הגדרת איוב ודניאל ככתובים כחלק מפולמוס אנטי-נוצרי

במסכת שבת קט״ו יש משנה שדנה בשאלה אם מצילים כתבי קודש משרפה בשבת או לא, כלומר האם מותר לחלל שבת למען ספרי הקודש. ומבדילים בין התורה והנביאים לכתובים. שדברי הנביאים הם קדושים אבל אצל הכתובים הקדושה היא גבולית, והם נחותים מהותית משאר הספרים. ואם קורין בהם הרי יש ״ביטול בית המדרש״.

בהמשך בגמרא דנים בכמה מקרי קצה ושואלים האם יש להציל או לא להציל:

  1. ספרים מתורגמים.
  2. קמעות שמראש לא נועדו להיות ספרים.
  3. גווילים שחלק מהם כתוב וחלק מהם לא כתוב, כמו לדוגמה שוליים של ספרים.
  4. גווילים שחלק מהם היה כתוב אך דהה, וחלק מהם עדיין מובן.
  5. גווילים שחלק מהם הוא כתבי קודש יהודים וחלק מהם כתבי קודש לא יהודיים.

השאלה היא למאי נפקא מינא. ומסתמן שהתשובה היא, שבסופו של דבר הדיון הזה גולש לשאלה האם ספרים שמקודשים הן ליהדות והן לנצרות, יש בהם קדושה אינהרנטית או לא.

אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה. דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא בעו לאחוכי ביה אעיילא ליה שרגא דדהבא ואזול לקמיה אמרה ליה בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי אמר להו פלוגו א"ל כתיב לן במקום ברא ברתא לא תירות א"ל מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה ואיתיהיבת ספרא אחריתי וכתיב ביה ברא וברתא כחדא ירתון למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא אמר להו שפילית לסיפיה דספרא וכתב ביה אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי [ולא] לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי וכתיב ביה במקום ברא ברתא לא תירות אמרה ליה נהור נהוריך כשרגא א"ל רבן גמליאל אתא חמרא ובטש לשרגא

שבת קט״ז עמ׳ א׳

הדיון מסתיים במעשיה ברבן גמליאל ואחותו שבאו להשפט בבית משפט שבו היה שופט נוצרי, בשאלה האם מותר לאחות לרשת ירושה שווה עם אחיה. כל אחד נתן לנוצרי שוחד, ובסופו של דבר הסתבר שבברית החדשה נאמר ״לא באתי לבטל את התורה כי אם לקיים״ ולכן ההלכה לא נשתנתה. ובלשון הגמרא ״אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי, ולא לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי״ (הטיעון שההלכה נשתנתה היה: מיום שחרב בית המקדש בטלה התורה וניתנה הברית החדשה. ״מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה, ואיתיהיבת עוון גליון״, כך מסופר שהיהודים כינו את האוונגליון, ״עוון גליון״)

המעשיה הזאת באה לכאורה כנספח לדיון בשאלה אילו כתבים יש להציל. אך נדמה שיש לה תפקיד. היא באה כדי להתפלמס עם הטענות על כך שהנצרות היא המשך ישיר של היהדות. היא באה לטעון שאפילו כתבי הקודש של הנוצרים טוענים ששום דבר לא אמור להשתנות, כך שאלה שטוענים שדברים השתנו משקרים או פשוט לא מבינים.

(בהערת אגב, אמא שלום היא אשתו של רבי אליעזר. גדי יונה מראה איך שתורתו של רבי אליעזר דומה להפליא לתורתו של ישו בברית החדשה. רבן גמליאל עצמו נחשב כקדוש נוצרי מפני שבמעשי השליחים הוא גונן על הנוצרים הנרדפים. במסורות מאוחרות טענו שהוא התנצר בסתר על ידי תלמידי ישו. המעשיה באה כנראה להתפלמס עם סיפורים אלה)

למאי נפקא מינא? יש לשים לב לשני דברים:

  1. בגמרא ישנה מחלוקת בין רב הונא ורב חסדא בדבר תרגומים של כתבי הקודש. רב הונא אומר שלא מצילים אותם משום ״שלא ניתנו לקרות״, רב חסדא אומר שמצילים אותם משום ״בזיון כתבי הקודש״. כדי להוכיח את טענתו מביא רב הונא מדרש מרבי יוסי בן חלפתא שבו הוא מספר שרבן גמליאל ביקש לגנוז את ספר איוב המתורגם, ונשאלת השאלה אם הספר היה מתורגם לקופטית או לא. לבסוף נפסק שאם הספר מתורגם קדושתו פחותה אף יותר.
  2. בנוסף, בפרק הראשון בספרה ״חמודות אתה״, רבקה רביב דנה במיקומו של ספר דניאל, האם הוא בנביאים או בכתובים. היא טוענת שבניגוד לנטען שבימי המשנה הוא נחשב נביאים ורק בימי האמוראים הוא עבר לכתובים, יש בידיה הוכחה שגם בימי התנאים ספר דניאל נחשב ככתובים.

למה בעצם חשוב היה לחז״ל שספר דניאל יהיה מהכתובים או לא?

נבואתו של דניאל נאמרה שלא בשפה העברית אלא בשפה הארמית, ובעיקר הנבואות על ארבעת החיות שבסופן מתייצב ״בר אנש״ מן ענני שמיא (דניאל ז׳). כלומר מדובר בספר מן הכתובים שאינו בעברית, על אף שנכתב במקור בארמית הרי הוא באותה השפה של שאר התרגומים המצויים בידי היהודים, שמבינים ברובם רק ארמית. ספר דניאל עצמו היה פייבוריט של היהודים כי היה מהיחידים שהם היו יכולים להבין אותו בלי תיווך של אנשים אחרים שהקריאו בבית כנסת. בקרב הנוצרים נחשב ספר דניאל כפייבוריט מפני שישו חזר פעם אחר פעם על תיאורו של ״בר אנש״ כשופט באחרית הימים, והנוצרים נטו להציג את ישו בתור אותו בר אנש (למרות שלטענתם החוקרים ישו חד משמעית לא זיהה עצמו עם ״בר אנש״)

באשר לספר איוב – הוא אמנם נכתב בעברית במקור, אבל את עיקר עבודתו עשה, מסתבר, בתרגומים שלו. היו לו כמה תרגומים, כל אחד בעל אופי שונה, אם נאמן יותר למקור או לא. אוריגנס מעיד שהתרגום הראשון של איוב לא היה נאמן למקור וגם קצר ממנו בכ-350 שורות (ויש בו יוחסין פיקטיביים של איוב כנכדו של עשו, כ״יובב מבצרה״). אחר כך, הוא כותב, היה תרגום משופר, שהשלים מהמקור העברי אך שונה באיכותו וניכר שהוא מאוחר. לראיה, התרגום הקופטי שתורגם מהמקור המוקדם, לא כולל את התוספות היווניות המאוחרות, לעומת הפשיטתא והוולגטה שכן כוללות (ע׳ ״עולם התנ״ך – איוב״).

מן הכתוב באיגרת יעקב ה׳ אנו יכולים להבין שלא רק שהמסר של התרגום לא היה לרוחם של חז״ל, אלא עוד משהו די מהותי. על פי איגרת יעקב, איוב נחשב כנביא. כמו כן בספר יחזקאל לדוגמה איוב נחשב כנביא, וכן דניאל. ולא סתם, אלה שניהם נביאים לגויים, כמו ישו. בגמרא (בבא בתרא ט״ו ב׳) דנים אם איוב היה יהודי מסיבה זו, שאין נביאים לגויים. ובכל מקרה, גם לטוענים שיש נביאים לגויים, מציגים את איוב כנביא ״שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם – ואלו הן: בלעם ואביו ואיוב״.

אחי, הנביאים אשר דברו בשם ה׳ יהיו לכם לדגמה של סבל וארך רוח. הן חושבים אנו למאשרים את העומדים בסבל. שמעתם על-אודות עמידתו של איוב בסבל וראיתם את תכלית ה׳ – כי רחום וחנון ה׳.

איגרת יעקב ה׳

דהיינו, איוב נחשב כמבשרו של ישו והנוצרים הנרדפים, הסובלים וזוכים לשכר בעולם הבא בזכות צדיקותם ועמידתם בנסיונות. אנו רואים אם כן שגם דניאל וגם איוב הוסטו מהנביאים אל הכתובים. מה היה לחז״ל כנגד דניאל פחות או יותר מובן, הם ביקשו לסלק כל איזכור לכך שהגאולה קרובה ותתממש מיידית, הם ניסו למנוע מאנשים לחשב את הקץ וכל שכן למנוע מהם לזהות את ״בר אנש״ עם אדם כלשהוא. אך מה היה לחז״ל נגד איוב? ובכן, מסתבר שפרק י״ט באיוב נתפרש בתרגום השבעים, בצורה שהנוצרים יכלו להבין אותה כאילו מדובר בישו עצמו.

ואני ידעתי גאלי חי ואחרון על עפר יקום. ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה. אשר אני אחזה לי ועיני ראו ולא זר כלו כליתי בחקי. כי תאמרו מה נרדף לו ושרש דבר נמצא בי. גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב למען תדעון שדין

איוב י״ט

המשמעות היהודית משתקפת בברכתו של רבי יוחנן (ברכות י״ז): ״סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים. אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם״. כוונתו שמספר איוב יש ללמוד את מה שאנו לומדים בפרקי אבות, ״דע מאין ובאת ולאן אתה הולך״, ״אל תאמין בעצמך עד יום מותך״. וכפי שאמר רבי אליעזר, ״שוב יום אחד לפני מיתתך. וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה״: גם אם אתה סובל, אל תבוא בטענות אל ה׳, ובכך תעשה לו נחת רוח. בכל רגע אתה עומד למות, ועדיף שתפטר בשם טוב מן העולם, בדיוק כפי שקרה לאיוב – סבל הרבה והמשיך להאמין, ובסופו של דבר נפטר בשם טוב.

הפרשנות הנוצרית היתה מושפעת מתרגום השבעים, שם תואר איוב כאדם סובל, שבסבלנותו קיבל שכר על אמונותו בה׳ שהשתלמה לו. אלא חז״ל סברו שהתרגום הוציא את הכתוב מידי פשוטו, ולראיה: היכולת לפרש את איוב כאילו הוא מתכוון לישו, בעוד שהמשמעות האמיתית לטענתם היא שכל מה שאיוב דורש הוא משפט צדק, עוד בחייו, שיוכיח שאין שום הצדקה לסבל שלו. זאת על פי ההקשר בפרק ט״ז. כוונתו של איוב היא שעוד יבוא היום בעודו חי, שה׳ עצמו יעיד שהוא זכאי ואין שורש דבר שיימצא בו.

