Culture Agent

לא יודע איך לתאר את זה במילים אבל הקטע המצורף של ג׳יג׳י ד׳אגוסטינו הוא אחת מהפסגות המוסיקליות שהיו לי בכל הקריירה הארוכה של ההאזנה שלי. אעשה מאמץ להסביר את זה, אבל כמו שאתם יודעים תחושות קשה להעביר במילים. אני חושב שמה שעשו כאן הוא מניפולציה משוכללת שפשוט "עובדת עלי" ומטרגרת אותי, ומזכירה לי מה אני אוהב במוסיקה ואיך כמחפש דרך בתחילת דרכי כמו הובלתי אחרי החלילן מהמלין הרדיופוני לאיפה שאני נמצא עכשיו. החלילן מהמלין הזה ידע לאתר את אותן 4 התיבות ההרמוניות המטרגרות, ולהשמיע אותן לי ולעוד אנשים. היה לו מבחר אינסופי של סטים של תיבות, אבל האמנות שלו היתה לקחת בפינצטה את אלה הנכונות, שלכדו אותי, שהסבירו לי אילו סוגי סטים אני מחפש, שהסבירו לי אילו סוגי סטים ראוי לחפש. על זה אני חב לו תודה.

קודם כל אסביר במה אני מתכוון ל"סט". הקטע הזה הוא מעט יותר מ"פרוגרסיבי" בכך שהוא משתנה באמצע מאפ-ביט לדאונ-ביט. הוא בעיני הדוגמא הצרופה ביותר לטאץ' הבליארי של מה שנקרא ב-1996 "דרים מיוזיק". אני לא מבין גדול בתיאוריה מוסיקלית אבל אני יודע שיש כזה דבר שנקרא הרמוניה מוסיקלית או "קדנס", ויש כמה רצפים שמעוררים תגובה רגשית מיוחדת. איך? נפלאות דרכיו של הקדוש ברוך הוא, אבל זו עובדה. קו מלודי שמתפתח ואז נשבר, הנראטיב "מדבר" אל המאזין בצורה שמתפרשת אצלו כרגשית, כך הוא בעצם שומע סיפור שנקלט אצלו כגל נושא של מידע. המידע הזה נקלט אצלו כמסר – יהיה אשר יהיה המסר. בדרים מיוזיק לקחו את ה"קדנס" הזה והגישו אותו באופן סגנוני דמוי מוסיקה המוגדרת מבחינה מוסיקלית כ"טראנס", אבל הבסיס של הטכניקה הזאת הודגם לראשונה בשנות השמונים באיים הבליאריים, איביזה וכו', ועל כן נקרא "מוסיקה בליארית". אז, כשהסגנון "טראנס" עדיין לא היה זמין טכנולוגית, השתמשו במה שהיה זמין. האווירה היתה אמנם סליזית, אבל המקצב היה דאונביט, בדרך כלל טרייבלי. השילוב האלקטרוני נעשה, מספרים, בעיר האיטלקית לאציזה, במועדון בשם "קוסמיק", בליין מסיבות שנקרא "אפרו", על ידי תקליטן בשם דניאלה באלדלי.

כלומר, ה"מניירות" של המוסיקה הזאת "דרים מיוזיק" הן של מוסיקה בליארית, והסגנון הוא טראנס. והקטע הזה מדגים כיצד הוא מועדון, אבל באמצעו כשהוא מואט הוא הרבה יותר אווירה של בית קפה סליזי על החוף. כשאני מדבר על "מניירה" אני מתכוון לאופן האסתטי הבוטה והמניפולטיבי, שהמוסיקה הזאת נעשית, בלי בושה בכלל. רוב המוסיקה המיינסטרימית היא מנייריסטית, עשויה מדי, מנסה לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר, כדי לבצע מניפולציה רגשית מלאכותית ורומנטיזציה זולה. זה מה שנקרא "קיטש", וככל שהמניפולציה הזאת שקופה, צעקנית ושטחית, ככה היא זולה יותר. אנחנו מדברים כאן על שעתוק, על פס ייצור של חוויות. כל כך הרבה חלילנים מהמלין שמנסים לפתות ילדים זכים ללכת אחריהם, והילדים מבולבלים מרוב חלילים ומתחילים ללכת אנה ואנה. עד אשר הוא אשר מנגן בחליל קסום את המנגינה הקסומה לוכד את הילדים בקסמה, והם מתחילים ללכת בעקבותיו מחוץ לעיר. אותו אורפאוס המנגן בלירה מצליח להפנט את כל שומעיו.

