Culture Agent

בפרשות ״תזריע״ ו״מצורע״ עוסקים בשלל מחלות עור, ונראה שדרמטולוגיה היתה נושא שהעסיק את הכהנים, רפואי האליל של אז. הדבר לא אפיין רק את הדת היהודית, מסתמן שכל התרבויות הקדומות היו אובססיביות למחלות עור ובעיקר לגרד. במצרים העתיקה נהגו לראות במחלות התערבות אלוהית ובכדי להיות מבורכים הנהיגו כללי היגיינה מקודשים. לכן הם גם מלו את עצמם, כדי למנוע מצב של גרד ואדמומיות בעקבות דלקת בעטרת הפין (בלניטיס). לכן הם גילחו את הגוף והקרקפת בסכיני גילוח מנחושת, כדי למנוע מצב שבו הכינים נטפלות לגופם וגורמות להם לגירוד. ביוון העתיקה חולים היו מתכנסים במקדש אסקלפיוס שהיה סוג של בית חולים, אסקלפיון, ומקיימים בו טקס אינקובציה, שהוא בעצם לינה פולחנית במקום שלאחריה היו מקריבים קרבן. שני אלה הם לכאורה המקבילות הפגאניות לטקס הטהרה של המצורע המוזכר בספר ויקרא.

בדרך כלל הם היו מביאים קורבנות בעלי צורה או דמות המחלה המטרידה אותם, או לחלופין האיבר הכואב או המגרד. המנהג הזה של מנחה בדמות האיבר נותרה עד היום במנהגי הכנסיה היוונית אורתודוכסית, מסתבר. טוענים שזו גם הסיבה שהפלישתים הביאו ״טחורי זהב״ כמנחת כפרה לאלוהי ישראל לאחר שהכה אותם כפי שכתוב בשמואל א׳ פרק ה׳, בטחורים. וכאן ראוי להסביר מהם טחורים.

ובכן, מקבילות הן מהרפואה המצרית העתיקה והן מהרפואה היוונית-רומית מספרות על מה שנקרא גרד פי הטבעת (pruritus ani). גרד יכול לבוא משלל סיבות, ולא רק בגלל שלפעמים אנשים לא שומרים על היגיינה מספיקה. זה יכול להיות פסוריאזיס, סכרת, פטריות, ואולי אף רגישות או אלרגיה לחומרים שונים מן הצומח. דוגמה עדכנית היא קפאין, שכמובן לא היה זמין לקדמונינו. זהו, בקיצור נמרץ, כנראה, מה שנקרא טחורים.

במצרים היו רופאים שהתמחו במיוחד בתחום הזה. ולא עוד אלא שלפרעה עצמו היה רופא אישי שייעץ לו כיצד להתמודד עם תופעה זו. הפרוקטו-דרמטולוג האישי שלו נקרא ״רועה פי הטבעת המלכותית״. תערובת של קמח, בצל, צמח בשם ״זנב עכבר״ מעורבב עם דבש ומים, הייתה אמורה להיות מסוננת ונלקחת למשך ארבעה ימים כדי ״לקרר את פי הטבעת״, כך על פי פפירוס אברס. דבש באופן כללי היה תרופת פלא כמעט לכל דבר, וגם מן הסתם לגרד. גם לכוורן האישי של פרעה היה מעמד גבוה בחצר המלך. בקיצור, טחורים נחשב מחלה מצרית ואכן אנו רואים בספר דברים את הקללה לעם ישראל, מה יקרה אילו לא ישמרו את ברית ה׳, ״יככה ה׳ בשחין מצרים ובטחורים״. בויקרא י״ג אנו רואים ששחין הוא אחד מהסממנים של הצרעת, ״נגע צרעת הוא, בשחין פרחה״. ואולי אף המילה ״מצורע״ היא מין נוטריקון חמוד שמלחים בין המילים ״מצרים״ ו-״רע״ (או מה שנקרא בתנ״ך ״שחין רע״. כמו בספר איוב או בדברים כ״ח).

אנו מכירים את מחלת הפסוריאזיס, אך חשוב לציין שכשהיפוקרטס דיבר על פסוריאזיס הוא דיבר על גרד באופן כללי, כלומר, זוהי ה״פסורה״. הדבר הכי חשוב לציין הוא שכשדיברו על גרד לא הזכירו את מה שאנו מכנים כיום צרעת, לפרוזיס. ״לפרה״ נחשב כנגע בעל קשקשים, אבל הוא נחשב קל לריפוי ועשוי היה להיות סתם אקזמה. לסוג הזה של מה שנקרא כנראה בתנ״ך ״צרעת״, מן הסתם קוראים צרעת ״לבנה כשלג״, צבעם של הקשקשים.

קית׳ לידל במאמרו ״Skin disease in antiquity״ מתייחס גם בקצרה לאנמנזה של הגרד של פי הטבעת ברומא העתיקה, ומגיע למסקנה שאנשים נדבקו בו בעיקר משום שהיו מתרחצים בבתי רחצה ציבוריים בה היו ספוגים לשימוש חוזר. הספוגים נשטפו במים הזורמים במרזב שלפני האסלה לפני שהוחזרו לקערה המשותפת במרכז חדר השירותים. הלחות הרבה בבתי המרחץ היו מצע פורה להתפתחות זיהומים שונים וכמובן פטריות שמאוד אוהבות את התנאים הללו (לחות וחום). קורנליוס קלסוס (25 לפנה"ס–50 לספירה) המליץ ​​על טיפול בגרד פי הטבעת על ידי מריחת ביצי יונים קשות חמות. באופן כללי הרומאים התמחו בטיפולים דרמטולוגיים וקוסמטיים, כפועל יוצא של נסיונם להמנע מאותו הגרד.