-
לפעמים חלומות מתגשמים ולפעמים אגדות הופכות למציאות, לפחות בבועת המציאות החלופית הנקראת מועדון הבלוק. והפעם: שובו של המאסטר! הערב, ה-3 ליולי, תקליטן-העל דני קריביט, אחד משלושת המייסדים והרזידנטים של ליין המסיבות המיתולוגי Body & Soul, רזידנט ומייסד הליין 718 Sessions, ואחד מהיוצרים והתקליטנים החשובים והוותיקים ביותר של ניו יורק, מגיע הישר ממנהטן לתל-אביב לערב חד
-
היו זמנים בהם כתבתי על השוואה בין כרוניקה של משיח לבין סיפורי ניו אייג' עכשוויים, ומרדפים תקשורתיים אחרי כוכבי פופ. את מייקל ג'קסון השוויתי ליעקב פרנק, ואת בשורתו לאהבה של ישו. את הרצחו של ג'ון לנון השוויתי לצליבה, את מלחמתו של הממסד במסרי הפופ השוויתי לויה דולורוזה. היו זמנים, אבל אז מייקל ג'קסון מת. בלתי
-
אנשים הם דמויות בתודעתנו, אם ננקוט בגישה של סוליפסיזם רדיקלי, כלומר רק התודעה שלנו קיימת וכל מה שאנחנו חווים מתייחס אליה, הרי שאנשים שאנחנו מכירים הופכים לחלק מאיתנו כשיש לנו יחס כלשהוא אליהם. הווה אומר, כשאנחנו רואים בהם כניצבים היחס אליהם הוא רופף אך מי שלא ניצב לא קיים בעולם. ברגע שהוא הופך לאיש רקע
-
מצאתי בחנות יד שניה ספר מעניין ולכן אני קורא אותו כעת. "האדם הממוחשב – לחיות עם מחשבים" של גורדון פאסק וסוזן קארן, ספר עיון עתידני שיצא ב-1982 (תורגם לעברית ב-1984) ועוסק ביחסי אדם-מחשב, בהטמעתה של התרבות הטכנולוגית בשימוש היומיומי ובעיקר בהשפעתה על הלך החשיבה האנושי. מרפרוף אני מתרשם מהנאיביות והקסם שבספר, ושבסך הכל הוא לא
-
זוהי ביקורת ראשונית על ספר שאני אמור לכתוב עליו מסה יותר גדולה (ואכן אכתוב עליו), כי עדיין לא בכל יום מופיעה יצירה שעוסקת ב-תחום החביב עלי, שלמענו הקדשתי דקות רבות מכתיבת תובנותיי (כולל כאן, כפי שבטח שמתם לב). יקיר הבלוג ונותן ההשראה עידו הרטוגזון הוציא את ספר הביכורים שלו "טכנומיסטיקה" שהגדיר את התחום במילה אחת
-
דמיינו שיש לכם בבית סלון ענק, ואתם מזמינים אליכם הביתה את ז'אן מישל ז'אר בליווי ארבעה נגנים להופעה פרטית. הוא ממלא את הסלון שלכם בעשרות מקלדות שונות ומשונות ומכשירים מוזרים שלא ראיתם בחיים, המון כפתורים וחוטים, ומנגן לכם, ורק לכם, את האלבום הראשון שלו מתחילתו ועד סופו, live לגמרי. זה בדיוק הרעיון מאחורי ה-DVD הזה,
-
אלה שמעוניינים לעקוב אחרי מסלול ההאזנה שלי מוזמנים לעשות את זה בבלוג חדש שפתחתי. לא בדיוק בלוג, אני לא משקיע בו עד כדי כך, בסך הכל שולח לשם לינקים לשירים שאני מאזין להם – פה ושם. בסופו של דבר אכן תבנה רשימה מרשימה שמורכבת משירים שיצאו עכשיו ופעם, בלי קשר למתי שיצאו ובלי חוקיות מסויימת
-
תרבות הפופ מהווה אלטרנטיבה לדת הממוסדת, לא רק בשל שפע הגירויים והחירות המחשבתית שהיא מציעה. מדובר על אלטרנטיבה ברובד הרבה יותר עמוק – תרבות הפופ והחילוניות בכלל, מציעה למאמיניה גאולה פרטית, משוחררת מהמונופול של הדת כמתווכת עם האל. כל אדם יחווה את הגאולה הפרטית שלו על ידי עינוג עצמו, והאנושות כולה תגאל ביחד בעקבות כל
-
וואו, זה היה קשה, אבל בדיוק בשביל דברים כאלה יש הרי אנשים אובססייבים. במקרה שלנו מדובר בתקליטן אנדי ווטל (הזכור לנו מביקורו בארץ בינואר החולף), שאת מי יודע כמה (10?) השנים האחרונות השקיע בנבירה באוסף הבלתי נגמר של המוסיקה שלו בכדי להרכיב את אוסף הנדירים הזה – "שנות הפלא" של תעשיית הסרטים הפקיסטנית, והפסקול העליז
by Negus of Pop
Culture Agent 