פני חמרמרה מני בכי ועל עפעפי צלמות, על לא חמס בכפי ותפלתי זכה. ארץ אל תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי. גם עתה הנה בשמים עדי ושהדי במרומים. מליצי רעי אל אלוה דלפה עיני, ויוכח לגבר עם אלוה ובן אדם לרעהו, כי שנות מספר יאתיו וארח לא אשוב אהלך

איוב ט״ז

בעקבות היכולת לפרש את איוב שלא כדין, הפך איוב להיות ל״מגדף״, עד כדי כך שחז״ל היו צריכים להמציא מדרשים שדנים אותו לגנאי, כמו לדוגמה שבזמן עצת היועצים לפרעה הוא ישב ושתק, ולכן נדון ליסורים, או בכך שבכלל לא היה ולא נברא. ומשום כך אין נבואתו אמת, ואין לראות בדבריו בכלל נבואה אלא דברים בעלמא, משל. כך גם עם דניאל, בעקבות היכולת לפרש את נבואת ״בר אנש״ שלא כדין, חז״ל העדיפו להתייחס אליו לא כאל נביא. ומאחר שאיוב ודניאל שניהם כתובים – הרי שיש מקום לא לייחס לדבריהם קדושה, מפני שלא נאמרו מפי הגבורה, לא נתקדשו והם דברי שירה וסיפורים (נאמרו מפי עצמם, גם אם ברוח הקודש).

תנו רבנן ״כי דבר ה' בזה ומצותו הפר, הכרת תכרת״, זה האומר: אין תורה מן השמים .ד"א ״כי דבר ה' בזה״ – זה אפיקורוס. ד"א ״כי דבר ה' בזה״ – זה המגלה פנים בתורה. ״ואת מצותו הפר״, זה המפר ברית בשר. ״הכרת תכרת״, ״הכרת״ בעולם הזה ״תכרת ״לעולם הבא. מכאן אמר רבי אליעזר המודעי: המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חבירו ברבים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא.

תניא אידך ״כי דבר ה' בזה״, זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו זהו ״כי דבר ה' בזה״. ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מקל וחומר זה מגזרה שוה זו, זה הוא.

סנהדרין צ״ט א׳

על רקע זה מובנת לנו גמרא זו בסנהדרין. חז״ל הרשו לעצמם לפסוק שדברים מסויימים הם ״דבר ה׳״ על פי כלל שנתנו לעצמם. מה הכלל הזה, כלומר למי מותר לפסוק מה דבר ה׳ קנוני ומה לא? רק למי שאינו אפיקורוס, למי שלא מגלה פנים בתורה ומפר את המצוות בטענה שהתורה בטלה, או בטענה שאלוהים האמיתי לא יכול היה לכתוב את התורה כפי שטען מרקיון, או שחלק מהמצוות לא רלוונטיות בעידן המשיח כפי שטען ולנטינוס. האמת היא שלא צריך ללכת רחוק כל כך עד ולנטינוס ומרקיון, אפילו מי שנוהג כיהודי לגמרי כמו פאולוס, פסול מלקבוע את ההלכה בטח כשבסופו של דבר דבריו סותרים את הנאמר בה. מפני שבסופו של דבר לא זו היתה כוונתו של ישו, כפי שהוא עצמו אמר בברית החדשה. ומי שמפרש את דבריו הפוך מכוונתם, כאמור, משקר או שפשוט לא מבין.

  • הגדרת איוב ודניאל ככתובים כחלק מפולמוס אנטי-נוצרי
  • הגדרת איוב ודניאל ככתובים כחלק מפולמוס אנטי-נוצרי
  • הגדרת איוב ודניאל ככתובים כחלק מפולמוס אנטי-נוצרי
  • הגדרת איוב ודניאל ככתובים כחלק מפולמוס אנטי-נוצרי

משה מלאך כבן אדם

כשמתבוננים בשוני ובדמיון בין תיאורי מות משה בכתבי הקודש של שלושת הדתות ניתן לראות כי בשלושת המסורות עולה סיפור של מאבק עם ישויות עליונות בשאלה אם משה ימות או לא, ובסופו של דבר הישויות מתרצות ונותנות למשה לעלות לגן העדן.

מה שמעניין הוא:
א. מסתמן שכל המסורות מסתמכות על מדרשים קדומים, ולא ברור מי קדם למי אך יכול להיות שאו שהמוסלמים והנוצרים הושפעו שניהם ממדרשים יהודים מוקדמים, כולל כאלה שקדמו לספירה הנוצרית, או לחלופין שהמדרשים היהודיים נכתבו על פי המסורות הנוצריות והמוסלמיות ומתוך מגמה של אדפטציה שלהם.
ב. בין כך ובין כך, מסתבר שלמרות שנראה בבירור שהמסורת היהודית ניסתה למנוע ממשה להיות מוצג כאדם אלוהי, או כאדם שהפך לאלוהים (מן הסתם כדי למנוע האלהה של אדם וליצור חיץ ברור בין רשות בשר ודם לרשות האלוהית), היהדות לא שוללת לחלוטין את הרעיון שאלוהים יאמץ אדם שבחייו הצטיין ברוחניותו, ויהפוך אותו לסגנו. דהיינו, המסורת על חנוך ומלכיצדק, שהיא מסורת יהודית מובהקת, מסבירה את המדרשים על כך שמשה אחרי מותו מיד עלה ״לשמש בשמיים״.

המקורות הנוצריים

באיגרת יהודה בפסוק 9 מסופר שהשטן והמלאך מיכאל התווכחו אם משה ראוי להכנס לגן עדן או לא. דוד פלוסר בספר ״ישו״ עמ׳ 204 כותב שהיתה אמונה נפוצה בימיו של ישו, שמשה רבינו לא מת למרות מה שכתוב בתנ״ך. על סמך זה, טוען פלוסר, ישו הרשה לעצמו להשוות את עצמו לבן האדם ולומר שהוא ישב לימין האלוהים כשימות. בלוקס פרק כ״ב בסוף הפרק, בדרך למשפט שלו המובילים אותו מתעללים בו ועושים ממנו צחוק, והוא אומר להם שבגלל שהם ממשיכים בין כה וכה להתעלל בו הוא נחשב כבר עכשיו למת, ואומר ״אבל מעתה יהיה בן האדם ישב לימין גבורת האלהים״

בברית החדשה יש רק אזכור אחד למותו של משה, השאר זה על חייו. מדברים על הסנה, על העובדה שקרן עור פניו וכמובן על ״תורת משה״ או יותר נכון על ״המצוות של תורת משה״. בהקשר הזה מעניין לראות כי ישו קושר עצמו למשה, ״אלו האמנתם למשה, הייתם מאמינים לי, כי עלי כתב״ (״הבשורה על פי יוחנן״ ה׳ 46)

המקורות המוסלמיים

בחדית׳ (מסורת שבעל פה) של אבו הוראירה מסופר על מאבק בין מלאך המוות למשה, כשאלוהים שולח את מלאך המוות להרוג את משה. מלאך המוות חוזר נבוך לאלוהים ואומר לו שהוא לא הצליח להרוג את משה, משה לא מעוניין למות. אלוהים מציע לספור את השערות בגבו של משה ועל כל שערה שתמצא בגבו הוא יקבל שנת חיים אחת. משה שואל: ״ומה אחר כך״? אלוהים מספר לו מה קורה אחרי המוות, ומשה שומע ומתלהב ורוצה שזה יקרה בו ברגע. אך לפני שהוא מת, הוא מבקש מאללה שייתן לו למות קרוב לארץ הקודש כדי שיהיה במרחק של זריקת אבן ממנה.

בספר ״מוחמד״ של קארן ארמסטרונג, היא כותבת פרק שלם על מותו של מוחמד ומציינת כי בקוראן מזהירים שוב ושוב שלא להעניק ליצורים פשוטים את הכבוד שרק האל ראוי לו. מוחמד הזהיר את יורשיו שלא יסגדו לו כשם שנוצרים סוגדים לישו. הוא אינו אלא בן תמותה פשוט כמוהם. הסירוב להכיר במותו של מוחמד הוא אפוא התכחשות לאמת בסיסית. כל עוד יהיו המוסלמים נאמנים לאמונה שרק אלוהים לבדו יהיה ראוי לסגידה ימשיך מוחמד לחיות ״הקשיבו אנשים, אם מישהו סוגד למוחמד, מוחמד מת, אם מישהו סוגד לאל, האל חי ונצחי״ (אבן אסחאק סירה 1012)

בגדול, יש המוני הקבלות בקוראן בין דמותו של משה לבין דמותו של מוחמד עד כדי כך שמשה הוא מבשר של מוחמד, משה הוא גדול הנביאים אך כל הנביאים הגיעו רק כדי להכין את הקרקע לאחרון הנביאים ולכן משה הוא סוג של מוחמד לפני מוחמד כפי שאליהו הנביא הוא סוג של ישו לפני ישו. כמובן, משה מופיע כדמות מרכזית במסע השמימי של מוחמד שבו הוא מקבל את מצוות התפילה שהיא אחת מחמשת עמודי האיסלם.

המקורות היהודיים

משה לא מוזכר ברשימת הנכנסים בחייהם לגן עדן. עם זאת בתיה בת פרעה, שגידלה את משה, משום מה כן. בתיה בת פרעה בדברי הימים מוזכרת כאשתו של כלב בן יפונה (מגילה י״ג), המסורות המשיחיות לדמותו של כלב הן לא חלק מהסקופ של הדיון, אך מסתמן שכ״קמע משיחי״, יש כאן רמז שאחד מהעשרה (או תשעה, או שבעה – בתיה בת פרעה חוזרת בכל הרשימות) הוא משה רבנו בעצמו, ובתיה בת פרעה היא רק כיסוי לדמותו.

