרים למעשה את הברית ועל כך אלוהים כועס ונותן להם מידה כנגד מידה, הוא מעניש אותם בחרב ובאש.

הכעס של האלוהים הוא במובן ״עיבור״, מפני שהזרע מעבר בסופו של דבר. ואלוהים במקום לעבר ולתרום לפריון, מתעבר, כועס ומשמיד. להתעבר מלשון ״עברה וזעם״. סביר להניח שזה גם מקור השם ״אלוהי העברים״, עברי לא בהכרח מלשון עבר הנהר, או לעבור מגדה אחת לגדה השניה, אלא מלשון ״עיבור״ (פריון) ו״להתעבר״ (אש וחרב).

״לכן שמע ה׳ ויתעבר ואש נשקה ביעקב וגם אף עלה בישראל… ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים… ויסגר לחרב עמו ובנחלתו התעבר״

תהלים ע״ח

ראוי לציין שמי ששומר על עץ החיים היא לא רק החרב המתהפכת אלא גם הכרובים. במיתולוגיה האשורית ישנה דמות בשם ״כירבו״ שנראית כדמות אדם בעל גוף של שור מכונף. בחלק מהמקרים היא נקראת ״למסו״, או ״שדו״. והכוונה לכך שמי ששומר על החרוב אינו רק הנחש, אלא גם השדים.

הכרובים הללו הם בדמות שור אגדי, ואנו רואים שהנחשים והשור האגדי הם אלה שמרכיבים את התפריט של סעודת הצדיקים לעתיד לבוא (ומן הסתם גם את סעודת הבראשית המתוארת בתלמוד, שבה הגישו לאדם הראשון בשר ויין,והנחש נתקנא). השור הינו שור הבר, או הראם. הנחש הוא הלוויתן.

הראם בעל הקרניים משמש בתנ״ך כאנלוגיה למישהו שיש לו כח גברא, ובפרט חוזר ברגעים של גאולה. על הצדיקים נאמר ״ותרם כראם קרני, בלותי בשמן רענן״. על יוסף נאמר ״וקרני ראם קרניו״, ובברכת יעקב ״ותשב כאיתן קשתו״. והכוונה: הגאולה היא אנלוגיה לאבר מין עומד, כשם שהחרוב הוא פרי שריחו כריח הזרע ופירותיו הם סגולה לפריון וכח גברא. כשמדובר על ״בלותי בשמן״, הכוונה לנרטבתי כולי מנוזל שמנוני. יש כאן רפרנס הן לריבת החרוב, הן לשרף של עץ השמן, והן כמובן לאיבר מין זקור שמשפריץ זרע רב, עד למצב שהוא זוהר מרוב ברק לבן.

אמרתי להוללים אל תהלו ולרשעים אל תרימו קרן. אל תרימו למרום קרנכם תדברו בצואר עתק… כי אלהים שפט זה ישפיל וזה ירים, כי כוס ביד ה׳ ויין חמר מלא מסך ויגר מזה אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ… וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק

תהלים ע״ה

ונסיים במזמור שמפאר את האון הגברי, תהלים ע״ה. מה שקורה במזמור הזה הוא שני דברים: הראשון הוא שמבדילים בין צדיקים ורשעים ששניהם עושים את אותו המעשה, אך התוצאות שונות. הצדיקים מצליחים והרשעים נכשלים. המעשה הוא שתיית יין, ו״הרמת קרן״. הקרן יכולה להיות ״קרן השמן״, כלומר הכוס עמה שותים יין, ומה שאלוהים מנסה לעשות הוא לשמור את השכרון, את ״הטריפ הטוב״ רק לצדיקים.

אך מצד שני, כמו שאנו רואים, האסוציאציה היא לאיבר מין עומד, כאשר היין אינו אלא נוזל הזרע, והכוס היא כלי הקיבול שאליו איבר המין חודר. הברכה כאן לצדיקים היא שרק להם יעמוד, ורק הם יהללו (את אלוהים כמובן), בעוד שהרשעים יישארו עם חצי תאוותם בידם, משום שאיבר מינם ייגדע. על ידי החרב כמובן.

לא ציינו אך נציין את אשר מספר אמוץ דפני: מסתבר שבפולקלור, מלבד מחומר אנטי משלשל, החרוב היה בעיקר אפרודיזיאק. נערים היו הולכים להריח אותו, משום שהוא נחשב כמגדיל את ספירת הזרע (חיפשתי בגוגל, מסתבר שמסתובבים מחקרים אי שם מאירן, שמנסים להוכיח את זה). בדואים מספרים שהיו לוקחים נערות לעצי חרוב ואם היו מזהות את הריח שלו, זה היה סימן שהן לא בתולות (על אף שדפני טוען שהוא זה שהמציא את האגדה על ״מבחן הארוסה החסודה״ ושאין בה אמת, אך למי אכפת)

  • החרוב: עץ הדעת כסמל פאלי
  • החרוב: עץ הדעת כסמל פאלי
  • החרוב: עץ הדעת כסמל פאלי
  • החרוב: עץ הדעת כסמל פאלי

כשבני ישראל אכלו על בסיס יום יומי DMT ו-LSD

בדברים ח׳ מפורטים שבעת המינים שנתברכה בהם הארץ – חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית שמן ודבש. ונשאלת השאלה מהו זית שמן ודבש?

על המן כתוב בספר במדבר י"א שטעמו "כטעם לשד [1] השמן" אך בספר שמות ט"ז כתוב "וטעמו כצפיחת בדבש". התנ"ך או שלא סגור מה טעמו של המן, או לחלופין הוא מנסה לרמוז לנו שהמן הוא גם מתוק וגם שמנוני.

לשד הוא נוזל שמופרש מהחלק הפנימי של הגזע.

אמנם בבוטניקה נקרא הלשד כך בהתאם לשכבה של הגזע ממנה יצא יוצא, בשונה משרף לדוגמה, אך כמובן בתנ״ך זה לא היה משנה. הלשד נקרא בשם הכולל שמן, כאשר שמן הוא שם כללי לעץ שהנוזלים המופרשים ממנו שמנוניים – שרף לדוגמה וכל הפרשה אחרת. אמנם החוקרים לא זיהו את ״עץ השמן״ במדויק אבל מה שברור זה שלא מדובר בעץ זית. בנחמיה ח׳ מתייחסים אל עץ שמן ואל עץ זית כשני עצים שונים. גם במסכת תמיד הם נחשבים כשני עצים שונים, וגם בבן סירא. נוהגים לזהות אותו עם עצי מחט ובפרט עם עץ אורן. עד היום עץ אורן מכונה בארמית ״אעא דמשחא״ (גם בארמית מודרנית).

