Culture Agent

ממשה עד משה לא קם כמשה, נאמר על הרמב"ם, אחד מהפילוסופיים המשפיעים ביותר על ההגות המערבית והיהודית לדורותיה. נאמר ובצדק, טוען פרופ' ישראל קנוהל בעקבות ספרו החדש "מאין באנו" (הוצאת דביר). הרמב"ם דגל ברציונליזם מצד אחד, ובטרנסצנדנטיות מצד שני. שלושה עשר העיקרים שלו הפכו לקאנוניים ברוב זרמי היהדות, ומהם נשקפת ראיה ברורה מאוד של היהדות: אלוהים הוא מקור העולם והמציאות נובעת ממנו, הוא מופשט ומנותק מהטבע, הוא קדמון ואינסופי, אין לו ייצוג פיזי, יש לו ייצוג רוחני. הוא יחיד ומיוחד, תורתו היא האמת הבלעדית ונביאו הוא משה. הוא יודע הכל ומעל לכל, הוא גומל ומעניש, אין עוד מלבדו. ובראיה אחרת: תפיסתו המונותאיסטית של פרעה אחנתון ללא המוטיבים האליליים הטבעיים, וללא ייצוג סמלי. זוהי תפיסתו המהפכנית של משה רבינו, שנתגלתה לעולם במאה ה-13 לפנה"ס – תפיסה שספגה מהמורות שונות במשך הדורות עד שהוגדרה מחדש כעבור כ-2500 שנה. לרמב"ם היו מעט תוספות משלו, שכמובן לא המציא אלא רק ניסח – רעיון השכר והעונש, חזון אחרית הימים והאמונה במשיח ובתיקון העולם. מדובר ברעיונות שהתווספו מאוחר יותר לתפיסתו התיאולוגית של משה. אז מה. העובדה היא שהמוסר היהודי מתבסס עדיין על עיקרים בסיסיים של מונותיאיזם טרנסצנדנטי זה. בנסחו של קנוהל את הקביעה הזאת הוא רומס לא אחת ולא שתי פרות קדושות: תורתו של משה הנמצאת בידינו היא מוטציה שלה ולמעשה פיתוח מאוחר ומלאכותי, תורת משה לא היתה מעולם מוצר פיזי שאפשר להוריד מהשמיים ובכלל שמיים וארץ הם שני ניגודים, על פי אותה תורה מקורית. על כן גם מעמד הר סיני הוא לא משהו שהתרחש, מן הסתם גם יציאת מצריים לא היתה מאורע דרמטי ורב משמעות, הפולחן היהודי – הקרבנות והמצוות, לא קיימים בתורת משה השכלית מעיקרה. האמונה היא המרכיב החשוב, אין שכר, אין עונש, אין השגחה. אין יהדות. יש הומניזם.

:: . ::

האסכולה המינימליסטית
טרם ניגש לחקור את הגותו של קנוהל נכיר את התפיסה הדומיננטית בקרב ביקורת המקרא: עם ישראל לא יצא מארץ מצרים ולא קיבל את התורה בהר סיני, חטא העגל בכלל לא היה חטא, הדת המקראית היתה סינקרטית וסובלנית כלפי אלוהים אחרים, ההיסטוריה המקראית שוכתבה בסופו של דבר על פי החזון התיאולוגי של בעל ספר דברים שלא נכלל במקור בתורה, היא עצמה נכתבה בידי אדם מאות שנים לאחר האירועים המתועדים בה, התנ"ך כולו הוא לא יותר ממיתוס וההערצה אל משה רבינו גובלת בפולחן אישיות. הגבול בין אדם לאלוהים מטשטש מדי, ופתאום הקשר בין היהדות הרבנית לבין הנצרות הופך טריוויאלי.