במדרש רבה שמות כ״ח א׳ נאמר: ״באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה עשה בו הקדוש ברוך הוא קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם אמר להם הקדוש ברוך הוא אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו אמר הקדוש ברוך הוא למשה לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם שנאמר לקחת מתנות באדם״

הסיפור של משה שהמלאכים ביקשו לדחותו מתקשר באופן ברור לספר זכריה ג׳, כשהשטן ביקש לדחות את יהשוע הכהן הגדול כי הוא לבוש בגדים צואים. והיה צריך להחליף את בגדיו למחלצות. גם אגרת יהודה קושרת את זה לפסוק ״יגער ה׳ בך השטן״. הדחיה של משה לפי המדרש ולפי אגרת יהודה קשורה לזה שמשה הוא בשר ודם ובשר ודם לא ראוי להכנס במעטפת החומרית שלו עד שהוא יתכחש אליה.

בסיפור התנכ״י יש לא מעט מקומות שדורשים מאנשים להחליף בגדים או להחליף התנהגות כשמגיעים לעמוד במקום קדוש. לדוגמה: הכהן הגדול ביום כיפור. מירצ׳ה אליאדה מדבר הרבה על כך שהמוטיב של ״של נעליך מעל רגליך״ חוזר לא מעט בהתייצבות במרכזו של ה״אקסיס מונדי״. כלומר במקום בו מתחברים השמיים והארץ היראה הדתית דורשת מהאדם לשנות את עצמו, בין אם את הליכותיו ובין אם את בגדיו בפועל.

סמליון אמר ׳וימת שם משה׳, ספרא רבה דישראל. תניא רבי אליעזר הגדול אומר: שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל בת קול משמיע ואומר ׳וימת משה: ספרא רבה דישראל׳. ויש אומרים לא מת משה. כתיב הכא וימת שם וכתיב התם ׳ויהי שם עם ה'׳, מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש. ׳ויקבר אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור׳, א"ר ברכיה: סימן בתוך סימן ואפילו הכי ׳ולא ידע איש את קבורתו׳.

וכבר שלחה מלכות הרשעה אצל גסטרא של בית פעור: ׳הראנו היכן משה קבור׳. עמדו למעלה, נדמה להם למטה. למטה, נדמה להם למעלה. נחלקו לשתי כיתות, אותן שעומדים למעלה נדמה להן למטה, למטה נדמה להן למעלה, לקיים מה שנאמר ׳ולא ידע איש את קבורתו׳.

ר' חמא בר' חנינא אמר: אף משה רבינו אינו יודע היכן קבור. כתיב הכא ׳ולא ידע איש את קבורתו׳ וכתיב התם ׳וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים׳. וא"ר חמא ברבי חנינא: מפני מה נקבר משה אצל בית פעור? כדי לכפר על מעשה פעור.

ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב ׳אחרי ה' אלהיכם תלכו׳? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר ׳כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא׳? אלא, להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים דכתיב ׳ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם׳, אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב ׳וירא אליו ה' באלוני ממרא׳, אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב ׳ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו׳, אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב ׳ויקבר אותו בגיא׳ אף אתה קבור מתים

סוטה י״ג עמ׳ ב׳

בציון מה שנאמר במסכת תענית (ה׳ עמ׳ ב׳) ״יעקב אבינו לא מת״, אנו יכולים לעמוד על הקבלה בין משה לבין אברהם ודמותו המשלימה יעקב. ראשית כל, סוטה אומרת במפורש שמשה רבינו עלה ומשמש במרום, ולא מת. על אף שכתוב במפורש שהוא מת. הכוונה היא שכשמשה מקבילה לאברהם הוא נחשב כמת, אך כאשר משה מקביל ליעקב הוא נחשב כלא מת. המדרש של ר׳ חמא ברבי חנינא מסמן המצב הלימינלי הזה שבו אדם מידמה לאל, ולא משנה איך. כאשר הוא מידמה, הוא עובר ממצב של חיים למצב של מוות – הקבורה שלו הופכת להפרדה של הנשמה מהבשר וקוברת את הבשר בלבד כאשר הנשמה ממשיכה לחיות ועולה השמיימה, ושם הוא לא מת.

ק״נ: יעקב מת והעלו את גופו לארץ הקדש, יוסף מת ולא נקבר גופו בארץ הקדש רק עצמותיו בלבדם, משה לא זה ולא זה. יעקב היה בעלה הראשון של הנוקבא. כי יעקב מרכבה לחיצוניות הז"א, לכלים דפנים שמחזה ולמטה. ויש לו השוואה עם הנוקבא, שכולה מחזה ולמטה דז"א. וע"כ הוא בעלה האמיתי והראשון של הנוקבא. אלא אחר שמת יעקב, הזדווגה הנוקבא עם פנימיות הז"א, משה. ובעוד שהיה משה מלובש בגוף בעוה"ז, שמשום זה היה לו עימה השוואה, פקד אותה כראוי, והוא היה הבעל השני של הנוקבא.

קנ״ב: משה היה בחוץ לארץ, ולא נכנס שם לא גופו ולא עצמותיו. אלא השכינה נכנסה בארץ, אחר שמת משה, וחזרה לבעלה הראשון, יעקב. כי להיות משה מפנימיות הז"א, היה לו השוואה עם הנוקבא רק בחייו ולא אחר פטירתו. מכאן, אם נקבה הייתה נשואה לב' אנשים בעוה"ז, חוזרת לאחר פטירתה לבעלה הראשון. ולפיכך נקבר משה בחוץ לארץ, משום שבעלה הראשון, יעקב, היה בארץ, והנוקבא שייכת רק לבעלה הראשון.

קנ״ג: משה זכה בחייו, מה שיעקב לא זכה בחייו. כי יעקב גרם זיווג ז"א בנוקבא בעולם העליון רק לאחר פטירתו. אבל משה גרם לזיווג ז"א עם הנוקבא בעודו בחיים בעוה"ז, אבל לא לאחר פטירתו. והאם זהו היה חיסרון של משה, שלא יכול לגרום זיווג זו"ן לאחר פטירתו? לא כך, אלא כשיצאו ישראל ממצרים, מצד היובֵל הייתה גאולתם, שהוא בינה.

וכל אלו שישים ריבּוא (600,000) של דור המדבר, היו מעולם העליון, בינה. ובאותה הצורה, בבינה, הלכו במדבר. ואפילו אחד מאותו הדור לא בא לארץ. אלא הבנים שלהם, הנולדים מהם, באו לארץ, להיותם בתיקון הלבנה, הנוקבא. וכל עובדי הארץ, בחרישה וזריעה, הוא תיקון הלבנה.

זוהר פרשת בראשית א', חלק ב'

מסורת מאוחרת בהרבה היא של הזוהר: משה לא נכנס לארץ ישראל והשכינה נכנסה במקומו. יעקב כן נכנס לארץ ישראל ובכך חסרונו של משה. אלא שבהיות משה משודרג להיות השכינה, הוא מתקן את הקלקול (״קלקול הבינה״) שגרם למשה, בהיותו חלק מדור המדבר, לא להכנס לארץ. ומכאן: משה נעלה גם על אברהם וגם על יעקב ביחד. משה עצמו הפך לשכינה עצמה, משל היה ישו שהפך ללוגוס…

בספרם ״לא כך כתוב בתנ״ך״ טוענים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ, בפרק שלם שמוקדש למותו או לא של משה, שהמסורות המושתקות על משה ואליהו שמופיעות בברית החדשה מולבשות על ישו ולכן כנראה הטשטוש היה בעקבות עליית הנצרות ולפני כן באמת האמינו שמשה לא מת כי הוא לא היה יכול למות. המסורת בזוהר מדגימה את המטושטש בצורה מצויינת.

%

ראינו קודם שהיתה הקבלה בין מותו של משה למותו של יעקב. קיימת הקבלה גם בין תחילת שליחותם – יעקב גלל את האבן מפי הבאר כמו שמשה גלל. אם יש הקבלה בין משה ליעקב, כנראה שחלק מההקבלה היא גם על עימות בין משה למלאך, כך שהעימות שמתואר בשמות רבה יכול להיות לא עימות בין המלאכים לבין ה׳, כשהמלאכים ניסו לפגוע במשה, אלא עימות בין המלאכים למשה עצמו. הפגיעה היא אותה פגיעה של יעקב במקום, חלום יעקב הוא למעשה המאבק של המלאכים למנוע מיעקב להכנס בשערי השמיים.

״ויחלום והנה סולם מוצב ארצה״. תנא כמה רחבו של סולם? שמונת אלפים פרסאות, דכתיב ״והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו״, עולים שנים ויורדים שנים וכי פגעו בהדי הדדי הוו להו ארבעה וכתיב ביה במלאך ״וגויתו כתרשיש״ וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוו. תנא ״עולין״ ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ו״יורדין״ ומסתכלין בדיוקנו של מטה. בעו לסכוניה, מיד ״והנה ה' נצב עליו״.

חולין צ״א ב׳

רבי ברכיה אומר, עולם ושליש עולם הראה לו, עולים אין פחות משנים, ויורדים שנים, ומנין שהמלאך שלישו של עולם, שנאמר ״וגויתו כתרשיש פניו כמראה הברק״.

רבי חייא ורבי ינאי, חד אמר עולים ויורדים בסולם, וחד אמר עולים ויורדים ביעקב, מעלים ומורידים בו, אפזים בו, קפזים בו, סוטנים בו, שנאמר ״ישראל אשר בך אתפאר״, את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה, עולים למעלה ורואים איקונים שלו, ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן, משל למלך שהיה יושב ודן, עולים לבסילקי ומוצאים אותו דן, ויוצאין בפרווד ומוצאין אותו ישן

בראשית רבה ויצא ס״ח

אנו רואים הן בגמרא והן במדרש רבה, שהמלאכים היו ״סוטנים״ ו״סוכנין״ ביעקב, כלומר מנסים למנוע ממנו לעלות, מפני שראו את הניגוד בין הפרצוף העליון שלו לבין הפרצוף התחתון שלו. בפרצוף העליון שלו הוא נראה כמו מלאך, אך בפרצוף התחתון שלו הוא נראה כמו אדם. ובגלל הדיסוננס הזה הוא לא ראוי. בדיוק כפי שמשה בפרצוף העליון שלו פניו כפני השכינה, אך בפרצוף התחתון שלו הוא בשר ודם, ולבוש בכסות של אדם.