השמן הוא הטרפנטין, למרות שטרפנטין הפיקו בעבר לא רק מאורן אלא גם מעץ אלה. מאחר שהעצים האלה הם העצים שנבנו מהם הרהיטים בבית המקדש, והעצים גם היו בשימוש לסידור העצים במערכה, היה ליהדות עניין בקדושתם של העצים. בתלמוד יש גם דעה שמזהה אותו עם אפרסמון, או יותר נכון עם העץ שממנו היו מפיקים את ״שמן האפרסמון״. בבן סירא נאמר על שמעון הצדיק ״כעץ זית מלא גרגר וכעץ שמן מרווה ענף״, ומכאן שלעץ שמן יש המוני ענפים. כשעושים אחד ועוד אחד מסתמן שהכוונה לאשל הפרקים.

הרוזן בריידנבאך דיווח בספרו "המסע לארץ ישראל" במאה ה-15 על הנזירים בסנטה קתרינה שבסיני שמזהים בין ההפרשות של עץ האשל לבין המן [2]. יצחק ביילי מדווח בספרו "התרבות הבדואית בתנ"ך" על ההפרשות כנוזל לבן שמתקשה לפנות בוקר ונושר ארצה, והבדואים אוספים אותו ואוכלים אותו. כשהשמש מתחילה לקפוח בשמיים הנוזל העיסתי נמס בתוך דקות ספורות.

מה שקורה מאחורי הקלעים הוא שהאשל מפריש מלח מהעלים שלו, והמלח סופח את הלחות מהטל. בסופו של דבר הוא נושר לאדמה וכך מסביב לאשל נוצר איזור שבו האדמה קולטת את המלח ובשל רמת המליחות שלה צמחים אחרים שיתחרו על מקורות המים לא מסוגלים לצמוח שם. העובדה שיש לאשל שורשים עמוקים מתחת לשכבה הזאת נותנת לו יתרון על פני הצמחים האחרים וכך הופכת אותו לעץ השולט במדבר.

מאחר שהפולחן הישראלי העריץ מלח [3], וחשש מאוד שאלוהים הקנא יחריב ברעידות אדמה מסביב לשבר הסורי-אפריקאי את המקומות השוקקים ויהפוך אותם לעיי חורבות, ו"יזרע אותם מלח", הם הפגינו יראת כבוד כלפי כל דבר שמסוגל לעמוד בפני המלח.

מה שעוד כתוב בספר דברים ח' לצד המינים שנתברכה בהם הארץ הוא השוואה בין המן לבין לחם: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם… כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר… ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת".

ספר דברים מתכוון לכך שבבקעת הירדן ובהרי אדום, סביב אותו השבר הסורי-אפריקאי, מקום חם וקשה למחיה, עדיין ניתן לחיות משום שלא רק שאפשר לחצוב מהאדמה עפרות מתכת (ולכן אלוהים נקרא "קנא", מלשון מתכת), אלא גם ניתן לשבוע שם מאוכל שלא חייב להיות לחם אמיתי, הוא יכול להיות לחם חלופי, אותו הלחם שבני ישראל אכלו במדבר.

בתהלים ע"ח נאמר על המן "ימטר עליהם מן לאכל, ודגן שמים נתן למו, לחם אבירים אכל איש, צידה שלח להם לשבע". כדי לומר: המן הוא לא דגן אמיתי, הוא דגן שבא מהשמיים, שהרי הטל מגיע מהשמיים. החיות שמצליחות לחיות בתנאי החיים הקשים אוכלות מהלחם הזה והן עדיין חזקות כשור, או כאיל. זו המשמעות של "אבירים".
כלומר, למן לפי טענה זו אין שום יכולת רוחנית מיוחדת. יש לו ערך תזונתי גבוה, והפלא שכרוך בו הוא כח החיות שהוא נותן לשוכני המדבר, אלה שאפילו מים בקושי יש להם לשתות, אלה שחיים במקום שהכי מפחיד את בני ישראל, בפרא ובבר.

כאן בסרטון הדרכה של הגן הבוטני של האוניברסיטה העברית טוענים שהמן הוא דווקא הפרשה של כנימות מסוג אפיד.

הדת הישראלית עוסקת בפחד מרעידת אדמה קטלנית. הסיפור על השבר הסורי-אפריקאי הוא השלמה מהידע שיש לנו עכשיו. אז הם לא ידעו מה זה שבר סורי אפריקאי, הם רק ידעו שבאיזור של נהר הירדן יש המון רעידות אדמה. רובן קלות, אך מדי פעם מגיעה אחת קשה. מי שמחולל את זה הוא כמובן זעם האל, וכדי לרצות אותו יש לסגוד לאל ולנהר.

בפולחן הכנעני האל הזה היה בעל. הירדן סימל את הירידה שלו אל השאול כשנכנע במלחמה נגד מות, מלך השאול. וההתחדשות של הירדן בכל פעם מחדש סימלה את הקימה שלו לתחיה. השאול נחשב למקום שנמצא מתחת לאדמה, או המקום הכי נמוך, ים המלח, שהמדבר סביבו בלתי ניתן למגורים. הדרך אל השאול היתה כיכר הירדן, ששם גרו ״שלוחי הבעל״, גפן ואגר. לכן בקעת הירדן תוארה כפוריה וקרקע מצויינת לגידול גפנים. מבחינה גאולוגית הדבר הזה קשור לסוג האדמה שיש שם, אדמה אדומה כיין וכנחושת. בדרום ה״שבר״ אכן כרו שם מתכות, ובצפון גידלו יין.

המיתוס הזה משתקף ברבים מספרי התנ״ך, והתנ״ך תולה את השממה סביב ים המלח בכך שהאדמה זרועה במלח. ככל שמתקרבים אל ״השאול״ האדמה הולכת ומתמלאה במלח. יריחו שהיא המקום המיושב הכי נמוך נחשבה אנטיתזה לכך, והיחס אליה היה אמביוולנטי.כאמור מה שמחולל את הדת הישראלית הוא הפחד מרעידות אדמה. ספר תהלים מתאר בכמה וכמה מזמורים את המיתוס על ההר הנחצה לשניים וממנו יוצא נהר. המיתוס הזה תיאר את ה״ראשית״, כלומר הירדן נוצר כתוצאה מרעידת אדמה חזקה כל כך שחצתה את ההר לשניים וממנו יצא נהר.

%

מדוע אם כן המדרשים ופרשני המקרא כן התייחסו ליכולותיו הרוחניות הכבירות של המן, כאילו שהוא לחם רוחני, או לפחות לחם שיש לו מקבילה רוחנית, הלחם של המלאכים?

