-
מכונת המניפולציות מפציצה. אז בּוּם קָרנָבַל! בהתחלה שב"ק ס' אמרו שאין סיכוי שהם מתאחדים כי אין זמן, אחר כך אמרו שוואלה פתאום היה זמן אבל אין סיכוי שהאיחוד יהיה יותר מחד פעמי, אחר כך אמרו שוואלה בא להם עוד אבל אין סיכוי שזה יהיה יותר מהופעות. עכשיו אומרים שוואלה פתאום מסתבר שיש אפילו אלבום אבל…
-
המחזה הזה מיוחד ולא מפני שהזמר בן 62 ונראה כמו סנטה קלאוס – לבן זקן ולבוש בגלימה אדומה (אבל בלי כובע עם פונפון). אולי בעצם כן בגלל הדמיון לקדוש הנוצרי. את הלהקה הזו מוביל נזיר פרנציסקני (קפוצ'ין, כמו הקוף), מיסיונר בעברו ש"המיר" את עיסוקו לסולן הרכב הבי מטאל. צ'זארה בוניצי שב מפעילות בחוף השנהב הישר
-
עניים? עבריינים? מובטלים? תלמידים גרועים? לכו יותר לכיוון מוסיקאים מוכשרים, ספורטאים מצטיינים, פעילים חברתיים, אנשי צבא אמיצים, שחקנים יצירתיים, אנשי תקשורת מבריקים. יוצאי אתיופיה התגברו על כל הקשיים בכדי להגיע למצוינות, רבים מהם מהווים סמל ומופת, לבני עדתם ולכלל אזרחי המדינה. להם, ולכל מי שהולך לאורם ומשתלב בהצלחה בחברה הישראלית, יצדיעו מיטב אמני ישראל באירוע
-
ממשה עד משה לא קם כמשה, נאמר על הרמב"ם, אחד מהפילוסופיים המשפיעים ביותר על ההגות המערבית והיהודית לדורותיה. נאמר ובצדק, טוען פרופ' ישראל קנוהל בעקבות ספרו החדש "מאין באנו" (הוצאת דביר). הרמב"ם דגל ברציונליזם מצד אחד, ובטרנסצנדנטיות מצד שני. שלושה עשר העיקרים שלו הפכו לקאנוניים ברוב זרמי היהדות, ומהם נשקפת ראיה ברורה מאוד של היהדות:
-
תמיד העסיקה אותי השאלה איך נוכל לשמר את התקופה שלנו ואיך היא תיראה בעתיד הרחוק לארכיאולוגים של מחר. עם כל השינויים שבאו אלינו בסוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת יש יצירות מוזיקליות שכמעט "נשכחו" בגלל חוסר הזמינות שלהן והדוגמא הבולטת ביותר היא תקליטי 78 סל"ד שהוקלטו בתחילת המאה שעברה. אדם בשם קליף בולינג החליט
-
מה גורם לנו לחבב הומור שחור כעדיני נפש שנרתעים מתכנים בוטים? מה מבדר אותנו כל כך בסבל של אחרים? מה מצחיק כל כך בהומור סלפסטיק, בז'אנר הפספוסים והמתיחות הטלוויזיוני? מה גורם לנו להביע רגש חיובי כל כך של שמחה, בעקבות מאורעות שליליים כל כך של סבל, כאב ונזק? ובעיקר: מה משפיע על דפוסי ההומור שלנו,
-
הומנואידים הם יצורים קריפיים. זאת עובדה. למה קריפי? כנראה כי הומנואידים הם בני-אנוש לא מושלמים. גם כשהם נראים חיצונית כמו אנשים הם עדיין מטרידים, בין אם הם נראים מתוכנתים מדי, אוטומטיים מדי, או פשוט חסרי רגשות. אין להם את הניואנסים האנושיים האלה שיתנו להם את ה"צ'ארם" הדרוש. או אולי פשוט אפשר לראות את זה כך:
-
"סרטוני התנהגות", או בפי הכל, הפה שלו עצמו לפחות, פה העם – "ריאליטי קליפס". נתי אורנן המציא ז'אנר. בטח עשו את זה לפניו, והוא עושה את זה מתוך הלא מודע. ובכל זאת. אורנן, ששוקד בימים אלה על אלבום הסולו שלו, הפיק באופן עצמאי סדרה של חמישה קליפים חובבניים לשיריו, סוג של הכלאה בין "זמרי חדר
-
אהבתם את בוש שר את "סאנדיי בלאדי סאנדיי"? בטח תאהבו את ברק אובמה שר ורוקד כמו ריק אסטלי. המתמטיקה של המימטיקה היא פשוטה: תופעת רשת ועוד תופעת רשת שווה תופעת רשת, בטח אם ההתכה היא בעצמה תופעת רשת. הריק-רול הוא תופעת רשת היסטרית, ברק אובמה כבר הפך מזמן לתופעה (אובמה גירל, ברק או'בוליווד וכו'), מאש-אפ
-
כזה אני כבר לצערי לא, או לפחות אתקשה. זה כבר חודש וחצי שאני בלי המוסיקה שלי, זה כבר חודש וחצי שאני בלי המידע הזמין ועם הידע הלא מסווג בראש. האם התגברתי על זה? אני לא יודע, לפי ההגיון שלי כנראה שלא אוכל להתגבר על זה לעולם. האם לגמרי נפלתי על הראש כשאני נותן חשיבות כל
by Negus of Pop
Culture Agent 