הרדיו אפשר לאורפאוס הנ"ל להשמיע את נגינת הלירה שלו באופן מרוכז וממוקד. אבל אורפאוס הרדיופוני שלנו לא רק ניגן מנגינות קסומות, אלא גם סינן מנגינות אחרות וזולות. הכל קיטש, אחרי הכל, אבל הוא השתמש בנפת הקסמים כדי לסנן לנו את הקיטש הכי אירוני, הכי מודע לעצמו, או מצד שני הכי עמוק, זה שמבוצע במיומנות הגבוהה ביותר, זה שמתוחכם מספיק כדי להידמות לקיטש ועדיין להעביר את מסר האמת, שחותרת תחת אמות הבניין הממוסד. כי הקיטש הוא בסופו של דבר פונקציה של ממסד, שמנסה בעקבות החוויה שהוא מבקש להנחיל, פס ייצור של בידור זול, ליצור גם פס ייצור של אנשים חד מימדיים. כל דבר שמפריע לקיטש הזה, הוא דבר שמחבל בתוכנית הגדולה של הממסד לטוטליטריות, ו"יש להגלות אותו", אם נשתמש במינוחים של הסופר הצ'כי מילן קונדרה בספרו "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום". ואורפאוס שלנו היה מחבל. והחבלה שלו היתה השמעת מנגינות קסם שנוצרו באמצעות חליל קסם, שהוביל את הילדים אל ההר הלא נכון, לא זה שהממסד ביקש להכניס אותם אליו.

אישית, הקטע הזה גם מזכיר לי את הגיחות שלי ב-1996 לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, למקום שבו הייתי יכול לקנות קלטות מזויפות ב-10 ש"ח, של מגוון אוספים שבחנויות הייתי יכול לקנות ב-60, אבל מה לעשות שיש לי דמי כיס מעטים מדי. כששמעתי את "קופסת הלהיטים", הדבר האוטומטי היה לקנות כמה שיותר מוסיקה, ואכן הייתי קונה. אחת לחודש היה יוצא אוסף שמכיל את הלהיט האהוב עלי. אבל התחנה המרכזית החדשה היתה משהו אחר, לא בגלל שאני יכול פתאום למצוא את כל האוספים האלה בזול, אלא ובעיקר מפני שאני יכול למצוא שם אוספים ואלבומים שבשום מקום אחר לא יכולתי למצוא. בין אם זה כי הם מיובאים באופן פיראטי, ובין אם הם פשוט גרסאות כיסוי, או בוטלגים. היו גם אוספים שלא שווקו בארץ, כנראה כי הם גם ככה אוספים לא רשמיים, כמו סדרת dj hits שגיליתי ברבות הימים שמדובר בסדרה שלמה מבולגריה. וכל מיני אלבומים שבאופן זה או אחר לא נמצא מי שייבא אותם לארץ, ובתור מאזין כבד של הקופסה התלהבתי מעצם העובדה שמצאתי אלבום שלם של אותו האמן ו-וואו, יש כאן שירים נוספים שלא היתה לי שום הזדמנות לשמוע.

אחד מהאמנים האלה היה ג'יג'י ד'אגוסטינו. Angel's Symphony היה אחד מהקטעים שלא שודרו בקופסה למרות שמסתבר שהוא יצא כסינגל. יכולתי לשמוע בקלטות המזויפות שקניתי המוני שירים של זמרים שלא היו בקופסה, ועד שלב מאוחר יחסית לא ידעתי אם אלה קטעים אמיתיים, או קטעים של וונאביז, או קטעים בשמות מומצאים כמו שמסתבר הסתובבו בשנות התשעים המוני כאלה בכל מיני אוספי טראנס מתחנות דלק. אבל הם היו יפים. הרגשתי שאני מגלה יבשות לא נודעות. הרגע הזה, שבו אתה חש שאתה דורך על קרקע שאיש לא דרך בה קודם, היא לדעתי הדבר הכי מתוק שירשתי מעופר נחשון. בהמשך זה הפך למחלה של ממש. המציאו את נאפסטר, אודיו גלקסי, קאזה – אני התבייתתי על סולסיק (למעשה, עד היום).