אני מניח שזה מה שהביא את דן מרקור מאוניברסיטת טורונטו, לחפש חלופה רוחנית יותר למן. ולהסיט את סגולותיו מ"שמן ודבש" ל"חיטה ושעורה". בספרו "מסתורי המן, הסקרמנט הפסיכדלי של התנ"ך" (The Mystery of Manna: The Psychedelic Sacrament of the Bible) שיצא ב-2000, הוא מעמיד מועמד אחר ופעלתן יותר בתפקיד המן, הלא היא פטריית הארגוט שמתפתחת כתוצאה מרקבון של דגנים. אם מזקקים את הפטריה הזאת מקבלים LSD, ומי שצורך את הפטריה הזאת, מלבד פרכוסים, הקאות, שלשולים ותחושת בערה כללית, סובל מהזיות או לפחות ממאניה.

מסופר על 400 איש בשטסרבורג של המאה ה-16, שלקו בארגוטיזם, הרעלה של ארגוט ויצאו לרחוב לרקוד במשך ימים ("מגפת הריקודים"). הרופאים לא ידעו מה לעשות איתם והניחו שדיבוק נכנס בהם, בעיקר משום שהוא הרג אותם בהמשך, מתשישות או מיסורים אחרים. חוץ מזה שהדבר הזה הוא אנקדוטה מקאברית מבדחת, זה גם יכול להסביר מה שגרם לאנשים מיד אחרי שהם מקבלים את לחם "משמיים", כזה שגורם לחוויות מעולם אחר, לסבול מצמא גדול, להתגודד מסביב למשה ולרצות לסקול אותו (שמות י"ז). תחשבו פעם כמה מים צריך לשתות אחרי אקסטזי, ותבינו למה בני ישראל היו זקוקים לבאר מרים שתסתובב אחריהם לכל מקום.

המאניה גם מסבירה מה גרם לאנשים פתאום להתאוות ולרצות לאכול בשר, ואז למות ללא סיבה (במדבר י"א), או בכלל איך במדבר היו כל כך הרבה מגפות שהרגו בזמן קצר כל כך הרבה אנשים. הרעלות. מתי המדבר וכל הדור שיצא ממצרים התפגרו ממנת יתר, או מהרעלה אחרת, בדיוק כפי שקרה בצרפת בשנת 994, אז מתו בשנה אחת 40,000 איש מארגוטיזם.

השאלה הגדולה היא כמובן מאיפה לעזאזל היתה אספקה כל כך גדולה, ועוד באמצע המדבר, של דגנים. הסיפור על ה-LSD במדבר קלוש, ולכן אין ברירה אלא לזרוק אותו לטובת משנה תודעה אחר.

%

בני שנון מהאוניברסיטה העברית ב-2008 פרסם מאמר "ספקולטיבי" שטען שבני ישראל העריצו את עץ השיטה מפני שלמשפחת השיטיים יש אלקלואידים שמכילים DMT. הם בנו את כלי המקדש מעצי השיטים והחוויות שמתוארות במעמד הר סיני נשמעות אחת לאחת כמו חוויות של מסעות שערכו מתנסים מערביים באייוואסקה, כולל שנון עצמו. בין השאר סינסתזיה, גילוי רוחני ועוד.

מה שמיוחד בשיטים הוא שהצוף שלו אהוב מאוד על דבורים, קרובות המשפחה של הנמלים שמפיקות ממנו דבש ייחודי. הסיפור של הנמלים הוא שהן מנהלות איתו סימביוזה – הן מועילות לו והוא משמש להן בית גידול ומקור מזון. חיות נוספות שמנהלות איתו סימביוזה הם הצבאים שאוהבים לאכול את הזרעים שלו. בשני המקרים הסימביוזה עם החי תורמת לו להפטר ממזיקים, ולהפיץ את עצמו בצורה יעילה.
השיטה מפרישה שרף הידוע בשם גומי ערבי ושימש גם כצמח מרפא, לכן מובן מה בשיטה "שמן ודבש". לשיטה זרעים שאמנם הם לא לבנים (אבל גם זרעי גד, כוסברה, אינם לבנים!) אבל השיטה עצמה היא "מלבינה" כלומר הצבע הלבן קשור אליה ולכן מובן מה הופך את מראהו של המן כ"זרע גד לבן". הזרעים של השיטה משמשים כמזון ובעיקר לבהמות (כאמור, צבאים). לכן מובן מדוע המן הוא "לחם אבירים". לחם בתנ"ך אינו רק במשמעות bread אלא food באופן כללי.

הטיעון החזק ביותר לדעתי לטובת השיטה הוא הפסוק בספר במדבר "שטו העם ולקטו וטחנו ברחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אתו עגות". חז"ל מפרשים את "שטו" מלשון "לשייט", לטייל, ואז הם מתקשים, איך יכול להיות שבמקום אחר כתוב שהמן היה יורד בפתח הבתים? התשובה שהם נותנים: צדיקים לא היו צריכים לצאת ולחפש, רשעים כן. ובאותה המידה צדיקים היו אוכלים אותו ככה, ורשעים היו צריכים לטחון אותו ולעמול הרבה עד שהם מכינים ממנו משהו שיהיה בצורה אכילה. קלוש, לא ברור מדוע קשה להם לתת פרשנות פחות מסובכת ויותר אלגנטית, כמו לדוגמה "שטו" מלשון התנהגו עם המן כמו שמתנהגים עם שיטה. ניתן לנצל גם את העלים שלה, גם את הזרעים שלה וגם את השרף שלה ולבשל אותם בדרכים שונות, החל מטחינה וכלה בדיש (דבר זהה נאמר במדרש רבה על התמר: ״מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמרים לאכילה, לולבין להילול, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים… כך הם ישראל אין בהם פסולת אלא מהם בעלי מקרא מהם בעלי משנה… מהם בעלי צדקות וכל הענין״)

%

הפתרון של השיטה נותן מענה גם למראה, גם לטעם, גם לתיאורים המפליגים שלו בתהילים וגם להשפעות הפסיכדליות שלו. danny nemu, שנחשב אדווקט גדול של "האנתאוגניים התנ"כיים" טוען שרבינו בחיי כתב שהוא התנסה או לפחות מכיר צמחי מרפא שמסוגלים להביא לגישה אל ידע עליון יותר בדיוק כפי שהיה המן. אני לא יודע על מה הוא מסתמך ונראה לי שאו שהוא מנפיץ, או שהוא קרא את זה ממקור שני של מישהו שפירש את הציטוט הזה: "צריך אתה לדעת כי כשם שהמן היה מאכל גופניי קיים תולדת האור העליון ונתן למקבלי התורה כדי לזכך שכלם ולעלות השגתם בידיעת השי"ת, כן מצינו מאכלים גופניים קיימים… גם הם מתולדת האור העליון, וע"כ הם קיימים… לפי שהוא מוכן לסעודת הצדיקים" (פירוש לשמות ט"ז)

כאן יש לציין עוד מועמד שאני רואה אותו מעט קלוש. קיימת עוד טענה שעל פיה המן הוא סוג של פטריות כמהין שצומחות במדבר, ויש להן אפקט דומה לאמניטה מוסכריה

טענה נוספת קושרת את השרף השמנוני לשרף של עץ המור, או יותר נכון של קרובו האפריקאי הבדליום, שנקרא בשפה התנ״כית ״בדולח״ ויובא מאופיר ומהחווילה. הטענה עם זאת לא קושרת לפרי אפקט פסיכדלי.