קשר נוסף ודי ברור בין יעקב למשה הוא המטה. יעקב עבר עם המקל את הירדן ומשה עשה איתו אותות. באותה כפיפה שבה יעקב עבר אגב את הירדן הוא גם נאבק עם מלאך. כלומר, כפי שבירידתו מהארץ הוא נאבק, גם בחזרתו אל הארץ הוא נאבק – והכל בנוכחות המטה. המקל, שלא אחת נקרא ״מטה״, ״שבט״ או ״קנה״, הוא ״אטריבוט״ נפוץ אצל דמויות משיחיות בקליבר של משה ויעקב. מסתבר שלמוחמד גם היה גם מטה שנקרא ״אל ממשוק״. והמטה הזה עבר בירושה אחר כך לראשידון ה״חולאפה״.

%

המדרשים היהודיים הם תגובה מתגוננת והתפלמסות נגד החוטר הסורר שהיה הנצרות שהפך את ישו לאלוהים, למרות שהמגמה היהודית היתה להותיר אותו אדם, לפחות בהתגלמות שלו על פני האדמה. האיסלם התגבש בהשפעה יהודית, וניסה גם הוא להותיר את האבחנה הזו בין עליונים לתחתונים על כנה. בגלל זה מן הסתם גם ביהדות יש גישה אוהדת כלפי התאולוגיה האיסלמית, והטענה היא שהנצרות היא עבודת אלילים כי היא לא ״מונותאיזם״ אלא ״בי-תאיזם״ או ״טרי-תאיזם״ שהעלה אדם למדרגה של אל. כנגד הרעיון של שכינה בקבלה היו יהודים שיצאו נגד, כי גם הוא גבל בפוליתאיזם. הקבלה, כפי שאנו רואים, היא שלב ביניים בין מונותאיזם למה שנקרא בחקר הנצרות ״מודליזם״.

ה"מודליזם״ סבר שיש כמה רמות של אלוהויות, אבל כולן התגלמויות שונות של אותו אל. כנגד המודליזם ובעיקר כנגד תולדה שלו, האריאניזם שסבר שישו נחות מהותית מהאל האב (ולא שווה לו אך הוא מהווה התגלמות אחרת), יצאה הנצרות הקתולית כבר במאה הרביעית. הנצרות יצאה במקביל גם נגד הצורה השניה שניסתה להתמודד עם שאלת המונותאיזם של הנצרות, הגישה ה״אביונית״ שסברה שישו כלל לא היה אלוהי בחייו, אלא רק במותו, וגם זה בצורה מטאפורית.

גישה זו נקראת adoptionism, שמשמעותה: אדם יכול להפוך לעילאי רק לאחר מותו, ואז הוא מועלה למדרגה של אל ו״מתאחד עם האל״. סביר להניח שההשקפה של היהדות שמתוארת כאן במדרשים היא אותו ה-adoptionism וסביר להניח שהאביונים לא ממש היו רחוקים בדעתם מהמיינסטרים הפרושי של אותו הזמן – ההשקפה על פיה משה לא מת אלא מיד עלה לשמים ו״משרת למעלה״, סוג של מטטרון. משה חי חיים מלאים כאדם ובמותו השתלב במערכת האלוהית.

בכל מקרה, כל מה שהוא לא adoptionism ומודליזם נחשב כפוליתאיזם או פסבדו-פוליתאיזם. בנושא זה התקיימה ועידת ניקאה שהגדירה את השילוש, כשלוש התגלמויות שונות של האלוהים שהתאחדו לאחת. בשונה מהמודליזם שמדבר על שלוש התגלמויות זהות שלא היו צריכות להתאחד כלל כי מלכתחילה היו אותו הדבר, השילוש דיבר על כל ההתגלמויות כשונות מהותית, אך עדיין מאוחדות.

אני מבסס את מה שאני אומר על הרצאות של Bart Ehrman, בספרו (ובהרצאותיו) ״כיצד הפך ישו לאלוהים״. אהרמן מכנה את ההשקפה הזאת ״נצרות נמוכה״, כלומר נצרות שמאמינה שישו היה אדם שאלוהים אימץ לחיקו לאחר מותו. כך גם המסורות המדרשיות מספרות על חנוך, משה ואליהו.

%

כשהגמרא סוברת שמשה ״משרת למעלה״ היא מתכוונת לכך שהתיאור למשה הוא תיאור שמתאים לעבודה טיפוסית של כל מלאך: משרת, מתפלל, מהלל, לומד תורה עם ה׳ וכו׳. זה מה שכביכול חששו שמשה יעשה, ״יליץ יושר״ על עם ישראל.

חגי דגן, שלא טורח להביא ביבליוגרפיה בספרו ״המיתולוגיה היהודית״, כותב שזה בדיוק מה ש״הפחיד״ כל כך את ה׳. בעמ׳ 272 הוא כותב: ״מקום קבורתו של משה לא נודע לאיש והוסתר בין היתר משום שאלוהים ידע שבית המקדש עתיד להחרב ולא רצה שישראל יבואו לקברו של משה ויבקשו שיתפלל בעדם, כי אלוהים ידע היטב שתפילתו של משה חזקה דיה כדי להביא לגאולה טרם זמנה ולהפר את התוכנית האלוהית לסבל ויסורים״

התפקיד המלאכי הזה של להתפלל לפני ה׳ הוא גם מקור פולחן קברי הצדיקים. זה מה שהם עושים אחרי שהם מתים. מתפללים בעד עם ישראל. זו המעלה שזוכים לה צדיקים לאחר שמתים, להיות משרתים של אלוהים במותם כמו בחייהם.

כנגד פולחן קברי הצדיקים היתה התנגדות של חכמים, כי זה גבל בעבודת אלילים ולכן נפסק ש״רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם הם זכרונם״. אם אתה רוצה שצדיק כלשהוא יליץ עליך יושר אתה לומד את תורתו. אם אתה רוצה שמשה רבינו יליץ עליך יושר אתה לומד תורה באופן כללי.

סביר להניח שמהבחינה הזו היהדות, הנצרות והאיסלם מסכימים. ברגע שאתה מחקה את אלוהים אתה מבצע את הפרקסיס הדתי. אצל הנוצרים זה להאמין בישו, להתפלל לישו שיביא את התפילה לפני אלוהים. אצל היהודים זה ללמוד תורה, להתפלל אל משה שיביא את התפילה לפני האל. אצל המוסלמים זה להאמין בשליחותו של מוחמד, שכבר דיברנו על זה שהוא מקביל למשה. בנצרות קוראים לזה imitatio christi. ביהדות, אני מניח, ״והייתם קדושים״

%

כצפוי יש גם את הפרשנות האלגורית, ברוח הניאופלטונית. על כל הסיפור של חיים ומוות יש להסתכל כעל מסע של האדם בציר רוחני. מי שמת הוא מי שמתחבר אל האלוהים בלי חציצות, או בקיצור מי שמגיע לאוניו מיסטיקה. הדבר הזה לא אפשרי וגם משה ידע את זה ״לא יראני האדם וחי״. לעומת זאת, יש כל מיני מקומות, שמדברים על זה שמשה הגיע למעלה רוחנית כל כך גבוהה שהוא הצליח לעשות את זה. אפילו התנ״ך מדבר על משה כמי שהצליח לדבר עם אלוהים כמו שמדברים עם חבר מהרגע להרגע ״ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו״, וכעל מי שקרן עור פניו מרוב קדושה רגע אחרי שירד מהר סיני. הרמב״ם כותב במורה נבוכים שמשה הגיע למדרגה הנבואית הכי גדולה ושאלוהים נראה אליו כאספקלריה המאירה, וטוען שאי אפשר להתקדם מעבר לזה, אבל יש קריאה שעל פיה הרמב״ם טוען שלמרות שאי אפשר, הוא עצמו הצליח להגיע מעבר לזה ושבמורה נבוכים מוצפנת נוסחה איך לעשות את זה.

יש ספר ״סודו של מורה נבוכים״, שלא מדבר בדיוק על זה, כלומר לא פשר הסוד, אלא רק שקיים סוד. אבי אלקיים אומר דברים בסגנון זה וככלל מחזיק מהרמב״ם כמיסטיקן הגדול אי פעם.

%

תוספת: במדרש על הפסוק ״אשר ברך משה איש האלוהים״, היו צריכים החכמים להתמודד עם השאלה מדוע מכנים בפעם היחידה בתורה את משה ״אלוהים״ ולא סתם ״איש״. חכמים מחליטים להפריד בין המהות ״אלהים״ לבין המהות ״איש״, ומסבירים כך את המשמעות של הצירוף ״איש האלוהים״, גם אלוהים וגם איש. המדרש מבדיל בין משה בזמן ששהה על הר סיני לבין משה בזמן שירד אל העם, שבזמן שעלה הוא נקרא אלוהים עד כדי כך שתפילתו היתה מסוגלת לגבור על מידת הדין.

משה, בשר ודם עולה לפני הקב"ה שכולו אש ומשרתיו אש, כשעלה אצלו נקרא ״איש״ וכשירד נקרא ״אלקים״. דבר אחר: כשעלה וראה שאין אוכלין ושותין וגם הוא לא אכל ושתה נקרא ״אלקים״, וכשירד ואכל ושתה נקרא ״איש״. א"ר אבין: ממחציתו ולמטה נקרא ״איש״. א"ר אלעזר: מן מטרופולין היה משה שנאמר ״לא כן עבדי משה.״ דבר אחר ״איש האלקים״, גברא דיינא… דבר אחר: שהטיח דברים כלפי מדת הדין שנאמר ״אם בריאה יברא ה'״. אמר משה: אם בריאה מוטב, ואם לאו יברא בשביל קרח ועדתו. ואין איש שהטיח כנגד מדת הדין כמשה.

מדרש תהלים צ׳ ג׳

%

תוספת – מיהו מלכיצדק: ביהדות מלכיצדק היה חוליה בשרשרת הכהונה הגדולה, והעביר את הכהונה לאברהם. ככהן גדול יש לו גם תפקיד אסכטולוגי והוא צפוי להיות אחד מארבעת הפטרונים של המשיח. המסורת על תפקידו האסכטולוגי נמצאת במדרש שיר השירים, אך גרסה מצונזרת שלו נמצאת במסכת סוכה (נ״ב עמ׳ ב׳) שם הוא נקרא סתם ״כהן צדק״.

