Culture Agent

אחת מהדרכים שעוזרות לי להבין את בעיית הגוף והנפש, ואת האינטראקציה בין גופים ונפשות לבין עצמם היא אנלוגיית אדם-מחשב, או לחלופין האנלוגיה מציאות-סייברספייס. כלומר, את האדם אני מדמה למחשב, או יותר נכון את הנפש שלו לישות שעומדת מאחורי מחשב ונמצאת בקשר עם ישויות אחרות שעומדות מאחורי מחשבים. העולם הופך למין MMORPG שכזה, עם המוני שחקנים שכל אחד מהם חי לו בעולם וירטואלי שאינו אלא המציאות, משמע: המציאות כשלעצמה היא עולם וירטואלי עם פיזיקה ריאליסטית, לפחות יחסית לזו שאנו רגילים אליה. ברור עם זאת, שבעולמות וירטואליים ניתן להגדיר פיזיקה באופן אחר לגמרי – חדירות שונה של חומרים, אלסטיות של הגוף, ואפילו (למרות שקשה להבין איך) חוקי פיזיקה בסיסיים שונים כמו גרוויטציה. העולם הוירטואלי הוא על-טבעי, למרות שאם מתבוננים בעולם המציאותי שלנו, נתייחס רק לעולם וירטואלי טבעי, ועדיין ברמה זו האנלוגיה נראית מושלמת. ספר עזר מושלם שעוזר להבין את האנלוגיה הזו הוא "סביבות וירטואליות" של דורון פרידמן, שדן אמנם בבעיות טכנולוגיות מהיבטים שונים אבל מפנה לספרים שהם פילוסופיים גרידא. לדוגמה: "המטאפיזיקה של המציאות הוירטואלית" של מייקל היים, "מציאות בעידן הדיגיטלי" של פייר לוי וכו'. בשורות הבאות, אחרי הקדמה קצרה, אסביר מדוע המציאות הוירטואלית היא הדמיה פנומנלית של עולם אידאליסטי, על גבול הסוליפסיסטי. כמובן שבכלים ניאו-פלטוניים אפשר שוב לראות את המתח שבין התודעה לבין החוויה "האמיתית" שנוצר על ידי חיץ חושי שלו רק יכולנו להפטר ממנו היינו חווים אקסטזה. במובן הזה, שוב מדובר באיזו הצגה גנוסטית של האינטרנט כמכשיר לגאולה.

:: . ::

Symbols: אנחנו לא חיים, אנחנו רק מפרשים דינמיקה בין אידאות. כל מה שאנחנו חשים הוא רק צל ומשל, אנחנו מתקשרים בעזרת הסימנים האלה כך שהרבה ממה שאנחנו מקבלים וגם נותנים בנוי מאבני היסוד שהם. הבעיה היא שאנחנו עושים את זה ללא ידיעתנו אבל לא נורא. התפקיד שלנו הוא להיות סבילים ולהמשיך את התעבורה הזאת, כמו מחשבים אין לנו מושג מה באמת עובר דרכינו וזה בכלל לא רע. בכל אופן, העולם כול סמלים-סמלים, שבעצמם בנויים מאבני יסוד קטגוריאליות. הקטגוריות עצמן מסווגות על פי אמות מידה של שפע ויניקה, נתינה וקבלה. (דוגמה: היסוד המעניק הוא היסוד הזכרי, היסוד הקולט הוא היסוד הנקבי. היסוד הזכרי הוא ה"פאלי" הקמור והנקבי הוא הקעור, כששניהם מתרכבים הם יוצרים את השלם). השאיפה היא השלמות, וזה היסוד הטלאולוגי התקף היחיד שבקיום – החלקים הנפרדים שואפים להגיע לשלמות ולהרמוניה, ובתוקף כך: חלקי שואף להתמזג עם המשלים, סופי שואף להתמזג עם האינסופי, מנגנוני ההדחקה משמרים את הניכור שקיים בין כל מה שאינו שלם לבין אותה השלמות, וכל מאמציו מופנים כדי להתגבר עליהם. השלמות היא הדבר החשוב ביותר עבור כל סובייקט, ואם היא תתרחש הוא יגיע אל מנוחתו, כל אחד לפי חזון השלמות שלו.