לדרוך בערי זהב נסתרות הפך להיות שמי השני. ג'יג'י ד'אגוסטינו ובעיקר הקטע הזה Angel's Symphony, שלכד אותי כבר ברגע הראשון ששמעתי אותו פיראטית, ורק בהמשך גיליתי גם את הרצועות הלא ידועות בסינגל שלו בעקבות אותה בהלה לזהב – מסמל בעבורי את כל מה שלמדתי מעופר נחשון. כשאני מגלה באיחור כמה עופר נחשון השפיע עלי, אני נמלא עצב מתוק. כל כך אהבתי אותו. כל כך חבל, שדווקא בגלל שצריך "להגלות את כל מי שמחבל בתוכנית הגדולה של הממסד", פשוט הגלו אותו פעם אחר פעם כשהחל לפרוח ולהצמיח נבטים של אמת. אני חושב שזו טרגדיה שיש לנו להעלות על נס, ולהניף אותו תחת כל עץ רענן.

יהי זכרך ברוך, אדם יקר.

מחשבות משלימות: אני נוטה להאמין שיש קורלציה בין נפילותיו של עופר נחשון לבין שלטון הליכוד. לא אתפלא אם מאחורי ההדרות של עופר נחשון היתה פוליטיקה שהשפיעה על הכסאות הגבוהים ברשות השידור ובהמשך בתאגיד. לפחות בהקשר להגשת הנקודות באירוויזיון אין לי ספק שכך המצב, ומיד אדגים, אבל העובדה היא שרשת ג׳ הלועזית נסגרה גם בזמן שלטון שמרני, והשלטון העדיף לא להתעסק עם שדרן שדעותיו נועזות מדי, וביקש להעלים אותו.

ואם ביקש להעלים אותו, אני תוהה איך הם מלכתחילה נתנו לו לפרוח. ועונה לעצמי: או שזה היה בטעות, ואז הם תפסו את עצמם וכבלו אותו, או פשוט מפני שהוא פרח בתקופה שבה רוחות אחרות נשבו. אתם יודעים, שנות התשעים היו כולם תקופה שבה "רוחות של שינוי" נשבו, אפילו סוף שנות השמונים: האפרטהייד בדרא"פ נפל, הקומוניזם נפל, חומת ברלין נפלה, מלחמת אפגניסטן נגמרה – אנשים באמת היו משוכנעים שהשלום מגיע. הם התלהבו מועידת מדריד. באווירה הזאת נולדה קופסת הלהיטים, וככל שדיברו בארץ יותר על שלום כך היא יותר פרחה, וכך גם הפתיחות לדיבורים ליברליים פרחו. ואז זה נגמר. זה ההגיון שלי.

לגבי הפוליטיקה. אחת מהסיבות לסגור את רשות השידור ולהקים את התאגיד (ועכשיו גם הרצון לסגור אותו, ואת גלי צה"ל) ובמקביל להקים את ערוץ 14 ולחזק אותו ולתת זיכיונות לi24, היא הרצון לשלוט בתקשורת ולהשליט אל הקו השמרני מול כל ה"תשקורת הסמולנית", הליברלית. במקור, המטרה היתה להקים מחדש תאגיד, אבל מסורס, ללא מערכת חדשות, מפני שהמערכת ברשות השידור היתה ״שמאלנית״ מדי. הבעיה היא שאיגוד השידור האירופי קבע בתקנון שמי שרוצה להשתתף באירוויזיון הוא גוף שידור ממלכתי שגם משדר חדשות. עופר נחשון זיהה את זה ומחה בדרכו, כשהכריז שבכלל לא בטוח שלגוף השידור הישראלי תהיה מערכת חדשות כזו ועל כן ישראל כנראה תפרוש מהאירוויזיון. המחאה הזאת התפרשה כשמאלנות, ובשנה הבאה הוא כבר לא הגיש את הניקוד. אלא שבשנה הבאה גם נטע ברזילי זכתה ״בטעות״, ולא היתה ברירה אלא לארח את האירוויזיון ולשם אירוח חייבים להותיר את החדשות בתאגיד – כך בעצם מסתבר שנטע ברזילי ״הצילה״ את התאגיד לפחות לעוד כמה שנים (אני מתבסס גם על הספר "מורשת נתניהו", של דרור פייטלסון, עמ' 214-216)