לפי ספרות הקומראן מלכיצדק יעמוד בראש צבאות בני האור וינצח את צר המשיח שקרוי ״מלכי רשע״ או בליעל, והנצחון הזה יהווה כפרה. הנראטיב הזה מסופר במגילה הנקראת ״פשר מלכיצדק״. לפי חנוך הסלבי מלכיצדק הוא בן אחי נח ניר שניצל מאימת המבול לאחר שמיכאל לקח אותו לגן עדן. זאת בשונה מהמסורת התלמודית שעל פיה מלכיצדק הוא שם בן נח, והוא ניצל מאימת המבול כי השתתף בבניית תיבת נח. לכן הוא קרוי חרש, ונחשב כאחד מארבעת החרשים, הפטרונים של המשיח.

לפי הנצרות מלכיצדק הוא כהן לעולם, וככזה היה יכול לברך את אברהם, ״אין תחלה לימיו וגם לא סוף לחייו, ובהיותו דומה לבן-האלהים הוא נשאר כהן לתמיד״ (האגרת אל העברים ז׳). כהונת העולם גם ניתנת לו בפסוק בתהלים ק״י, ״נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק״. הטקס שבו הוציא לאברהם לחם ויין מהווה מבשר לאוכריסטיה, ועובדת היותו של מלכיצדק גוי הופכת את כל מי שמשתתף באוכריסטיה כזכאי לרשת מלכות שמיים. זאת בהשפעת פילון שטען שהכהונה של מלכיצדק היתה התגלמותו כלוגוס, והברכה לאברהם, עם היין והלחם כמו גם הפרשת המעשר היתה העברת הידע האלוהי לאברהם.

עם המסורת הזאת כנראה התפלמסה הגמרא במסכת נדרים ל״ב עמ׳ ב׳ (וגם במדרש רבה). הסיפור שם מוצג אחרת, מלכיצדק היה אמור להיות כהן עולם, אך הוא קיבל עונש וכהונת העולם עברה ממנו לאברהם. כלומר, הטקס שמאפשר לבני התמותה להיות זכאים לרשת את מלכות השמיים באמצעות קידוש על היין ועל לחם המשנה בשבת, שמורה רק ליהודים או יותר נכון למי שמקיים את תורת משה, ולא למי שמקיים את תורתו של ישו.

יהודה אליצור (״ישראל והמקרא – מחקרים גאוגרפיים, היסטוריים והגותיים״, ״דרכו של מלכיצדק מספר בראשית לספר תהילים״, עמ׳ 33) מוסיף וטוען שמזמור ק״י בתהלים בכלל לא מדבר על מלכיצדק כעל מי שקיבל את כהונת העולם אלא דווקא דוד המלך וזרעו. לטענתו מלכיצדק הוא כינוי ליהושפט, מלך מזרעו של דוד. המזמור נכתב לאחר הנס שנעשה לצבא יהושפט בנצחונו על צבא מישע מלך מואב כפי שמתואר במלכים ב׳ פרק ג׳. וכפי שקרה אז, כך יקרה באחרית הימים

  • משה מלאך כבן אדם
  • משה מלאך כבן אדם
  • משה מלאך כבן אדם
  • משה מלאך כבן אדם

שורשי המאפיה

על מה שקרה בקלאבינג של בריטניה בשנות התשעים ועל הקלאבינג של גרמניה אנחנו יודעים הרבה. אבל מסתבר שגם בשבדיה היתה סצנה פוריה. אני לא מדבר רק על דניז פופ שעמד מאחורי הצלחות כמו ד״ר אלבן, ליילה קיי, אייס אוף בייס ואחרים, אלה הם פופ. אני מדבר על אנדרגראונד.

הלהיט הכי חשוב שאנו מכירים מהמועדונים של שבדיה הוא ״show me love״, של רובין אס, שלמעשה היה רמיקס של התקליטן סטונברידג׳ בתחרות שערכו SweMix (סוכנות התקליטנים של דניז פופ). השיר יצא במקור ב-1990, סטונברידג׳ הוציא את הרמיקס ב-1992 ושם את שבדיה על המפה. השותף שלו היה אבא של סבסטיאן אינגרוסו, מי שאנו מכירים כיום כחלק מ״המאפיה השבדית״.

עוד שם גדול שהגיע משבדיה הוא ״קלאבלנד״. אנו מכירים קטעים מאוחרים יותר שלהם שהופיעו באוספים כגון "דאנס קלאב״, אך הם התחילו הרבה יותר מוקדם. ב-1990 קטע שלהם הגיע למקום הראשון במצעד הדאנס האמריקאי, בהפקה של סנאפ, ״פאמפ איט אפ״. הרמיקס שלקח אותם למקום הראשון אגב הוא של דייויד מוראלס מ״דף מיקס״ – המקבילה האמריקאית של מוראלס, פרנקי נאקלס וסאטושי טומיי ל- SweMix.

סנאפ, ספציפית, בלייבל שלהם ״לוג׳יק״ היו כנראה הסוכנים של הדאנס השבדי. הם גייסו את ד״ר אלבן ״הלו אפריקה״ ו-״נו קוק״ להוציא בלייבל שלהם את הגרסה הגרמנית של הלהיטים שלו, ובעקבות ההצלחה בגרמניה הוא פרץ בכל העולם. כמו כן, ביחד עם טורסטן פנסלאו מקאלצ׳ר ביט עבד עוד תקליטן שעשה את עיקר הונו בשבדיה, הדני ד״ר בייקר.

חצי מקלאבלנד היה די ג׳יי בריטי בשם מורגן קינג. בתחילת שנות השמונים (1980) הוא עמד מאחורי הרכב אלקטרוני שקטע שלו הופיע באוסף של הלייבל ״some bizarre״ בו גם הופיעו קטעי הבכורה של דפש מוד (photographic) וסופט סל. בסוף שנות השמונים הוא נסע לשיקגו ושם נחשף לבשורת ההאוס, הוא ייבא את הזמרת קים מאזל לבריטניה והפך אותה להצלחה בינלאומית. כשחזר לאירופה הוא החל לשתף פעולה עם התקליטן השבדי מהלייבל btech יאן אקהולם, וכך הם הקימו את קלאבלנד. הקטע שאני מצרף כאן הוא שת״פ של קינג לבדו עם הסולנית של קלאבלנד זמיה המילטון (ז״ל).

הקשרים של קינג גרמו לקטע הזה לקבל רמיקסים משמות ענק כגון וויליאם אורביט ולפטפילד ורבות הימים להיחשב לקלאסיקת אמביינט האוס, שהופיעה גם באוסף ״נורת׳רן אקספוז׳ר״ של סשה ודיגוויד. כאמור, הסינגל המקורי יצא בשבדיה בלייבל btech, שגם לו יש חלק בהצלחה הבינלאומית של SweMix מחוץ לשבדיה. התקליטנים של SweMix מיקססו להיטים אמריקאים (בעיקר של הלייבל trax משיקגו) והפיצו אותם באירופה, וכך, מסתבר הבשורה של ההאוס הגיעה לאירופה בתיווך שבדי.

הנה לדוגמה קטע של הרכב שבדי נוסף בשם ״האוס אוף וירג׳יניזם״ שמוקסס על ידי סטונברידג׳ ומהווה גרסת כיסוי לקלאסיקת האוס מהאייטיז. מניו ג׳רזי דווקא (ההרכב ״בלייז״). דוגמה טיפוסית לקשר השבדי-אמריקאי.

הקטעים של btech יצאו מאוחר יותר בלייבל הבריטי ffrr, של פיט טונג. קטע נוסף של מורגן קינג שיצא ב-btech עם הסולנית של קלאבלנד והצליח בבריטניה בעקבות רמיקסים של מיטב השמות של הרייב. במקרה הזה לאב דקייד (האלה עם so real)

מי היו SweMix אתם יכולים לנחש, אלה שבסוף הניינטיז הפיקו את בריטני ספירס, אן סינק, רובין וכו׳. סטוק אייטקן ווטרמן של שנות התשעים, בעיקר החצי הנותר מקס מרטין.

לינקים:

  1. אוסף פרזנטציה של ההאוס השבדי. כולל המון להיטים שחלקכם מכירים. כמובן שגם רובין אס ומורגן קינג שם
  2. אוסף שיצא בשנה שעברה, אנתולוגיה של להיטים של btech מהשנים 1988-1991, הרוב המוחלט כאן זה יאן אקהולם ומורגן קינג
  • שורשי המאפיה
  • שורשי המאפיה
  • שורשי המאפיה
  • שורשי המאפיה

חלום צלול

במסורת המיסטית והדתית יש למחזות בחלום ובעיקר לחלומות צלולים בהם אתה יודע שאתה חולם, מעמד נשגב משום שהם עונים להגדרה של הכרה, אבל ברמת תודעה נעלה יותר. כמובן שחיזיון שבו אתה חולם בזמן עירות נחשב אפילו משהו נעלה נשגב יותר, אבל לא כולם מסוגלים להגיע אל זה. חיזיון שבו אתה מגיע לאאורקה נחשב לנבואה. גם בחלום וגם בחזיון יש גם את הצד השלילי, סיוט או הזיית בלהות. בעולם הקדום ראו את התודעה האחרת כתקשור עם אלים ושדים. בקבלה ראו את זה כתקשורת עם כוחות אלוהיים, חיובים או שליליים (סטרא אחרא). אנו רואים מיסטיקנים רבים בהם סיפורים על חלומות, או עיסוק כללי בחלומות, הם מרכזיים.

חמשה ״אחד מששים״, אלו הן? אש, דבש, ושבת ושינה וחלום. אש אחד מששים לגיהנם, דבש אחד מששים למן, שבת אחד מששים לעולם הבא, שינה אחד מששים למיתה, חלום אחד מששים לנבואה״

ברכות נ״ז עמ׳ א׳

במסכת ברכות יש חלק נרחב שעוסק בחלומות ובפתרונם. בדוגמה זו אנו שמים לב שיש הקבלה בין עולם הבא, מיתה ונבואה. המשמעות היא שלכולם יש קשר לתודעה גבוהה. על פי הפילוסופיה הסוקרטית, החוויה הכי נשגבת שאליה האדם אמור לשאוף נמצאת במצב תודעתי שבו הנפש נפרדת מהגוף, וחלקם קראו למצב הזה את ״מוות״. אלא שבגלל שהמוות נחשב כסוף וכאי קיום, המעלה הגבוהה ביותר של התודעה נחשבה מוות תוך כדי חיים, וליתר דיוק חווית סף המוות. במילים אחרות זו אקסטזה או חוויה חוץ גופית, כשאתה חולם אתה סוג של חי תוך כדי מוות, כי הרי שינה הוא מצב שבו הגוף נמצא במצב כבוי.