כאמור בהערה 1 יש המזהים את עת השמן עם העץ שהפיק את שמן האפרסמון שנקרא בחלק מהמקומות גם ״בושם״, או ״בלסם״, ״בלסאן,״ ו-״בשאם״. גם מלכת שבא שהגיעה בדיוק מאותן הארצות מסופר עליה שהביאה לשלמה המלך בושם שלא היה ״כבושם ההוא לרוב״. את הבושם והזהב שנלווה אליו הביאו האניות של חירם ״מאופיר״, וכאן המקום לציין שלא רק בבראשית א׳ אלא גם בכתבים שומריים נזכרים הזהב והבדולח ביחד, כך שהיו חלק שטענו שהבדולח הוא אבן יקרה, למרות שנראה יותר שהבדולח הוא אכן בושם נדיר.

מאוחר יותר החליטו במקום לייבא אותו מרחוק, לגדל אותו בעמק הירדן ו״ערוגות הבושם״ של יריחו נחשבו למשובחות. בשיר השירים מייחסים אותן לשלמה, בהנחה שאותם הבשמים שמלכת שבא הביאה ניטעו שם. יוסף בן מתתיהו מציין שמרקוס אנטוניוס הביא לקלאופטרה בשמים מאלה שצמחו שם, ״היקר ביותר והגדל רק במקומות ההם״.

אלא שפירותיו של המור לא אכילים, וככל הנראה הכוונה לפירות שכשהם באושים נראים כמו השרף שלו, שנראה זהה לריבת חרובים או לריבת פירות השקמה. שני עצים אלה, חרוב ושקמה, נחשבו לעצים שמניבים פירות שאינם ראויים למאכל ולכן בהמות אוכלות אותם, או מה שנקרא ״לחם אבירים״. בפוסט נוסף ארחיב על החרוב, ועל הטענה שהוא-הוא פרי עץ הדעת ולכן אין מניעה שיהיה הוא גם המן.

לעץ השקמה יש קשר ארוך עם ישו. עץ השקמה פער את פיו והגן על משפחתו בעת שירדו למצרים (אגדה מקבילה מספרת על עץ החרוב שהגן על ישעיהו). השקמה כונתה ״תאנת הבר״, וכך מכונים גם פירות השיזף (או יותר נכון של קרוב משפחתו, Jujube הידוע בשמו ״תמר סיני״) – כך שסביר שאותם העצים שגדלים בר ברחבי הארץ, בשל היותם עצי סרק, עם פירות באושים, נחשבו גם עצים מקודשים שהפכו לאכילים כשהצדיקים היו זקוקים להם. השיזף נחשב לצמח שקוציו עטרו את כתרו של ישו, על אף שמסורת נוספת קושרת באורח פלא את הקוצים דווקא לעץ השיטה.

במצרים התייחסו אל השיטה כאל עץ החיים, והם משייכים את השיטה למיתוס על אוסיריס. סביב הקבר שלו צמחו שיטות, והמצרים היו אוכלים את השרף שלהם כי זה "הדם של אוסיריס". יש הטוענים שפירוש המילה מן (mennu) הוא "מזון האלים", או סתם ״מזון״. בני המסאי משתמשים בשרף של עץ השיטה שנקרא בשפתם "אולראי" עד היום. השמאנים שלהם היו לוקחים את השרף ורוקחים ממנו תה אותו היו שותים כדי לקבל חלומות צלולים ולתקשר. המסורות הללו יכולים לסייע לנו לתת זיהוי זהה לעץ שהפיק את המן, עץ הדעת ושאר העצים שסייעו אי פעם לעבדי האל.

  • כשבני ישראל אכלו על בסיס יום יומי DMT ו-LSD
  • כשבני ישראל אכלו על בסיס יום יומי DMT ו-LSD
  • כשבני ישראל אכלו על בסיס יום יומי DMT ו-LSD
  • כשבני ישראל אכלו על בסיס יום יומי DMT ו-LSD

להיות שר האוצר

בתחילת המאה העשרים רווחה בעולם המערבי תופעה תרבותית שנקראה "middlebrow culture", תרבות לציבור המשכיל. אם האינטלקטואלים הם גבוהי מצח, והבורים הם נמוכי מצח (ומן הסתם הכוונה לקופי אדם שקופסת המח שלהם קטנה מאוד), אז האיש הממוצע, הסקרן אבל זה שאין לו מספיק זמן או יכולת להתעניין בנושאים בצורה פנורמית, הוא הממוצע ביניהם. באותה התקופה אנשי חינוך ראו מעלה בהנחלת ההשכלה הזאת לאוכלוסיה הבינונית ובטיפוחה, בערך על אותו עקרון של "כדורסל ללא גבולות", אם תלמד ילדים מהעולם השלישי לשחק כדורסל אולי תגלה על דרך המקרה את ג'ואל אמביד הבא.

מתנגדי הגישה הזאת ראו בכל נסיון לקחת עולם שלם ולהכניס אותו לקופסה קטנה והמונית, הרדדה, אם לא הזניה שלו, ומתן פתחון פה לאנשים מחוץ לתחום שלא באמת מבינים מה קורה שם וחושבים שאם הם קראו ספר בסגנון "היצירות הגדולות ביותר" הם מסוגלים להיות מבקרי אמנות ואם הם קראו ספר על תולדות האנושות הם יכולים להיות היסטוריונים.

וויל ואריאל דוראנט היו חלק מהמגמה הזאת בארה"ב, ארנסט גומבריך היה חלק מהמגמה הזאת בגרמניה. גומבריך אפילו ירד עוד יותר מהמצח הבינוני וקהל היעד שלו היה ילדים שרוצים להיות מבוגרים או "צעירים מכל הגילאים", ולכן השפה שבה נכתב הספר היתה מלכתחילה שפה שאינה גבוהה, שגם מתבגרים יוכלו להבין ובנימה דידקטית שמנסה לא רק להעשיר את עולמם אלא גם לכוון אותם מבחינה ערכית למקום טוב כלשהוא כי אם כבר מחנכים את ההמונים, לפחות לעשות את זה בצורה הראויה.