:: . ::

הבריאתנות
מנגד לתפיסה המינימליסטית, מתייצבת התפיסה הבריאתנית. על פיה התנ"ך הוא במקרה הטוב היסטוריה אותנטית שניתנת לפרשנויות שונות, ובמקרה הפחות טוב הוא היסטוריה חלקית ומטאפורית, בעלת מאפיינים מיתולוגיים אמנם, אך כאלה שמבוססים בכל זאת על אירועים היסטוריים. בסופו של דבר התנ"ך הוא אמת, כתבי הקודש הם אמת, המדע הוא שואף לאמת, ואם מתפתלים טוב-טוב ניתן ליישב את הסתירה ביניהם, ולבנות את הגשר הזה שבין קידמה למסורת, בין אמונה לרציונליות, בין אבסולוטיזם לליברליזם. האבולוציה היא רעיון מקובל, האדם מקורו מן הקוף, המפץ הגדול הוא מקור העולם, היקום הוא אינסופי, העולם במצבו הנוכחי הוא דואליסטי, לפני החטא הקדמון הוא היה אידאליסטי ובאחרית הימים הוא יהיה כזה שוב. העולם שואף לתיקונו, וכשהיקום יגיע לנקודת השיא שלו חץ הזמן יתהפך, הקידמה תהפוך לרגרסיה, העולם יחזור לאוטופיה של ימי קדם. סינגולריות, בלה בלה בלה.

:: . ::

מודה במקצת
פרופ' ישראל קנוהל מייצג עמדה בריאתנית. מעניין שדווקא בציבור הדתי שממנו הוא בא הוא נתפס בתור כופר בעיקר, אבל התזה שלו בספרו "מאין באנו" בריאתנית מ-א' עד ת'. הוא לוקח את המינימליזם ומפצח טענה לטענה, הוא אולי מודה במקצת, התורה אכן לא ניתנה בסיני, והיא אכן יצירה אנושית שמורכבת מכמה שכבות, היהדות היא פסיפס של פולחנים מהמזרח הקרוב, המונותיאיזם הוא מצרי, הקורבנות והמצוות מסופוטמיים, תארי האל הם כנעניים, עם ישראל מורכב משלושת היסודות האלה גם מבחינה אתנית – ובכל זאת, התנ"ך מבוסס כולו על אירועים היסטורים, ההיסטוריוגרפיה של התנ"ך אכן משוכתבת, ההיסטוריוסופיה של התנ"ך אכן "משוחדת" מבחינה תיאולוגית, זהו רוויזיוניזם פולמוסי. אז מה. החשיבות של התנ"ך היא תרבותית ותיאולוגית, התנ"ך הוא טקסט מכונן מבחינה מוסרית, וזה גם מה שהופך אותו לקאנוני כל כך. כל אירוע בתנ"ך הוא היסטורי, הפרשנות שניתנה לו היא סמלית, מסורות אוחדו כדי שיהיו מסגרת אסתטית, אבל אנחנו, שרגילים לתיאוריות קשר, מורגלים לאכול את המציאות האסתטית כמובנת מאליה. בתכל'ס הגיבורים הם אלה שכתבו את ההיסטוריה, הם אלה שיצרו את התודעה, הם אלה שעיצבו את האידאולוגיה, שבסופו של דבר מהווה היא את בניין העל המוסרי. התנ"ך הוא יצירה ספרותית ורוחנית הרבה יותר מיצירה היסטורית אותנטית, זה מה שבא קנוהל לומר.

:: . ::

