קנביס ביהדות

בתל ערד נמצאו לאחרונה שרידי לבונה וקנביס שהיו כנראה חלק מהקטורת שהוקטרה במקום, על מנת למסטל את השוהים במקדש ולתת להם הרגשה של התעלות. הן הלבונה והן הקנביס מאלחשים ומרפים. לא צריך להרחיב לגבי הקנביס שהשפעותיו ידועות. בלבונה היו משתמשים, כפי שכתוב במסכת סנהדרין מ״ג, כדי ״להטריף את דעתו״ של הנדון למיתה על מנת להקל עליו את הכאבים. סביר להניח שההתנגדות התנ״כית לצריכה של יין ושכר על ידי הכהנים היתה כדי להתפלמס עם הנוהג הזה, שמקורו זר. ישנן עדויות ארכיאולוגיות על פולחן שכזה אצל הפלישתים, והפלשתים עצמם שהגיעו מאיזור לידיה, הושפעו מן הסתם בתורם מהפריגיים ומעממי הקווקז הקימרים והסקיתים, שהרודוטוס מוסר שאמבטי עשן כאלה היו נהוגים בפולחן שלהם [1].

ובכל מקרה, גם אם אסרו את זה, בתנ״ך יש שלל אזכורים שמהם ניתן להבין שנוהג כזה היה נהוג בכל זאת במקדשים: מדברים על ״כבוד ה׳ שנראה בענן״ מעל לאוהל מועד. הכבוד הזה, הוא מן הסתם המסתורין שנמצא בתוך עננת העשן. לאחר ששני בני אהרן מתו בהקטירם ״אש זרה״, בויקרא פרק י׳, מיד מצווה ה׳ על אהרן ובניו להמנע מלהתמסטל בבית המקדש, ״יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו״. בפרק ט״ז, אחרי מות שני בני אהרן, מצווה ה׳ את אהרן, ״אל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת״. כלומר, קפצנו כמה פרקים אבל הדיבורים האלה היו סמוכים. בשני המקרים בשל סכנת המוות, ה׳ מייעץ לכהנים איך להזהר מסכנה כלשהיא שכנראה היא יותר סכנת הרעלה מאשר סכנת כוויה (טענתי כאן, שיכול להיות שבזמן ההקטרה עשו ניסויים של חומצה ובסיס). גם כשהמאסטר משה רבינו ביצע ניסויים כאלה, הוא תבע מה׳, ״הראני נא את כבודך״, ו-ה׳ התעקש ״לא יראני האדם וחי״. מסתמן שהאקט שבו משתחרר חומר כזה וניתז לעיניים או נקלט בצורה כלשהיא בחושים ויוצר עוויתות וחזיונות, היה דורש הקפדה מיוחדת ומי שלא מיומן מספיק יכול היה להפגע או למות.

יש טענה שהמושג ריח ניחוח, מוסב מ״נחה רוח״, כפי שאנו רואים אצל אלדד ומידד, או אצל שאול בהמלכתו (שמואל א׳ י׳) ובהדחתו כשקיבל טריפ רע (שמואל א׳ ט״ז). רוח ה׳ משמעה עשן של חומר פסיכואקטיבי שהעביר לכאורה את הרוח הקדושה מאובייקט לאובייקט, מן הסתם מהקורבן אל המקריב במקרה של קטורת במזבח. במדעי הדתות קוראים לזה mana. הדבר הזה היה לכאורה נוכח במקדש, ומי שהיה נכנס לשם היה כביכול ״מתקדש״ מהעשן. הטענה על הקשר בין ריח ניחוח לרוח הנחה מופיעה לראשונה, מסתבר, כבר אצל הרמב״ן ויקרא א׳ ט׳.

קנביס ביהדות

[1] מקורו של הקנביס הוא מערבות אסיה. לקנביס היו שני שימושים: שימוש שמאני רגיל, שהיה קשור לדיווינציה, כלומר לניחוש ולחיבור עם עולמות אחרים, וכן במסגרת קורבנות. העשן עצמו היה מעביר את הסאטלה מהחומר (או מהקורבן) אל השואף. בשני המקרים השימוש היה פולחני. במזרח (סין ודרום אסיה) הוא היה יותר בהקשר השמאני, ובמערב בהקשר הקורבן.

מבחינה אטימולוגית השם קנביס התפתח מהמילה הפרוטו הודו-אירופית ל״עשב״, hemp. כשה-h הפכה ל-k, ה-m ל-n, וה-p ל-b. מאידך אין מניעה שגם הטענה לגבי קנה בושם נכונה, כי ״קנה״ פירושו ענף של שיח, ובושם נקרא כך על שם ריחו הטוב של שמן האפרסמון (בלסם), שממנו הכינו את הקטורת. אין אמנם בתנ״ך תקדים והחידוש הזה כנראה מתקופת המשנה, אבל באיזה שהוא שלב הפועל ״מתבסם״ הפך להיות מילה נרדפת למי שהשתכר, אני מניח שזה בגלל שמקומות שבהם היו שמים קטורת היו מקומות שבהם אנשים גם היו מתמסטלים.

הערה: בתלמוד יש כמה וכמה רפרנסים לכך שהיו משתמשים בבשמים ממסטלים בתור אפרודיזיאק כדי לעורר חשק לפני קיום יחסי מין. זו אחת מהסיבות לדוגמה שאוסרים על אישה לשתות יין, כי כשהיא מסטולית ו״מיוחמת״ לכאורה היא תתן לכל אחד (״אפילו חמור בשוק תובעת״). על בני אבטינס שהיו אמונים על פיטום הקטורת בבית המקדש נכתב במסכת יומא שמעולם לא יצאה כלה מבוסמת מביתם, כדי לא יאמרו שהיא התבסמה מהקטורת. הפרשנות המקובלת היא שכלות לא היו שמות בושם, אבל יותר מתאים לומר שהם לא היו משתמשים בחומרים שונים מעוררי חשק, דווקא כי היתה להם גישה רבה לכאלה.