ספציפית, ההוצאה המחודשת של ספרו של גומבריך בשנות ה-90 גרמה לסוג של רנסנס של המגמה, ואוניברסיטת ייל הוציאה מאז 2005 ועד היום לא מעט ספרים במסגרת סדרה שנקראת "היסטוריה קטנה", "a little history". אבל השאלה נותרה בעינה, מה התועלת בלספר על דברים גבוהים כל כך בשפה כל כך "נמוכה"? התשובה היא, בשביל לאפשר את ההעברה, צריך אמן מילים שיהיה מסוגל לתרגם את התכנים לשפה השווה לכל נפש. גומבריך ראה בעצמו מישהו כזה אבל הטיל ספק ביכולתו של אדם אחר לנסות להעביר את זה לשפה אחרת, כי הרי דברים גבוהים שעוברים יפה בשפה אחת על ידי כותב נפלא, לא יעברו באותה הצורה על ידי מתרגם גרוע, והבעיה תוותר בעינה.

להיות שר האוצר

עד כאן זו היתה הקדמה נאה. ספרי עליית הגג פרסמו כבר ארבעה ספרי מהסדרה בתרגום עברי. הראשון לפני עשור, אז גם הוסיפו לו מעט ידע רלוונטי יותר לקורא העברי במה שאתגר את המגמה המקורית של גומבריך, אבל קיבל את ברכתם של יורשיו. מאז יצאו גם ספרים על ההיסטוריה של הפילוסופיה והמדע, וכעת יוצא הספר הרביעי בסדרה, ההיסטוריה של הכלכלה. מאחר שציינתי את הקריטריונים שהופכים ספר לטוב, ואת השיקולים בתרגומו של ספר מהז'אנר ומהסדרה ספציפית כל מה שנותר הוא להעריך עד כמה מצוין טקסט המקור ועד כמה מצוין התרגום. כדי להפיג את המתח אני כבר יכול להרגיע ולומר שלהכניס את אלפי השנים האלה ל320 עמודים בשפה כל כך נהירה, קולחת וכיפית זו אומנות ואני ממש אוהב, וממליץ לאנשים שרוצים לקבל הצצה על התיאוריות שעיצבו את תורת הכלכלה לא להסס. עוד מבוא נהדר אחד מתוך המונים של ההוצאה.

"היסטוריה של הכלכלה לצעירים מכל הגילים" מאת ניאל קישטייני ראה אור בהוצאת ספרי עליית הגג

  • להיות שר האוצר
  • להיות שר האוצר
  • להיות שר האוצר
  • להיות שר האוצר

המתכון

"לקחי ההיסטוריה" של ויל ואריאל דוראנט נכתב במקור בשנות השישים. מאז זרמו הרבה מים בירדן והעולם של אז לא נראה כמו העולם של היום. הרלוונטיות של הספר לשנות השישים גם ניכרת מפני שהוא נוקט יתר על המידה בגישה הפונקציונליסטית, ועל פיה כל דבר שקיים משרת מטרה כלשהיא בהתנהלות התקינה של החברה. גם אנומליות הן פונקציה, שבסופו של דבר מביאה את החברה לשיווי משקל אז תתפזר ותעורר מרסן חדש, כי זה החשבון של העולם.

אני לא יכול להגיד משהו בגנות הגישה הזאת, ואני לא יכול להגיד שהטיעונים שבספר לא מחכימים. בעקרון אני גם לא יכול להגיד דבר בגנות היסטוריציזם, ובגנות המסקנה של בני הזוג שהציוויליזציה שלנו הולכת לפני כליה וזה בכלל לא רע כי זה תמיד קרה ותמיד יקרה, זו אפילו לא מסקנה פסימית. הדבר היחיד שאני יכול לומר הוא, שממרחק של 50 שנה חלק מהנבואות שלהם מצחיקות, וחלק מדהימת בדיוקן. יש כאלה שיפרטו אחת או שתיים מהן בסקציית המדהימים, ויש כאלה שיפסלו את השיוך של האחת או שתיים האלה ספציפית בסקציה הזו. זו בחירה של הקורא, וזה מן הסתם תלוי במכלול הדעות של אותו הפוסק, דטרמיניסטים או ריאליסטים או כל קללה רעיונית שתבחרו.

המתכון

חלק ממסע הפרסום של הספר מביא את קביעתו של ביבי נתניהו מלפני כמה שנים שכל שורה חצובה בסלע האמת. ביבי מן הסתם התכוון לציטוט מעמ' 23 על זה שישראל מתפתחת ופורחת כנגד כל היגיון שעל פיו פני שטח ומתנות מהגאוגרפיה ומהטבע הופכות מדינה למצליחה, מה שלא קיים במדינה, וזה מעיד על "דמיונם ויוזמתם של מנהיגים, וחריצותם העיקשת של ההולכים אחריהם". זו מין טפיחה עצמית מובנת על השכם של מי שאוהב לנפנף בכמה טוב הוא עשה.

אבל אני מצטער, יש כאן גם הרמה להנחתה. יש עוד סיבה שביבי חושב שכל שורה חצובה בסלע האמת. לפי מה שהם כותבים בפרק על "היסטוריה ושלטון", נראה שביבי לוקח את מה שהם כתבו כמדריך לאיך לדרדר דמוקרטיה לדיקטטורה: דיקטטורה זה בסך הכל לא דבר רע כל כך, מובן מדבריהם, זוהי בסך הכל פונקציה. ברור שדמוקרטיה היא דבר עדיף יותר, מפני שהיא תורמת לשוויון ההזדמנויות אבל אין לה עדיפות אינהרנטית על פני צורת שלטון אחרת, וגם היא צפויה להתמוטט דווקא משום שזרעי ההרס שלה באים מתוך עצמה. הדחף הדמוקרטי למיסיון ולהגנה על עצמה באמצעות מלחמה מחלישה אותה, והיכולת של האנשים שנלחמים בשמה להסתכסך הוא בלתי נלאה כך שרק חסר מי שישלהב את שני הצדדים לעשות את זה ולהרוס אותה, והרי הדרך להתמוטטותה מובטח.

לקחי ההיסטוריה הופיע לאחרונה בהוצאת כנרת בשיתוף עם הוצאת סלע מאיר

  • המתכון
  • המתכון
  • המתכון
  • המתכון

על הנבואה

מסתמן שהתיאורים של נבואות בתנ"ך אינם אלא דיווחים על שימוש בצמח הדודא הרפואי, מתוקף היותו צמח מרפא פולחני ביהדות הקדומה. מאחר שבימי קדם הוא היה בשימוש נפוץ לצרכי טשטוש או הרדמה ברפואה, התיאור של זכריה (ד' א') "וישב המלאך הדובר בי ויעירני כאשר יעור האיש משנתו" נשמע מובן, ומציית לתופעות הפיזיולוגיות המאפיינות מנת יתר של אטרופין הנמצא בדודא, וביתר בקרובת משפחתו, הדטורה.

