-

החוקרים לא בטוחים אם בכלל ניתן לדבר על ״גנוסטיקה״ כעל דת מסודרת, כי אמנם היו קבוצות שונות שהיו גנוסטיות באופן מובהק אבל לא היה בין רובן קשר, והן גם לא האמינו באותם הדברים. המיתוס הגנוסטי לא אחיד, הגישות הגנוסטיקניות כלפי עולמנו אינן אחידות, ובאופן כללי ישנם גנוסטיקנים פגאניים, נוצרים, יהודים שאינם יכולים לגור בכפיפה אחת.
-

דן מרקור בספרו ״the mystery of manna" טוען שהפולחן היהודי היה מבוסס על פטריית הארגוט, טפיל שמתלווה לדגנים, שצריכה שלו עשויה לגרום למוות במקרה הגרוע, עוויתות ונמקים במקרה הפחות רע (תוך תחושה של בעירה פנימית) וחזיונות פסיכדליים במקרה הטוב. למעשה מפטריית הארגוט שמכילה חומצה ליסרגית ניתן לזקק את ה-lsd. כך אלברט הופמן גילה את ה-
-

המיתולוגיה היוונית לא מקופחת בכל הקשור לתרגומים ואנתולוגיות עבריות. בכל כמה שנים יוצאת אנציקלופדיה חדשה, או ספר קלאסי אחר שמספר על אלים, או גיבורים, או אלים וגיבורים גם יחד. מי שרוצה לדעת על הקלאסיקות של תרבות המערב לא יתקשה למצוא חומר קריאה בעברית. אחד מהפופוליזטורים הגדולים של התחום הזה הוא אפי זיו, שהוציא כבר לפני
-

פילון האלכסנדרוני מספר ב״על הכרובים״ שככהן הוא עבר חניכה ב״מיסטריות של משה״, וגם ב״מיסטריות של ירמיהו״ שהיו מיסטריות בדרגה נמוכה יותר מהמיסטריות של משה. כשהתנסה במיסטריות של ירמיהו הוא הצליח להבין מה הכוונה ״הלא מעתה קראת לי אבי אלוף נערי אתה״. פילון מתאר את משה כהיירופנט. ב״המלאכות אל קאיוס״ פילון מסביר שהיירופנט הוא כהן מהסוג
-

בעת העתיקה בראשית ימיה של הנצרות, האשימו את הנוצרים בכך שהם קניבלים, שונאי המין האנושי (odium generis humani) ומגלי עריות. ההאשמות היו מן הסתם בשל פרשנות מוטעית של מהות טקס האוכריסטיה, בו הם אוכלים את בשרו של ישו ושותים את דמו. כך לפחות מלמדים אותנו באוניברסיטה, וזאת מבלי להתייחס למחזה ״הבאכחות״ של אוריפידס שמייחס מעשים
-

העדות הראשונה לנזירות היתה בהודו של התקופה הוודית בסביבות 1000 לפנה״ס. במסורת הוודית, היה קיים מושג שנקרא גאולה אישית, ״מוקשה״ שהיתה הדרך לצאת ממעגל החיים והמוות שנקרא סמסרה. התחזקות המגמה הפילוסופית בקרב הדתות בהודו, גרמה לירידה במעמדם של כהני הדת המקיימים טקסים שקשורים בגאולה קבוצתית, וכך הדגש הפך ליותר ויותר אישי. אנשים, גם ממעמדות שאינם