  • קנביס ביהדות
  • קנביס ביהדות
  • קנביס ביהדות
  • קנביס ביהדות

האפקט הלימינלי של התפילה

כשמנסים להסביר תופעות דתיות בכלים אנתרופולוגיים בד״כ רוב ההסברים הם וריאציות או הכלאות של הרעיונות דלהלן:

  • ויקטור טרנר – התפילה כחווית סף השוברת היררכיות
  • מירצ׳ה אליאדה – התפילה כיוצרת חלל מקודש במרחב ובזמן
  • רודולף אוטו – התפילה כתרגול המאפשר מפגש בלתי אמצעי עם הקדושה
  • אמיל דירקהיים – התפילה כאימוץ נורמות חברתיות והפנמה שלהם

גי סטרומזה לדוגמה בספרו ״קץ עידן הקורבנות״, משלב את ההסברים של אליאדה ואוטו, כשהוא מסביר מדוע בעידן של אחרי החורבן, הגישה הדומיננטית בעיניו ביהדות ביטאה עדיפות של ההווה על העבר, כשהחליפה את הקרבת הקורבנות, שהיתה הפרקסיס היהודי העיקרי, בתלמוד התורה: ״התפילה הליטורגית שמחליפה את הקורבנות זכתה לסטטוס חדש שמשחזר את הקצב היומי של הקורבנות, שאליה התווספו קורבנות המוסף. בתפילה משובצים טקסטים שונים המזכירים את הקורבנות. האמירה החליפה את הביצוע באופן כה מוחלט עד שקריאת הטקסטים נחשבת כשוות ערך להקרבת קורבן ממש. רב ששת בברכות י״ז משווה את החלב והדם שמתמעטים בגוף האדם בזמן תענית לחלב והדם של הבהמה הנשרפת על גבי המזבח ובכך משווה את כוחה של התענית לכפר על חטאים לכוחו של הקורבן… רבי אלעזר בן פדת אמר בסוכה מ״ט: ׳גדול העושה צדקה יותר מכל הקורבנות׳ התפילה, הצדקה והצום נעשו לשלושת העמודים המאפשרים את בנייתה מחדש של הדת, ולכן את המשכיות העולם לאחר בניית בית המקדש״

בהמשך הוא מראה איך גם בפן הנורמטיבי, היהדות קידמה הפנמה של ערכים, על פי גישתו של דירקהיים. בניגוד לקורבן הפגאני שהיה מקובל ברומא והיה ציבורי, פומבי ופומפוזי, הוא מסביר ש״תפילה צדקה וצום נעשים כולם בדממה ובצנעה, וללא כל בטחון שיהיה עליהם גמול. אלוהים מבקש את החרטה ואת כוונת הלב, שניהם בלתי נראים מטבעם. במובן הזה דתיות החכמים ממשיכה את זו של הנביאים: אלוהים אינו מעוניין בעשן או בניחוח קורבנות… ביהדות ובנצרות של ראשית האימפריה הרומית, התחום הקדוש נעשה פרטי ואפילו דברי חולין נעשו בציבור. רשות הרבים היתה שייכת לרומא הפגאנית ואילו הדת האמיתית המבוססת על המצפון היתה נטועה ברשות היחיד. אפילו אצל היהודים שדתם הוכרה בידי החוק הציבורי, ביטול הקורבנות הביא בהכרח תמורה ביחס שבין רשות הרבים והיחיד, ואנו רואים זאת בעקרון ׳ארבע אמות של הלכה׳״

כאן אנו נכנסים גם להסבר של טרנר. תפילה ביהדות היא סוג של עליה לרגל, או תחליף של עליה לרגל, אל ״ירושלים פנימית״ כלשהיא. וטוב שהתפילה מתקיימת בבית הכנסת, שהוא מקדש מעט. אנו רואים שבתלמוד מדברים בשבחי התפילה והתפקיד הכמו-קורבני שלה, ומכאן שברגע שאנו מדברים על תפילה אנו יכולים לדבר על לימינליות. ממש כפי שטרנר מדבר על העליה לרגל.

צליינות בלשון חז״ל משמעותה ד׳ אמות של תפילה. גם לטענת אוריגנס, הצליינות האמיתית היא בתפילה, ״מקום קדוש הוא הנשמה הטהורה״. אצל טרנר האפקט העיקרי של העליה לרגל או של כל טקס מעבר היא תחושת השיתוף שהעולים לרגל חולקים בעצם היותם במסע. הוא קורא לזה ״קומוניטס״. כולם חווים את המסע, ואת המאמץ שבמסע. מהבחינה הזאת אין הבדל בין אדם לאדם. לכל האנשים יש את אותה תחושת הזמן שלוקח לעשות את המסע, לכל האנשים יש את תחושת המעמסה והמאמץ מהצעדים שצריך לצעוד באותה הדרך. כולם מבינים באותה הצורה שהמאמץ הזה נושא פרי משום שהם עושים אותו על מנת להגיע בגופם ובנפשם אל מקום קדוש יותר. והתחושה השווה הזאת מנתצת בתורה גם את ההיררכיות החברתיות.