ההרעלה הזאת מתאפיינת באובדן קשר עם המציאות, כלומר דליריום, בפרכוסים, באישונים מורחבים, ראייה מטושטשת, רגישות לאור, חרדה או פסיכוזה קשה. כמו כן, דווח על התפרצויות סכיזופרניות, שמיעת קולות. או בקיצור תיאור מקביל לחלוטין לדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה:

"וכולן כשמתנבאין, אבריהן מזדעזעין וכוח הגוף כושל, ועשתונותיהם מיטרפות ותישאר הדעה פנויה להבין מה שתראה: כמו שנאמר באברהם, "והנה אימה חשיכה גדולה, נופלת עליו" (בראשית טו,יב); וכמו שנאמר בדניאל, "והודי, נהפך עליי למשחית, ולא עצרתי, כוח" (דניאל י,ח)"

רמב"ם, הלכות יסודי התורה ז' ב'

למרות שמצד שני הדברים האלה מתאימים גם להתקפים של מחלת הנפילה. מאחר שמקומם של הדודאים חוזר בכל כך הרבה מקומות בתנ"ך ובמדרשים אין לי אלא לטעון שהדיבורים על אפילפסיה מניחים שרק אנשים חולים יכולים להתנבא ולא סתם אנשים מהישוב, או בקיצור "כל אחד יכול להיות נביא".

%

הדודא שימש כאמור גם כצמח מרפא. למרות שמהעדויות שיש בתנ"ך לא ברור אם השימוש הרפואי שלו הוא אכן רפואי או גם סוג של פולחני. אחרי הכל מי שממליץ על זה הוא נביא בעצמו, ומי שמשתמש בו הוא מלך ובחזקת משיח, שהמדרשים תולים בו יכולות רוחניות בלתי נדלות. המדובר הוא בחזקיהו. ישעיהו ממליץ לו לרפא את השחין שלו באמצעות שימוש ב"דבלת תאנים", "ויאמר ישעיהו קחו דבלת תאנים ויקחו וישימו על־השחין ויחי" (מלכים ב' כ' ז'). מהי "דבלת תאנים"?

לפי מה שכתוב בשמואל ב׳ ט״ז תאנה היא הפרי ״קיץ״. ירמיהו כ״ד קורא לדודאים, ״דודאי תאנים״. ומן הסתם הנבואה הזאת מקבילה גם לנבואתו של עמוס על "כלוב הקיץ". בישעיהו כ״ח, בכל מקרה, מדובר על כך שהיו אנשים שלא טרחו עד שתאנת ה"קיץ" תבשיל דיה ואכלו אותה כשהיא עדיין לא בשלה, ולכן הורעלו והקיאו. כך גם אופן השימוש בדודאים, מחייב לקט מומחה מספיק שיידע את התזמון המדויק (וגם האופן) שצריך לקטוף את הפרי ולהכין אותו לאכילה, אחרת הוא הופך להיות סם מוות.

והיתה ציצת נבל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הראה אותה בעודה בכפו יבלענה… וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא שגו בשכר נבלעו מן היין תעו מן השכר שגו בראה פקו פליליה, כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום

ישעיהו כ"ח

אחת מהדרכים להתגבר על הטבע הזה של הדודא היתה לצרוך אותו בצורה של שורש מיובש, וזה כנראה מה שנקרא בתנ״ך ״דבלה״. הדבלה מופיעה לרוב בתנ"ך בסמוך לצימוקים, כפרי מיובש הנקרא "קיץ". הפרי נקרא כך מן הסתם בגלל שמוצאים אותו בקיץ, ואכן אנו רואים שראובן מצא את הדודאים "בימי קציר חיטים".

הפרי נאסף, לא נקטף מן העץ. הוא בא בחפיפה אחת בדרך כלל עם הענבים ("כי הייתי כאספי קיץ, כעללות בציר", מיכה ז' א'), מפני שגם הוא פרי ענבה, דהיינו בעל בשר לח ועסיסי, מכיל יותר מזרע אחד ובעל ציפה גמישה ודקה. וגם הוא, כמו הענבים, מבשיל בקיץ.

קיץ כמובן לא חייב להיות דודאים באופן חד משמעי וזה שאנו מזהים את הדודאים עם התאנה והדבלים שלא כתאנים מיובשות לא מחייב שלא כינו כך גם תאנים מיובשות. "קיץ" הוא שם כולל לפרי שמבשיל בקיץ ונצרך בו. גם תאנה נצרכת בו. אך כפי שקיץ הוא שם כללי, למינים רבים של פירות, כך גם "תפוח" ו"תאנה" הם שמות כלליים, לפירות בעלי טעם מתוק או ריח מתוק.

בצוואת יששכר לדוגמא, יששכר מתאר מפורשות את הדודאים שהביא ראובן מהשדה כתפוחים. גם שיר השירים מתייחס אל הדודאים כתפוחים בעלי ריח משכר. שמם באיטלקית, גרמנית וצרפתית גם מרמז על האסוציאציה לתפוח. תפוח אינו בהכרח המין שאנו מכירים, שצומח על העץ. תפוח הוא פרי בצורה של תפוח, בעל ריח וטעם מתוקים, ואנו רואים הרבה סולניים לדוגמה שמכונים תפוחים, או ענבים.

כך גם במקרה של התאנים, כשמדובר על פירות שנתברכה בהם הארץ, כנראה שלא מתכוונים לפרי התאנה עצמו אלא לפרי אחר שנראה כמוהו, טעמו ומאפייניו כמוהו אך זיהויו הבוטני שונה. קדמונינו לא היו בוטניקאים, פחות היה חשוב להם מה הם צורכים, יותר היה חשוב להם שזה טעים, בריא, מזין וכשניתן אז גם בעל סגולות רפואיות או נפשיות.

הדודאים כנראה לא בויתו. אם היו מבויתים, היינו מוצאים אותם גם היום מבויתים. כמובן שסולניים אחרים בויתו, אבל על פי שיר השירים ז', צריכת הדודאים בכלל לא היתה בחצרות אלא דווקא בשדות, כלומר בבר. ביחד עם ענבים, שיכולים להיות ענבי בר או סתם סולניים, שהרי הסולניים מכונים כאמור לרוב בשמות שונים, גם ענבים, כמו לדוגמה "ענבי שועל". וגם ביחד עם רימונים, מה שמחזק את ההנחה שגם הרימון היה פרי שכונה על שם מראהו, והרימונים של התנ"ך הם לא בהכרח פרי הרימון שאנו מכירים אלא פרי שנראה כמו רימון (ופעמון), כמו לדוגמה הסולנום השחור, הלא הוא ענבי השועל המדוברים.

לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים שם אתן את דדי לך. הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך

שיר השירים ז' י"ב-י"ד

%

כאמור, ישעיהו כ"ח מדבר על ״סט וסטינג״ לא נכונים, שגרמו לטריפים רעים. שלא כמוהו, הבארמן המומחה שיודע להכין את הקוקטיל המושלם. הפרק כולו מדבר על התנסויות פסיכדליות, כשכל זב חוטם חושב שהוא מומחה מספיק ולכן נוטל את הסמים, מבלי לדעת את הכמויות המדויקות. היחיד שיודע הוא ישעיהו עצמו שקיבל את המתכון המדוד מאלוהים בעצמו.