Phenomenons: כל נשמה היא "סוכן אוטונומי", ומהווה נקודת קצה ב"רשת הנשמות". היא קולטת רשמים מהעולם בצורה של חוויות, כל אחת מהן מורכבת ממחרוזת של סמלים השזורים זה בזה. כלומר, הרשמים מעובדים בנשמה (mind) באופן פנומנלי, ומהווים למעשה פרשנות של אידאות שונות ודינמיקה ביניהן. לדוגמה: גשם שיורד, אינו אלא "טיפות" ש"נופלות" מה"שמים". שריפה שכובתה, אינה אלא "מים" ש"כיבו" את ה"אש". ברובד הפסיכולוגי, לדוגמה וכפי שטענתי כבר, הפנטזיה האנושית לעוף (שמתבטאת לדוגמה בחלומות, או בתחושה של אושר), היא פנומנה של "מעוף", שהוא למעשה תשוקה אל האינסוף והתגברות על כח המשיכה שלנו אל האדמה. כלומר, האושר שהפסגה שלו היא האל, גורם לאדם החווה אותו לחוש ריחוף מפני שהוא מתחבר אל "האחד" ומתנתק מהמימד הנחות שבו הוא שקוע. בחלום, כאשר מנגנון ההדחקה מורפה, התשוקות אל השלמות צפות ובכלל זה ההתנתקות מהקרקע ותחושת הריחוף. אחרי הכל, שוב, מדובר בתחושה, בחוויה. הנשמה קולטת חוויות, שאינן אלא פרשנות של סמלים.

Knowledge: בהיותה של הנשמה סוכן אוטונומי, היא הופכת לסובייקט. כל האובייקטים האחרים נחווים באופן יחסי אליה. מבחינה זו ניתן לדבר על סוליפסיזם. אין חוויות של מישהו אחר, כל חוויה של מישהו אחר אינה אלא רושם נוסף. החוויה היחידה שהסובייקט חווה היא שלו עצמו, ועל כן הוא לכל היותר "תופס" ישויות אחרות. מאחר שכל הישויות בעולם נתפסות יחסית אליו, הן הופכות לחלק ממנו. הסקרנות היא התשוקה שלו לדעת כמה שיותר, כי כל ידע נוסף יהפוך יותר מהעולם לחלק מהסובייקט, לכשידע הכל הוא יכיל את הכל. מניעת הידע היא הדחקה, העולם הופך לזירה של מלחמת ידע מ-2 סיבות: א. אם הידע מוגבל, הוא הופך ליקר המציאות ולכן הסוכנים רבים על משאבים נכלים ; ב. אם הידע לא מוגבל, הוא אמנם נפוץ אבל כל סובייקט מנסה כביכול למנוע מהאחרים להפוך לעולם ומלואו. וזו הטרגדיה.

Transfer: הסוכנים האוטונומיים הללו שקולים למונאדות ; העולם הוא מכלול המונאדות, אבל כל מונאדה היא עולם ומלואו. היא תופסת את האחרות ומתפקדת כיחידה עצמאית חסרת חלונות, בלתי תלויה באחרות. המרכיב שחסר במונאדולוגיה הזו היא השאיפה של הסוכנים להתאחד אחד עם השני. התמזגות כזו היא שיתוף מידע – הכוונה, זה נהנה וזה אינו חסר. זה נהנה מכך שהוא חשוף לידע נוסף, וזה אינו חסר מפני שהוא לא ניזוק, ולהפך, הוא מעניק מהידע שלו בעבור ידע נוסף. זוהי ה"חברות", האמון שכל אחד נותן בשני על מנת לקבל ממנו בעתיד ללא תנאי. התנאי היחיד הוא שימור החברות. השאיפה היא להגיע למצב שבו כל הנשמות מחוברות זו עם זו, ונמצאות במצב יציב.

