Culture Agent

האנגלים מכורח היותם גרמאנים העריצו את הזאבים. הם ראו בהם את כח הפרא, ואת שומרי הטבע. אבל מסתבר שבשלב כלשהוא, מסתמן שבהשפעה נוצרית, שכן הנצרות ראתה בזאב ובפרא בכלל כסמל של רשע, ההערצה לזאב פחתה. הדימוי של הזאב נפגע והזאב נחשב למעביר מחלות, תוקף אנשים, גורם להם בעצמם להפוך לאנשי-זאב, רצחניים ומשני צורה. ואולי מפני שהזאב נקשר עם מסורת הברזרקרים שבמסגרת טקס השתיה לפני היציאה למלחמה קיבלו מאודין את שכרון הקרב, ובמסגרת זו עטו על עצמם עורות ופרווה. כלומר, תדמית הזאב נפגעה לא רק מפני שהוא סימל את הפרא, אלא גם מפני שהוא סימל את עבודת האלילים ובעיקר מפני שהנצרות היתה בעיקרה פציפיסטית וכל דבר שהיה קשור להרג נחשב טמא. לפחות עד למסעות הצלב, אז המציאו את המונח ״מלחמת קודש״, וכך מי שהיתה לו תאוות רצח, תועל לעבר שליחות דתית שאפשרה לו בקלות יחסית להפוך לצדיק. הנצרות שימשה תרופה מפני הזאב.

נחזור לאנגליה. מסתבר שלחצים חברתיים ותרבותיים הפכו את הזאב לאויב, ובמאה ה-13 הוקמה אף גילדה שמטרתה הרג זאבים. הזאבים נחשבו כמי שטורפים את המקנה, מסכנים נשים וילדים, כאמור מעבירי מחלות. הרג של זאבים נחשב כמעלה, והותר עד לרמה כזו שכל מי שנתקל בזאב היה חופשי להרוג אותו. וכך הזאבים כמעט ונכחדו מהטבע האנגלי.

פעילי סביבה רואים בכך אסון אקולוגי ופועלים להשבת הזאבים לטבע, במקרה הזה האנגלי. אחד מהם, דרק גאו, מוציא בימים אלה ספר שעוסק בנושא ומבקש להדגיש את הזיקה הקדומה של האנגלים אל הזאבים.

בין השאר הוא מספר על הוופינגאס, שתרגומם המילולי הוא ״קרוביהם של הזאבים״. לפני שאספר על תפקידו של הזאב בתרבות הוופינגאס אני מעוניין לספר קצת על הרקע שלהם, כדי שקצוות יתחברו.

הוופינגאס היו עם גרמאני שהגיע במקור מיוטלנד (דרום דנמרק) ושלט על ממלכת מזרח אנגליה (East anglia) בראשית ימי הביניים. הקים את הממלכה במאה השישית מלך בשם ״וופה״ שמשמעות שמו הוא ״זאב קטן״, שאיחד בין עמי הצפון ועמי הדרום, מה שנקרא כיום סאפוק ונורפוק. בהמשך היו גם מלכים נוספים שמשלבים את השם ״וולף״ (זאב) בשמם כמו לדוגמה המלך ״אלדוולף״, שניתן לראות כיצד נגזר משמו השם ״אדולף״ ומשמעות שמו ״הזאב הנשגב״. בנו של אלדוולף נקרא אלפוולד, שמשמעות שמו כנראה היא ״צבי היערות״, ומשמו נגזר כנראה השמות אליוט. דהיינו, האנגלו סקסים ראו בטבע ובפרא ככוחות מעצימים ופסטורליים, כך גם בחיות המסמלות אותם.

המלך שהמיר את דתם של הוופינגאס לנצרות נקרא רודוואלד, שמשמעות שמו ״שליט היער״, וכאן אפשר גם לציין שלמילה ״וולד״ בשפה האנגלו סקסית שתי משמעויות, גם יער אך גם כח, או לחלופין, שליט כוחני. יש לציין שגם המילה ל״זקן״ היא אלד, וכנראה שיש קשר אטימולוגי בין זקנה לבין שלטון. כך שלדוגמה אביו של אלדוולף נקרא אתלוולד, שמשמעו או ״היער האציל״ או ״השליט האציל״. לפיכך גם ״אלפוולד״ משמעו לא בהכרח ״צבי היערות״ אלא דווקא ״שליט הצבי״. זו ההזדמנות לציין שם נוסף שמשתמש במוטיב הזה, ״אלפרד״ שלפי מה שהבנו גם משמעות שמו היא ״אלף״ או ״אל״ שמשמעו צבי או elk, ו״רד״ שמשמעו שליט או שופט (״קנצלר״).

