Culture Agent

אנשים הם דמויות בתודעתנו, אם ננקוט בגישה של סוליפסיזם רדיקלי, כלומר רק התודעה שלנו קיימת וכל מה שאנחנו חווים מתייחס אליה, הרי שאנשים שאנחנו מכירים הופכים לחלק מאיתנו כשיש לנו יחס כלשהוא אליהם. הווה אומר, כשאנחנו רואים בהם כניצבים היחס אליהם הוא רופף אך מי שלא ניצב לא קיים בעולם. ברגע שהוא הופך לאיש רקע "הוא נברא", עם כל הביוגרפיה שלו שמתיישבת באורח נפלא ומושלם בסיפור חיינו וסיפור חייהן של כל הדמויות בתודעתנו (בסגנון ההרמוניה שנוצרת במסגרת העולמות האפשריים שבוחן אלוהים ובוחר את הטוב ביותר, ע"פ לייבניץ). ברגע שמתרחשת שבירת הקרח והדמות עוברת מהרקע אל החזית – נוצר רושם כלשהוא אצלנו כלפי אותו האדם. הוא הופך לחלק מאיתנו ברמה כזו שלא נוכל להתעלם ממנו. במידה והוא מזיק לשקט הנפשי שלנו נרצה לכרות את "האיבר" החדש שנוסף לנו, במידה והוא תורם אליו נרצה לטפח אותו ולהפוך אותו למרכזי יותר. אהבה היא אימוץ, רתיעה היא שאיפה לכרות דמויות לא רצויות בתודעתנו, ועדיין – כל האנשים שאנחנו נחשפים אליהם, ותופסים מקום בתודעתנו, נמצאים שם רק כי אנחנו נמצאים כאן והם חלק מאיתנו.

כשאדם מתפרסם הוא הופך להיות מוכר, הוא נכנס לתודעות של אנשים אחרים. כשאדם מכיר אנשים רבים ככל הניתן, הוא הופך אנשים רבים לחלק ממנו. בעולם הקיים התודעות שלנו מנותקות אחת מהשניה, אנחנו מהווים רק את מכלול הדמויות והאובייקטים שאנחנו מכירים. היינו רוצים להכיר את כל הניתן להכיר בכדי להפוך לישות אחדותית ולהכיל את הכל – כמו אלוהים. אבל זה כמעט זה כמעט בלתי אפשרי. אנחנו מכירים את כל האנשים בעולם בעזרת רשת חברתית של שבעה דורות, כלומר אנחנו מכירים את כולם דרך עוד שבעה אנשים, נניח. השאיפה שלנו היא להכיר את כולם דרך 0 דורות, היכרות ישירה. או שהם יכירו אותנו. אנחנו נהפוך לחלק מהם או שהם יהפכו לחלק מאיתנו. סלבריטאים שהתפרסמו בתקשורת ההמונים הם אלה שנמצאים הכי קרוב למימוש אותה אחדות. זה תפקידה של תקשורת ההמונים, להביא לאחדות בעולם.

מהבחינה הזאת דודו טופז בארץ, מייקל ג'קסון בעולם, אין כמעט מישהו שאין לו דעה כלפיהם – חיובית או שלילית. אין כמעט מישהו שלא נחשף אליהם, והם הפכו לחלק מתודעתו. בין אם מדובר ברצון לאמץ או לכרות אותו, בין אם מדובר בדעה חיובית או שלילית. סלבריטאים מהבחינה הזו הם "מעט מאלוהים". הטלוויזיה וכלי המדיה ההמונית האחרים, הם סוג של כיכר העיר שמאפשר להמונים לצפות באותם האנשים ולהתאחד איתם. מין בימה של בית הכנסת, שמאפשרת לחזן להפוך לחלק מתפילותיהם של כל שאר המתפללים. החזן ירגיש מחויבות כלפי האחרים, ותחושה חסרה אם לא כיוון מספיק בתפילתו. הסלבריטי ירגיש מועקה אם התנהג בצורה שפוגעת בתדמיתו התקשורתית.

התדמית הזו חשובה כי הוא איבד את הפרטיות שלו, מפני שיש עליו השגחה פרטית וכל צעדיו נמדדים. במקום אלוהים המסורתי (הסבא הזקן שכותב הכל בספר ויתחשבן ביום הדין), האלוהים התקשורתי הוא דעת הקהל, הקהל שרואה ובוחן. כי הסלבריטי הפך לתודעתם של האינדיווידואלים בקהל, נמצא בכל והתאחד עם אותה ישות, זו הקרבה המקסימלית לאלוהים וככל שהוא יצטרך לתת יותר דין וחשבון הוא יהיה אלוהי יותר. אין לו פרטיות כי היא לא נצרכת, פרטיות היא תוצר לוואי של ריבוי, חוסר פרטיות ומתן תמידי של דין וחשבון, האח הגדול, הוא תוצר של אחדות. האדם נמצא במלחמה תמידית נגד המושג הכוזב של הפרטיות – הוא משווע אליה כי היא מפתה אותו לחזור אל הריבוי. אילו היה חותר אל האחדות היה מוותר עליה מרצונו, הוא היה משתף את חייו עם שאר האנשים בעולם, הוא היה תולה את עצמו בכיכר העיר כדי שכולם יצפו בו ויתאחדו איתו, יכניסו אותו לתודעתם. זוהי מטרת השיתוף – באינטרנט, בריאליטי, בפרסום. תכירו אותי, תכילו אותי, הפכו אותי אליכם ואתכם אלי. נהיה אחד, נביא את הגאולה.