Culture Agent

שנות התשעים היו שירת הברבור של אוסף הלהיטים. הפורמט המצליח, שהמציא מחדש את מוסיקת הפופ בשני העשורים שקדמו לו, כבר לא היה מוצדק. כשאנשים צורכים את השירים שלהם בנפרד ובכוחות עצמם (ובחינם), אין הצדקה לאלבומי אמן וקל וחומר שלא לאוספי להיטים שבהם בכלל אין מסגרת. גרוע מזה – למוסיקה פיזית אין הצדקה, אז בשביל מה להמשיך ולהריץ סדרות הלאה, ועוד להרחיב אותן אל טריטוריות חדשות? התשובה המיידית היא: מסתבר שזה עובד, בניגוד לכל הציפיות, ועושה בקלות אלבומי זהב – ועם הצלחה לא מתווכחים. התשובה האחרת היא, כנראה שגם ההסבר להצלחה: בעידן שיתוף הקבצים, אוסף הלהיטים מקבל לראשונה בתולדותיו את המשמעות האמיתית שלשמה נוצר: תו תקן. שיר שנכלל באוסף הוא להיט ודאי, שיר שלא נכלל – כנראה שיישכח. אוסף טוב ומצליח הוא אוסף מדויק ואמין, אוסף פחות טוב הוא חלטורה, ולא חסרות דוגמאות. סדרת אוספים כמו Now מצליחה כיום לעשות זהב מכל אוסף שכולל את השירים הפופולריים ביותר בתוכנות השיתוף דווקא בגלל המוניטין שלה, היכולת לקבוע את הקלאסיקות של המחר. קחו את הטרקליסט של האוספים האלה, תוכלו להיות בטוחים, או להניח בסבירות גבוהה מאוד, שאף אחד מהשירים בהם לא יישכח, ואחוז גבוה מאוד מתוכם אכן יוגדר כקלאסיקה. למה? כי העורכים של Now החליטו. ואיזו סמכות יש להם? טוב שאתם לא יודעים מה הולך במרתפים האפלים של חברות התקליטים. או: ברוכים הבאים לעולם התככים והפוליטיקה של תעשיית המוסיקה.

:: . ::

אז איך לעזאזל הופכים שיר לקלאסיקה? האם יושבים ומלחינים את השיר המושלם? שירים רבים כל כך ומדהימים לא ראו אור, ואלה שכן – שקעו, נותרו עלומים, מנת חלקם של יודעי דבר. של אנשים אנינים עם אוזן טובה, ששפר עליהם מזלם וגילו את מה שסביר שאם לא היו באמת סקרנים לא היו זוכים להכיר. כי ככה זה, שיר שלא קיבל את תו התקן של הממסד המוסיקלי, הוא פחות או יותר לא קיים. ומהו אותו תו תקן? יש הרבה קריטריונים, בשלב זה בואו נניח שמקום במצעד הפזמונים. אם ב-100 הגדולים, 75 או 40, זה לא ממש משנה. העיקר שכתבו עליך במיוזיק וויק. כנראה שהסף שבו מתחילים להתייחס אליך הוא באמת 75 הגדולים, וזה שמסמן אותך ככוכב אמיתי הוא ה-40. אבל אם לא עשית טופ 20 אין לך בכלל מה לחשוב על הנצחה באוסף של התעשיה, ובעצם: גם אם עשית טופ 20 ואין לך את הקשרים והכח. תשכח מזה. נחשים יש בכל מקום, כאלה שישימו לך רגליים בשביל שתשאר בחוץ, בשביל שהם ייכנסו על חשבונך למרות שלא עמדו בכל הקריטריונים. בסופו של דבר, כשמישהו ינסה להזכר בעוד 10 שנים מה היה להיט היום, השם שלו כן יופיע והשם שלך לא. אותך ישכחו, אותו יזכרו למרות שמי באמת מתעניין במקום המדויק שאליו הגיע במצעד. וגם מי שכן, הוא תמיד יכול לפטור את עצמו בהנחה שאם בתעשיה חשבו שהשיר הזה אכן ראוי להופיע באוסף – כנראה שהוא באמת קלאסיקה.