:: . ::

שלוש דרכים להסתכל על רשת הנשמות, כדי לראות את האיורים בבירור הקישו עליהם:
אידאליזם: העולם החיצוני מורכב מאידאות, כל סובייקט קולט אותן ואת הדינמיקה ביניהן כנתונים חושיים. החושים משמשים כמנגנון קלט, השכל מסנכרן בין הנתונים ומפרש אותם. כל נשמה מהווה סוכן קצה, תעבורת האידאות מתבצעת P2P ; באיור הנ"ל כל סוכן מסומן על ידי עיגול וכל אידאה בעולם על ידי איקס. בין האידאות יש יחסי גומלין שמסומנים בקו מקווקוו, בין הסוכנים יש יחסי תעבורה שמסומנים על ידי חץ דו צדדי. כל סוכן תופס את כל האובייקטים ואת כל היחסים ביניהם, כל אחד מהפרספקטיבה שלו, כך שבכל נקודת קצה נוצרת תמונה אחרת. התעבורה שבין שני סוכנים, גורמת להתאמה בין שתי תמונות. לרוב המודל הוא התמונה מנקודת מבטו של הסובייקט והרפרנס הוא התמונה מנקודות המבט האחרות. ועדיין, ככל שמתקבלות יותר תמונות מסוכנים אחרים, ראיית העולם של הסובייקט הופכת לרחבה ושלמה הרבה יותר. השאיפה שלו היא לקבל את התמונה מכל זוויות הצילום האפשריות.

סוליפסיזם רך: העולם החיצוני והסוכנים האחרים אינם אלא נתונים חושיים, הסובייקט הוא סוכן עצמאי יחיד בסביבה של סימולציה. הסוכנים האחרים אינם אוטונומיים אלא עצמים "משוכללים". התודעה שלו היא פינג-פונג בין החוץ (אידאות) לבין הפנים (חוויה), כלומר בין העולם החיצוני לבין הנשמה כאשר הנתונים החושיים הם המדיום ; באיור הנ"ל מסומנות האידאות על ידי איקסים, והסוכנים האחרים כעיגולים מלאים באיקסים, על מנת לרמוז שהם אובייקטים בעצמם. הסובייקט עצמו מופיע כעיגול ריק, והוא תופס את כל הדברים האחרים בעולם שהם האידאות, היחסים ביניהם, והסוכנים האחרים כפי שהם תופסים (על פי תפיסתו) את העולם. בסך הכל מדובר ב-Σ של אידאות, שנקלטת דרך הנתונים החושיים אל החוויה דרך עיבוד כלשהוא. כלומר, הנתונים החושיים מהווים את המדיום בין העולם החיצון לנשמה.

סוליפסיזם קשה: אין עולם חיצוני, החושים אינם אלא כלים לחוויה. הם אינם מכשיר קלט אלא דווקא מכשיר פלט, כל מה שקורה הוא דינמיקה פנימית של אידאות בתודעתו של הסובייקט. החוויה היא כביכול הדבר היחיד שנמצא בחוץ, והחושים הם הדרך להווכח בה ; באיור הנ"ל האידאות מסומנות באיקסים, והתודעה בעיגול. החושים מהווים את קצוות העיגול ומהווים את החיץ בין התודעה לבין החוויה, הם קולטים את עיבוד ופרשנות היחסים בין האידאות, ופולטים אותו אל עבר החוויה. למעשה מדובר בתיאור נגדי לזה של הסוליפסיזם הרך בהבדל אחד: כאן אין נתונים חושיים, אלא רק חושים שמהווים מנגנון פלט אל החוויה. הנתונים החושיים לא נקלטים מבחוץ, החושים מהווים דרך לביטוי החוויה דרך המידע שעובד בתודעת הסובייקט. חוויה על-חושית, כביכול, היא הרגע שבו התודעה תפרוץ את המחסום של החושים ותיצור קשר בלתי אמצעי עם ה"חוץ". במודל הרך של הסוליפסיזם, חוויה על-חושית תהיה אם וכאשר, חוויה שמתקבלת ללא נתונים חושיים או לפחות ללא קשר אליהם.