Culture Agent

היהדות כפי שאנו מכירים אותה כיום התפתחה מהפילוסופיה היוונית. המונותאיזם הגיע מהפילוסופיה היוונית, וגם האוניברסליזם ולפיכך רעיון המיסיון האוניברסלי. הרעיון המרכזי ביהדות הוא ״תיקון העולם״ ו״קידוש שם שמים״. את שני הדברים האלה עושים על ידי גילוי העובדה שיש בעל בית לעולם, ואת הדבר הזה עושים יהודים מימים ימימה. בתקופה שבה כולם היו עובדי אלילים, המטרה היתה כפולה: גם להלחם בעובדי אלילים, כמובן, שהחזיקו בהשקפה ועל פיה העולם נברא לא על ידי ישות אחת ששולטת בכל – בדיוק כפי שהסברה המקובלת טוענת. אך ובעיקר המטרה היתה להלחם באתאיסטים שטוענים שהעולם קדמון, או בקיצור בתפיסה ששוללת ניהול מרכזי של ישות אלוהית, כמו זו של אריסטו. פילוסופיה יוונית.

היהדות היתה לא יותר מפילוסופיה יוונית שמתנהלת על פי העקרונות ההלניסטיים, עם טוויסט מזרחי והרבה אתנוצנטריות. או אולי לא לקרוא לזה משהו שמתרכז סביב המוצא האתני, שהרי היהדות היתה אוניברסלית, בני כל העממים היו יכולים להצטרף אליה ולהיות שווים בני שווים, אבל ברגע שכל מי שמתגייר הופך להיות ״זרע ישראל״ – אז למרות שזו מטאפורה, עדיין עצם הקביעה שכל המתגייר הופך אוטומטית לחלק מהאתנוס היהודי, מכשירה את הקרקע לומר שכן, מדובר פה בלאומנות קדומה. גם הנצרות היתה לאומנית באותה המידה.

מאין הגיעה הלאומנית? לפני שנולד רעיון המונותאיזם, ״המילה האחרונה״ היתה מונולטריזם. היהודים סגדו לאל הלאומי שלהם יהוה ולא הכחישו קיומם של אלים לאומיים אחרים. כשדיברו שה׳ עליון על כל האלים האחרים, הרעיון היה משהו בסגנון ״היהודים הכי טובים״. הם ראו הפסד לעממים אחרים בתור השפלה דתית. עממים שלא היו מונולטריים, שילבו פולחנים זרים בפולחניהם והגיעו לסינקרטיזם. כמו הפלישתים שאימצו את הפנתאון הכנעני וכמובן הרומיים אימצו את הפנתיאון היווני והיוונים עצמם לפחות באסיה הקטנה שאימצו את הפנתיאון האנטולי וכן את הפנתיאון התראקי.

במאמר מוסגר – למה נבחר ה׳ דווקא כאל הלאומי של היהודים? סוברים שבהתחלה הפולחן הלאומי הישראלי היה ל״אל״ או ל״אל עליון״. ורק בהשפעה מדיינית נכנס פולחן יהוה. כנראה דרך יתרו והקינים. יש שגם מצרפים את הקנזים ל״מהפכה״ (כלומר, עתניאל בן קנז וכלב בן יפונה). הקינים, הקנזים והקדמונים נחשבים ככנענים שסופחו לעם ישראל ולא נרדפו כחלק משבעת העממים (למרות שהם שייכים לרשימת עשרת עממי כנען בבראשית). ובספר שופטים המדיינים נחשבים גם כאלה שחיים בבקעת הירדן, ולא רק לאלה שחיים בדרום ערב. ככל הנראה מדיין הוא לא שיוך אתני, אלא כינוי כמו הכינויים של הבדואים והכינוי הכללי ״ערבים״.

אבל אז הגיע ההלניזם. עד אז, גם בימי עזרא וההטפה שלו לגרש נשים נוכריות, הרעיון היה שהיהודים לא מתבדלים מהגויים, הם מתחתנים בהם ובתנאי שהם כבני הלאום הישראלי עדיין נאמנים לאלוהי ישראל – נשים נוכריות היו מסיטות אותם מנאמנותם [2]. חשוב עדיין היה שאלוהי ישראל יישאר אלוהי ישראל, ולא יהיה קיים שילוב פנתאונים, כי שילוב פנתאונים הופך את ה׳ לאחד מ-. וגם פוגע כאמור בגאווה הלאומית.