המקרא מחזיק בתפיסה שעל פיה ״לא יראני האדם וחי״. בלתי ניתן להיות במצב תודעה של מוות בזמן שאתה בחיים, אלה תרתי דסתרי. תחיית המתים, או חיים משולבים במוות, הם חוויה בלתי אפשרית וכדי להגיע אליה אדם חייב לצאת מהמימד ה״סחי״. אם הוא טוען שהוא נמצא בחוויה הזו תוך כדי היותו נוכח במימד ה״סחי״, או שהוא משקר, או שהוא נתפס כאדם שלא מחובר לקרקע – כמשוגע, כהוזה, כלא שפוי. אילו אדם מזוהה ככזה, החברה מטילה עליו סנקציות, חיוביות או שליליות. אם הוא אמין דיו הסנקציות הן חיוביות, הוא נביא. אך לרוב הן שליליות.

בחגיגה ה׳ עמ׳ ב׳ נאמר: ״אמר רבא: אמר הקדוש ברוך הוא, אף על פי שהסתרתי פני מהם, בחלום אדבר בו״. טוענת הגמרא, בתקופה שבה אין נבואה, הלא הדרך היחידה להתנבא היא בחלום. סיכומו של דבר, המקום היחיד שבו זה נורמלי להיות במצב תודעה גבוהה, אף אחד לא יעיר לך שאתה לא ״סחי״, היא רק בחלום.

%

בגדול, בתורה נאמר שאסור לסמוך על חלומות. ״חלומות שווא ידברו״. הסיבה היא מפני שבדרך כלל בעבודת אלילים נהגו לנחש על פי חלומות. ניחוש הוא בעייתי, אך מסתבר שהוא לא בעייתי בגלל עצם הניחוש – גורל הרי היה מקובל גם בקרב יהודים [1][2]. הוא בעייתי מפני שהוא מתקשר בדרך כלל עם פולחן שאינו ראוי. כנראה פולחן הקשור בקורבן אדם, אך עצם האזכור של הניחוש ביחד עם מצבי תודעה אחרים כגון מוות, ״דורש אל המתים״, מעלה כי התורה חשדנית באשר ל״מעבר בין מימדים״. מי שראוי לעשות את המעבר החופשי הזה הוא רק נביא ״מורשה״, נביא אמת של ה׳. כל גישה אחרת למימד שאינו ״סחי״ מהווה השגת גבול או גישה פיראטית אל מימד המוות.

בתנ״ך יש דוגמאות לאנשים שמובן שעשו שאלת חלום (כמו לדוגמה שאול המלך), בגמרא יש סיפורים על רבנים שעשו שאלת חלום (מסכת בבא מציעא ק״ז א׳, ברכות י״ח א'). בפירוש הסיפורים הללו, חלק מהמפרשים מתייחסים לזה לא כאל שאלת חלום אלא כאל חלימה צלולה.

חידושי הלכות למהרש״א ברכות י״ח עמ׳ א׳: ״מעשה בחסיד אחד כו'. כבר נתקשה מזה בע"י דאמרו (ב"ק קג: תמורה טו:) דכל חסיד אחד הוא ר"י בר אלעאי או רבי יהודה בן בבא ואיך יעלה על הדעת שחסידים כאלו ילכו בלילה בר"ה ביחידות לבית הקברות ללון שם במקום טומאה והאריך והנני אקצר בודאי הנכון כדברי הריטב"א שדבר זה היה בחלום״. שיטה מקובצת בבא מציעא ק״ז א׳ ״עבד מאי דעבד, רבינו חננאל פירש וזה לשונו: עשה שאלת חלום ואמרו לו בחלומו תשעים ותשעה מתים בעין ואחד בדרך ארץ״

היה בעל תוספות שכתב ספר שו״ת שלם על פסקי הלכה שנתגלו לו בשאלת חלום, שנקרא בהתאם ״שו"ת מן השמים״. לשאלת חלום יש יחס אמביוולנטי מהסיבה שציינו, ואנו רואים בעקבות שאלת החלום הזו שהניבה תובנות הלכתיות היה דיון שלם אם בכלל מותר לפסוק הלכה על פי גילויים ותובנות מחלומות, שהרי ״לא בשמים היא״. כמו כן יש אמרה תלמודית שאומרת ״דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין״.

לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף, וחובר חבר ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים

דברים י״ט, י׳-י״א

היחיד שמסוגל לתת לך גישה, הוא אלוהים. ובשינה, הגישה למימד החלום ניתנת לך ברשות ובאופן מוגבל. מי שנותן לך שינה הוא אלוהים, מי שלוקח ממך את השינה הוא ה׳. וככזה הוא ראוי לברכה, ״המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי״. מי שנמצא במרחב השינה נמצא במקום גבולי, מסוכן. אם נכנסת לשם, אתה חייב לטהר את עצמך שמא ״הרוח הרעה״ ששורה עליך בשינה תחדור את גבול השינה, ותכנס לעולם המציאותי, רמת התודעה ה״סחית״. במילים אחרות, על מנת להתעורר לחלוטין ולא ללכת סהרורי, אתה נוטל את ידיך. בין אם מדובר בגירוש שדים זוטא, ובין אם מדובר בפרקטיקה היוריסטית להתעוררות – לשטוף פנים כדי להתרענן, או לשטוף ידיים כי הידיים רגישות לקור. לא תצליח להרדם אחרי שתעשה את זה. בבוקר, הדבר שאתה צריך הוא לרוץ לעבודת בוראך ולהיות עז כנמר, להכנע לחולשה של השינה ולרצות להמשיך לישון זה לסתור את כוונת האל.

אכן, מדובר בהסבר רציונלי לציווי על נטילת ידיים. אך הצורך הזה להבדיל בין מימד הערות למימד השינה הוא אף גדול יותר. היחס לחלומות ביהדות הוא אמביוולנטי, לא רק מפני שגישה למימד החלום חייבת להיעשות ברשות וחוששים מעירוב רשויות ומגישה פיראטית. חלומות מעצם היותם ברמת תודעה אחרת, דורשים מהאדם גם סט הליכות שונה. בדיוק כפי שאדם שנמצא במעלה רוחנית גבוהה פטור מחלק מהמצוות, או במילים אחרות המצוות נועדו להוות חיי מעשה, הדרכה לחיים ראויים ברמת תודעה ״סחי״, אך בני עליה מהפכים הרע ומעלים אותו לקדושה. כשאנשים ברמה רוחנית גבוהה מבצעים עבירה אנו מסוגלים לדון אותם לזכות, מפני שהם מבצעים עבירה לשמה, ומפני שהם מקיימים את התורה באמצעות ביטולה. אנו לומדים זאת מ״עת לעשות לה׳ הפרו תורתך״ ומ״בכל דרכך דעהו, אפילו לדבר עבירה״ – מי שמבצע עבירה ברמת תודעה גבוהה הוא פטור, ואנו רואים בתלמוד פירושים אבסורדיים לחלומות שבהם קורים דברים מסויימים, וברוב המקרים הפרשנות הפוכה. אם אתה מאבד כסף – תרוויח כסף, אם אתה מבצע גילוי עריות – תזכה לבנים וכו׳.

השאלה היא למה. והתשובה היא שברוב המקרים אתה לא שולט על מה שאתה עושה בחלום, אתה בכלל לא מודע לכך שאתה חולם ולכן אתה מתנהג על פי סט הערכים שהיית מתנהג בזמן שאתה ער. ואילו אתה ער, לא היית מבצע את העבירה, מימד החלום הוא מין מימד מקביל שבו מספרים לך סיפורים בגוף ראשון. עבירה שלא ביקשת לעשות, אינה נחשבת עבירה לא מפני שאין בה ממש, אלא מפני שהסיפור עצמו ביקש להעביר לך מסר, והמסר בדרך כלל הינו מידה כנגד מידה – בגלל שלא היית עושה את זה במציאות, ודווקא בגלל שאתה נמנע מכך, האל יגמול לך בכך שיברך אותך באותו הנושא. אם איבדת כסף ברגע של אי תשומת לב ורשלנות, בגלל שבמימד המודע והערני היית נותן יתר תשומת לב, תתוגמל על זה. אם ביצעת חטא של גילוי עריות, בגלל שבמימד הערני אתה נמנע מזה, תתוגמל.

אבל מה קורה בזמן שאתה בחלום צלול ומודע למעשיך? זו הסיבה לכך שהיחס לחלומות הוא בעייתי. היהדות חוששת מחלום צלול, דווקא מפני שהוא מהווה פירצה לעשיה מותרת כביכול של עבירות. עם מקרים כאלה מתמודדת היהדות, דרך מדרש הפסוק ״לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״. בחלום צלול אתה באופן מודע יכול לבצע מעשים אסורים, שאם היית מבצע אותם בערנות צלולה היית לוקה בהם. חלום צלול הוא מקרה בעייתי כי המעשים שנעשים בו אינם מעשים ממש, אלא רק במחשבה. ביהדות דברים שנעשים במחשבה לא נחשבים חטאים. ביהדות אתה לוקה רק על מה שאתה עושה בפועל (מאוחר יותר בהשפעה נוצרית כנראה מחשבות שלא הגיעו לכדי פעולה נחשבו דווקא כן חטאים, ״הרהורי חטא״).

האמביוולנטיות הזאת נפתרת אם לוקחים בחשבון שיש טכניקות להגיע לחלום צלול ויש חלום צלול שמגיע מעצמו. מאחר שיש ביהדות עקרון של ״תמים תהיה עם ה' אלוהיך״, המשמעות של זה היא שחלומות צלולים שהגעת אליהם בצורה יזומה ואז עשית מעשים אסורים הם חלומות פסולים, וחלומות שהגעת אליהם במקרה, גם אם גיליתי שהם אבסורד ולכן הסקת שהם חלום, ועדיין ביצעת מעשים אסורים – הם לא חלומות פסולים. רק חלומות כאלה יכולים להיות מפורשים לחיוב, אם אכן קרה בהם משהו שאסור.

