בתורה יש שני חגים שנקראים עצרת: הראשון הוא חג השבועות, השני הוא שמיני עצרת. הראשון סוגר את המחזור של פסח (7*7), השני סוגר את המחזור של סוכות (1*7). מה המשמעות של העצרת, מה הקטע עם שביעיות ולמה אחד באביב והשני בסתיו?
תשובה חצופה ולא מסורתית סוברת שיהוה היה בהתחלה לא אל אחד אלא ראש הפנתאון שהיתה לו גם בת זוג, אשרה. אשרה היתה אמא אדמה, אלת פריון ומי שבהיותה בת זוגו של אל השמיים, זיווגם יוצר את איחוד הניגודים ואת הנישואים המקודשים. במקדשיה של אשרה קיימו פולחן היירוגמי שבה היתה זנות מקודשת, שקיומה היה סימולציה של מעשה הבריאה וזימון מאגי של ברכה. ממצאים ארכיאולוגים במקדשיה של אשרה כללו גם חומרים משני תודעה, כך נתבשרנו, של אופיום וקנביס.
במיתולוגיה היוונית מקבילתה של אשרה היתה דמטר, ומקבילו של יהוה היה זאוס. הזיווג ביניהם הוליד את פרספונה, שבזמן שקטפה פרחים נחטפה על ידי האדס אל השאול. דמטר עשתה מאמץ להשיב אותה ובסופו של דבר היא אכן הוחזרה בהוראתו של זאוס, עם פרי רימון. כשאכלה את גרגיריו נתקפה געגועים להאדס ומאז היא עולה בקיץ ארצה ושבה בחורף לשאול. ומאז האדמה עצובה בחורף ושמחה בקיץ.
מה שעומד מאחורי הפולחן הפגאני הזה הוא רעיון הלידה מחדש. פולחנה של דמטר עירב שינוי מצבי תודעה שנחשבו בעצם כלידה מחדש של הנפש. לפני החוויה המטלטלת הזו נצטוו הנחנכים לעבור תהליך של הטהרות הכולל המנעות ממזון ומשתיה מסויימים (טאבו אוכל), קורבן והשתתפות בתהלוכה של 30 ק״מ מאתונה לאלאוסיס במהלכה הם נושאים מתנות וסלי תבואה. השלב האחרון שלפני ההגעה לאלאוסיס היתה מעבר קשה ומסוכן במעבר צר ועמוק בנחל. הטקס עצמו היה נערך בליל היום השביעי בתוך מבואה במקדש בשם טלסטריון, שאחריה כל היום השמיני היה יום של חג ושמחה.
באלאוסיס התקיימו שתי מיסטריות. המיסטריה הגדולה בסתיו והמיסטריה הקטנה באביב. המיסטריה הקטנה נחשבה כהכנה למיסטריה הגדולה, ושתיהן למעשה ציינו נישואים מקודשים. המיסטריה הקטנה סימנה את הנישואים בין פרספונה להאדס, המיסטריה הגדולה ציינה את הנישואים בין דמטר לזאוס. במיסטריה הקטנה זרעו את שדה החיטה, ובמיסטריה הגדולה אספו אותם והביאו לאלאוסיס.
על הרקע הזה יש להבין כמה דברים: בגלל שעניין המיסטריה באלאוסיס היה לידה מחדש, כל דבר שקשור ללידה או ללידה מחדש בתנ״ך מבוסס על המודל האלאוסיאני של 7+1=8, ביום השביעי מטהרים וביום השמיני מביאים קרבן . כך בברית המילה כמובן, כך בחנוכת המשכן (ויקרא ט׳), כך בטומאת יולדת (פרק י״ב), במצורע ובזב (פרק ט״ו).
חוץ מזה, כל הנראטיב הזה של טאבו אוכל, קורבן ושמחה הקשורה למים שב ביהדות פעמיים בשנה. בחג הסוכות מדובר על יום כיפור שהוא מין הכנה לקראת חול המועד שהוא אירוע שמציין הקרבה של 70 פרים, במהלכו מתקיימת שמחת בית השואבה ובסופו ״עצרת״, חגיגה שמתמשכת בכל היום השמיני. בחג השבועות מדובר על אי אכילת חמץ בפסח והקרבת קרבן, יציאת מצרים וקריעת ים סוף (שמצויינת בשביעי של פסח) ובסופו של דבר ב״עצרת״ שבפני עצמה מוגבלת ב״שלושת ימי ההגבלה״ ובסופה חגיגה הקשורה לתהלוכה גדולה אל העיר ירושלים והבאת ביכורים.
גם בתיאור הכניסה לארץ של יהושע (שבנוי על אותו מבנה ספרותי של יציאת מצרים ומעמד הר סיני) אנו רואים שבד בבד עם חגיגת הפסח, עברו בני ישראל במעבר מים מסוכן (הירדן), ומיד אכלו מתבואת הארץ תוך שירידת המן מהשמיים חדלה.
לסיכום: ככל הנראה על רקע כיבוש ארץ ישראל על ידי היוונים הפנתאון הישראלי והפנתאון היווני אוחדו, ודמטר אוחדה עם האשרה, אך בשל המהפכה המונותאיסטית האשרה טושטשה ופולחניה הפכו לפולחנו של יהוה בלבד – פולחן שכלל חיקוי של שתי המיסטריות בשלושת הרגלים, ובמסגרת זו גם שימוש מקודש בפטריית הארגוט.
וכל זה עוד בלי לספר שלפי הגמרא שבועות פעם שימש כראש השנה לאילן (מסכת מגילה ל"א ב') וכסוף השנה לאילן (ראש השנה ט"ז א') ואין אילן אלא עץ הדעת שאינו אלא חיטה (מדרש רבה בראשית ט"ו).
הערה: קרבן הפסח גם הוא בנוי על משקל המיסטריות. המיסטריות של דיוניסוס. בזמן בית המקדש היו הולכים לשדות למצוא שיבולים בשלות, בשדות מסויימות שהיו ידועים ככאלה שמבשילים בתאריך המסוים הזה של פסח. היו ״צדים״ אותן באיזורים גאוגרפים מסויימים, לדוגמה כפר נחום וכורזים בגליל היו ידועים ככאלה, אבל בגלל שהעדיפו להביא את העומר מיהודה, אם לא מצאו באיזור ירושלים היו הולכים לקצוות יהודה או לשומרון. מסופר שהיו הולכים לגנות צריפין ולעין סוכר, ששם התנאים הגיאוגרפיים והאקלימים אפשרו לשעורה לנבוט מוקדם יותר. הרעיון הזה של ״ציד״ צמחים הוא לא משהו שייחודי ליהדות. גם בפולחן דיוניסוס לדוגמא היה ״ציד״ של צמחים. המיינדות היו מסתובבות בשדות, ״צדות״ צמחי בר ואוכלות אותם כמו שהם ללא בישול או עם בישול מינימלי. הן התייחסו לצמחי הבר האלה כאילו שזה הבשר של האל, ולכן יצא להן שם כאילו שהן קניבליות אוכלות בשר נא. כך גם הרעיון של שלוחי בית הדין ש״צדו״ את השיבולים האלה ורצו להביא אותם כמה שיותר מהר לבית המקדש. מסיבותיהם שלהם, הם רצו להתיר את אכילת ה״חדש״. אבל נדמה שיש לראות את העיבוד המינימלי של דגנים כלשהם טרם יחמיצו, כסוג של אכילת נא.
Culture Agent 
כתוב תגובה לarikbenedekchaviv לבטל