סוברים שהסאגה האנגלו סקסית ״ביאוולף״ נכתבה בחצרו של אלפוולד או של אלפרד. ביאוולף משמעו מילולית ״זאב האל״ (bēow היה אל החקלאות). עם נורדי בביאוולף שישב בדרום שבדיה של היום נקרא הוולפינגים, וסוברים שהם קשורים איכשהוא לוופינגאס, ובשניהם יש את היסוד ״זאב״ בשמם.

״עמי הזאב״ הללו ראו בזאב את חיית הטוטם שלהם שתפקדה כמתווך או שליח בין עולם החיים לעולם התחתון של אבותיהם. רודוואלד, שכאמור המיר את דתם של האננגלים בני המקום לנצרות, המיר את הדת רק לחצי נצרות. המדיניות של הכנסיה היתה אם לא לנצר לגמרי, לפחות לקרב בצורה הדרגתית את הפגאנים לנצרות, או לתת לאגדות העממיות שלהם נופך נוצרי, ולתת לאינרציה לעשות את שלה. כך אנו רואים גם בביאוולף יסודות כביכול נוצריים.

הדיוקסיה בקנטרברי הוקמה מראש כדי לפקח על התפשטות הנצרות באנגליה, שכן מסורת היתה בידי הסקסונים גם ביבשת, חצי להתנצר או להתנצר רק למראית עין ולאחר מכן לנטוש את הנצרות. מסתבר שיש נוהג שבטי ברברי כזה לאמץ דת לצרכים פוליטיים אם זה נדרש, וכשזה לא נדרש לנטוש את הדת הזו. כך קרה גם בקרב השבטים הערביים בדור שלאחר מוחמד, כך גם מסתבר מתואר בתנ״ך, איך דור אחר דור חוזר הסיפור הזה שבני ישראל שבים לסורם ועובדים אלילים ולא את ה׳.

סיבה נוספת להקמת הדיוקסיה היא כמובן בשל המרחק הגאוגרפי מרומא, זו היתה תחנת ממסר של האמונה הרומאית ואחד מהביטויים הגדולים שלה כפי שמתואר אצל בדה ונרביליס שכתב את ״ההיסטוריה הכנסייתית של אנגליה״, היא המחלוקת סביב מועד חגיגות הפסחא. בשל העובדה שהקלטים נותרו חצי פגאניים, הם עדיין החזיקו בלוח השנה שלהם ולכן הפסחא יצא בתאריך אחר מזה של הדיוקסיה הרומית. בדה מתאר כיצד רק סינוד ויטבי במאה השביעית הסדיר את הבעיה.

המצאות קבר הספינה בסאטון הו בו נקבר המלך רודוואלד, ובו חפצי יוקרה רבים שמרפררים לפולחן האל אודין כשלצידו הזאבים גרי (חמדן) ופרקי (מורעב) ששמרו על גבולות ממלכתו לנצח מפני אויביו הענקים – רק מנציחים את הקשר הפגאני שלו שנותר, והעובדה שקברי ספינה כאלה ותיאורים נוספים שמזכירים את מה שנמצא בסאטון הו, מוזכרים גם בביאוולף, רק תומכים בטענות שהושמעו קודם בקשר לצורה שבה פולקלור הגרמאני נשתמר בקרב האנגלים.

מי שנחשב לצאצא האחרון של שושלת וופינגה היה המלך אדמונד, שירש את הכסא של ממלכת מזרח אנגליה בגיל ארבע עשרה בערך בשנת 855. הוא היה נוצרי אדוק שנחשב בזמנו ל"דגם של נסיכים טובים… אויבם של חנפנים ומלשינים… מי שהשלום והאושר של עמו היו כל דאגתו״. בשנת 865, ״כוח גדול של כופרים דנים״ בראשות איוואר חסר העצמות נחת באנגליה כדי להקים צבא קבע של כיבוש.