:: . ::

אוסף Now ממוצע כולל שני דיסקים, עם 42 שירים. הוא מופיע בכל ארבעה חודשים, כשבמשך הזמן הזה מתחלפים בעשרים הגדולים, נזרוק מספר: 70 שירים. בסוף שנות התשעים זה היה הרבה יותר, מצעד ממוצע היה חמש כניסות לעשרת הגדולים, והמקום הראשון היה מאויש בכל שבוע בשיר אחר. כיום זה יותר אמין, קצת כמו פעם, שיר בכל חודש במקום הראשון. וזה שמתחתיו גם הוא בטופ 10 בערך שלושה חודשים. רוב השירים שבחמשת הגדולים אכן ראויים להופיע באוסף, אבל גם אם כן – איפה? באיזה דיסק? למה בעצם? ; דם רב נשפך ואנחנו לא יודעים. דם רב כדי ששיר א' יופיע על חשבון שיר ב', או לפניו, כשיר מס' 3 ולא כשיר מס' 13. הייצוג באוסף הוא רק המשוכה הראשונה, המירוץ עוד ארוך. זו רק ההתחלה. הרבה דמעות ירדו, הרבה אגרופים הונפו, ברור גם שהרבה נערות ליווי נשלחו בכדי לרצות את מי שמחליט באמת שארבעת השירים הראשונים באוסף Now ייחשבו הרבה יותר מארבעת האחרונים. שיר שכבש את פסגת המצעד, עשוי להיות קבור באמצע בגלל תאקל עם עורך הסדרה. כספים רבים יתגלגלו במחילות, בכדי ששיר אחר שהגיע רק אל המקום השלישי יקדים אותו ויתמקם טוב יותר בתחילת האוסף. ככה זה, תככים.

:: . ::

ולפעמים, רק לפעמים, שירים חשובים באמת נעדרים מהאוסף, ולא בגלל שהעורכים לא רצו אותם. הם מאוד רצו, אבל מישהו בחברה שהיתה אמורה לנדב את השיר, סירב. כנראה הוא יודע מה הוא רוצה. אלבום חדש אמור לצאת, ואנשים יקנו את האוסף בשביל הלהיט ממנו ולא את האלבום. כאלה דברים, וגם במחיר של יוקרה אפשרית. היוקרה לא חשובה כמו המזומנים, עם יוקרה אי אפשר ללכת לקנות במכולת. אפשר אולי לקבל הגשת פרס בטקס פרסי המוסיקה של ה-MTV. ומה אז? הקנאות הזאת של חברות התקליטים לחומרים שלהן היא סיבה מספקת בכדי לוותר על ייצוג שכזה. לא נורא, אוספים עונתיים תמיד יהיו. בין אם זה Now של כרישי התעשיה, ובין אם זה אוסף אחר שיחכה בסבלנות להזדמנות מאוחרת, לא בעת השקת האלבום. יכול להיות שהוא יהיה מאותה החברה (אם היא לא עושה ריגשי), ויכול להיות שזה יהיה ממתחרה שלה. ריגשי אכן משחק תפקיד בעולם הזה, וגם מסחרה – אתה תיתן לי שיר לפני שיצא אצלך, אני אתן לך ייצוג לשיר נוסף שלך שלא היה אמור להכלל. אתה תתן לי ראשונות, אני אתן לך מקום טוב באוסף. והיה אם לא תתן לי את השיר, הפנקס רושם ועד שתרצה אותי בצורה שהיא, אני זוכר ונוטר טינה. שכח ממני, אני עדיין חזק ממך, ולי יש להציע לך יותר ממה שלך לי.

:: . ::

ויש גם לחצים מהצד השני. למה להם נתת ולי לא? למה להם נתת, ומה תרצה שאתן לך בכדי שלא תפרגן להם? ומה תעשה לי אם אאיים עליך בסנקציות, אתה חושב שרק אתה יכול לעשות דאווינים? אסור לך לשכוח שכמו שלך – יוניברסל ו-EMI, יש את הכח שנקרא Now, לי יש כח אחר. לי יש אמנים גדולים אחרים שאסרב לתת לך, לי יש אולפן סרטים ומחלקת מולטימדיה, אני חלק מקונצרן תקשורת, אני סתם מישהו חשוב עם הרבה חברים. אני מסוגל לסובב אותך כמו שאתה מסוגל לסובב אותי, אני לא קטן כמו שנראה לך. אני אולי כן קטן אבל יפה ועשיר. וזה ישתלם לך, ואתה הכי גדול, ואנא – כדאי לך. תעשה לי ותעשה לי. שמור לי ואשמור לך. אתם מכירים את היחצ"נים המתחנפים? תעשיית המוסיקה היא המקום האולטימטיבי למניפולציות – רגשיות ועסקיות.

