Culture Agent

לבקשת הקהל, וגם כי זה באמת מעניין אותי. ואני מניח שאת כולנו – הקשר בין הגנוסיס הקדום לבין הניו אייג', ובין שניהם לתרבויות הפופ והמועדונים. אני כותב רומן היסטורי ארץ-ישראלי שמעגן לתוכו את כל אלה, ויעובד לאחר מכן לסרט קולנוע הוליוודי. לאחר הצלחתו אהיה מיליונר, וכך אוכל להקדיש את כל מרצי בחיי ההנאה והמותרות, לאהוב את החיים ואת הזולת. הרומן יעסוק באחד מהסיפורים ההזויים והאקזוטיים ביותר בהיסטוריה היהודית, אבל אעביר אותו מאתיים וחמישים שנה קדימה – אל ימינו אנו. למה? א. כי הוא רלוונטי מתמיד, גם את זה אציין ; ב. כי הוא היה תמיד רלוונטי, וכמובן שאת זה אציין. הייתי אומר שהוא היה רלוונטי גם בסוף ימי הבית השני, כתות מדבר יהודה – האיסיים והנוצרים ; ג. כי יש בו את כל הרכיבים והמוטיבים הסיפוריים שיכולים להפוך אותו ללהיט. אם "הפסיון של ישו" ו-"צופן דה וינצ'י" יכולים, גם סוכן תרבות יכול. הגיבור הראשי הוא בוגר סיירת מטכ"ל, מוסיקאי מחונן – שנסע למזרח, חווה בגואה הארה, והקים בעמקים קהילה רוחנית, שחיה בשלווה ובהרמוניה עד שהאח הגדול החליט שהיא חותרת תחתיו והחליט לדכא אותה.

:: . ::

הכירו את ג'קו (יעקב) פרנק, פעם טראנסאווי מוכר, היום גורו של כת ניו אייג' עכשווית, שהממסד מתנגד אליה. הוא מתנגד תמיד, לכל מי שחותר אל אמת סמויה כלשהיא. הוא מוקיע כל גילוי מיסטי שמציג את מהות החיים באור אחר – זהו כלל לא אור, הרי. זהו חושך צלמוות, זהו רעל ושטיפת מח. זו הונאה רוחנית, שמשבשת את דעתו של האדם הנורמטיבי, הקונפורמיסטי, המיושב בדעתו. כן, אתם מכירים את כל מה שאומרים על הניו אייג', הכת הפרנקיסטית לא יוצאת דופן בשלב זה, של אחרי הסערה. אבל כמובן, כמו בכל סיפור, יש טוב. במקרה הזה, התחלה טובה (אולי גם סוף, נראה אחר כך).

:: . ::

הכת של פרנק היא ניהיליסטית, ומטיפה לפריצת כל גדרות החברה, והנורמות הקיימות. זו כת שלא מאמינה במגדר ובמעמד, על כל הנגזר מכך, ודוגלת באהבה חופשית. אמנם האהבה הזאת מתבטאת לעיתים במין, אך זהו עניין שולי. הכת דוגלת באהבת האדם באשר הוא אדם. זוהי אהבה אפלטונית, התשוקה הזו לפעמים לא מבדילה בין אדם לאדם, בין זכר לנקבה, בין אב לבת ובין איש לאשת חברו. אנשי הכת נוהגים להתנזר במשך תקופות מסוימות ממין, ולקיים את ה"טקסים" שלהם רק בפעמים קבועות ומזומנות, לילות ירח מלא. מה בטקסים הללו? אף אחד לא יודע, למרות שסביר שהשמועות נכונות – חילופי זוגות. מישהו סיפר שלפרנק יש הרמון של מאהבות, ואחת מהן היא לא אחרת מבתו בת ה-18 – אווה. אחת מהבנות היפות בארץ (באמת!), נערת יופי-עשרה בעברה, טרם הצטרפה לכתו של אביה. הסיפור הכי רותח שמסתובב הוא טקס הריקוד המקודש, "שבעת הדרכים", שמקיימת הכת לכאורה – טקס סגידה לגוף הנשי העירום, שבמסגרתו החוגגים מנשקים אותה, כאילו היתה האבן השחורה במכה.