אבל הגאווה היתה גאוות יחידה בלבד. לא כזו שמתנשאת מעל לאחרים. גם חז״ל עצמם לא חשבו שהם גאונים יותר מהומרוס ספציפית והם מזכירים אותו כמה פעמים כספרות מופת. כל הדיבורים על גאונות מניחים שמי שכתב את התורה הוא אלוהים, אבל בגלל שזה נשמע מצוץ, אז מי שכתב את התורה הוא אדם שניחן בחכמה עילאית. ברגע שמניחים שהכוונה ש״תורה משמיים״ היא שאורח החיים היהודי הוא הדבר הכי קרוב לאורח חיים מושלם כפי שראו אותו בעת העתיקה, ״מתינות״, ביוונית σωφροσύνη ״סופרוסונה״ – מבינים שהיהדות היתה בסך הכל עוד פילוסופיה מזרחית שבה ה״סיבה הראשונית״ נקראה בשם, או יותר נכון לא נקראה בשם (שהרי אסור לבטא את שמו). הכל התחיל בערך באותן השנים, המאה הרביעית לפנה״ס והלאה. התנשאות היתה כאן, אבל יותר יוהרה פילוסופית ופחות יוהרה אתנית. אין שום דבר מובנה בגנטיקה היהודית מפני שכאמור אין כזה דבר גנטיקה יהודית. גר שמתגייר, הופך להיות יהודי. הוא משדרג את עצמו לאורח חיים נעלה, אבל הגוף שלו נותר נחות כשהיה מתוקף היותו גוף.

אגב יוהרה, בדיוק מזה מזהירה היהדות. ה״סופרוסונה״ קשורה קשר הדוק ל״היבריס״ (כניגודו) בתור החטא הגדול ביותר שקיים. כך אצל הומרוס, כך גם בתורה. לדוגמה דברים ח׳: ״ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה׳ אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל״.

במחקר ישנו ויכוח ותיק אם היהדות היתה מיסיונרית וחדלה או שמעולם לא היתה מיסיונרית. הטענה בעד, זו שטוענת שכן היהדות היתה מיסיונרית מסבירה שהרבה גויים שחיפשו תוכן בחיים והסבר משכנע יותר לשאלות קיומיות באו לבית כנסת כדי לנסות לקבל תשובות לשאלות שלהם [1]. הם העריכו את היהודים בתור ״עם של פילוסופים״. זה היה שילוב בין אקסהיביציוניזם יהודי לבין הערכה כנה של פשוטי העם את הפילוסופים, והעובדה שהיהודים היו ״הפילוסופים״ הכי זמינים שיש. לאחר החורבן ובעיקר לאחר עליית הנצרות הדבר הזה נרגע, אך עדיין היה קיים. יוחנן כריסוסטומוס מעיד שגם במאה הרביעית נוצרים היו מגיעים לבתי כנסת כדי לשמוע שופר. בקוראן נאמר שבני מכה אמרו למוחמד שהם כבר מכירים את הסיפורים האלה, כי הם בעצמם היו באים לבתי הכנסת ושמעו אותם שם.

אם היהדות היתה מיסיונרית מדוע היא חדלה? או מטראומה מהמרידות הכושלות (היו 3 כאלה, כולל אחת בתפוצות), או מטראומה מהשד המשיחי. או כמובן משילוב של שניהם. יותר מסתמן שהיהדות היתה בטראומה מהנטיה ההרסנית של השד המשיחי. ואחת מההריסות הללו היתה הנצרות. בדיעבד הדבר הזה הביא על היהדות שנים רבות של נחיתות.