ובאותה המידה גם בתפילה יש ״קומוניטס״ כי בפני ה׳ כולם שווים, ״אשר לא נשא פני שרים ולא נכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כלם״. דהיינו, לא רק שכולם עושים את המאמץ להגיע אל מקום התפילה ולהכין את עצמם, כולם יושבים ביחד, גם כולם נחשבים כשווים במשפט – אלוהים לא נותן פרוטקציה לאדם מכובד יותר מלאדם רגיל. בתלמוד מטיפים להגיע כקבוצה, ולהשתדל לעשות את זה באותן המקומות שיש את הקומוניטס הזה – מקום מוקצה וזמן מוקצה: ״אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת״. ״הקב"ה מצוי בבית הכנסת״. ״עשרה שמתפללין שכינה עמהם״. ברכות ו׳.

הסיבה היא מן הסתם, כי זו גם היתה המטרה בזמן שבית המקדש היה קיים. התשוקה לעלות לרגל בזמן שבית המקדש היה קיים היה לחוויה של התפילה הקבוצתית. בתהלים כתוב ״הללו את שם ה׳, הללו עבדי ה׳ שעומדים בבית ה׳ בחצרות בית אלוהינו״. וכן ״רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ה׳״. מצוות הקהל היתה מעמד כזה, ואנו מסיקים שהעליה לרגל כוננה כדי לעודד אנשים להגיע לטקסים ההמוניים, שבהם קוראים את התורה בפני הקהל. כאן הדיון עובר פאזה, מפני שהדגש מושם פחות על תפילה המונית ויותר על חוויה המונית של לימוד.

אורה לימור מגדירה את העליה לרגל כ״מסע במרחב ובזמן אל מקום אחר וזמן אחר, הפולחן הנערך (ביעד) שוב ושוב משחזר את קדושתו״. שזה בערך מה שנאמר בברכות ס״ח: ״אמר רבי לוי בר חייא: היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר ׳ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון׳״.

הפסוק הספציפי הזה בתהלים מדבר בשבחם של אנשים שעולים לבית המקדש ובדרכם הופכים עמקים חרבים למעיינות שופעי מים. ובברכות ח׳ נאמר ״מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד״. כלומר, אלוהים מתרכז בבית המדרש. מרגע שאביי שמע את זה, הוא התחיל להתפלל במקום בו הוא לומד. כלומר, בתוך אותן 4 אמות. העליה לרגל של היהודים בתקופת התלמוד היה ״ירחי כלה״ – עליה לרגל דווקא ללימודים ולא לתפילה המונית.

  • האפקט הלימינלי של התפילה
  • האפקט הלימינלי של התפילה
  • האפקט הלימינלי של התפילה
  • האפקט הלימינלי של התפילה

ליל הסדר כטקס חניכה פסיכדלי

ברומא רק לעשירים היו וילות שבהן היה מתוקן ״טריקליניום״ ובו ספות או סוג של פופים שאפשר להמרח עליהם ולרכון שמאלה. לעבדים היה אסור לסעוד ביחד עם בני החורין (ועבדים כמובן שלא חיו בבתים מסודרים עם טרקלין כך שגם אם רצו לא יכלו), ולכן סעודה ב״טרקלין״ אצל חז״ל נחשבה באופן סמלי מנהג בני חורין. באופן כללי בסימפוזיון ובפרט הרומי נהגו להשתכר, ולעיתים המשתתפים במשתה היו מקיאים את נפשם. לכן בצד החדר היתה גם פינת הקאה. לכן שותים הרבה יין בליל הסדר, המספר הסמלי של פי 4. אני מניח שהגבילו את זה ל-4 כדי שהסועדים בליל הסדר לא יאבדו את זה, למרות שלא מן הנמנע ש-4 זה מספר טיפולוגי בסגנון ״שם בן 4 אותיות״.

פילון האלכסנדרוני מציין בהקשר הזה את ההבדל בין המשתאות שכת התרפויטים לבין המשתאות של הרומאים, שהמשתאות של הרומאים מושחתים מוסרית והמשתאות של התרפויטים צנועים ומהוגנים. כנראה כי הם הגבילו את עצמם.

ליל הסדר כטקס חניכה פסיכדלי

אצל חז״ל הכל היה סמלי, כך שליל הסדר ובאופן כללי סעודת מצווה אינה ״סעודה״, אלא יותר חיקוי של שתי סעודות שהתקיימו בקצוות העולם – סעודת האדם הראשון וסעודת הלוויתן לעתיד לבוא. ליל הסדר היה פחות קטע של לזכור את יציאת מצרים, אלא יותר נסיון להזכיר לאדם שמצב תודעתי של בן חורין הוא בר-חלוף והשאיפה של האדם היא להיות בו במצב תמידי. כלומר, אם לא תעשה מאמץ יומיומי להשאר בן חורין תשוב להיות עבד. ועל כן ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. ״וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח״. ככל שאתה צורך יותר אלכוהול כך אתה נשאר יותר זמן בתודעת שכרות. דהיינו, היהדות לא שונה מהבחינה הזאת מכל מיסטריה שבה היו צורכים חומרים משני תודעה.

בטרמינולוגיה של חז״ל משתמשים הרבה בדימויים של ״טרקלין״ ככינוי לתודעה גבוהה, אותה הם כינו ״עולם הבא״, שזו הצורה שלהם לכנות את חווית סף המוות, ״מסע אסטרלי״. ״התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין״. זו היתה גם המוטיבציה בליל הסדר. הסעודה האחרונה של ישו היא סוג של טקס כזה, שבה ישו השווה את ״התרגול הרוחני״ שלו לחווית טראנס שאין הבדל בינה לבין שתיה של יין, ועודד את התלמידים שלו ״לשתות את הדם שלו ולאכול את גופו״. מאחר שיש תקדימים לטקסים שבהם צרכו לכתחילה קמח עם ארגוט, אני מניח שהמצות היו עשויות על פי מתכון מיוחד שהיה ממקסם את האפקט הפסיכואקטיבי. ולכן ישו זירז את תלמידיו לצרוך את ה״לחם״ הזה, כדי להתמסטל.

