Culture Agent

הגנוסטיציזם אינו אלא סוג מסוים של עיסוק במיסטיקה שמנסה לגלות את הבלתי ניתן להשגה, את מה שאלוהים ניסה למנוע מהאדם להשיג, את מה שניתן להשיג רק באמצעות ידע נסתר שהתקבל דרך גורם שחותר תחת אותו האלוהים ומגלה לאדם את הדרך לגאולתו. סוג של פרומתאוס כזה שגונב את הניצוץ לאלים ומעניק אותו לבני האדם. במיתוס הגנוסטי, הפרומתאוס הזה היה ישו והצורה בה הוא נענש היתה (כמו פרומתאוס) באמצעות תליה. על הצלב. [למרות שיש גם זרם שטוען שהתליה היתה לא אחרת מאשר מטאפורה על עץ הדעת, והגאולה היא באמצעו אכילה ממנו]

פרומתאוס כשגנב את האש, הסתיר אותה בתוך קנה חלול שנקרא ״נרתקס״ (νάρθηξ). לא משנה איך ומה, אבל איך שהוא בתרבות היוונית התגלגל המונח לציין תיבת תרופות, או שם כולל לצמחי מרפא, בעיקר כאלה שיש להם רעלנים שבמינונים גבוהים רעילים ובמינונים נמוכים מרפאים. קארל ראק מפליג וטוען שלהוראה של נרתיק יש שלוש קונוטציות הקשורות לתקשורת עם השיא, באמצעות מעבר דרך כלי קיבול: הראשונה היא יחסי מין, כשהאפקט בשיא הוא האורגזמה. השני הוא החוויה הפסיכדלית, החלל הוא הבאנג, ואפקט השיא הוא ה״היי״. והשלישי והכי חשוב הוא מבנה המקדשים בעולם העתיק, שכוללים מבואה שהכניסה אליה היא מטאפורה לכניסה לרחם האדמה, ואפקט השיא הוא טרנספורמציה אל העולם שמעבר.

הקונוטציה הראשונה לא ממש קשורה לענייננו. הן הנוצרים והן הגנוסטים שביקשו להתכחש לחומריותם דחו אותה מכל וכל. עובדי האלילים לעומת זאת עשו בדיוק ההפך, ובמקדשיהם היתה נהוגה ״הירוגמיה״, זנות מקודשת ויחסי מין פולחניים. [למעשה, גם ביהדות יש את הקונספט הזה של יחסי מין מקודשים. מוסד הנישואים כולו נושא אופי הירוגמי, יחסי מין בין נשואים הוא בעצם שלישיה ביחד עם אלוהים]. השניה, לטענת ראק הפכה את הפרקטיקה השמאנית הידועה לדת ראשונית ונותרה בבסיס כל הדתות שמבקשות לרומם את האדם באמצעות הטמעת האובייקט האלוהי בגופו. השלישי הוא כמובן הדגם של ״המקומות הקדושים״, שמתבטא היטב בכל הדתות שביקשו לתחום את הקודש בתוך גבולות של זמן ומקום. מרגע שהגבולות נחצו, האדם אמור להתנהג בצורה אחרת ויותר מכובדת כי זה הרגע שבו הוא עובר את הטרנספורמציה מקודש לחול.

כל ההקדמה הזאת היתה כדי לספר על התזה של Luke Myers, שטוען שהדרך לגלות את הידע האלוהי אצל הגנוסטים היתה לא יותר מאשר שימוש קדום בסמים לצרכי פולחן. הם כמובן לא המציאו את זה, במיסטריות היווניות היה ידוע על שתיה של מרקחות שונות שנקראו בשם הכולל ״פארמקון״ (φαρμᾰ́κου) על מנת להכנס למצבים אקסטטיים של התגלות.

השימוש במשקה פסיכדלי ניכר כבר בספרי הברית החדשה. כמו לדוגמה על פי הבשורה של יוחנן ישו כינה את עצמו ״היין האמיתי״. פאולוס גינה את השימוש הלא מבוקר של הקורינתיים בלחם וביין שבסעודת האדון. הוא שב ועולה בספרים הגנוסטיים, כמו לדוגמא בבשורה של תומאס, ״מי שישתה מים מפי יהפוך להיות כמוני ואני אהפוך הוא, ודברים שנסתרים ממנו יתגלו לו״ (אמרה 108). הזרם הגנוסטי של הולנטיניזם כינה את אחד מהסקרמנטים, הנשגב ביותר, ״חדר הכלולות״ – רפרנס לשיר השירים שבעצמו הוא רפרנס למתכון של שיקוי פסיכדלי, כפי שמעידים כתבים (וממצאים) יוונים עתיקים: ״באתי לגני אחותי כלה, אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי. אכלו רעים שתו ושכרו דודים״.