:: . ::

אז למה לא להיות נחמד לכולם? א. כי אי אפשר ; ב. כי יש סטנדרטים, ואם לא עמדת בהם, כמה שתהיה יפה ועשיר, זה לא יעזור. יש תקנון, יש כללי משחק. צריך לציית להם, כי אם לא – אתה מורחק. כללי משחק זו מילה יפה. לרוב אף אחד לא הגדיר אותם ולכן גם אף אחד לא אמור לדעת מה הם בדיוק. זהו תחום אפור לגמרי, אתה יכול להיות בר-מזל ולעקוף אותם. אתה יכול להיות יקה ולא יעזור כמה שמילאת אחריהם, תשאר דפוק. ועדיין, למרות שלא הכל ברור, משהו אחד כן ברור – צריך להשקיע, לפחות במעטפת. להראות שהשקעת. ובמקרה הזה להוציא – הרבה או מעט כסף, זה לא משנה. לשווק ולמתג, לשפר את התדמית ולהפוך את עצמך לילד טוב. ילדים רעים זה לא בבית ספרנו. מדובר בהחלט במערך יחסי ציבור אגרסיבי, אם היית עדין מדי ולא הפגנת נוכחות, כנראה שאתה לא באמת נוכח ואין סיבה שנתייחס אליך. הנוכחות אמורה להיות רב-גונית, שיר מצליח חייב לעשות את זה במגוון פלטפורמות – לא רק רדיו, אלא גם טלוויזיה ומכירות אלבומים, היום זה גם רינגטונים, פרסומות, מרצ'נדייז. מה אתה שווה אם מכירים אותך אבל אתה לא מכניס כסף? ומה אתה שווה אם מכירים אותך, אבל הדימוי שלך הוא שלילי. אל תשכח שאם אנחנו נותנים לך יד, אנחנו הופכים להיות מזוהים איתך. יש לנו כבוד, מוניטין זה עדיין משחק של כבוד – יותר מכסף.

:: . ::

איזה באסה לגלות שאוספי מוסיקה בכלל לא מכילים מוסיקה. ביניהם לבין עריכה מוסיקלית יש קשר קלוש, הכל זה ביזנס. התעשיה קובעת מה נאהב, מה נאכל ומה נדקלם. ובעצם מי שקובע את זה, הוא בעל ההון שידע להכניס את הירוקים שלו לידיים הנכונות. בעל המאה הוא בעל הדעה, ואיזו דעה רקובה יש לו. באסה. אז מסתבר שזה לא מדויק, עריכה מוסיקלית עדיין משחקת תפקיד מרכזי – גם ברדיו, גם באוספים העונתיים, כמובן שגם במועדונים. אתם באמת חושבים שתקליטן ינגן רק את המוסיקה של האנשים שירצה לקדם? הרי ברוב המקרים, הוא חייב לקבל את הפידבק של הקהל שלו, שיצביע ברגליים אם הסט לא היה מושלם, וקוהרנטי. רציף והרמוני. והשיר לא היה מתאים לגמרי בעריכה המוסיקלית, והוא דפק את הסט. או את האוסף. יש בהחלט חשיבות לכמה "טוב" נכנס השיר, ולאיפה באוסף. במפתיע. שיר שלא ראוי, במקרה הטוב נדחק, במקרה הקיצוני יוצא החוצה. וכמה כסף שתתנו, אולי בעצם אתם לא באמת שווים. איפה מרילין מנסון באוספי Now? הוא פשוט לא מתאים. לפעמים לפחות, כי לפעמים כן.

