-

ב-2006 הוציאה הוצאת גורדון, את "האוניברסיטה הקטנה", ספרון של ידע טריוויה מהסוג שאי אפשר למצוא בגוגל. כלומר, כמובן שאפשרי למצוא אותו בגוגל אבל לא בניסוח הקליל, ההומוריסטי והערוך-בצורה-מדודה שהספר הציע, אחרי הכל ויקיפדיה היא לא ספר קריאה. וזה גם מה שהפך את הספר הזה להצלחה, היתרונות שלו והעובדה שכל שוחר טריוויה שרוצה לדעת ישכיל יותר
-

בבתי המדרש נוטים להתייחס אל החלק האגדתי של התלמוד בזלזול, אולי מפני שהוא מביך ולא מציאותי, אולי מפני שאין מקום לעיין בו והוא סתם סיפור, אולי מפני שהוא לא הלכה פרופר ולכן הוא סתם "בזבוז זמן". דפי האגדה הם בדרך כלל "ערומים", בלי כיסויים של תוספות ורש"י, "מריצים" אותם בסוף מסכתות, לומדים אותם לשם ה"בקיאות",
-

פראידון פרוחזאד היה אחד מהבדרנים האהובים באירן של לפני המהפכה. הוא היה אחיה הצעיר של פורוג' פרוחזאד, המשוררת האירנית הנודעת, ומשורר בפני עצמו. לאחר המהפכה נאסר, שוחרר וברח לגרמניה, שם החל עוד בשנות השישים את קריירת השואוביז שלו. במשך שנות השמונים היה אחד מהבולטים באופוזיציה האירנית הגולה, ובסופו של דבר ב-1992 נרצח. והוא היה גם
-

אילן בן עמי, נגן העוד של הברירה הטבעית, לקח 11 שירי ילדים (ליתר דיוק 9 ועוד 2 שעוסקים בילדים) והפך אותם לנעימות קלאסיות-מזרחיות, כאילו כדי לחנך את הילדים בתרבות איכותית במקום ביובל המבולבל. האם הילדים מסוגלים לקלוט את ה"כבדות" המוסיקלית הזו? או אולי בעצם האלבום הזה מיועד למבוגרים שמעוניינים לשמוע את השירים שהם משמיעים לילדיהם
-
סולאר פילדס הוא שם הבמה של מגנוס בירגרסון השבדי, אלבומו (מסתבר, העשירי כבר) הוקלט דווקא בצרפת – אלבום אמביינט במיקס ארוך ו-12 "פאזות", כלומר קטעים, זה השמיני מתוכו – מתחיל כטנג'רין דרים והופך באמצע לשוגייזינג ואפילו מעט ביטים של צ'ילאאוט. האלבום החדש שיצא לו השבוע [ Until we meet the sky ] הוא מסוג האלבומים
-
אנה מורה היא אחת מהזמרות העולות בתחום הפאדו, שהוא "הבלוז של פרוטוגל", הסגונן שנודע בזכות עמליה רודריגז, ובארץ בזכות חווה אלברשטיין. בשנים האחרונות הוא נולד מחדש לתחיה בזכות זמרות כמוה, כמו מריצה וכו'. מורה הוציאה את אלבומה הראשון ב-2003, ופרסם אותה בפורטוגל. האלבום שהוציאה ב-2007 מכר פלטינה, והביא לה מועמדות בקטגוריית המוסיקה בגלובוס הזהב. האלבום
-

הביוגרפיה של אלברט איינשטיין היא הרבה יותר מסתם סיפור של אדם מעניין ותגלית גדולה. אפשר להתבונן בסיפור שלו ולהפיק ממנו לקחים בתחומי פילוסופיה, סוציולוגיה, תקשורת, אתיקה וכו'. אני חושב שכשמספרים את הסיפור של איינשטיין לא רק שההיבטים האלה הרבה יותר מעניינים, אלא הם בעצם לב ליבו של העניין. רכילות לא אמורה ממש לעניין. נכון, זה



