-
ילדים, כדאי לכם להתנהג יפה, אחרת יוגי-אוקי-דוקי ילטף אתכם תוך אימון יוגה בשלל תנוחות קריפיות, ויתרגל איתכם בחווה שלו, שחרור משתטה של שרירי הפנים לצלילי מוסיקת בלוגראס טפשית, ביחד עם התרנגול שלו, ראסטה, והפרה המבולבלת האו-נאו. הדבר המבהיל יותר בקלטת הילדים E.i.E.i Yoga הוא שמסתבר שבאמת היה דבר כזה באמצע שנות התשעים (1996). גרוע מזה,
-
שוב מדובר השבוע בספיחים של ניינטיז, אני מרגיש שקצת נחנחי אבל בטוח שתסדרו עם זה. מעט בלדות, מעט מיד-טמפו, שני קטעי דאנס וקטע ארוך של מובי שסוגר. בסך הכל מדובר ב-9 קטעים, כ-50 דקות. הקטע של מונסון הוא רמיקס מ-1990 ולא המקורי מ-1982. השיר של אירייז'ר הוא לדעתי אחד מהפנינים הפחות מוערכות של הלהקה, מתוך
-
הפילוסוף האמריקאי פול פיירבנד הגדיר את עצמו "אנרכיסט של המדע", והאשים בספרו "נגד המתודה" את הממסד המדעי בכך שהוא אחראי לאטימת מוחות בדיוק כמו האורתודוכסיה הדתית שגלילאו ערער עליה. כלומר, טען, בעזרת הגדרת שיטות מחקר מסויימות כמקובלות, ואחרות כלא מקובלות, הממסד מונע מהמדע להתפתח משום שהשיטות המקובלות מובילות לעיתים למבוי סתום. המבוי הסתום הזה הוא
-
מוסיקת הפופ, אם נקרא לה בשם הכללי, כמבוססת על מקצב של ארבעה רבעים, ובפרט מוסיקת הריקודים האלקטרונית מכילה לרוב מחזורים של שמיניות. כל מחזור כולל ערוץ אחד נוסף של קצב, כך שבסופו של דבר המקצב נבנה נדבך על גב נדבך עד שמגיע אל השיא. אם נדמה את זה לספירלה עומדת, הרי שמדובר בתנועות מעגליות שסובבות
-
בגלל המיקסטייפ הלא קרוא באמצע השבוע או סתם לזכרו של דודו טופז החלטתי להעלות עוד אחד. ובגלל שאני המום ואין לי מילים, פשוט לא אכתוב הרבה. הפעם זה מלנכולי מעט באופן הוגן מאוד ומכבד את האירוע, זולג לכיוון שנות השבעים, אני מעריך שגם פחות אזוטרי ממה שאני רגיל בדרך כלל. 42 דקות, 8 שירים.
-
תקלטתי השבוע אז הכנתי לעצמי סטיפה של שירים על פי המצב רוח שלי באותו הרגע ולכן היה לי קל הפעם להכין רשימה כי בסך הכל שלפתי ממה שהיה שם, קצת לערוך ולתאם והנה זה כאן. מצד שני המהירות הזו גרמה לי להבין שלא שמתי שום שיר שעבר את שנת 2000 ולכן גם אף שיר חדש.
-
סופ"ש כאן + מיקסטייפ. אני שמח שאני הופך את זה להרגל ואשתדל להתמיד. אני שמח שאני מקבל פידבקים מעודדים, בעיקר מטיבם ותוקפם. אני שמח שזה בעל פה, ולא אכפת לי אם זה יהיה גם בכתב כתגובה כאן. אני שמח שהפעם אני בכיוון של יותר מוסיקה חדשה, אבל נראה לי שזה פונקציה של כמה מוסיקה בתפזורת
-
האל הלייבניציאני הוא תקליטן כל-יכול, שכל צליל שישבץ במסגרת הסט שלו ייצור מנגינה מושלמת. היכולת שלו כה מושלמת, שלא משנה מה תהיה איכותו של אותו הצליל, ואף אם יהיה קקופוני, הסט עדיין יהיה הרמוני, רציף ומתמשך. כל תקליטן למעשה הוא אלוהים קטן שמנסה לברוא את עולמו, העולם ההרמוני והרציף, הטוב שבעולמות האפשריים. ככל שהסט מוצלח
-
וודסטוק היה כמו מעמד הר סיני שכזה, כל הופעת רוק למעשה אמורה להיות מעמד הר סיני בזעיר אנפין. במעמד הר סיני לא היו עשרת הדברות, תשכחו מזה. במעמד הר סיני היתה הופעה של להקת רוק, עם כל הפירוטכניקה ושכלולי הסאונד (קּוֹלוֹת / לַּפִּידִים / עָשַן). אלוהים כוכב עליון. אני מתאר לעצמי את אלוהים כמין אקסל
-
אני קצת מצטער למרות שאני לא יודע בשביל מה. זה לא חטא, אלא סתם פגיעה בפרפקיוניזם הרגיש, וגם ככה מדובר בסך כל ברשימת האזנה ערוכה ולא באיזה סטאז'. אז זה שבעצם מדובר פה יותר על שני סטים מחוברים ופחות באחד ארוך ורציף מדי (נראה ששיר חמש מפצל את הסט לשניים), נשכח מזה. יותר נכון יהיה
by Negus of Pop
Culture Agent 