:: . ::

ואכן, הסיפורים הללו מסעירים ומעוררים גלים. אי אפשר שלא. אנשים הרי אוהבים סיפורים פנטסטיים, ומה יותר פנטסטי מאורגיות המוניות, אהבה ואור? מדי פעם מופיעים בעיתונות פרסומים על אורח חייהם המוזר והמעניין של חברי הכת – התקשורת מוקסמת ממנה ומתייחסת אליה בצורה אקזוטית ורומנטית. אבל זה רק השקט שלפני הסערה, שפורצת לאחר גילויים נוספים על אופי הכת והתנהלותה. הפרשה מתפוצצת לאחר שאישה מבנות הכת יוצאת אל התקשורת ומאשימה את פרנק בניצול מיני ורגשי. היא מספרת על התהוללות מינית, הפקרות, ושאר פריצות גבולות מיניים שמתקיימות בתוך הכת, והאוזן לא יכולה לסבול – אונס, גילוי עריות, התעללות. ראיות מצטברות בזו אחר זו, וסרטון שמתפרסם באחת מתוכניות התחקיר הפופולריות בערוץ 2, משכנע את המשטרה לפשוט על אחוזתו של פרנק. כתב האישום מתגבש לאיטו, בעוד התקשורת חוגגת ומשלהבת את הקהל – שכמובן שלא שקט, וכי איך אפשר לשקוט על עוולות לא נורמטיביות שכאלה? מדינת ישראל מאשימה את יעקב פרנק בשורה של האשמות חמורות: אינוס, מעשים מגונים, שידול לקיום גילוי עריות, חטיפה ומנגד גם הפצה של סמים, אחזקה שלהם, הדחה ושידול לצריכתם.

התקשורת, כאמור, מגלה התעניינות רבה בפרשה ולא רק בשל היותה אזוטריה ופנטזיה, שמעוררת את המאוויים המודחקים ביותר של הציבור. התקשורת בעיקר חוקרת את הפרשה מהיבטים אתיים ומשפטיים, מדובר כאן בפריצת נורמות חברתיות – הפרשיה מעסיקה אנשי דת ומדע, פילוסופים, סוציולוגים, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, פוליטיקאים ושופטים. "כסדום היינו, לעמורה דמינו", זועקות הכותרות – הפובליציסטים השמרנים מתחלחלים, והליברליים לעומתם מצדיקים את ההסכמה המלאה שהיתה בהצטרפות לכת. כל השותפים בכת מצדיקים את פרנק, והוא עצמו מכחיש את כל המיוחס לו. הוא טוען כי לא היתה כפיה, שמנוגדת לערכי הכת, למרות שהוא מצדיק באופן עקרוני את המעשים שמיוחסים לו, אף כי אין בהם כל עבירה. "מדובר בחיבור אחר", הוא טוען, "המנותק מכל תשוקה מינית". הוא שומר על קור רוח, ומדבר אל התקשורת ברהיטות ועומק. הוא משדר כריזמה וקסם, מה שמבלבל יותר את התקשורת והקהל שמתייחס אליו באמביוולנטיות – מצד אחד גועל, ומצד שני הערכה. הגועל נוטה לגבור, בשל פריצת הנורמות הטוטאלית שהוא דוגל בה, שאינה נתפסת על ידי השכל הישר. אך פרנק הוא כוכב תקשורת, סוג של חנן גולדבלט קטן, אבל הרבה יותר סימפטי ואינטליגנטי, גם הרבה יותר סקסי וצעיר, התקשורת אוהבת אותם כאלה.

:: . ::

הסיפור מתחלק כעת לשני תרחישים – האחד מבוסס על המקרה האמיתי של יעקב פרנק מהמאה ה-18, והשני מבוסס על מקרים מהעת המודרנית. האחד מבוסס על התמודדות החברה המסורתית והפונדמנטליסטית עם פריצת גדרות ושבירת כלים, והשני מבוסס על התמודדות החברה הפתוחה והפלורליסטית. שני התרחישים מציגים את גזר הדין שניתן לאחר משפט מתוקשר וממושך.