:: . ::

שנות השמונים היו מצחיקות. ובטח שמה שהיה לפניהן. האסתטיקה היתה נלעגת, והרבה יותר מהלבוש – היה זה הצליל. מגוחך, באיכות נוראית. צחוק מהעבודה לשלוח שיר שכזה לרדיו. אתם באמת מצפים שישמיעו את זה כשזה קופץ, כשאתם מקליטים את זה בציוד גרוע, כשאנחנו אמורים להשמיע בסמוך שירים שנשמעים באמת הרבה יותר טוב. וטיב במקרה הזה לא נמדד ברמת המלודיה, אלא פשוט בסאונד. כיום זה זניח, כי הכל כבר דיגיטלי ואנשים מודעים לזה. אבל מסתבר שתמיד יש מקום להפתעות. יקומו האמן והבמאי שלא קיבלו פעם טלפון מערוץ 24 שטוען שהקליפ חייב לחזור לעריכה כדי להוריד "דרופים" ולנקות את התמונה. האיכות חשובה, וכשמדובר באוסף יוקרתי היא חשובה אפילו הרבה יותר. ובעצם לא רק איכות הסאונד אלא גם המלל והתוכן. אם המילים קצת גסות ואין לך גרסה "נקיה" ומוסרית, שכח מזה. נקי זה במקרה הזה בלי שום אזכור של מין, סמים, נשק וכו'. רבאק, חצי מהשירים עוסקים בנושאים האלה.

:: . ::

אם כל זה קורה למה אנחנו לא יודעים על זה? א. אתם כן יודעים על זה, וגם בארץ זה קורה ; ב. יכול להיות שבארץ זה קורה בקטן יותר ולכן זה שקט, כי עדיין בארץ התעשיה מזערית, בארץ יש שלושה יחצ"נים חשובים והשאר הם קטנים וחסרי כח. בארץ יש גם תקשורת חלשה מאוד, ולמעט גוף אחד כנראה שבאמת שולט, אף אחד לא באמת יכול לעשות שרירים על השני ; ג. גם מי שיכול, מה כבר יקרה? ; ד. כרישי התעשיה כל כך עסוקים בלהכניס אצבע לתחת של עצמם שהם לא לגמרי ששים לעשות סינדיקציה עסקית בכדי לכבוש את השוק, כמו שעושים בחו"ל. Now הוא יוקרתי וחזק כל כך, דווקא בגלל הדבר הזה. הוא כולל את השירים הכי חזקים, גם מפני שליוניברסל ול-EMI יש את חצי מהשירים השווים, וגם מפני שהן יודעות לעשות ביזנס עם החברות העצמאיות בכדי לנכס לעצמן את שאר השירים השווים שלא יצאו אצלן. אבל נו באמת, בארץ יש אינדי?! אין סיבה לעשות סינדיקציה, וגם אם יש – אתם הרי לא שווים את זה. יש לנו בהד-ארצי מספיק שירים בשביל למלא אוסף של "רק בישראל" (ולהוציא אותו פעם בשנה בלבד!), בשביל מה צריך את הזבל של NMC? ובעצם בארץ אין תרבות מוסיקה בכל מקרה, אז גם אם יהיו סינדיקציות, הרי אף אחד לא יתן פידבק. ישראל היא אחת מהמדינות הפיראטיות ביותר. אנשים יפרצו, יגנבו, יהנו על חשבון אחרים. ישראלים הם עם חרא.

ואולי זה נכון, ישראלים הם עם חרא, אבל זה רק בגלל שאנחנו הזנחנו אותם. ובכוחנו להשיב את העטרה ליושנה, ובכוחנו לחנך את האנשים, רק אם נרצה. רק אם נזריק להם את זה לוריד, רק אם נתנהל נכון, רק אם נעשה את זה למען המוסיקה. כן, גם למען הכסף אבל עדיין – למעננו, למען החדרת ערכים של פופ. אם אנשים יהיו חדורים באלה, הם יצרכו את המוצרים שלנו מאליהם, הם ירדפו אחרינו, לא תהיה לנו סיבה להתבכיין על כמה הם רעים ונוראיים, פרזיטים אוכלי חינם. אנחנו הרי שולטים בהם, ואנחנו לא יודעים שכאלה אנחנו. אולי אנחנו יודעים אבל אנחנו מתעצלים. אולי אנחנו יודעים אבל גם את זה שאנחנו טפשים. יקום מי שיגיד שאנחנו חכמים כשבחו"ל עושים את זה בקלות, גם כשנראה שהכל מת, ובארץ גם כשהכל היה חי לא הצלחנו אפילו להגיע לקצת. הכל, כאמור, עניין של תרבות. להגיד שהתרבות שלנו קלוקלת מבלי לנסות לעשות איתה משהו, זו לא חכמה. התרבות קלוקלת כי אנחנו החרבנו אותה, כי משהו בנו קלוקל. רק כך נצליח, להישיר מבט ולהגיד: אנחנו אוהבים את הפופ.