%

"׳אם יהיה נביאכם ה׳, במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו׳ – הנה כבר הגיד לנו יתברך אמיתת הנבואה ומהותה והודיענו שהיא שלמות יבוא ב'חלום' או ב'מראה', ו'מראה' – נגזר מן 'ראה' – והוא שיגיע לכח המדמה משלמות הפועל עד שיראה הדבר כאילו הוא מחוץ ויהיה הענין אשר יראהו כאילו בא לו על דרך ההרגשה היוצאת. ואלו שני החלקים בהם: מדרגות הנבואה כולם כמו שיתבאר, רצוני לומר ב'מראה' או ב'חלום'. וכבר נודע שהענין אשר יהיה האדם בעת יקיצתו והשתמש חושיו מתעסק בו מאד שוקד עליו נכסף לו – הוא אשר יעשה הכח המדמה בו בעת השנה בהשפיע השכל עליו כפי הכנתו״

מורה נבוכים ב׳ ל״ו תרגום אבן תיבון

״׳אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו׳ . הרי שהודיע לנו יתעלה את אמיתת הנבואה ומהותה ומסר לנו שהיא שלמות הבאה בחלום או במראה . מראה גזור מ׳ראה׳ , והוא שתהיה לכוח המדמה שלמות הפעולה עד כדי שהוא יראה את הדבר כאילו הוא בחוץ , והדבר שהתחלתו היתה בו יהיה כאילו בא לו מדרך התחושה החיצונית . בשני חלקים אלה , במראה או בחלום , נכללו דרגות הנבואה כולן , כפי שיוסברו . ידוע שדבר שאדם עסוק בו מאוד , שוקד עליו ומשתוקק לו בשעה שהוא ער וחושיו פועלים, הוא אשר יעסוק בו הכוח המדמה בשעת השינה שעה שהשכל שופע עליו בהתאם להכנתו״

מורה נבוכים ב׳ ל״ו תרגום מיכאל שוורץ

הרמב״ם מתאר סוג של חלום צלול. בתיאורו, ישנו חלום שבו מתגשמת לאדם פנטזיה שהוא משתוקק אליה בכל רגע שהוא ער, והכל נעשה בצורה חיה ומציאותית מאוד. הרמב״ם מתאר את זה כחלום מושלם. מושלם עד כדי כך שאתה לא מסוגל להבחין בין חלום למציאות. כשהמציאות שלך נחווית כחלום, הרי זה חלום צלול.

מה שמשלים את הפרשנות הזו שלי הוא הכתוב בברכות נ״ה: ״אמר רבי יוחנן שלשה חלומות מתקיימין: חלום של שחרית, וחלום שחלם לו חבירו, וחלום שנפתר בתוך חלום ויש אומרים אף חלום שנשנה״. לדעתי מה שרבי יוחנן מתאר הם 4 הסברים לחלום בתוך חלום, שאנשים נוטים לחלום שהם מתעוררים אבל אז הם מגלים שהם לא ערים באמת אלא עדיין ישנים. כלומר, ״חלום שחלם לו חבירו״ משמעו חלום שחולם חלום אחר, וכך גם ״חלום שנפתר בתוך חלום״ ו״חלום שנשנה״. בכל המקרים האלה אתה מגלה תוך כדי חלום שאתה עדיין ישן, אתה מבין שאתה בחלום, ושבעצם אין לך יכולת להבדיל בין חלום לבין מציאות.

אחת מהטכניקות לגלות אם אתה בחלום צלול או לא, היא לעשות ״בדיקת מציאות״ ברגע שאתה מתעורר. אם היתה לך התעוררות כזב, מתוך חלום בתוך חלום, אתה יכול להבין שאתה עדיין ישן ונמצא בתוך חלום. אני מפרש כך את דברי רבי יוחנן. בחלום צלול אתה בעצם מודע לכך שאתה ישן והחוויה שלך היא שאתה גם ער וגם ישן ביחד. מרגיש ער, בזמן שאתה יודע שאתה ישן. כך מתוך מודעות אתה יכול לשלוט במה שאתה עושה בחלום ואתה בעצם מנווט את העלילה בחלום. התיאור ה״חי״ של הרמב״ם לחלום המושלם, עוצמתי הרבה יותר אם אתה מודע בחלום. גם אם אתה יודע שזה חלום, זה מציאותי כל כך, שאין מבחינתך הבדל בין חלום למציאות. ההבדל היחיד הוא שבחלום זה ״וואו״, ובמציאות אתה יודע שיש דברים שהם טובים מכדי להיות אמיתיים.

%

על טכניקות כאלה מדבר לדעתי גם רב האי גאון. בשו״ת שלו הוא מתאר שאלת חלום כפרקטיקה תודעתית שלמה שמאפשרת לך לשלוט במרחב החלום. ״היו כמה זקנים וחסידים אצלינו יודעים אותם ומתענים כמה ימים, לא אוכלים בשר ולא שותים יין ושוכבים במקום טהרה, ומתפללים וקוראים פסוקים ידועים ואותיות במספר, ולנים ורואים חלומות נפלאים כמו נבואה״.

מה שמתואר כאן הוא בעצם מין טכניקה שבמסגרתה אתה מגיע לחלום צלול. אם נרצה לדבר במונחים בודהיסטים, זו מדיטציה או ״תרגול״. עושים כל מיני דברים כדי להכין את נפשנו להגיע למצב כזה, ההכנה היא השתדלות שבסופ אם תרגלנו נכון, נצליח. אין הבדל בין זה לבין הכנה רגילה של טקס מאגי, או טקס תקשור.

טכניקה נוספת לחלום צלול היא לעשות ״יומן חלומות״. בספר הזוהר (א׳ קצ״ט) נאמר בתרגום חופשי "צריך האדם לזכור ואז יתקיים. אבל אם החלום נשכח מלב האדם, כך הוא נשכח למעלה". אם יש לך זכרון חלום יש לך אפשרות לזהות את מרחב החלום לפי המוטיבים שחוזרים בו. אם אתה מתעד את החלומות שלך, הרי שאתה זוכר את מה שיש בהם והם מתממשים. לא הכוונה שהם יתגשמו, הכוונה היא רק שבעזרת הטכניקה הזו תוכל להגיע לרמת ממשות של חלום צלול. כפי שאמר הרמב״ם, ממשות שכזו היא מה שהוא קורא לו ״חלום נבואי״.

%

תיאורי הנבואה בתנ״ך מתוארים לעיתים כמקבילים לטריפ של דטורה (הרעלת אטרופין). זכריה לדוגמה מתאר את עצמו מתעורר משינה, כלומר נרדם מהמציאות ומתעורר לתוך הזיה. עצם זה שהוא מודע לכך שזו הזיה, הופך את זה לסוג של חלום צלול.

מובן כי אני מקיש בין מטאפורות על מצבי תודעה אחרים, כך שמבחינתי תיאורים של חלום, הזיה וחזיון הם היינו הך במקרא. הסיבה לכך היא שמקובלני, שבעת העתיקה הם לא ידעו להסביר במילים מה ההבדל בין מצב תודעה אחד למשנהו. כמו ילדים קטנים היו אצלם רק שני סוגים: חיים ומוות. כך טענתי לעיל. כל גווני האפור ביניהם נחשבו כ״אחד מששים״. שינה? סוג של מוות. הזיה? עוד יותר סוג של מוות. חזיון? הכי סוג של מוות. חוויה חוץ גופית = מוות תוך כדי חיים. מי שחוזר מחוויה שכזו, משל מת וקם לתחיה.

צורת המחשבה הזו אפיינה את הפילוסופיה היוונית הכי מוקדמת, זו שמבחינתה ההיסטוריה כולה היא מסע בין ראשית לאחרית, בין לידה למוות, כשהמצב הסופי הוא מוות. והמצב התודעתי הסופי הוא ״תודעת מוות״ – כל נשמה שואפת להגיע אל תודעת מוות, ולהשתחרר מכבלי הגוף. מאוחר יותר סוקרטס ובעקבותיו אפלטון פיתחו את זה למשהו פסיכי אפילו יותר, ומשם זה הגיע לשאר הדתות [3].

החזרה לתחיה הגיעה ממקור הודו-אירופי, ואנו רואים שהרבה תורות ממקורות כאלה הן ״שמאניות״ ועוסקות בתחומים האלה של שינוי תודעתי. גם התרבות היוונית היתה כזו מן הסתם, לפחות התראקית (דיוניסוס וכו׳)

אני לא בטוח שאנשים לפני 2000 שנה ראו הבדל מהותי בין חלומות, חזיונות והזיות. זה וגם זה היו בשבילם מציאות במרחב מקביל, "לא אמיתי" מבחינה פיזי. כיום היו קוראים לזה וירטואלי, והדחף שלהם לרצות לנכוח במרחב הוירטואלי הוא אותו הדחף שמייקל היים מתאר כ"ארוס", כמשיכה אירוטית ל"סייברספייס".

לסיכום: היכולת לעבור בין עולם לעולם, בין מרחב למרחב ולהתגלם כאוואטאר, דומה בעיניהם לאינקרנציה משיחית. מי שחולם חלום צלול עושה אינקרנציה מושלמת, לכך החולמים (והמתנבאים) ניסו להדמות. לאותו בר-אנש שחי במציאות מקבילה אך הוא עדיין אותו האדם כמו במציאות הנוכחית מבחינה תודעתית. אנו רואים גם במקורות הקבלה בין אנשים שהיתה להם התגלות, כאנשים שהופכים לאלים. לרבים מהם יש גם קטע של טשטוש גבולות בין מוות לחיים, בין אם זה אליהו שהקים לתחיה ילד ועלה השמיימה בחייו, ישו שגם הוא הקים לתחיה, עלה השמיימה וקם בעצמו לתחיה, וחנוך שרק עלה השמיימה.

  • חלום צלול
  • חלום צלול
  • חלום צלול
  • חלום צלול

צפון ודרום כתיאורים למורדות החרמון

האטימולוגיה של המילה צפון היא מהשורש צפן, כלומר משהו שמסתתר אחרי, משהו שהוצפן, משהו שמחוץ לתחום. כשאומרים ״צפון וימין אתה בראתם תבור וחרמון בשמך ירננו״ מתכוונים או להר החרמון והר התבור, שאחד בצפון ואחד בדרום, או להר החרמון והמורדות שלו, כשהחרמון הוא צפון והמורדות שלו הם הגולן. נראית יותר האפשרות השניה.