הרומאים נהגו להרתיח מיץ ענבים בכלי עופרת ולמהול את זה ביין שלהם כדי שהוא יהיה מתוק יותר ובעיקר יישמר את היין וימנע ממנו להחמיץ. כנראה בגלל זה ליל הסדר נקרא ״ליל שימורים״, כי היו שותים בו יין משומר בכלי עופרת. הם גם כינוי את שתי הסעודות שציינתי כסעודות שבהן צורכים ״יין משומר בענביו מששת ימי בראשית״.

הדבר הזה היה גורם להשפעה פסיכואקטיבית של העופרת כמתכת כבדה. במקרים קיצוניים זה היה מביא אנשים לידי טירוף. זה כנראה מה שקרא לבן זומא, שהציץ ונפגע. ואולי הסעודה של רבי עקיבא וחבריו בבני ברק היא הטקס הפסיכדלי הזה שבו הם היו יורדים למרכבה, כשרבי אלעזר בן עזריה כל כך התמוגג מהתובנה שהגיע אליה אותו בן זומא. סביר להניח שרבי אלעזר בן עזריה עבר חניכה באותו הטקס. כשהתלמידים באו לרבי עקיבא ואמרו שהגיע זמן קריאת שמע, לא מן הנמנע שהם העירו אותם מהסוטול ואמרו להם משהו בסגנון ״מה לך נרדם״. העופרת היא זו שגרמה לקליגולה לדוגמה להשתגע.

המילה ״הסבה״, ״מסובין״, ״מסיבה״ מוסבת מהשורש ס.ב.ב ולא נ.ס.ב, כלומר מלשון מעגל ולא מלשון הטיה לשמאל. המסיבה היהודית היא סוג של כורוס/כוראה יווני, כלומר ריקוד במעגל, שזה בעצם ה״ראש חולה לצדיקים״ שאמור להיות המשחק המקדים לסעודת הלוויתן, או לחלופין שיא הטקס כשבו הריקודים הדרווישים הופכים לטראנס. בתנ״ך יש בלבול בין ״נסב״ במשמעות של עיגול, לבין ״נסב״ במשמעות של הטיה. ״ואנשי העיר סדום נסבו על הבית״, זה מלשון הקיפו אותו. כשמדברים על ״כנפיהם לא יסבו בלכתם״ מדברים על הטיה. עם זאת, עצם העובדה שמדובר על ״אופנים״ אומרת חשדני. כשאומרים ״ובשאת הכרובים את כנפיהם לרום מעל הארץ לא יסבו האופנים גם הם מאצלם״, לא ברור מה הכוונה ״אופנים״. גם מי שיאמר ש״אופן״ הוא מלאך, לא יכול להתעלם מהעובדה שבקריעת ים סוף ״אופן״ הוא כינוי לגלגל של מרכבה (כלומר משהו מסתובב), ועל כן כל התיאור של מעשה המרכבה ביחזקאל מתאים יותר לתיאור של מרכבה עם סוסים מכונפים, כאילו שאלוהים הוא סוג של זאוס, שפגסוס הסוס המעופף נשא את ברקיו. תחזק את טענתי ההכרה בכך שהטריקליניום היה בצורה של הסלון המודרני, כלומר ספות מסודרות בחצי גורן, צורה שבעברית נקראת ״גל״ או ״גלגל״. דהיינו, כל עניין הישיבה בהסבה הוא לא בהכרח להשען על צד שמאל, או לרכון, אלא לשבת בצורה של מעגל או לפחות חצי מעגל.

  • ליל הסדר כטקס חניכה פסיכדלי
  • ליל הסדר כטקס חניכה פסיכדלי
  • ליל הסדר כטקס חניכה פסיכדלי
  • ליל הסדר כטקס חניכה פסיכדלי

ברית המלח כ״נוביליטאס״

החברה הרומאית התנהלה כך שמי שאחד מאבות משפחתו היו סנאטורים היה ״נוביליטאס״. אם אבות המשפחה היו מצטרפים חדשים לשורות הסנאטורים הם נחשבו ״נובוס הומו״, והיו פחותים מהנוביליטאס הותיקים יותר, כי ככל שיותר אבות היו ויותר זמן שהאבות האלה היו, זה יותר נחשב. לכן בתחילת הרפובליקה הם החשיבו יותר את הפטריקים, שפירושם מילולי ״האבות״ ולפי המסורת היו צאצאי היועצים הראשונים של מלכי רומא (והיחידים ששימשו בכהונה ובמלוכה, פונטיפקס וקונסול בהתאם) – כלומר, ותיקים יותר במוסד הנוביליטאס.

הרומאים העריצו את אבותיהם. קוד הנוביליטאס נקרא בלטינית Mos maiorum, כלומר ״דרך האבות״ ושמירה על הקוד הזה היה הדבר החשוב ביותר עבור מעמד המשפחה. מי שלא שומר על הקוד הזה לא ראוי להיות נוביליטאס ולא יוכל לקיים את זכות היתר החוקית היחידה כנראה שהיתה למי שהיה נחשב לאציל – זכות שנקראת ״זכות הדיוקנאות״ ius imaginum. כלומר, הזכות לעשות מסכת שעווה מפני האבות המתים ולהציג את דיוקנותיהם בעיתות שונות שנושאות אופי דתי כמו הקרבת קורבנות ציבור והלוויות מתים. המתים עצמם היו נשרפים, מפני שגופה היא דבר מזוהם, ולעומת זאת אם מעלים את הגופה כקורבן, נשמת המת עולה עם העשן אל השמיים ומתאחדת עם האל, כך שהמת עצמו הופך לישות שמימית שמגנה על המשפחה, ובהקשרים דתיים נחשבת כמתווכת או למצער מליצת יושר על המשפחה.