האופן בו מכינים את הסם, את פרי ה"קיץ", הוא קיצוץ מדויק – "צו לצו קו לקו, זעיר שם זעיר שם". אלא שזבי החוטם, שביחד עם החיתוך עצמו גם משתמשים בכל המניירות האחרות של הנביאים, כדי לדמות לעצמם פוזה של מומחים, כושלים. זו גם המשמעות של "פקו פליליה" – לפלל הוא להתפלל, המלמולים והלחשים שהוגים רופאי האליל בזמן שהם מכינים את המרקחה. לפלל הוא גם לרצות משהו מאוד, לומר את זה ומחשבה בוראת מציאות.

על הנבואה

לפי ההקשר, "שגו בשכר נבלעו מן היין תעו מן השכר שגו בראה פקו פליליה" – מורה כי אותם השרלטנים קיבלו טריפ רע, הזו סיוטים. מדובר על חזיונות והזיות בדיוק כפי שיין ושכר נחשבו אז כאנתנאוגנים. כך גם כל צמח בר שמחולל תופעות נפשיות. הפרשנות המסורתית אכן מתארת את זה כנבואה שגויה אבל מפספסת את העוצמה של "פיק הברכיים", אובדן השליטה בגוף כפי שמתאר דניאל, הפרכוסים והבהלה שהם מביאים. פקו הוא כמו "ולא תהיה לך זאת לפוקה ולמכשול לב". פלילים זה מלשון תפילה, מחשבה על מציאות טובה. מה שהם קיבלו היא מציאות רעה ביותר.

המילה ״קו״, שאלוהים מבטיח לתת בתמורה, "ושמתי משפט לקו וצדקה למשקל", מוסבת על הדרך השגויה שבה הכינו לטענת ישעיהו את הסם לצריכה, ״קו לקו״. הדרך השגויה גרמה להם לרשת שאול, ומה שישעיהו אומר הוא שאלוהים ילמד אותם איך להכין את זה. הוא משתמש בדימוי של האבן, כי אבן שימשה לשני דברים, גם להיות אבן צדק על מאזני הצדק ("משפט"), וגם להיות אבן שעימה דשים את העלים ורוקחים מהם את המשקה.

כשמדברים על מאזני צדק מדברים בעיקר על משקלות שאיתם היו מוכרים בשוק, והמוכרים בדרך כלל היו מרמים וגובים הרבה יותר מאשר המשקל עצמו (ויקרא י״ט ל״ו, דברים כ״ה י״ג ט״ו). כך שמה שאלוהים ילמד הוא לא רק איך להכין את הסם במדד הנכון, אלא כמובן, כפי שהפרשנות הרגילה טוענת, וכפי שישעיהו בעצמו טוען בפרק י"א, תפקידו של מי שיעביר את הידע הפסיכדלי האלוהי הנ"ל, הלא הוא המשיח, הוא להנחיל צדק, "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו".

אך כאמור, בראש ובראשונה, האבן היא אותה האבן שעמה דשים את העלים (כמו הטבק המיובש לגלגול). בפסחים פ״ז דורשים את שמה של אשתו של הושע ״גומר בת דבליים״ ״שהכל דשים בה כדבלה״. והסיבה אגב שקוראים לה גומר היא כי גומר הוא אחד משמותיו של בני יפת, שבמסורת המשיחית ינהיגו את הקואליציה של גוג ומגוג. המלחמה האחרונה באה בתנ"ך בהקשרים פסיכדליים, וכל אחד משמות העממים בני יפת נקרא בשם בעל קונוטציה פסיכדלית.

לדוגמא, גוג מכונה "נשיא ראש משך ותובל", אבל יש לדייק. ראש הוא אחד מהצמחים הרעילים ביותר, החומר הפעיל בו נקרא קוניאין וגרם אחד ממנו מסוגל להרוג אדם. בראש, או בכתיב אחר "רוש" השתמשו כמשכך כאבים בשל התכונות המאלחשות שלו, והוא בדרך כלל בא עם תבלין הלענה, צמח שהכינו ממנו אבסינת. המרירות של האבסינת הגיעה מן האניס, שהוא קרוב משפחה של הרוש, ובשל הבלבול ציוו להתרחק מן הלענה. למעשה, עד היום האבסינת חשוד כפסיכואקטיבי בגלל הבלבול שלו עם צמחים רעילים דומים.

המעניין הוא שמן האניס מכינים תה קר מתוק שנקרא בערבית "שראב ערק סוס". מהאניס מכינים גם ערק. הסוכרים בו הופכים לאלכוהול, ובצורה הלא מותססת שלהם הם נקראים שוש, והמילה הזאת תהיה לנו חשובה מפני שצבא מגוג מודגש ביחזקאל כצבא עז בעל מרכבות סוסים לרוב.

גוג עצמו כאמור הוא נשיא ראש משך ותובל, כך שהוא גם רוש, גם משכך וגם תבלין. בערך כמו חליטה בסגנון האייוסקה. גם נשיא היא מילה בעל קונוטציה פסיכדלית. רוש נקרא כך מלשון ארס, כלומר, רעל. הרופאים בימה"ב השתמשו ברוש כנוגד רעלנות של סטריכנין. נסיוב הוא הנוגד של הארס. כת גנוסטית ידועה היתה הנאאסיים, או הנחשיים. אלא שהכת הזאת לא רק העריצה את הנחש, כי אם גם את פרק כ"ח בישעיהו, ממנו לקחו ללקסיקון שלהם ציטוטים כמו "קו לקו קו לקו צו לצו צו לצו".

%

האידאל הפסיכדלי של בני יפת כנראה שאמור לרפרר לפולחן הסקיתי. תוך שאנו נעזרים בתיאורו של הרודוטוס, אנו יכולים לראות שאצל הסקיתים שימוש באנתאוגנים היה נפוץ כחלק מטקס קבורה שלם של מלכים שכלל ריקון גוף של סוס ושכיבה בתוך גופתו, ופולחן הגופה עצמה. הדבר היה מלכלך ומסריח והשימוש באנתאוגן היה כדי לטהר אותם מ״טומאת המת״.