כשאדמונד נלכד, הוא סירב להיכנע אלא אם כן הדנים יאמצו את הנצרות ואת זה איוואר סירב לעשות. ב-20 בנובמבר, המלך נתפס, נקשר לעץ, הוכה ולבסוף הוצא להורג במטח חצים. גופתו נערפה. כשחזרו חסידיו וחיפשו את גופתו, הם גילו אותה ללא ראש. הם חיפשו ואז לפתע שמעו זאב גדול שכביכול קרא בשפה בלטינית, 'הנה, כאן, כאן!' (בלטינית hic hic hic). הם באו בעקבות הקול וגילו שהזאב שמר על ראשו של המלך. באורח פלא, כשגופו וראשו התאחדו מחדש, חיברו האנשים את שני החלקים של הגופה וגילו שהיא מתחברת בדיוק וכמעט ולא נראה שהגופה נערפה, אלא בסימן אדום קטן וזניח. שלם שוב, אדמונד נקבר במנזר בקבורת אדמונד הקדוש. עד היום יש פסל המתאר את ההתרחשות הזו, שמגולף ומוצב בכנסיית סנט מרי וסנט למברט בסטונהאם אספאל בסאפוק.

%

ההערצה לזאבים היתה באופן כללי מנת חלקן של אומות נוספות מלבד הגרמאנים, ניתן לומר שאצל כל האירופיים, או ההודו-אירופיים. גם לרומנים לדוגמה יש קשר עמוק ועתיק עם זאבים ו"אנשי זאב" שכדאי לקרוא עליו. הדאקים קראו לעצמם זאבים וראו באדם הזאב את המגן שלהם.

ביוון העתיקה, היה הר שנקרא ליקיון או ״הר הזאב״, שבמורדות נחגג טקס דתי בשם ליקאיה (ביוונית: Λυκαία). הטקס היה מיסטריה, טקס סודי, והשמועות סיפרו שהיו מקיימים שם טקס קניבליזם ועוברים טרנספורמציה לאנשי זאב. כל מה שמכיל רפרנס לטרנספורמציה, אפשר לחשוד בו לשימוש במשני תודעה. ואם הופכים לזאב, אז הופכים לדמות האל, אל הזאב. כביכול זאוס היה אל זאב, ליקאיוס, והוא היה הפטרון של הטקס הזה. פורפיריוס כתב שתיאופרסטוס תלמידו של אריסטו השווה את הקורבן "בליקאיה שבארקדיה" עם פולחן המולך הקרתגני/כנעני. מאוחר יותר היה שם גם פולחן לאפולו ליקאיוס שנחשב אל זאב. במיתולוגיה היוונית אמו של אפולו לבשה צורה של זאבה בכדי להתחמק מהרה, שקנאה בה (שתיהן היו בנות זוג של זאוס). בהמשך במיתולוגיה הרומית, הרומים נתנו למייסדי רומא את הכבוד להיות בניה של זאבה כנראה בהקשר הזה.

אגב קניבליזם. גם על היהודים (עלילת קורבן האדם) וגם על הנוצרים הקדומים העלילו שהם קניבלים, ונטענת הטענה לפחות לגבי הנוצרים כי הם טענו שהם אוכלים את אלוהיהם שהוא אדם (ישו). כיום אנו מבינים את זה כהטמעה של ״אלוהים״ כלומר התודעה העליונה, בגופם, כך שכשמדברים על קניבליזם מדברים מן הסתם על טקסי שינוי תודעה. כל אחד הופך לאלוהים שלו. בין אם זה אדם ובין אם זה זאב.

אפשר גם להזכיר בהערת אגב שה״אמבלם״ של בנימין הוא זאב, שנאמר ״בנימין זאב יטרף״. היהודים נהגו לכנות את עצמם ״וולף״ או ״בנימין זאב״, אבל לא בקטע דתי אלא כנראה יותר בקטע של לקרוא לבניהם בשמות ״אוניברסליים״ כמו הגויים סביבם שכאמור קראו לילדים שלהם בשמות שכללו אזכורי זאב כמו אדולף, אינגו (Ingo), בוריס, אווה (Uwe), רלף (Ralf), רנדולף (Randel) ובתרבויות גרמאניות אחרות גם רולו (נורמנים) ואלאריך (גותים). בקיצור, עומד ביסודם של המוני שמות.