ההחלטה לגבי הדרתו של עופר נחשון מהגשת הנקודות ובהמשך מהגשת האירוויזיון היתה אמנם פוליטיקה פנימית אמנם של רשות השידור, אבל בתקופה של שלטון הליכוד אין כזה דבר פוליטיקה פנימית בלי הכתבות מלמעלה. עופר נחשון כנראה לא ניהל ויכוחים על שמאל-ימין, אבל זה לא היה סוד מהן עמדותיו הפוליטיות, והתבטאותו היתה מכת המחץ שהוכיחה את זה כביכול. אבל לא היה צריך אותה. מהותו, אורח חייו, ״הגל הראשון״ של עופר נחשון, הוכיח מעל לכל ספק לגבי עמדותיו הליברליות. הוא למעשה היה קול של דור שלם, בנוף פוליטי-חברתי שמאלני באמצע שנות התשעים. אבל ביחד עם רצח רבין גם רשת ג׳ הלועזית נחלשה. כביכול בשל הרדיו הפיראטי, אך בפועל גם ערוץ 7 היה רדיו פיראטי, ולפוליטיקאים מהימין היה אינטרס להלבין אותו. הם אמנם לא הצליחו, אך מה שכן הצליחו היה ליצור לובי שהבשיל בסופו של דבר לכדי הסדרה של שידורי רדיו פיראטי כתחנות איזוריות. חשוב לציין, היוזמה לא היתה של ממשלת ימין, אלא של ממשלת שמאל. הלובי היה ימני, של ערוץ 7 כמשקל נגד לקול השלום – יש לציין שעופר נחשון עצמו שידר גם כאן וגם כאן. כעת, עם מותו, ממעטים לדבר על זה. ועדיין, ערוץ 7 היה פיראטי לכל דבר ותאוות השליטה התקשורתית כבר בערה אז בימין.

רשת ג׳ הלועזית, בכל אופן, נסגרה. על אף שקול ישראל לא חדל מלשדר רדיו בעריכה אישית, ומוסיקה לועזית בכלל. עופר נחשון, עם זאת, לא טופח. למעשה, אף כוכב רדיו לא טופח, ורבים עזבו לתחנות האיזוריות. מסיבותיו הוא, הוא העדיף את מנעמי הפנסיה של עובד מדינה על פני השוק החופשי. האווירה של רשת ג׳ הלועזית נותרה רק בתחנות בודדות, בעיקר באיזור המרכז. כאן נולדה, כנראה, ״מדינת תל אביב״. ברדיו במדינת תל אביב ממשיכים את הקו הליברלי, ובשאר המדינה כבר לא – המסר הרדיופוני מתפצל (טוני פיין דיבר על זה).

במקביל אבל במקביל המשטרה מחמירה את האכיפה והרדיפה של תרבות הטראנס. ב-1998 התקיים אמנם במדינת תל אביב ״מצעד האהבה״, אך גם ״תנו צ׳אנס לטראנס״. תרבות המועדונים יצרה פאניקה מוסרית, כאילו שדאנס זה סמים. וככלל, פאניקה מוסרית היא הנשק של שלטון שמרני נגד כל תופעה ליברלית. הדבר הזה מעוגן בקונצנזוס הסוציולוגי. ניקסון נלחם בפופ הפסיכדלי, רייגן במטאל, תאצ׳ר בפאנק, מייג׳ור ברייב. תרבות הפופ הפכה לקולית רק תחת שלטון ליברלי, הבריטפופ ו״קול בריטניה״ בתקופת בלייר כמשל – כך גם קופסת הלהיטים ורשת ג׳ הלועזית בארץ. וכשהשלטון הליברלי נפל ועלה במקומו שלטון שמרני, הפסטיבל נפסק. זו הסיבה שאני גם תולה את ״הגלייתו״ הראשונה בפוליטיקה. עופר נחשון נפגע מפוליטיקה, ומה לעשות, הוא היה מועסק בחברה ממשלתית.

