-
קמבודיה של שנות השישים והשבעים מוכרת לעולם המערבי בעיקר בהקשרים של מלחמות ורצח עם, מהקשים ביותר שידעה האנושות. רבע מהעם הקמבודי נספה בשנים הללו, כאשר שלטון החמר רוז' טובח בבני עמו, ועורך טיהורים מכל מה שמריח מהשפעות זרות, כל שכן מערביות. אבל הסיפור האנושי הזה, לא מוריד מהטרגדיה התרבותית שידעה פנום-פן. השואה המוסיקלית שבמסגרתה זמרים
-
עומר סולימאן הוא מוזיקאי מאוד חשוב בסוריה (לא להתבלבל עם שר המודיעין המצרי, שהוא האיש שהכי דומה בעולם ליוסף שילוח). בוויקיפדיה טוענים שהוא הקליט כמה מאות אלבומים בעשרים וחמש השנים האחרונות. חוץ מזה, כמו שתראו מיד, יש לו לוק משגע ביותר. והוא עושה גטו מיוזיק שלא להאמין. פסיכדלייי. קרדיט
-
במילה שיתוף יש קונוטציה חיובית, כאילו שזה דבר רצוי. כשאנשים משתפים הם רוצים להעניק, ויתור על רעיונות שיכולת לשמור לעצמך הוא נכונות לתת למישהו אחר ליהנות מהם. אנשים שמזינים את חשבון הטוויטר שלהם הם אנשים שנותנים בכל מסר שלהם, עד 140 מילים בחינם וללא בקשת תמורה לכל מי שמעוניין לקבל את זה. 140 המילים האלה
-
בראשית היה האחד שבגלל סיבה לא ידועה שאולי היא תאונה לא רצויה או שמא נסיון להוכיח לעצמו שהוא מסוגל להתגבר על הבעיה הזאת ולהאציל מעצמו את הטוב, התפצל. הסיבה המשנית הפכה לאינטלקט, שחסר את השלם שהיה האחד אך עדיין היה אינסופי, שכל שחושב את עצמו ומלוכד לשכבה נואטית שהואצלה מן האחד. נשמת העולם נבעה מהשכל,
-
אני רואה שאין לי זמן ליותר מדי סיכומי עשור ולכן לצערי לא יהיה סיכום כמו שרציתי, לפחות לא ב-2009. אני חושב שעם אינפלציית סיכומי העשור לא זה מה שחסר לאנשים, לדעת מה אהבתי. בטח אמשיך עם זה בשנה הבאה, אני יכול לתת בינתיים רשימות קצרצרות של דברים שאהבתי, כמו גם מיקסטייפים עם שירים אקראיים מהעשור.
-
ג'פרי גורומול יונופינגו הוא מין סטיבי וונדר האוסטרלי, מולטי-אינסטרומנטליסט עיוור מלידה, מדהים עם סיפור מדהים. מדובר באחיין של מנדאווי יונופינגו, מנהיג להקת Yothu Yindi, ומי שניגן בעבר עם הלהקה עד שהקים להקה משל עצמו בשם Saltwater Band. הוא לא יודע אנגלית מלבד מילים ספורות, לא משתמש בכלב נחיה וגם לא יודע לקרוא כתב ברייל. הוא
-
כנראה שלא יכולתי לחשוב לגמרי שג'ון לנון הוא אדיוט, אז עכשיו אחרי שעיכלתי אני משוכנע שוב שהוא גאון. או שזה באמת מה שעולה מקריאה בביוגרפיה המתורגמת החדשה של לנון שיצאה לאחרונה ב"רסלינג". דחוס, מבולבל, אבל אולי היחס האמביוולנטי הוא מה שנתבקשנו לתת, אדיוט וגאון בו זמנית. כאילו להסתכל על המטבע משני צדדיו, כאילו לשאול את
-
אני אוהב את הפסיכואנליזה וכנראה שהחיבה הזאת נובעת ממקור פרוידאני בעצמו. אני אוהב אותה בגלל שהיא נראית לי בתור חיבור טריוויאלי בין טכנולוגיה ומיסטיקה, והיא משמשת בעבורי למעשה ככלי נוסף על מנת להבין טוב יותר את המקום של הגנוסיס בתרבות הפופולרית ; מספיק לדבר על המין כעל חליפת ידע, בכדי להבין שאם זה מה שמניע
-
העשור הראשון של שנות האלפיים לא הביא איתו בשורות גדולות מדי. מלבד שינויי ענק בהרגלי צריכת המוסיקה ובפורמט שלה, היא לא נחלה התפתחויות רבות, ומבחינת חדשנות כמעט ועמדה במקום, כנראה כי "אין יותר לאיפה להתפתח וכל שנותר הוא רק לשחזר ולחקות", כפי שטוענים מבקרי מוסיקה נודניקים. יש רק מקום לשכלולים נוספים בהפקה ולאיכות מדויקת יותר
-
מצ"ב 16 שירים שקטים ועגמומיים שאהבתי ויצאו בשנות האלפיים. בסך הכל 74 דקות. בשבוע הבא אעלה עוד מיקסטייפ ברוח דומה שישלים אולי את רשימת הפייבוריטים שלי מהעשור. בהנאה 1. Mark Eitzel – Anything (2001) 2. Elika – They'll Hate Us (2008) 3. Sparklehorse – Eyepennies (2001) 4. For Stars – I Got Connected (2002) 5.
by Negus of Pop
Culture Agent 