• התרחיש הפסימי: פרנק מואשם בסעיפים המיוחסים לו ונידון למאסר. החסידים זועמים על ציד המכשפות שהתנהל נגד הגורו שלהם, הם מייחלים לשחרורו ומפתחים תיאוריות קונספירציה שונות באשר למאסרו. הם מקצינים את דעותיהם, ומפתחים איבה כלפי הממסד – איבה פנאטית ופרנואידית. הם מתנכלים לנציגי הממסד בדרכים שונות, ונאלצים בעקבות זאת לחיות במסתור. בתוך כך, תנאי מאסרו של פרנק נעשים קלים בהדרגה, עד לשחרורו המוקדם מהצפוי, בשל התנהגות טובה. לאחר מכן הוא משיב את חצרו לכנה, הפעם הרחק מעיני המצלמות. המצלמות גם ככה לא ששות להתקרב אליו, ומעמדו התקשורתי יורד בצורה ניכרת – הוא נתקל ביחס של ניכור ובוז. האידאולוגיה שלו עוברת במקביל הקצנה, את חלק מהעקרונות בהם האמין הוא זונח, ובחלק אחר הוא אוחז באדיקות יתירה הרבה מאשר זו שהיתה טרם תקופת מאסרו. שינוי זה מכשיר את הקרקע להמרת דתו – וחסידיו בעקבותיו. המרה זו גורמת למשבר עמוק בכת, לסכסוך משפחות, לקרעים אכזריים, לאיבה ובסופו של דבר גם לתוצאות טרגיות. את מותו מוצא פרנק בדרך מסתורית, ובנסיבות שלא פוענחו. האמת, גם אף אחד לא רוצה לפענח אותן. החסידים טוענים שמדובר בחיסול, המשטרה טוענת שמדובר בהתאבדות. את מקומו בהנהגת הכת, תופסת בתו. אך הכת – פנאטית ומפוצלת מתמיד, לא מצליחה לשרוד הרבה מעבר לכך. ככל שהימים עוברים, משאבי הכת מחוסלים ומתמעטים, הבת הולכת מדחי אל דחי ומתגלגלת לרחוב. את מותה היא מוצאת כהומלסית, בחוסר כל. עלובת החיים – מסוממת ומופקרת. שילוב קטלני של זונה ונרקומנית, ולמען האמת התגשמות מצמררת של הכינויים שהודבקו לה מימים ימימה.

• התרחיש האופטימי: מחוסר ראיות, ומאי יכולת בית המשפט להפליל את פרנק, הוא מזוכה מכל אישום. אחרי ככלות הכל, כפיה לא היתה שם, גם אמינות לא היתה שם לגמרי. עורכי הדין של פרנק פיצחו טענה לטענה, הזימו את העדויות המפלילות, והוכיחו מעבר לכל ספק – גם אם הוא לא היה מכחיש מכל וכל את ההאשמות, אין בהן מאומה. ועל כן, אין גם סיבה להפללתו. הדמוקרטיה מקבלת מכה בפניה, פרנק נכנס אל האיזורים הלא מוגדרים שבה ובחוקיה ועשה בוקה ומבולקה. הוא הוכיח כי באין כללים, אין מוסר וצדק. הוא הוכיח כי עולם מתוקן הוא עולם הפוך, שבו מתירנות ופריצות לגיטימיות מאי פעם. נאמר אחרת: הוא הוכיח כי החברה הליברלית סובלנית כלפי תופעות חריגות, כל עוד הן אינן מזיקות לזולת, וכאן לא היה נזק. הוא הוכיח כי חירות האדם לבצע בטריטוריה הפרטית שלו כרצונו היא מעל לכל, ואת זכות זו הוא לקח לידיו. הליברלים הרימו ראש – הדת והממסד נדחפו אל ביתם אבלים וחפויי ראש. משפטו של פרנק היה תקדים משפטי לכל דבר, ומופת לדמוקרטיה. פרנק יכול כעת להמשיך ולהפיץ את תורת האהבה שלו ברבים, הפעם עם הכשר ממסדי.

:: . ::

הסיפור משתמש בארכיטיפים נוצריים כמו הקדוש המעונה והצדיק, שמעוררים רגשות הזדהות עם האנטי-גיבור. שני התרחישים מציגים את שתי קצוות החברה – הסובלנית והקנאית. חברה קנאית ותיאוקרטית, שרודפת את כל מי שמציג "אמת אחרת", בשם הנורמות המחמירות שלה, שפגיעה בהן היא פגיעה ביסודות הבניין ואמות הצדק. ומולה חברה ליברלית ופתוחה, שנותנת ביטוי לכל עמדה, גם הניהיליסטית והאנרכיסטית ביותר, בעיקר אם היא יונית ורודפת שלום ואחווה.