שינוי פאזה
אבל את כתב ההגנה הזה על התנ"ך אפשר בקלות להפוך לחרב פיפיות, ולביקורת נוקבת על הממסד הרבני, הפונדמנטליסטי והקנאי, הבדלני וחמור הסבר. קנוהל מציג את היהדות כבת כלאיים של כמה זרמים דתיים, לא ככזו שלקחה מכאן ומכאן כפי ראות עיניה ונוחותה, אלא כאמונה ששויפה במשך הדורות לכיוון צורתה העכשווית, בגימורים "שימצאו חן" בעיני המון העם. מין יפיופים שכאלה, שהיו אמנם לרוח האידאולוגיה האליטיסטית דאז, ועדיין הריחו מאוד מדתות הטבע הכנעניות והפוליתאיסטיות. מהו אותו האליטיזם? הוא התחלק לשלוש: כהונה, לוויה ודויטרונומיזם – שלושת המרכיבים של דת משה. הלוויה שמקדשת את המונותיאיזם, הכהונה שמקדשת את פולחן הקרבנות ודקדוקי המצוות והדויטרונומיזם ("דברים") שמקדש את העיר ירושלים, ייחוד האל ומלחמת החורמה בעבודה הזרה. הלוויה היא דת משה המזוקקת, הכהונה היא דת משה המיופייפת והדויטרונומיזם היא דת משה הקנאית, הלא סובלנית, הפנאטית, הפונדמנטליסטית, המשיחית – בואו נאמר: הרפורמית.

:: . ::

אוטופיה
קנוהל מציג את החזון האוטופי היהודי-נוצרי בשתי צורות, כפי שהתבטאו בכתבי הקודש: בספרות המסורה, ובספרות הקדומה – כפי שנתבטאה במגילות הקומראן ובתרגום השבעים. ספרות המסורה הדויטרונומיסטית טשטשה יסודות סינקרטיים בתורה, כאמור על מנת לייחד אל אלוהי ישראל (ה') ולשוות לו מעמד כאל יחיד ומקור הבריאה. הספרות הקדומה שיוותה לאלוהי ישראל מעמד של אחד מבני האלוהים בפנתיאון האלים במקרה הרע, וכאל בלעדי מבין רבים במקרה הטוב, אך עדיין אחד מבין רבים, יש לעבוד אותו ולא אותם ועדיין הוא לא היחיד, לכל עם אלוהיו, וגם לישראל אלוהיו הבלעדיים. "בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", הוא הפסוק בנוסח המסורה. לעומתו, בנוסח הקדום המילה "אלוהים" היתה קיימת במקומה של המילה "ישראל", משמע: שבעים בנים לאל הכנעני, אחד מהם הוא ה', שבעים אומות ברא אל, אחת מהן היא ישראל שלה יוחד ה'.

חזון אחרית הימים של ספר ישעיהו כולל נהירה של כל הגויים אל ירושלים על מנת לינוק מתורת ה', השלום האוטופי העתידי יהיה שלום מונותאיסטי, שבו כל העמים ייחדו את ה' לבדו, חזון זהה קיים גם הספר זכריה. חזון אחרית הימים של מיכה, לעומת זאת, כולל שינוי קל. כל העמים ינהרו אמנם לירושלים, אך האוטונומיה של כל אחד מהם עדיין תשאר. "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד", כותב מיכה ומצדד בגישה הקדומה ועל פיה ה' אינו האל היחיד ולכן השלום האוטופי העתידי לא יהיה שלום מונותאיסטי, וה' לא יתייחד בעולמו, הוא יהיה שלום סובלני ופלורליסטי, ולא שלום מיסיונרי. העולם יגיעו אל תיקונו, לפי תיאולוגיה זו, כשעם ישראל לבדו יעבוד את ה' ולא כל העולם. האוטופיה הדויטרונומיסטית של ישעיהו שואפת למיסיון כלל עולמי, משהו שמריח נצרות אוונגליסטית וקוסמופוליטיקה מערבית ניאו-ליברלית פר-אקסלנס. האוטופיה הסינקרטית ("הדת הישראלית") שואפת לסובלנות ולאוטונומיה פרטית, לפלורליזם ותיאוסופיה, שלא לומר הומניזם ופציפיזם. מהי היהדות האמיתית, מהו המוסר האבסולוטי?