ברית המלח כ״נוביליטאס״

במעבר חד אני רוצה לעבור לתורה ולאיסור עבודה זרה. האיסור ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״ מגיע בעשרת הדברות בסמוך ל״לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני״. בספר הקדושה, ויקרא כ׳, מתוארת עבודת המולך בהקשר לפולחן אבות ודרישה אל המתים. מה שמראה שגם בכנען ובמזרח הקדום בכלל היה נהוג פולחן אבות. אמנם לא ברור חד משמעית שהיתה נהוגה שריפה של גופות, על אף שיש ראיות שכן, ואף בתנ״ך יש עדויות על כך שמשפחות המלוכה נהגו לשרוף את מתיהם, ומאוחר יותר לאסוף את האפר ולצרף אותו לחלקת הקבורה המשפחתית, הקטקומבה – ממש כמו אצל הרומאים. זה מה שנקרא ״להיאסף אל אבותיו״ (בשונה מהפרשנות המקובלת של לתת לגופה להרקב ואז לאסוף את העצמות אל קבר אחים)

עם זאת, בספר דברים כ״א, מוצג נוהג אי קבורת המת כ״קללת אלוהים״, ויש ציווי לקבור את המת ולא לשרוף אותו. מסתמן שהסופר הדויטרונומי, ראה לגנאי את נוהג שריפת הגופות וקשר אותו לעבודת אלילים ולכן ציווה על היהודים לקבור את מתיהם. מאז שריפת גופות הפכה טאבו בקרב היהודים, עד למצב שבו הנוצרים שהושפעו מהיהודים ביחס למתים ולחיים לאחר המוות, הובילו לביטול נוהג שריפת הגופות ברומא, מקום שכאמור שריפת הגופות היתה שם מסורת של מאות שנים. ואולי אלפי. אחרי הכל יש ראיות שגם בתרבות שקדמה לרומאים, הוילה נובה, היתה רווחת שריפת גופות. תרבות שהיתה ביחסי סחר עם המיקנים והפניקים, אצלם גם כן הנוהג היה רווח. סביר להניח שמאותן הסיבות.

דבר נוסף שאפשר לראות הוא שהיחס לחיים לאחר המוות אצל היהודים היה דומה מאוד ליחס של ההלניסטים והרומאים. בספר מקבים ובבן סירא, שרבים מנסים להוכיח דרכם שהאמונה בעולם הבא לא היתה קיימת בתקופתם, או שהם מצדדים בגישה המתוארת בתלמוד כגישה הצדוקית, נאמר שהמתים זוכים ל״שם ולתהילה״. אצל הרומאים השם והתהילה האלה נקראו ״דיגניטאס״ ו״גלוריה״, והיו שניים מעמודי הקוד של הנוביליטאס. כלומר, מה שהמקורות היהודיים מראים הוא לא התעלמות מהאמונה בחיים שלאחר המוות, אלא ההפך, דווקא צידוד באמונה הזו – מי שרוכש את המידות הללו, הופך בעצמו למגן משפחתו, וההגנה הזאת קיימת רק כאשר לא פוגעים ״בכבוד המשפחה״, בערכים עליהם מבוסס המוסד הזה של האצילות.

על אף שמסתמן שהמונותאיזם היהודי בא לבטל את פולחן האבות הזה שכן הוא ראה בו עבודה זרה, מסתבר שהיהדות לא זנחה לגמרי את הנוהג הזה שבמקרא מודגש פעם אחר פעם ״כה תאמר אל בני ישראל ה׳ אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם, זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור״, ״וזכרתי את בריתי יעקב, וגם את בריתי יצחק וגם את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור״, ״כי אל רחום יהוה אלוהיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך, אשר נשבע להם״. כלומר, ה״ברית״ שכרת ה׳ עם האבות היא הקמע של עם ישראל שמבוסס על ״זכרון עולם״. אלא שעל מנת שהברית הזאת לא תפקע, יש לשמור על קוד מוסרי בדומה ל״נוביליטאס״, קוד מוסרי שאם עוברים עליו הרי שמקבלים עונש ״כרת״, שכן הפרו את ה״ברית״. ״ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר״.

המוטיבציה לרומם את האבות לדרגה של אלים, או של מתווכים בין האל לבין החיים היא פשוטה. במותם, היו מקדישים את המתים לאל השאול, מתוך אמונה שביום מן הימים הם יעלו משם על מנת להגן על החיים – כמו לדוגמה בעת העלאה באוב. הירידה אל השאול והעליה ממנו מונצחת גם במעגל החיים, השמש יורדת בסוף היום אל מתחת לאדמה רק בכדי לשוב בשחר שלמחרת. אפילו האל עצמו יורד לשאול ועולה ממנו (בין אם זה הבעל או פרספונה), ולכשהוא עולה הארץ מתברכת. ירידה אל השאול ועליה ממנו מסמלת התחדשות ופריון, ואם משהו חשוב לבני האדם, אלה הם.

לסיכום – פולחן האבות ושמירת קוד מוסרי על מנת לשמר את ״זכות האבות״ משותפת הן לדת היהודית והן לדת הרומית ובאופן כללי לדתות ההודו-אירופיות, הפטריאכליות. השאלה מי שולט בפריון ובהתחדשות ומי המתווכים ביניהם. אצל הגויים, האלים הם ששלטו, והמתווכים היו האבות שהגנו על המשפחה, שבשומרה על קוד הנוביליטאס שומרת לעצמה את קמע ההגנה. אצל היהודים אלוהים הוא ששלט, והמתווכים היו הצדיקים (כלומר שלושת האבות) שתפקידם לבקש רחמים (שבת פ״ט ב׳), וכדי לשמר את הקמע הזה צריך ״לשמור את הברית״.