הסיפור שואב מוטיבים מכמה מקרים אקטואליים. קיים דמיון בקווי העלילה בינו לבין מקריהם של מרדכי גפני, שי טובלי, עוזי משולם, משה קרוי ואפילו מייקל ג'קסון. אני מניח שהמקרה של ג'קסון, מתאים יותר לתרחיש השני, וזה של עוזי משולם לתרחיש הראשון. האחרים עדיין לא הגיעו למאסר ובטח שלא למוות (גם משולם, ברוך השם לא), אך גם במקרים שלהם היו טענות על קשר מיני לא ראוי, לאור התגלות כלשהיא שנושאת אופי מיסטי (קבלה או דתות המזרח). וגם אם לא קשר מיני, היו שם האשמות אחרות שגרמו לממסד להתנער ולהוקיע אותם. ראוי לציין: גפני עצמו, ביחד עם אוהד האזרחי שכתב איתו את הספר "מי מפחד מלילית", רואה בפרנק ההיסטורי כמודל – ומחזיק בעמדה מקורית בנושאי מגדר, מיניות ואמונה. עוזי משולם למד קבלה, קרוי היה גנוסטיקן (וסיינטולוג והרבה דברים), טובלי הוא בודהיסט. יש קשר בין מיסטיקה ופריצת גבולות, שהממסד השמרן לא לגמרי שלם איתה.

ומי הוא מייקל ג'קסון? ג'קסון הוא כנראה אוטופיסט, שדובר את בשורת הפופ ההומניסטית (להאזנה: "Man In The Mirror"). אני לא אומר שהניו אייג' והשבתאות החדשה מקבילות לנצרות הקדומה (למרות שגם בעניין הזה אני לא הראשון לראות דמיון), בטח שאני לא אומר שמייקל ג'קסון כמייצג הפופ הוא ישו הנוצרי (ושוב: היו מי שהשוו ביניהם לפני, גם בציניות), וקל וחומר שלא מרדכי גפני ועוזי משולם. אבל – בהחלט הייתי שמח אם היו סובלנים יותר כלפיהם, ולו בשל האמונה בטבע האדם. האנשים האלה הם לא התגלמות הרוע, שכן האדם הוא טוב מטבעו. גם אם נדמה שכוונותיו זדוניות, הוא עושה אותן בתום לב, בכך הוא מאמין – זו האמת שלו. אנחנו לא יודעים את הכל, הדבר היחיד שאנחנו יודעים הוא האמת שמציגים לנו. אבל אולי האמת הנגדית היא הנכונה?

:: . ::

בואו נחזור לנושא הפוסט הקודם ; האם הממסד לא רודף את מבשרי האמת הנגדית דווקא בגלל שהיא מאיימת עליו? סביר שהממסד עושה דה-לגיטימציה לניו אייג' ומציג אותו כאזוטריה ואת נציגיו כתמהונים, בגלל הדבר הזה. לממסד יש גישה מסויימת, פתרון לאיזו שהיא שאלה, וכל היבט אחר על פתרון לאותה השאלה הוא פסול מעיקרו. ככל שהפתרון הזה יהיה רחוק יותר מזה של הדת כך הטוענים אותו יהיו יותר מוקצים מבחינת הממסד – השמרני והמסורתי. אבל מי צודק ומי טועה? מי הנאור ומי החשוך? כמובן שלא ברור מיהו בן האור ומיהו בן החושך, אבל מה שברור הוא שיש כאן בהחלט מלחמה.

:: . ::

הערה: לא מילאתי את הבטחתי לכתוב עוד מה היה חטאם של אנשי סדום ושל כל שאר הרשעים במקרא, כך שלא הצגתי עוד את "האמת האחרת" שהמקרא/הממסד יצא נגדה. גם לא הצגתי את הפילוסופיה של משה שפרופ' קנוהל מדבר עליה, כאבטיפוס של הגנוסיס – ואת התיאולוגיה היהודית-נוצרית הגולמית, ללא הקליפות הקנאיות שעטפו אותה במשך הדורות, כסוג של גנוסיס שאינו מוכר לנו, לפחות לא אם אנחנו מגדירים את הגנוסיס כשונא הדמיורגוס, האלוהים היהודי, שמייצג את הרע, ניגודו של הטוב. אעשה את זה בפוסטים הבאים, ואקשר את הכל כמובן לתרבות הפופ והאינטרנט. אם תתנו פידבק, כמובן. אם לא – אאלץ לכתוב את זה לעצמי, לפרסם את זה ולזכות בתהילת עולם באופן עצמאי (שנאמר: פרנקי הולך להוליווד)