[su_expand more_text="הערה 1" less_text="הסתר" height="0"]״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ הוא לא הוכחה, אבל במדרש רבה שהוא מהמאה הרביעית, יש מדרש (פד ד) שבו נאמר שגם אברהם וגם יעקב היו מיסיונרים. כמובן שגם יש לדון ב״ערב רב״ שהתלוו לבני ישראל, ושלל גיבורי דוד הגויים. המיתוסים המכוננים של התורה והתנ״ך בנויים על זה שכל הזמן ישנם גרים בקרב היהודים. בימי הבית אפילו גרים היו מנהיגים של היהודים – שמעיה ואבטליון, מאוחר יותר רבי עקיבא, רבי מאיר וכו׳. העוינות לגרים הגיעה, מניחים, כי הגרים היו מביאים השפעות זרות וסינקרטיסטיות ליהדות. נניח סוג של מה שקרה עם האנוסים והדרך שלהם לשמור על היהדות גם לאחר שחזרו לחיקה.[/su_expand]

[su_expand more_text="הערה 2" less_text="הסתר" height="0"]עזרא ונחמיה נחשבים כמי שהטיפו להתבדלות יהודית על גזע אתני, למרות שהדבר שגוי. עזרא ונחמיה החזיקו בגישה של התורה, שנישואי תערובת מסוכנים רק כי נשים ממוצא זר נותרות נאמנות לפולחן נעוריהן. שים לב שהטיפו לגרש נשים, ולא הטיפו לנשים להתגרש מבעלים נוכריים. מאותה סיבה גם החשיבו בן יהודיה כיהודי. כי תפקידן של הנשים בתפיסה העתיקה הוא לחנך, ולגברים אין כמעט השפעה על החינוך. ובגלל שנשים יחנכו את ילדיהן לסגוד לה׳ במנהגי פולקלור זרים, שנוגדים את הפולחן היהודי האמיתי (שהרי מה נשים כבר יודעות, וגם ככה הפולחן היהודי הוא גברי), הילדים יגדלו להיות גברים שעובדים את ה׳ בצורה לא טהורה, שיש שיכנו היום סינקרטית. הגישה ועל פיה נשים משמרות את פולחני אבותיהן מופיעה כבר אצל עשיו, שנשותיו היו מקטרות לעבודה זרה. כלומר, סברה התורה, חטאו העיקרי ואולי אף היחיד של עשיו היה נישואי תערובת. האתוס ועל פיו עם ישראל הוא עם סגולה מעולם לא היה אתני בעת העתיקה. אדרבה, המיסיון היהודי היה חזק מאוד. וכפי שהיה אצל הנוצרים, גם אצל היהודים, המתגיירים שנתפסו ל״רעיון היהודי״ היו בעיקר נשים.

כשעזרא ונחמיה כותבים ״זרע קודש״, הם לא מתכוונים לזרע במשמעות הגנטית שלו. הקונוטציה של זרע בעת העתיקה ובכללה ביהדות היא לא של מוצא אתני אלא של רעיון. אתה יכול להיות מזרעו של שת, לצורך העניין, אם אתה גנוסטיקן בלי קשר למוצאך. אתה יכול להיות מזרעו של דוד אם אתה ישו, בלי קשר לעץ המשפחתי שלך (אתה יכול להיות אפילו בן של חיל רומאי לצורך העניין). רבי עקיבא ורבי מאיר יכולים להיות מבני בניו של המן הרשע וסיסרא, גם אם עמלק כלל לא היה קיים. זרע הוא אנלוגיה להפריה אינטקטואלית.

ככלל לא היה אליטיזם גנטי בעת העתיקה. את כל הציטוטים בגנות נישואי תערובת ניתן לפרש בצורה של אליטיזם דתי או תרבותי ולא אליטיזם גנטי. האליטיזם במחשבה העתיקה (וגם בימי הביניים) היה רק כלפי חברות שסווגו מבחינה תרבותית כנחותות ואז החזיקו מהם בקושי בני אדם, ועל כן גם נחותים גנטית, אבל מרגע שהאנשים האלה קיבלו על עצמם מנהגים של ציוויליזציה ״תרבותית״, הם הפכו בחזרה לבני אדם ולא היתה בעיה להתערות בהם. הבעיה של האליטיסטים הגנטיים היתה שלדעתם החברות הלא מפותחות נותרו לא מפותחות ולכן לא ראויות לבוא בקהל. כשהממסד קבע שכדי להיות מספיק תרבותי או דתי, ומי שלא עומד בקריטריונים האלה לא נחשב שווה מבחינה גנטית, התחילה הגזענות. כך חשבה הכנסיה על כל מיני דתות בעולם החדש שלא התנצרו לגמרי. כך גם חשב הממסד היהודי בימי בית שני על הכותים. כך היה תמיד.
[/su_expand]