במורדות חיו הרפאים, ההרים סביב הירדן ההררי נקראים ״תבור״ (יש ראיות שהגדה המערבית של הירדן נקראת תבור). יש זיקה בין הרפאים לבין שבט בנימין, ששניהם עבדו את האל מות. ובדברי הימים רבים מבני בנימין נקראים רפא, מות, בעל וכו׳ (ירמות = איש מות, כמו ירבעל. אשבעל = איש בעל ועוד).

בדברי הימים א׳ ח׳ יש מסורת ועל פיה בני בנימין ישבו בתחילה במקום שנקרא גבע ואז גלו אל מנחת, כלומר הם גלו ממקום גבוה אל מקום נמוך, וכנראה הכוונה שבהתחלה הם ישבו בגולן ומאוחר יותר הם עברו דרומה. בדברי הימים כתוב ״שדה מואב״, הכוונה כנראה למורדות הדרומיים של הירדן, קרוב לים המלח. איזור יריחו.

הדבר הזה מסביר את הכתוב בספר איוב: ״הרפאים יחוללו מתחת מים ושכניהם, ערום שאול נגדו ואין כסות לאבדון, נטה צפון על תוהו תולה ארץ על בלימה״. האיזור הגאוגרפי המדובר הוא בריכת רם, שמקורה הוא געשי והיא שופעת במי תהום שהציפו לוע של הר געש. בגאולוגיה זה נקרא ״מאר״. זה גם המקום בו מסתיים האיזור המוריק ומתחיל החרמון הקרח.

המים שמדברים עליהם הם לא רק בריכת רם אלא גם ימת החולה, כלומר ״התבור״ הוא מהבחינה הזאת גם המורדות המזרחיים של הירדן. בימי קדם חשבו שהמקור של נחל הבניאס הוא מבריכת רם – סביב הנחל הזה ישבו ״הרפאים״. המקום הזה נקרא ״ימין״. מה שמעליו נקרא ״צפון״, מפני שמה שנמצא באיזור הקרח היה צפון ומקודש, לכן החרמון נקרא כך מלשון ״חרם״.

%

פולחן האל מות מסתבר שונה למדי מאיך שהוא מוצג במסורת המאוחרת יותר. כאילו שמות הוא אל השאול, והפולחן שלו הוא פולחן של מוות בקונוטציה שלילית.

הפולחן של ימי קדם היה פולחן פוריות שסימל את מעגל השנה. את איך שהיום והלילה מתחלפים בקביעות, ועונות השנה גם כן מתחלפות בקביעות. הפולחן היה פולחן של השמש, והיה משותף לבעל ולמות. מות נחשב לאל חזק, ״עז״. והרבה הטיות של עז ועזוז נקשרו בו – עזאל, עזאזל, עזמוות, עזגד וכו׳. מות נחשב כחיובי, ״כי עזה כמוות אהבה״. באיזור של החרמון הפולחן הזה רווח, של בעל/מות/גד.

סביר להניח שהפולחן של מות היה כרוך בפולחן של הירח כישות ששולטת בלילה, בעוד שהיה פולחן מקביל של הישות ששולטת ביום, השמש (או לחלופין פולחן השמש היה של הבעל ופולחן "קבר השמש" היה של מות). ולכן היו באיזור הזה גם בית שמש (מג׳דל שמס) וגם בית ירח שנעבד בדרך כלל במקומות הנמוכים יותר במורדות הירדן, כמו לדוגמה ליד הכנרת וכמובן בשפך ירדן יריחו ליד ים המלח.

%

מה שמחזק את טענתנו הוא שפולחן לאל הירח היה נהוג במולדתו של אברם באור כשדים, לאל הירח השומרי ננה ובחרן לאל הירח השמי (סין). השר נרגל שראצר, שמו התיאופורי על שם הגרסה המסופוטמית למות, נרגל.

ניתן אם כך לסבור שישנה הקבלה בין בעל לאנליל, בין מות וסין ובין תמוז לגד. אותם אלים ואותו פולחן בשמות שונים. מדובר בפולחן כוכבים, כשאת היום מסמלת השמש ואת הלילה הירח, במשך היום השמש נעה סביב הארץ ובלילה עוברת תחתיה.

הנדידה של תמוז בין הארץ והשאול היא הנדידה של השמש בין היום והלילה, כאשר העליה היא שחר (מלשון התחלה) והירידה היא שלם (מלשון סוף). שניהם היו מסומלים על ידי כוכבים מסוימים ("כוכב השחר", לדוגמה) שמופיעים בשמים ברגע זה. גד הוא שם של כוכב, זו היתה ראשיתה של האסטרולוגיה.

הדברים האלה נשתמרו גם בקבלה כפי שמראה יהודה ליבס (״פולחן השחר״). יש לזה כמובן מקבילות מהפנתאון המצרי (רע/אוסיריס/הורוס), וגם מהיווני. הסינקרטיזם הבבלי-יווני היה נהוג בממלכה הסלאוקית והסינקרטיזם המצרי-יווני אצל התלמית (מנדלס, ״זהות יהודית בתקופה ההלניסטית״, פרק ד׳). אוסיריס זוהה על ידי התלמים כדיוניסוס, בעוד שאצל הסלאוקים דיוניסוס זוהה כתמוז (או ליתר דיוק אדוניס, שבינו לבין דיוניסוס יש קווים מקבילים. שניהם כאלי תבואה הקמים לתחיה). בבניאס היה מקדש לאל פאן, מפמלייתו של דיוניסוס. לפני שהמקדש הפך הלניסטי הוא היה מקדש לגד.

מכל אלה יסתבר שסיפורי התנ״ך הם פולמוס עם הסינקרטיזם ההלניסטי הרבה יותר משהוא פולמוס עם הפולחן המסופוטמי/מצרי.

%

בנוגע לאטימולוגיה של המילה דרום, במחקר לא הגיעו למסקנה חד משמעית אך יש טענה של נפתלי הרץ טור סיני בפירוש שלו על איוב ש״אשר בגדיך חמים בהשקט ארץ מדרום״ באיוב ל״ז הוא שגיאת כתיב וזה אמור להיות מדרם, רטיבותם. כלומר דרום זה מלשון רטיבות. הדבר הזה מסתדר גם עם הפסוק ״נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה״, כאשר ים הוא מילה נרדפת לדרום ולא הכוונה ים=מערב, אלא ים = כנרת, דרום = ימת החולה. כמובן שזה גם מסתדר פיקס עם הטענה שהבאנו לעיל על משמעות המילה ״ימין״, מלשון ים. צפון זה החרמון, ימין הוא מאגר מים הלא הוא ה״דרום״.

כשיחזקאל אומר ״שים פניך דרך תימנה והטף אל-דרום והנבא אל-יער השדה נגב, ואמרת ליער הנגב שמע דבר ה׳ כה אמר ה׳ אלהים הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח״, הוא מתכוון למקום רטוב שה׳ מקלל אותו שיישרף ויהפוך לשממה. לא ברור על איזה יער שדה נגב מדבר יחזקאל, אבל הנגב מעולם לא היה מקום מוריק, ולכן אין מקום לסבור שמדובר על הנגב כפי שאנו קוראים לו נגב כיום. מה עוד שיחזקאל בעצמו מציין שכשהוא מדבר על יער הוא מדבר על הגפן.

לא זו אף זו, המילה נגב הוא מלשון דבר רטוב (או יותר נכון דבר שסופח נוזלים). יוגב הוא אדם העובד בשדה, ובשל ההחלפה בין ג׳ ל-ק׳ ניתן להבין שהכוונה לכורם העובד ביקב ״הכורמים והיוגבים״. יקב הוא מקום בו הנוזלים נקווים, כלומר היין נוזל ונאסף אל תוך כלי קיבול. יש גם קשר כאמור לענבים שנחשבו בימי קדם פרי אהבה, ולכן כשמדברים על ״עגבים״ מדברים על נאהבים שמחליפים נוזלים. כנראה שהיתה אנלוגיה בין דם הבתולין לבין מזיגת יין. אם הכוונה לזרימה של נוזלים, הרי שגם המילה דם מקורה בענבים, דם הענבים (האות ר' נבלעה, כמו דרמשק/דמשק).

%

  1. באנציקלופדיה מקראית ערך ״ימין״ נאמר: ״השם ימיני בא בכתובת ארמית מאוחרת שנמצאה בחצי אי סיני . הוראת השם היא ככל הנראה בר מזל, או מאושר. משמעות זו של השורש ימן המצויה בערבית רמוזה במדרש השם בנימין״.טענה זו תואמת את הסברה שהמקדש לאל גד, שהיה אל המזל (מזל במובן של כוכב), היה במקום שנקרא ״ימין״.
  2. בערך ״גולות״ באנציקלופדיה המקראית מציינים שגולות הן מעיינות, וכך הברכה ב״הבה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני . ונתתה לי גולות מים, ויתן לה כלב את גלות עלית ואת גלות תחתית״ משמעה: ברך אותי שיהיה גשם כדי שהמעיינות ינבעו ויהיו שם מים. שזו הברכה הגנרית במקרא, וכמובן בפולחני אל הסער למיניהם. במובן הזה שוב ״נגב״, ״דרום״ משמעו איזור רטוב.
  3. המקום ״מגרון״ בשמואל א׳ י״ד נמצא ״בין המעברות אשר שן הסלע מהעבר הזה ושן הסלע מהעבר הזה״. מסתמן שמגרון היה מקום שבו נגרו מים, כנראה שמדובר בקניון צר (תוואי של נחל אכזב). באנציקלופדיה המקראית מסיקים ״נראה לומר שאין מגרון שם יישוב אלא ציון טופוגרפי״. על פי זה גם המילה ״גרון״ היא מלשון מים ניגרים, גרון הוא מקום בו חולפים המים בדרכם אל הבטן. על פי חילופי האותיות ג׳ ו-ד׳ כעיצורים לשוניים, מגרון יכול להתחלף ל״דרום״ (״גר״ מתחלף באופן תדיר ל״דר״). כלומר הדרום אינו בהכרח בריכת רם אלא התוואי של נחל חרמון באופן כללי, שזורם בקניון צר ומשופע, ב״מדרון״.
  • צפון ודרום כתיאורים למורדות החרמון
  • צפון ודרום כתיאורים למורדות החרמון
  • צפון ודרום כתיאורים למורדות החרמון
  • צפון ודרום כתיאורים למורדות החרמון