זה לא באופי שלנו להיות רומנטיקנים. זה לא באופי שלנו להתבכיין, על ימים שבהם היה טוב יותר וכמה חבל שעכשיו כבר לא. אנחנו הרי מסתכלים קדימה בחיוך ולא אחורה בערגה, אבל באמת היו ימים. היו ימים שהיתה כאן תרבות מוסיקה בועטת, מקסי סינגלים בייבוא אישי, מצעדי תקליטנים, אוספי מיקס מחתרתיים, חנויות מיתולוגיות, ספקים בלעדיים וכו'. איפה הימים בהם היתה לנו בארץ תרבות קלטות אמיתית? שהיה גוף שמלקט נתונים מכל הדיסקטוקטים, משקלל אותם, ודואג להוציא מגה-מיקס אחד גדול? אתם צריכים להאמין. היה לנו גראנדמאסטר פלאש, וולטר גיבונס ולארי לוואן משלנו, וזה שהוא היה בעצם אותו בן אדם מאחורי אותם משקפי שמש – נו אז מה. אלה היו ימים של תרבות אמיתית. כאן אנחנו כדי להזכר בהם. (כתב: אבי לבקוביץ. תמונות + קבצים: דורון גלזר)
:: . ::
זהירות: קובץ של 500 מגה שכולל את מצעד ארבעים להיטי הריקודים הגדולים שנוגנו בדיסקוטקים בארץ בשנת 1988. המצעד שוקלל על פי דירוגים שנעשו על ידי כל תקליטן ותקליטן בדיסקוטק המקומי. כל דירוג כלל בזמנו חמישה שירים לועזיים, חמישה ישראלים ועוד כמה "יציאות". הכל היה חדשני, עדכני, פיקס. (הופיע במקור: כאן)
:: . ::
סצנת התחנה המרכזית היתה לוהטת, ומגוון קלטות מיקס בשמות מופרכים ויפים נמכרו. הרבה "פיצוצים" ו-"מוסיקה מגניבה". אבל הסיפור האמיתי היה בחנויות העירוניות, שהיו מוציאות אוספים שהם גם העשרה נאה, גם עדכנות הכרחית וגם יחסי ציבור הוגנים. לפעמים בעלי החנות עצמם עורכים, לפעמים תקליטנים שכירי חרב, ותמיד יש סלוגנים ששווים לבדם את ההאזנה. הרי אין קליט יותר מ"אנחנו הכי טובים". זה היה מין טקס, יספרו זקני השבט, לנסוע לג'ינג'י בבת-ים. לפעמים רק כדי לשטוף את העיניים, להאזין למוסיקה ואולי לטאטא פה ושם "מציאות" בדמי הכיס שאמא נתנה לכם. לצפות בכליון עיניים לרגע שבו הוא יסכים להשאיל לכם את קלטת ה-VHS שבה מוקלטות חמש תוכניות של "טופ אוף דה פופס" מלפני שלוש שנים, כדי שתוכלו להרגיש קצת אירופה. והברק הזה בעיניים…
 |
 |
 |
:: . ::
Culture Agent 
להשאיר תגובה