  • ברית המלח כ״נוביליטאס״
  • ברית המלח כ״נוביליטאס״
  • ברית המלח כ״נוביליטאס״
  • ברית המלח כ״נוביליטאס״

המקורות האריאנים של היהדות

הטענה שקיים קשר בין היהדות לדתות של העממים ההודו-אירופיים או לפחות הדת ההודית אינה חדשה ולמעשה כבר בשלב מוקדם היו שטענו שקיים קשר אמיתי בין ״אברהם״ לבין ״ברהמין״. אברהם מלמד בספרו ״טבחות ורקחות״ טוען שאפילו בתקופה ההלניסטית. הוא נותן את הקרדיט לקליארכוס איש סולי (Clearchus of Soli) שקישר לטענתו גם בין השם של היהודים ביוונית לשם של ההודים ביוונית ״אינדוי״ לעומת ״יודאוי״.

אבל בעוד שבהתחלה חשבו שדווקא הכיוון היה מהיהדות לדת ההודית, מנשה בן ישראל סבר לדוגמה ש״המתנות״ שנתן אברהם לבני קטורה היה הדת ששלח ביחד איתם אל המזרח, רק במאה ה-18 התחילו לטעון את ההפך. אינדיולוג בשם גאורג פרידריך קרויצר (Creuzer) שטען שאברהם היה ברהמין הודי בשם ברהמה ושלאשתו שרה קראו סרסווטי, הוא טען גם שהמונותאיזם מקורו בהודו. גם וולטר (Voltaire) טען דברים דומים.

יהיה מקורו אשר יהיה. מה שברור הוא שהתיאולוגיה היהודית בכלליות היא ירושה דתית של הודו-אירופיים. בין אם הגיעו מהודו, התרבות ההלניסטית, האחמנים או החיתים. בפולחן היהודי המתואר במקרא יש הרבה יסודות שבמחקר מכונים ״דיוניסיים״. ולהלן אני הולך לתת דוגמאות לכמה מהם.

%

בדתות ההודו-אירופיות יש מיתוסים קוסמוגניים שעל פיהם העולם נברא באמצעות קורבן, האלים בראו את העולם באמצעות טקס פולחני של קריעת גופה לגזרים. אנו מוצאים את זה אצל ההודים והאיראנים מחד (הם קראו לדמות שבותרה ומגופתה נברא העולם ״פורושה״), ואצל היוונים מאידך. גופותיהם של אורפאוס ושל דיוניסוס נקרעו לגזרים. לטקס קוראים ״ספרגמוס״ σπαραγμός.

מה מפתיע לראות שגם בתורה יש את הדבר הזה. אלוהים ברא את העולם באמצעות הפרדה של דבר מדבר: בין אור לחושך, בין מים למים, בין ים ליבשה וכו׳. גם את האדם אלוהים ברא באמצעות הפרדתו מן האדמה, והאישה נבראה מן האדם באמצעות הפרדה מהאדם, נתיחתו והוצאת צלע ממנו. לא רק זה. אדם הראשון הקריב קורבן כשנברא וכשגורש מגן עדן (״לעבדה ולשמרה, אלו הקרבנות״, בראשית רבה ט״ז. אדם הראשון הקריב שור, או יותר נכון חד קרן, ״קרש״, שבת כ״ח. מן הסתם גם בוודות הקורבן הראשון היה שור) ה׳ עצמו הקריב קורבנות והגיש מבשרם לאדם הראשון בסעודה המפורסמת שבה הנחש קינא כביכול באדם, ועל כן החליט לפתות את האישה. קין והבל הקריבו קרבנות, נח הקריב קרבן וכן הלאה והלאה.

חז״ל רואים בהקרבת הקרבן של כל אחת מהדמויות הללו, כחלק משרשרת הכהונה הגדולה. מי שאלוהים קיבל את קרבנו על ידי שהריח את ריח הניחוח הוא מי שהפך לחוליה בשרשרת. הויכוח בין קין והבל היה בעצם על הזכות להמשיך את שרשרת הכהונה.

בדת ההודו אירופית יש עקרון שעל פיו בעצם הקרבת הקורבנות מחקים את פעולת האל והופכים בעצם לשותפים איתו בבריאה, כלומר הקרבת הקורבן גורמת לאיחוד ריטואלי עם האל, ושחזור פעולת הבריאה שלו. גם העקרון הזה כמובן משתקף ביהדות.

בפרקים א׳ ו-ב׳ בבראשית הפעלים המשמשים לבריאה מופיעים הלוך וחזור: ״עשיה״, ״יצירה״, ״מלאכה״ וכו׳. בפסוקי ״ויכולו״ לבדה כתוב שלוש פעמים ״מלאכתו אשר עשה״. אנו רואים שגם במלאכת בניית המשכן, כתוב שהפעולה עצמה שעשו בצלאל ואהליאב היתה ״ויעש״. 39 פעמים. בספר ויקרא כשמדברים על הקרבת קורבנות, גם כן מדובר על ״עשיה״. ״ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו״, ״ואת השני יעשה עולה כמשפט״ וכו׳. כמובן, פעולת הקרבן עצמה היא נתיחה של החיה הנשחטת והפרדה של איברים מאוד מסויימים מהשאר, שאותם שורפים כליל, מניפים תרומה או אוכלים.

