Culture Agent

מה גורם לנו לחבב הומור שחור כעדיני נפש שנרתעים מתכנים בוטים? מה מבדר אותנו כל כך בסבל של אחרים? מה מצחיק כל כך בהומור סלפסטיק, בז'אנר הפספוסים והמתיחות הטלוויזיוני? מה גורם לנו להביע רגש חיובי כל כך של שמחה, בעקבות מאורעות שליליים כל כך של סבל, כאב ונזק? ובעיקר: מה משפיע על דפוסי ההומור שלנו, והאם זה באמת קשור לחברת ההמונים שבה אנחנו חיים ולנאורות שבה היא דוגלת? רמז: כן. על מוסר, אינטרנט, אינסטינקטים, רדיקליות ופרדוקס אחד מהותי

:: . ::

הסרטון שהגיע במייל מציג שתי נשים נוסעות באוטו, והנהגת דורסת בטעות ציפור קטנה. הנהגת מתחילה לצרוח על "הגופה המתה", עוזבת את ההגה, מסתובבת אל המצלמה וצועקת בהיסטריה. אני לא יכול להפסיק לצחוק. היא עוצרת את האוטו בצד הדרך ויוצאת בריצה, הנוסעת־צלמת בעקבותיה. עד כאן, סרטון ויראלי מפגר מן המניין, דאחקה שנתקבלה באימייל שרשרת עם הכיתוב "סרטון של בחורה היסטרית, קורעעעעעעע!!!!!!". אבל אז השתיים מוצאות את הציפור על פס ההפרדה בשולי הכביש. "הצוואר שלה שבור", אומרת הנוסעת. "אני מצטערת!", מייללת הנהגת. הציפור שוכבת על צדה, מנסה לברוח אבל מצליחה רק לנופף בכנף אחת ולפרכס. הנהגת גועה בבכי. המצלמה חוזרת לציפור, שמזיזה בקושי את הכנף למעלה ולמטה, לאט יותר בכל פעם. הסרטון מסתיים.

:: . ::

רגש וצחוק
הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון קישר רבות בין רגש לצחוק. במאמרו המכונן, "הצחוק", הוא אף הציג את הרגש כאויב הגדול של הצחוק. כדי לצחוק, טען, חייבים לנטרל את הרגש, רגש מקהה את הצחוק, הזדהות רגשית עם מושא הלעג תהפוך את הבדיחה לסרת טעם, את המצחיק למטריד, את החמלה לרחמים. המצחיק שבפאתטי הוא מעורר החמלה, ואם החמלה תוכוון אל השתתפות בסבל , האדם הרגיש לא יוכל לשאת את סבלו של האחר. משמע: אדם צוחק הוא אדם מנוכר, הצחוק הוא ביטוי לנשמה מזוקקת מרגש.

:: . ::
על הצחוק בחברה המנוכרת
אדם חברתי, מעצם היותו חברתי, מנוכר פחות לחברה. תחושת הניכור נובעת לרוב מאי נוחות, מחוסר שייכות ומאי-תקשורת בין אישית. ניואנסים קטנים כשפת גוף ואינטונציה הכרחיים לתקשורת זו, וחוסר שלהם מנכר את האדם מסביבתו. אך מהו טיבו של ניכור זה? ברגסון עמד עד הקשר בין חברה לבין צחוק, על הרקע החברתי והפסיכולוגי אליו. אדם נוטה להיות קונפורמי ולהתנהג כסביבתו, הוא זקוק לאישור החברה בכדי להבין שמדבר מסוים צריך לצחוק. לכן הוא יצחק למשמע צחוק, צחוק מעורר צחוק, צחוק הוא מדבק, במיוחד בנוכחות אנשים צוחקים. אם האנשים לא יצחקו האדם ירסן את עצמו. ואם הוא יהיה לבדו? מחסור בתקשורת בין-אישית ישירה מנכר את האדם, ומנטרל את הפן הרגשי שבו. הרגש הוא כלי לאינטראקציה, וכשהיא אינה קיימת במלואה הוא מתקהה.

אחת מהתמורות הגדולות ביותר בחברת ההמונים המודרנית, היא השחיקה ביחסים החברתיים. על פי מקס ובר, המודל הטהור של הביורוקרטיה אינו מייחס חשיבות לרגש ולאישיות, ככל שהרגש מתבטל כך הביורוקרטיה מושלמת יותר, מפני שאז היא רציונלית ולא נותנות לאינסטינקטים הרגשיים להטות אותה מהשיפוט השכלי וההגיוני. ואכן החברה המודרנית הפכה ברבות השנים לרציונלית וביורוקרטית יותר ויותר. היא הפכה רגישה פחות, האדם הפך לאנונימי, הקשרים שלו הפכו לתכליתיים וחסרי רגש, הוא קיבל את האפשרות לקיים אותם גם בשלט רחוק, הוא התבודד ובודד, הוא נותר מנותק, מפורר ומנוכר. התקשורת שלו עם אחרים הפכה למינימלית יותר, הפן הרגשי שבו התמעט והפן הרציונלי אכן גבר. הכלל הוא שככל שפחות חושים צריכים לשמש את האדם בתקשורת, כך יש מקום יותר לשכל.

