האל הלייבניציאני הוא תקליטן כל-יכול, שכל צליל שישבץ במסגרת הסט שלו ייצור מנגינה מושלמת. היכולת שלו כה מושלמת, שלא משנה מה תהיה איכותו של אותו הצליל, ואף אם יהיה קקופוני, הסט עדיין יהיה הרמוני, רציף ומתמשך. כל תקליטן למעשה הוא אלוהים קטן שמנסה לברוא את עולמו, העולם ההרמוני והרציף, הטוב שבעולמות האפשריים. ככל שהסט מוצלח יותר כך האלוהים החדש הוא יותר כל-יכול, ומסוגל להתגבר על המהמורות שבהן נתקל מתוקף היותו במשחק פינג-פונג תמידי עם הקהל שלו. למעשה, כל מה שקורה על הרחבה הוא מין סימולציה של יחסי שולט נשלט, משחק של אהבה או סאדו-מאזו בין הקהל לבין התקליטן, המאמין והאלוהים, הסובייקט והאובייקט. המטרה היא להגיע אל הדדיות כדי שהאהבה הזאת תזין את עצמה, שכל צד יגיד "אתה אוהב אותי אבל אני אוהב אותך יותר. ובכלל, אני אוהב שאתה אוהב שאני אוהב אותך, וכשאתה אוהב שאני אוהב אותך, אני אוהב אותך אפילו עוד". הדי ג'יי הוא מושיע, מציל את חייו של הקהל. הוא מסובב את העולם, מהעמדה שם למעלה. ברוך כבודו ממקומו.
by Negus of Pop
Culture Agent 
להשאיר תגובה