יש עוד היבט, ושוב אדבר סוציולוגיה. משטרים שמרניים בעידן תקשורת ההמונים הביאו ללידתה של תעשיה ״עצמאית״, שבה דעות אלטרנטיביות יכולות היו לבוא לידי ביטוי (כי השמרנות ״צנזרה״ אותן). במוסיקה קראנו לזה מוסיקה אלטרנטיבית ו״אינדי״. את הסיבה לקיומן תלו ב״צנזורה״ אמנותית, אבל זה היה רחב בהרבה. בבריטניה, הפאנק והרוק המחתרתי שנולדו בתגובה למדיניות שמרנית, במובנים של קיצוצים ברווחה ובריכוזיות בתעשיה, פרחו כמחאה אנטי תאצ׳ריסטית. וכשהשמרנות נפלה, אמנות כאמנות קיבלה תמיכה ממשלתית, ולא רק אמנות שתאמה את הבון טון המשטרי. השמרנים עשו פוליטיזציה של האמנות, ותמכו רק במה שהיה נראה להם נכון פוליטית. בארץ הדבר הזה אמנם מתבטא בעמדות בטחוניות וניציות, מי ש״יוני״ מדי, מודר כשמאלן. אבל זה רק בארץ, זו הטרמינולוגיה, אבל פוליטיזציה של אמנות קשור בעיקר לדבר אחר: לאלמנט החינוכי של תקשורת ההמונים. כדי לשלוט בנראטיב, ובקו החינוכי, אתה חייב לשלוט במי שמספר אותו, במחנכים. ואם מחנך לא בא לך טוב, לא תתן לו לחנך, או שתתן לו לחנך רק במידה שאתה מכתיב לו מה לחנך. לשלוט בעופר נחשון היה בלתי אפשרי, כי הוא כבר הוכיח שהוא סורר (כשיצא מהארון בשיאו, לדוגמה). מה שנותר הוא לסגור לו את השאלטר, לשלוט בתכנים.

אז לגבי התכנים: יש הבדל משמעותי בין שנות השמונים והתשעים לבין העשורים הראשונים של שנות האלפיים. בהתחלה היה קו מובחן גם מבחינה אמנותית בין מוסיקת מיינסטרים למוסיקה אלטרנטיבית, אבל בשנות התשעים המוסיקה האלטרנטיבית החלה להשתלט על הפלייליסט. מצד שני, חברות עצמאיות החלו גם הן לעשות מיינסטרים, ולא היה קו ברור במיוחד בין מיינסטרים לאלטרנטיבי. כלומר, מצעד האינדי היה נראה מוזר מאוד, כשבקסטריט בויז נחשבו אינדי,לדוגמה. מצד שני, גם רוב הפלייליסט של עופר נחשון היה אינדי, וגם מי שייבא את המוסיקה הזו לארץ היה אינדי – פונוקול הצליחו לא פחות מהחברות ״הגדולות״ יותר, דווקא משום שהשתלטו על נישת האינדי הזו.

בשנות האלפיים, חברות התקליטים הגדולות עשו ״הבה נתחכמה לו״, ובעצם החתימו המון להקות של רוק אלטרנטיבי, ולמעשה האלטרנטיבי היה במייג׳ור, והוא כבר הפך להיות הרבה פחות אלטרנטיבי. הוא היה המיינסטרים של האלטרנטיבה, ואיבד את העוקץ שלו. בדרך זו בעצם ״המיינסטרים השתלט על האלטרנטיבה״, והרבה להקות שעשו מוסיקה שעד אז נחשבה קלאסית למצעד האינדי, לא עמדו בקריטריונים כי בעצם הם יצאו בחברות גדולות, או מסונפות לחברות גדולות, לייבלים נישתיים שמסובסדים על ידי חברות גדולות. בשלב כלשהוא גם חברות ענק רכשו חברות ענק, סוני ו-BMG, הקונגלומרטים הפכו לסוג של קרטל, כשבמרכז התעשיה יש רק 4-5 חברות גדולות שכל שאר התעשיה הוא זרועות שלה. במצעדים של היום, אפשר לראות לבד כמה ״אינדי״ יש, כלומר כמה אינדי אמיתי יש שלא מסונף באופן כלשהוא לחברות ענק, שמשפיעות על קבלת ההחלטות האמנותיות ו״מסחור״ המוסיקה.