החונכים במיסטריות נקראו היירופנטים, וכך בדיוק מתאר פילון האלכסנדרוני את משה רבינו. פילון עצמו טוען שהוא השתתף במיסטריות יהודיות, שכללו מסורות של משה ומסורות של ירמיהו. בשני המקרים הם כללו שתיה של שיקוי (דן מרקור טוען שהשיקוי היה בירה פסיכדלית, מעורבבת בקלף טחון שעליו חקוק השם המפורש).

בריאן מוררסקו טוען שבמשך קיומה של הנצרות, היא דאגה להכריז על כל מי שביקש לקיים את סעודת האדון באופן עצמאי ולא תלוי בכנסיה כעל כופר – לא בגלל שהיא ביקשה לרכז את הסמכות הדתית בידיה, אלא בגלל שהיא ביקשה לשמור על טוהר האוכריסטיה, הפיכת היין לדמו של ישו והלחם לבשרו. הוא טוען שהמכשפות בימי הביניים לא נרדפו בגלל שכרתו ברית עם השטן, אלא מפני שהיה להן מתכון סודי ליין ולחם פסיכדליים עימו קיימו את האוכריסטיה. הוא בדק ומצא עדויות לכך בספריית הותיקן ובונה את הפרק האחרון של ספרו ״מפתח האלמוות״ סביב טענה זו. זה היה גם חטאו של ג׳ורדנו ברונו, שנחשב למרטיר הראשון של המדע – החזקת מתכון סודי שכזה. וניתן לראות שהוא נולד בקמפניה סמוך לעיר בנוונטו שנחשבה למרכז הכישוף באיטליה. לטענתו במקום זה גם נולד המיזוג בין פולחן דיוניסוס לנצרות, שכלל שתיה פולחנית בקטקומבות בסגנון המרזח הכנעני – קטקומבות שמופיעות לאורכה של ויה אפיה, שבנוונטו נחשבת לאחת מהצמתים המרכזיות בה.

על ולנטינוס, מייסד זרם הולנטיניזם, מסופר שבשהותו לרומא כיהן תחת האפיפיור ושאף להתמנות ליורשו. משלא התמנה, ובמקומו נתמנה אניקטוס, נאלץ לעזוב את רומא והתמקם בקפריסין. אניקטוס נחשב לרודף הגנוסיס והמונטניזם, עוד זרם שצידד בתקשור מיסטי עם רוח הקודש. המונטניזם דומה במהותו לפולחן המיסטריות, כלומר תקשור באמצעות נביאות שנכנסות לטראנס. מקורו של המונטניזם גם כן בפריגיה, מוצאה של הקהילה היוונית בקמפניה מחד (ומקורו של דיוניסוס, או יותר נכון של בן דמותו סבזיוס, או בנו, באורפיזם), והמקום בו נכתבה הבשורה של יוחנן מאידך.

דבר מעניין הוא שלטענת לא מעט חוקרים הרפורמה הפרוטסטנטית, שהיתה במהותה מחלוקת דתית על הטרנסובסטנסיאציה – התהליך המטאפיזי שבו היין והבשר הופכים לדמו ובשרו של ישו, נבעה בין השאר על רקע דרישה להשתחררות מהמונופול של הכנסיה הקתולית על חומרי הגלם לייצור בירה. והסיבה שהכנסיה החזיקה במונופול הזה, מן הסתם, היתה על מנת למנוע מכופרים שכאלה לבשל בירה עם מינון גבוה מדי של אלכוהול, או שמא למנוע מאנשים שביקשו לקיים את האוכריסטיה עם משקה ״חזק מדי״, שמא יגיעו להתגלות חזקה מדי. על רקע זה חוקק החוק Reinheitsgebot, חוק טהרת הבירה שהתיר לייצר בירה מכשות ולתת בלבד – חומרים הזמינים לכל, שמשוחררים מן המונופול הכלכלי הזה.

לסיכום: בשנות השבעים היה הס מלהזכיר את המקורות הפסיכדליים של הנצרות. ג׳ון מרקו אלגרו איבד את היוקרה שלו בעקבות טענה שכזו, גורדון וואסון מעולם לא הסכים להודות שהתזה שלו על המקור הפסיכדלי של הדת ממשיך עד לנצרות, קארל ראק שכתב עם וואסון ואלברט הופמן את ״הדרך לאלאוסיס״ ומאוחר יותר את ״התפוחים של אפולו״, הודר מהפקולטה למעדי הרוח באוניברסיטת בוסטון בגלל התעוזה שלו לדבר בקול על הדברים האלה. אבל מאז פריצת הדרך במחקר הקליני עם הקנביס וה-dmt בעשור הראשון של שנות האלפיים, התאוריות הללו הפכו ממחתרתיות למקובלות יותר ויותר. כבר לא מתביישים לדבר על זה שהסמים מסוגלים להביא להתגלות דתית. האם הגנוסיס היא-היא הסיבה שבגללה הסמים הפכו לבלתי חוקיים?