:: . ::

תיאולוגיה יהודית

קנוהל מציג את הדת המקראית ככמה נדבכים שנבנו זה על גבי זה:

1. פוליתיאיזם מסופוטמי שזיהה את אבי האלים כסין אל הירח
2. פוליתיאיזם כנעני שמוזג עם המסופוטמי וזיהה את סין כאל שיוצג כשור ובין קרניו ירח
3. פוליתיאיזם כנעני שזיהה את אלוהי ישראל כאחד משבעים בניו של אל עליון
4. פוליתאיזם כנעני ששידרג את אלוהי ישראל למעמד של אבי האלים, זיהה אותו כאל ושיווה ליהדות אופי סינקרטי, שהנביאים מחו נגדו
5. מונותיאיזם, התפיסה הנבואית, שייצגה את הגלגול הסופי של הדת המקראית, העמידה את שלושת הרגלים במרכז הפולחן הדתי, וקבעה את המרכז הדתי היחיד במקום בודד ובלעדי (ירושלים, למעשה. או שכם, לטענת השומרונים).

אבל גם במונותיאיזם הזה היו כמה גלגולים:

1. "הפילוסופיה של משה" – מונותיאיזם שהאמין באל טרנסצנדנטי מנותק מהעולם, חסר ייצוג, מיניות ורגשות, אל דומם המנותק מהטבע ומרוחק מעולמו. מן הסתם גם לא זקוק למצוותיו של האדם
2. "הדת הישראלית" – מונותיאיזם שהאמין באל אימננטי הטבוע בעולם ומעורב בו באופן פעיל, אל מואנש בעל רגש, דמות (צלם) ובעיקר מיניות. מצוות וקורבנות ירצו אותו ואת כעסו
3. "המונותיאיזם הדויטרונומיסטי" ("הדת היהודאית") שלא יכול היה לסבול את היסודות האליליים המובהקים בישות האימננטית כזו, ולכן ייחד את האל והמיר את המשיכה המינית שלו כתלות בזוגיות הנצחית שלו עם מאמיניו (עם ישראל), ואת הרגשנות שלו כקנאה וחרון אף על נטישת אמונתו. המונותיאיזם הזה מיזג בין האלוהים הטרנסצנדנטי לבין האלוהים האימננטי, תפיסה שנשתמרה עד היום בתיאולוגיה הקבלית.

:: . ::

רקונסטרוקציוניזם
היהדות היא ציוויליזציה מתפתחת, היא מכלול אמונות פרוגרסיביות, שמשתנות על פי הלך הרוח הדורי. היא גם דת טבעית וגם דת רוחנית, היא גם פיזית וגם מטאפיזית, היא גם דואליסטית וגם אידאליסטית, האלוהים שלה הוא גם טרנסצנדנטי וגם אימננטי. האמנם? או מהי בעצם היהדות? דת היסטורית או דת מובנית? דת רומנטית או דת נאורה? דת רגשית או רציונלית? ובעיקר: דת הספר או דת המחשבה? דת המקדשת נוסח ספציפי או רעיונות מטאפוריים? דת בריאתנית או אבולוציונית טהורה? דת מצדדת במקרא או מבקרת אותו? דת המאמינה שהתורה מהשמיים או התורה היא תוצר אנושי? דת המאמינה שהאלוהים הוא ישות מוחשית או מופשטת? האם קנוהל מנתץ את עיקרי האמונה האורתודוכסית כשהוא טוען שהיהדות היא פרוגרסיבית? האם כשהוא בונה תזה-נגדית על יסודות ההגות המינימליסטית הוא מקצץ נטיעות או מסנגר על כור מחצבתו? האם באמצו את יסודות ביקורת המקרא, הוא כופר בעיקר? אותו העיקר שמתעקש על כך שהתורה מהשמיים?

מרדכי קפלן היה נטורליסט, הוא שלל את העל-טבעי בעולם הפיזי, ולמעשה את עירוב הרשויות. אלוהים שלו הוא מנותק מהטבע, הוא לא ישות אישית, הוא לא ניתן להאנשה, וכל ביטוי כזה בכתבי הקודש הוא לא יותר ממטאפורה. מעבר לכך, אלוהים לא קשור לאדם וגם ההתגלות אינה. מהות קיום המצוות היא המסגרת התרבותית המאחדת שהן. האמונה היא פרטית ורציונלית, הדת היא תוצר של המחשבה האנושית. במילים אחרות: האמונה המונותיאסטית המזוקקת של משה, כפי שמציג אותה קנוהל.