כיום אמצעי התקשורת הם אכן מינימליסטיים. טלוויזיה מאמצת רק את חושי הראיה והשמיעה, רדיו מאמץ רק את חוש השמיעה ואינטרנט מאמץ רק את חוש הראיה. אדם הצופה בטלוויזיה הופך קהה ומנוכר יותר, הוא הופך חסר רגש ועל כן קל לו יותר למצוא את החומר המשודר כמבדר ומצחיק. אך הבידור הזה אינו מושלם לגמרי, מפני שלא כל החושים פינו את מקומם לשכל, האדם צריך עזרים מלאכותיים כדי לבטא את הצחוק, לעיתים כדי לסייע לו צריך להשתמש בצחוק מלאכותי של קהל על מנת להדביק אותו ולהשפיע עליו. האינטרנט מהבחינה הזאת יעיל יותר, הוא מנוכר עד כדי כך שכלי הקלט הבסיסיים ביותר אינם בשימוש – שפת הגוף והאינטונציה. הניכור הופך כמעט למקסימלי, הגולש לא רואה את האדם שהוא מדבר איתו, הוא לא שומע אותו, הוא לא נוגע בו, התקשורת ביניהם הופכת לטקסטואלית בלבד וכושר הביטוי והידע הופכים למרכיבים העיקריים שמשפיעים על עיצוב הרושם. היכולות היחידות להכניס אל הטקסט רגש הן טכניות (חשיפה, אמפתיה, רטוריקה רגשנית), אבל מצומצמות ביותר, ממגוון אדיר של כלי שפה וניואנסים נותרו רק דרכים ספורות ומוגבלות. על פי ההגיון הזה, כשהיכולות האלה יצומצמו למינימום, והתקשורת תוכל להיות בלתי אמצעית ומחשבתית בלבד, לא יהיה מקום לרגש והניכור יגיע לשיאו. המחשבה תשתחרר מהמאפיינים הרגשיים שלה, והשכל יתפוס את כל המרחב שלה. הרציונליות תנצח, העולם יהיה מושלם.

:: . ::

הומור – לשם מה?
ההומור נועד להסב לאדם הנאה ולהרחיב את דעתו. השאלה היא כמובן לשם מה להנות, ומדוע דעת רחבה חשובה כל כך. התשובה ברורה: הנאה היא פסגת שאיפותיו של האדם, היא הכלי להשגת האושר, שהוא תמצית הטוב. האדם שואף להשיג אושר תמידי והמשכי, שהוא הטוב המושלם. האדם שואף לשלמות, מפני שהשלמות היא האלוהים, ועבודת האלוהים היא ההדמות אליו, עבודה הנעשית בידיעה. ככל שאתה מאושר אתה עושה את רצונו של האל, ומכאן נגזרות גם הנאות החיים. חיי תענוגות משלימים את האדם, וההומור הוא אמצעי לעונג. ושוב נשאלת השאלה – איזו היא הנאה כשרה? לכל אחד אמות המוסר שלו, מה שלא מחליש את הקביעה: האדם שואף לאושר מירבי. האדם אוהב לצחוק, הרגש הוא אויב הצחוק, אדם מנוכר הוא אדם המסוגל לצחוק ללא מפריע, אדם מנוכר הוא אדם המסוגל ביתר קלות להשיג את האושר והטוב, ולרָצות את אלוהיו.

:: . ::
הטוב והרע
אדם הולך ברחוב, מחליק על בננה ונופל. האינסטינקט הראשוני הוא לצחוק, האינסטינקט המשני הוא לקום ולעזור לו. האם הצחוק עצמו הוא ביטוי של לעג? האם האדם המתבטא בצורה זו הוא אדם רע? האם הצחוק שלו הוא ביטוי של שמחה לאיד? והאם שמחה לאיד היא רעה בהכרח, וליתר דיוק רעה בצורה מכוונת? כבר ראינו שהיכולת לצחוק היא היכולת להיות אטום רגשית, כבר ראינו שהמניעה מצחוק היא ביטוי לסולידריות עם סבלו של מושא הצחוק. המסקנה היא שלאדם יש את היכולת להתאפק, האינסטינקט הוא לרצות להיות אטום, והכל תלוי ברצונו וביכולתו של האדם לשלוט ביצריו. ה"אני" רוצה לצחוק, ה"עצמי" מרסן אותו. חוזקו של ה"עצמי" הוא פרסונלי, ועדיין מדובר על שיפוט מוסרי שקובע את רמת הריסון. הטוב הוא לרסן, או הרע הוא לרסן. תלוי בשיפוט.

:: . ::

המוסר האבסולוטי
מהו אם כן הטוב המושלם, אטימות רגשית שמאפשרת הנאה קלה והשתלמות עצמית? האם הטוב המושלם הוא הסולידריות והרגשנות, המניעה מהאטימות? מסתבר שבמוסר המערבי זוהי דווקא האפשרות האחרונה. אטימות רגשית וניכור מוגזם נתפסים בתודעה המערבית כרוע, קיצוניות ככלל נתפסת כרוע, השמחה לאיד נתפסת כרוע, ויותר מכל נתפסת האכזריות, הקיצוניות שבאטימות הרגשית, כרוע האולטימטיבי.

השאלה האחרונה: נוכלים, אנסים וסדיסטים נתפסים כנציגי הרע עלי אדמות, מפני שהשיפוט המוסרי שלהם קלוקל יחסית לזה המערבי. זהו שיפוט שנותן חירות ליצר ואינו מרסן אותו מפני אטימות רגשית, אטימות שתאפשר כנראה להשיג את האושר בצורה יעילה יותר, על ידי סילוק המימד הריגשי ומתן טוטאליות לרציונליות, אותה רציונליות שהמערב דוגל בה כל כך. האם אין זהו פרדוקס?