החשיבות של הקורבן היתה גדולה עד כדי כך, שההודו-אירופים האמינו שבאמצעות הקורבן, בני האדם עוזרים ממש לאלים להניע את כוחות העולם, ובלי העזרה שלהם סדרי טבע לא יתקיימו (בטבע קיימים כוחות מנוגדים, סדר וכאוס). כך, באמצעות הפולחן הכהנים (של ההודו-אירופיים) ממש שולטים במעברי העונות לדוגמה, לצורך ניהול אקלים תקין יש להמשיך בפולחן הדתי כסדרו, אחרת השמיים ייעצרו והאדמה לא תתן את יבולה. יש כמובן הבדל די משמעותי בין ההודו-אירופיים ליהודים, מפני שהיהודים לא חושבים שאלוהים חלש מכדי להניע את גלגל השנה. הם חושבים שהוא חזק מספיק כדי לעצור את גלגל השנה. כלומר, הפולחן לא תלוי בקורבנות, הקורבנות הם לא זרז ותומך במעגל השנה, אצל היהודים הקורבנות הם רפואה מונעת, שמטרימה את המכה שתקרה אם יחרה אף אלוהים. ״וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה״

אכן יש קשר לחשיבה הזורואסטרית ביסודה ועל פיה ככל שאינך מסייע לכוחות הטוב, הם נכנעים בפני כוחות הרע, מפני שהעולם הוא זירת מלחמה בין טוב לרע וביכולת האדם לבחור באיזה צד להיות – שזה אגב ממש מה שכתוב ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע״. עם זאת, ביהדות המצב שונה, ברגע שאינך מקיים את המצוות אינך מסייע בפועל לרע. מה שקורה הוא שאלוהים מתאנף בך ומצווה על הרע לנקום, מה שמניע את פעולת הרע הוא לא סיוע אקטיבי שלך אליו, אלא הוראה ישירה של האל.

ועדיין, ההשקפה ועל פיה בין האדם לאלוהים יש יחסים סימביוטיים ותלות הדדית בין עליונים לתחתונים, מגיעה ישירות מההודו-אירופיים. הן הדתות הללו והן היהדות, מאמינים בעקרון ״מה שלמעלה הוא שלמטה״, מפני שהפועל היוצא הישיר של השקפה זו היא שישנו עולם שמעבר.

כחלק מתורת הניגודים ההודו-אירופית, הם הבדילו בין שני יסודות סותרים, אש ומים. בדרך כלל הם קישרו את החלב והצומח אל המים. ואת הקטורת, העץ והשומן מן החי קישרו לאש. גם בעת הניתוח של הקורבן לנתחים, הם הקפידו על החלוקה הזאת – אש ומים, ועל כן סביר מאוד להניח שכל מה שקשור לחלב היה מקושר למים וכל מה שהיה קשור לבשר היה מקושר אל האש. לא מפתיע שההבדלה הזאת, ספציפית, כל כך מהותית אצל היהודים ודווקא בהקשר לקרבן. ״לא תבשל גדי בחלב אמו״, נאמר בזיקה ישירה למנחת הביכורים.

%

ככלל האריאנים העריצו אש. הם האמינו שעם העשן מהקורבן הנשמות של החיות מועלות אל מקורן, ״אל השור״. השמש שהיא מקור האש היתה ייצוגו של האל, וליוותה את פמלייתו בין אם מדובר באפולו, סבזיוס או אהורה מזדה. הזורואסטרים ספציפית התפללו תוך שהם עומדים מול מקור אש, פולחן האש שלהם נתן משמעות קודש לאש הדולקת ללא הרף – ואנו רואים את זה לא רק אצל הפרסים אלא גם אצל הרומים והיוונים, עם פולחן וסטה והאש האולימפית בהתאם. כמובן שגם אצל היהודים, ״אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה״.

ה׳ עצמו מתואר בתורה כ״אש אוכלה״, שאמנם אצל היהודים הפך לאש של קנאה יוקדת, אבל זה לא מן ההכרח. בעולם הנפחות וחרשות המתכת, אש היא האמצעי שמאפשר לשנות את הצורה של המתכות, בארמית ובסורית מתכת היא ״קנאה״. ואכן אנו רואים שהנביאים משתמשים בדימויים האלה של שינוי צורה, כלי ביד היוצר, כדי לתאר את פעולתו של ה׳. ולא בכדי הפעולה הזאת באה ביחד עם המילים ״מלאכה״ , ״עשיה״ ,״יצירה״, שכאמור הן אותן הפעולות שאיתן ברא אלוהים את העולם, מה שנקרא בספר משלי ״קנה את העולם״. ״ונשחת הכלי אשר הוא עשה בחמר ביד היוצר ושב ויעשהו כלי אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשות״, ״הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל נאם ה׳, הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל״.

לא בכדי ה׳ גם קרוי ״רוכב בערבות״ בדיוק כמו סבזיוס, אפולו, או הבעל להבדיל – כולם מתוארים כרוכבים במרכבת אש שמימית בעלת אופנים ומובלת על ידי חיות קודש.

המקורות האריאנים של היהדות
גם ההערצה לסוסים מקורה בדתות האריאניות. הסוסים שימשו את המרכבה של אל השמש, וגם מהווים סמל אפוקליפטי שמופיע הן בספר זכריה והן בחזונות הנוצריים