:: . ::

הצופן הגנטי של התנ"ך
עם ישראל מוזג משלוש קבוצות עיקריות: הגדולה, טוען קנוהל, היא פליטי חרב מחרן (מסופוטמיה/אור), אלה באו מצפון, פלשו אל ארץ כנען מעבר הירדן והתיישבו במורדות הר שכם המזרחיים, שהיו דלילים בזמנו. הקבוצה השניה היא של הכנענים, שהתיישבו אז במישור החוף, ונדחקו פנימה אל הארץ בעקבות פלישתם של גויי הים, כנראה. אותם כנענים היו נתונים עדיין לטראומת גירושם ממצרים, כמה מאות שנה קודם לכן (המאה ה-17 לפנה"ס), לאחר תור זהב קצר שבו שלטו שם, תקופה שנקראה היקסוס. בכל אופן, המפגש בין שתי התרבויות, הכנענית והמסופוטמית, הוליד מיזוג תיאולוגי שעיקרו זיהוי של סין המסופוטמי עם אל הכנעני, ופולחן אל הירח המסופוטמי עם אל השור הכנעני. מיזוג זה הונצח בשם ישראל, שמשמעו – אל בעל שררה, אלוהים הוא שרינו.

ראוי לציין: גויי הים עצמם מקורם בתרבות המיקנית היוונית, עם פלישתם לארץ מהים התיכון, התיישבו על רצועת החוף ודחקו כאמור את הכנענים פנימה אל ההר. אלה הנותרים התמזגו עימם ויצרו את האומה הפניקית והפלישתית (ראוי לציין את הדמיון בין שמשון הגיבור להרקולס המיקני. האם דן הוא נצר לגויי הים?).

הקבוצה השלישית והקטנה אך המשפיעה ביותר היא קבוצת העברים והשוסים (עפירו ושוסו). היו אלה שודדי דרכים, עבדים משוחררים ואנשים אחרים שחיו בשולי החברה מאות שנים, ופעלו בעיקר במורדות ההר הדרומיים ובערבה. במשך השנים קיבלו אוטונומיה במצרים, אך בימי פרעה רעמסס ירד מעמדם עד לעבדות. מלחמתו של פרעה בגויי הים היתה שעת כושר שלהם לברוח ממצרים, דרך מדבר סיני וארץ מדיין, שם נחשפו לפולחנו של ה' ואיחדו אותו עם אלוהיהם, שהיה מוטציה לאמונתו של פרעה אחנתון, מסתבר. אחנתון היה המונותיאיסט הראשון, הוא האמין באלוהות טרנסצנדנטית שממנה נובע הטבע. הוא האמין אמנם שיש לה דמות וייצוג, אבל היה זה רק סמל. לאלוהים שלו לא היה גוף, רגש או מיניות. הוא היה אדיש ומרוחק, ובעיקר יחיד. החידוש בפולחנו של ה' במדין (שהיה אז אליל לכל דבר) הוא היעדר ייצוג סמלי שלו, את ההיעדר הזה אימצו בין השאר העברים – אלוהים מנותק מהטבע, הוא מעל לטבע ואין לו ייצוג בטבע. מנהיגם של העבריים היה משה, שאימץ את תורת אחנתון ויחד איתו יצאו כמה מאות אנשים, שנקראו לוויים בשל היותם בני לוויה.