הסקיתים היו לוקחים זרעים של קנביס זוחלים מתחת לכיסוי הלבד וזורקים אותם על האבנים החמות. מיד הם היו הופכים לעשן והמקום היה הופך לאמבט אדים כך שאף אחד לא היה יכול להתחמק מזה, וכך הם היו שמחים וצועקים משמחה. הסקיתים היו מתרחצים כך משום שהם לא היו שוטפים את גופם אף פעם במים. הנשים שלהם היו מכינות תערובת של ברוש, ארז ועץ לבונה והיו לשות את זה לעיסה. עם העיסה הזו היו מורחים על הפנים והגוף. בכך היה מועבר אליהם ריח מתוק וכאשר היו מורידים את הטיח הזה למחרת העור שלהם היה נקי ומבריק

הרודוטוס, היסטוריות, ספר רביעי

מאחר שהסקיתים השפיעו על התראקים, התראקים השפיעו על היוונים, היוונים השפיעו על המיסטריות האורפיות והאורפים השפיעו על היהדות, לא מן הנמנע שהדבר הזה מעיד על פולחן דומה. שאולי לא כולל קרבנות סוסים, אבל כן כולל קורבנות חיות אחרות ואמבט עשן, שאינו אלא הקטרת הקטורת שהיה ממסטלת את כל הנוכחים.

הסקיתים גם תיעבו חזירים וגם טקס ההקרבה שלהם כפי שמתואר אצל הרודוטוס היה מאוד דומה ל״קורבן השלמים״ אצל היהודים. אצל היוונים ידוע על טקס שנקרא ״תיסייה״ שכלל שריפה חלקית של הקורבן ואכילה חגיגית של החלקים הנותרים, ו״ספגיה״ שהיתה שריפה של הקורבן כליל בדומה לקורבן העולה.

את ההנחה הזאת יכול לחזק הזיהוי של סבזיוס התראקי עם יהוה עצמו, כפי שעולה מתיאורו של וארו (אצל אוגוסטינוס). סבזיוס עצמו היה אב הטיפוס של יהוה, כ"רוכב ערבות", שמפליג במרכבת השמש שלו וקשור קשר הדוק עם החיים שלאחר המוות. למעשה, אצל התראקים פולחן הסוסים התגלגל לכך שהסוסים הם אלה שמובילים את המתים לעולם המתים, ולכן בטקסי קבורה היו מקריבים סוסים. הרעיון של החיים לאחר המוות הגיע ליהדות משם, בתיווך אורפי. התיסייה עצמה הטרימה את הרעיון של להטמיע את האלוהים בעצמך, כמו האוכריסטיה בנצרות, או אכילת הקודשים ביהדות – ומקבילה לשתיית היין וצריכת משקאות משכרים מחלב סוס (קומיס) אצל העממים ההודו-אירופיים.

%

ששה קולן יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע ובשעה שהנחש נפשט ובשעה שהאשה מתגרשת מבעלה ובשעה שהאשה נבעל עם בעלה בעילה ראשונה אבל אין קולה נשמע ובשעה שהולד יוצא מן הגוף

פרקי דר' אליעזר ל"ד

המדרש מציין שישה דברים ש"קולן יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע". אחד מהדברים הללו הוא "בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי". מסתמן שזהו המקור למיתוס שעל פיו הדודא צורח ברגע שעוקרים אותו, כמו אצל הארי פוטר, screaming mandrake. כפי שהראינו חלק מהטקס של הכנת הסם, הוא לא רק הכנת הדודא המיובש וקציצתו, מן הסתם לצורך חליטה או עישון. הטקס כולל גם את העקירה ולצורך קיום הטקס צריך לדקדק מאוד בפרטים, כולל של העקירה. בימי קדם האמינו שמי ששוגה בפרט זה, בדיוק כמו בשאר הפרטים, מסתכן בנפשו. יוסף בן מתתיהו מביא מקור לדבר

בעמק המקיף את העיר מצד צפון יש מקום הנקרא בערס. ובו גדל שורש בעל אותו שם רוצים לקחתו, לא קל לעשות כן, כי הוא בורח מן היד ואינו נותן שיקחוהו אלא אם גם שפך עליו דם נידה, ואפילו אז מוות צפוי לנוגע בו. אפשר לקחתו גם באופן אחר בלי סכנה, והוא: חופרים תעלה סביבו עד אשר נשאר רק חלק קטן מן השורש חבוי באדמה. ואז קושרים אליו כלב, וכאשר הכלב ירוץ אחרי בעליו, השורש נעקר בקלות, אך הכלב מת מיד. אחרי זה אין האדם הלוקח את השורש צריך לחשוש מאומה

מלחמות היהודים, ז' ו' ג'

הכללתו של טקס עקירת הדודא ביחד עם הפשטת עורו של הנחש, איבוד הבתולין, פירוק התא המשפחתי ולידת התינוק – מרמזת על כך שכולם קשורים לרגע אחד. דרך הפריזמה הגנוסטית, ניתן להבין שהרגע הזה הוא המצב הלימינלי. הרגע שלפני הוא הרגע הטרום לימינלי, שבו השורש עדיין קשור לאדמה, האישה עדיין בבתוליה, התינוק עדיין לא נולד וכן הלאה. הרגע שאחרי, הפוסט-לימינלי, הוא בדרך כלל הרגע שבו החניך נמצא בסטטוס החדש, המציאות העליונה. הערצת של הנאאסיים לנחש ולפרק כ"ח מובנת גם כן על רקע זה. כל הדוגמאות הללו קשורות למצב תודעתי נעלה, שבהקשרים המיניים נחווה כאורגזמה ובהקשרים הנבואיים נחווים כהתעלות וחיבור עם המקור האלוהי.

רגע הפתע הזה, הוא אותו הרגע שבו באופן סימבולי הנסיין של הדודא עובר מרמת תודעה המחוברת למציאות לאותו מרחב דליריום, אותו הרגע שבו נקבע אם הטריפ שלו הוא טריפ טוב או סיוט, אם הפחד המשתק, חווית סף המוות, יביאו אותו בסופו של דבר אל הצד הטוב או הרע. זוהי מהותה של הנבואה למעשה, הדגשת המצב הלימינלי ותקווה שהמצב הפוסט-לימינלי יתגלגל על הצד החיובי. דהיינו, המיתוסים על עקירת הדודא הם כנראה סימבוליים ולא עוסקים בהכרח בדרך המאגית שבה תולשים את השורש, שצורתו כידוע צורת אדם והיחס אליו הוא כמו לבובת וודו. המיתוסים על המוות שיכולה לגרום עקירה לא נכונה, קשורים לטריפ הרע שיכול לקבל מי שלא מכין את התוצר של הדודא כראוי, מי שלא כותש את השורשף העלים או הזרעים, כראוי.

העובדה שישעיהו תולה את המתכון לטריפ טוב בהוראות מגבוה באשר לאופן ההכנה, הופך את הפרקסיס הפסיכדלי הזה בדיוק כפי שהגנוסטיקנים רואים את העניין, כרכישת ידע נסתר, ומהותו של הידע הנסתר הוא היותו מפתח מאסטר שמסוגל לפתוח את כל דלתות התודעה, מעבורת שמסוגלת לחצות כל סטיקס, רכבת מהירה אל העולם שמעבר.

  • על הנבואה
  • על הנבואה
  • על הנבואה
  • על הנבואה