בהקשר הזה ניתן גם לראות את סמל הסמכות הרומי ה- fasces כמוטיב הודו-אירופי. כאמור, אינדרה היה הקמע של הלוחמים האריאנים, שמתואר תמיד כנושא בידו מטה ברקים. הרומאים לא היו יוצאים למלחמה מבלי שקיבלו את הצדקת האלים. המגיסטראטים או יותר נכון השומרים שלהם נשאו בידם מטה שכזה, שסימל את האימפריום שהיה להם,הגנה לה היו ראויים מכח סמכותם האלוהית. המטה הזה מסומל ביהדות כאטריבוט שמשמש את משיח ה׳, כלומר את מי שנמשח על ידיו להנהיג את ישראל או יותר נכון להמשיך את ״שרשרת המלוכה״ (להבדיל מ״שרשרת הכהונה״). אנו פוגשים את המטה כאטריבוט מנהיגותי לכל אורך התנ״ך החל ממטה משה, וכלה בשבט המחוקק. למעשה, האטימולוגיה של המילה שבט היא מאותו מטה שהחזיק אותו המנהיג, שתפקידו כמו שופט היה גם חוקתי, גם דתי וגם צבאי. שופט הוא מילה שמקורה ב״שבט״, שהרי ב׳ ו-פ׳ שפתיות שתיהן. ונאמר ״דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל״. כלומר, שבט הוא האטריבוט המלווה את כל מי שתפקידו להיות מורה דרך בדת ודין. שבט מן הסתם הוא גם המקל שמשמש את מורה הדרך, או יותר נכון רועה הצאן, להוביל את החיות או להכות אותם במקרה שהם סוטים מהדרך. היחס בין אלוהים לבין עם ישראל מתואר רבות בתנ״ך כיחס בין רועה לבין בהמה תועה (״ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו״), או חמור מזה, מתפרעת (שירת האזינו, ״וישמן ישורון ויבעט״)

%

הסדר המופתי שראוי להיות בעולם, הוא גם מה שכונן את הוארנות, ארבעת המעמדות החברתיים שכוללים את השילוש ההודו-אירופי של כהן-לוחם-איכר, והעבדים שתפקידם היה לשרת את שלושת המעמדות הללו. גם ביהדות החלוקה הזאת קיימת, למרות שקיים הבדל כי ביהדות אין הגבלה על נישואים בין מעמדיים (חוץ מהמעמד הרביעי של העבדים). עם זאת, ביהדות בן מעמד שאינו כהן לא יכול להיות כהן, בדיוק כפי שכהן לא יכול להיות לוחם מפני שלא יכול להטמא למת, וגם לא איכר כי אין לו נחלה. ועדיין, קיים טשטוש בין מעמד הלוחמים למעמד האיכרים, איכר יכול להיות לוחם ולוחם יכול להיות איכר (ואם מסתכלים על ספר שמואל, זה בעצם מה שעשו בני ישראל, ליטשו איש את אתו, מחרשתו וקרדומו).

עם זאת, עדיין אנו רואים את החלוקה: שבט לוי הוא קאסטה של כהנים, שאחראים לפולחן הדתי. שבט בנימין הוא לוחם, כך ניתן גם לראות את שבטי עבר הירדן, שלעיתים לחמו את מלחמותיהם הפרטיות, כמו לדוגמה שבט ראובן בהגריאים או ״גד גדוד יגודנו״. שאר שבטי פנים הארץ, הם האיכרים. כמו לדוגמה שבט אשר ״מאשר שמנה לחמו, שארצו שמנה, שלחמו שמן, שהוא מעמיד בגדי שמונה, והוא יתן מעדני מלך, כפליות ואנפקיטן״ (בראשית רבה צ״ח). העבדים הם כמובן הכנענים, אלה מביניהם שלא התגיירו ואלה מביניהם שכן כמו הגבעונים.

%

איני אוהב לדבר בגנות הדת היהודית, אך ראוי לציין שהמגמה הפטריאכלית המאפיינת כביכול את היהדות, הגיעה גם היא באופן כללי מהעולם ההודו-אירופי. לפני הפלישה ההודו-אירופית מקובל להניח שהתרבויות הילידיות היו מטריאכליות שהעריצו ״אלה אם״. גם השבטים השמיים העריצו אלה אם, אשרה/עשתורת. העמים ההודו-אירופיים היו מאצ׳ואים וכעין מיזוגניים, אנו רואים את זה ביחס לנשים ביוון ורומא – מעמד האישה ביהדות לא נוצר יש מאין, אלא בסביבה שזו היתה בה הנורמה. כל תפקידה של האישה היה לשלוח ידיה בכישור ולתמוך בכפיה בפלך. דימוי שהיה רווח בכלל במזרח הקדום.

ואגב המזרח הקדום, מן הסתם ההשפעה ההודו-אירופית לא היתה על היהדות בלבד. ניתן לראות בשלל הדתות המסופוטמיות השפעות תיאולוגיות ושילוב של אלים ממקור זר בפנתאונים שלהם או לפחות סינקרטיזציה של אלים שלהם עם המודל ההודו-אירופי והדוגמה הטובה ביותר היא אינדרה החורי, שהפך ברבות הזמן לאל הודי ואווסטי, ובמהדורתו הנשית ענת הכנענית / אתנה היוונית. דוגמה נוספת שלא יכולה להיעלם מעינינו: המיתוס על תיאמת שמגופה נברא העולם, נולד כתוצאה ממפגש של האריאנים עם העממים השמיים. מיתוס הבריאה המצרי לעומתו נותן תפקיד בורא לכל אל, כלומר לא מישהו אחד ברא את העולם אחרי שקרע מישהו אחר ויצר מאבריו דברים, אלא כל אל ברא משהו אחר. ניתן לראות גם שהמקבילה המצרית לאתנה ולארטמיס, אינה ממש מלחמתית. ונכון שאיזיס היא אמו הורתו של הורוס המקושר עם מלחמות אבל כנראה הקישור הזה נעשה רק לאחר שדמותו התמזגה עם דמותו של רע, מן הסתם בהשפעה יוונית, שכן אפולו, המקביל של רע, הוא אחיה של ארטמיס.

  • המקורות האריאנים של היהדות
  • המקורות האריאנים של היהדות
  • המקורות האריאנים של היהדות
  • המקורות האריאנים של היהדות