המפגש שלהם עם המקומיים (המאה ה-13 לפנה"ס) היה מכונן בתולדות האומה הישראלית, הם אמנם לא קיבלו נחלה בשל מעמדם ההיסטורי הנחות אך מורשתם התיאולוגית הפקידה בידיהם את הפולחן. בשל הקושי של עובדי האלילים לקבל את האמונה באל אחד, התמתנו המונותיאיסטים ובתמורה קיבלו הכרה באלם כחבר בפנתיאון הכנעני. ה' הפך לבנו של אל, וככל שהזמן עבר מעמדו עלה. בתחילה לבנו הנבחר ויד ימינו, ולאחר מכן ליורשו או בכלל הוא עצמו. היה זה מאבק ממושך שבסופו של דבר הניב פירות – הדת הישראלית הפכה אט-אט לפוליתאיסטית פחות ופחות, ומונותיאיסטית קנאית יותר ויותר. עם גלות עשרת השבטים, ניצלה האסכולה הדויטרונומיסטית העברית את הריק שנוצר, והשתלטה על דת ישראל, שמעתה נקראה, כמה מפתיע – יהדות.

:: . ::

סדקים ומלט
השאלה הגדולה היא לאיפה נעלם שבט יהודה מספרו של קנוהל. השבט העיקרי בעם ישראל הנותר כמעט ואינו מוזכר, בטח לא ככח פוליטי. החורי והחיתי שהיו בארץ באותה התקופה לא מוזכרים ככנענים כמו בתורה, והשאלה היא מה הביא לזיהוים ככאלה, אם החיתיים היו בכלל הודו-אירופיים (יפת) ולא חמיים? הפלישתים עצמם שהגיעו מיוון היו מזרע יפת, מה גרם להם להיות מזוהים עם חם? ומי אלה הכושים, האם הלאום המדייני? האם עמו של נמרוד המסופוטמי? האם בני חם הנשכחים בדרום הרחוק? האם בני ממלכת שבא החבשיים? ומהו סיפור הקרבה האתנית עם האדומים, המואבים, העמונים, הישמעאלים והארמים? ואגב ארמים, אם החורים הגיעו מארם נהריים (חרן, מיתני), מה גורם להם להיות מזוהים כמובדלים אתנית מן הארמים בחרן, כמו לבן ובתואל? וכמובן – השומרונים הם כותים, גרי אריות או נצר לישראל הנשכח והמנודה? התזה של קנוהל מושלמת מבחינה תיאולוגית, אבל מבחינה אתנית לוקה מעט בחסר. אני מאמין שניתן לשפץ אותה במעט, אבל טענה כזאת תהיה סנסציונית לחלוטין, ותתפלמס עוד הרבה מעבר למה שעשה קנוהל עצמו כשיצא נגד היהדות הרבנית "הרפורמית".

בפוסט הבא שאכתוב בעניין אעזר בכלים פילולוגיים, אטימולוגיים ותיאולוגיים בלבד (לא ארכיאולוגיים) בכדי לגבש טענה הסוברת שהמגמה הבדלנית מימים ימימה של היהודים מטעמי דת ומצפון היתה דמוניזציה של אחיהם ובשרם. פוליתאיסטים וסינקרטים תויגו כמושחתים מבחינה מוסרית, ככופרים ובמקרה הגרוע בכלל לא שייכים לכלל ישראל. וכך הובדלו הישראלים מהלאומים הארמי והכנעני שמהם יצאו, בשלבים מאוחרים יותר בתקופת המקרא הובדלו ונודו גם האדומים, העמונים, המואבים, המדיינים והישמעאלים. בתקופת שיבת ציון והמשנה נודו השומרונים (הכותים), הצדוקים, הבייתוסים והנוצרים. מאוחר יותר סבלו מנחת זרועה של היהדות הרבנית גם הקראים והשבתאים בימי הביניים, וכיום מנודים הרפורמים, הקונסרבטיביים, הרקונסטרוקטיביים ואפילו הדתיים-לאומיים באיזו שהיא מידה. הטקטיקה האורתודוכסית המתגוננת והפולמוסית מתבטאת יפה בארכיטיפים המקראיים, היא אמנם שומרת על הגרעין היהודי הקשה לאורך הדורות אבל לא מונעת ממנו להתפוצץ ולהתפצל בכל דור מחדש.