עופר נחשון היה בעצם ״שוק״ בפני עצמו, שלא תאם בכלל את רשימת המכירות. נכון אמנם שהוא פזל לרשימות מכירות מהעולם, אבל היו להיטים שהוא החליט לקדם וכאלה שלא, גם אם כבשו ראשי מצעדים בעולם. וכאמור, גם מה שכן כבש את ראש המצעדים היה ברוב המקרים אינדי בהגדרתו. עופר נחשון, בקיצור, החליט מה יהיה בחומר הלימוד, כי הוא היה מחנך. חלק מהעניין של להצר את צעדיו היא לתת לעורכי המוסיקה ה״שמרניים״, אלה ששמים בפלייליסט רק את מה שהוכיח עצמו מסחרית, להחליט מה ישודר, ולא לשדרן הכוכב שקובע את הטון בעצמו.

ובדיוק כפי שאין הבדל כיום בין מיינסטרים לאלטרנטיבה, אין היום גם עמדות פוליטיות מוגדרות. ה״שמרנות״ עצמה, מגדירה את עצמה ״ניאו-ליברליות״ – לכאורה היא ליברלית. הימין החדש מגדיר את עצמו ״ליברטריאני״. באופן עקבי, זרמים פוליטיים מודרניים, לוקחים ״מילים גדולות״ ומנכסים אותם לעצמם כדי לטשטש את ההבחנה. וזה קורה גם בצד השני, סוציאל דמוקרטיה ניכסה לעצמה ״סוציאליזם״ למרות שאינה סוציאליסטית כלל ועיקר. זוהי דרך הפעולה של הממסד – השתלטות עוינת על השיח וההגדרות הבסיסיות. רגולציה של השיח הפוליטי. הדרך של הממסד היא לעשות רגולציה בתחומים אפורים, זו הדרך לדכא את האנטי-ממסד. רגולציה היא בעצם לאמץ את האנטי-ממסד ולתת לו לגיטימציה, אבל בתנאי שאנחנו שולטים ברגולציה. ולאט לאט הרגולציה אוכלת את אנטי-ממסד עד שהיא דוחקת אותו החוצה.

האסטרטגיה הזאת עובדת בכל ממסד שהוא: דתי, אמנותי, כלכלי, תקשורתי כמובן. כך גם ברדיופוני. שמו את עופר נחשון בצד, כדי להציב במקומו מישהו שניתן לשלוט בו יותר בקלות. עופר נחשון היה ה״אינדי״ של הרדיו ודווקא בגלל זה הוא לא בא טוב ל״ביג 5״. הביג 5 ניסו לנכס לעצמם את הטעם המוסיקלי, ניסו לנכס לעצמם את הליברליות וניסו לנכס לעצמם אפילו את תרבות הגייז. עופר נחשון של היום אמור להיות אמיר אוחנה.אני חושב שזו גם השורה התחתונה. אני רק מנחש איזו פריחה עופר נחשון קיבל מאמיר אוחנה.

במקרה הרדיופוני ה״ביג 5״ הזה היה הגישה העריכתית של גלגל״צ. להתקע על אותם שירים, לשדר את הפלייליסט, את ״ילו״ של קולפליי ואת קרן פלס. העורכים המוסיקליים של הפופ היו צריכים את חותמת הכשרות של המצעד הבריטי כדי להצדיק הכללה של השיר בפלייליסט, ולא כי ״הכהן הגדול החליט״, כי עריכה אישית נחשבת אליטיזם ולא משהו הכרחי. האליטיסט היה העורך בגלי צה״ל, דינוזאור כמו יואב קוטנר שמנפנף בזה שגילה את רדיוהד כי זה סופיסטיקייטד. עופר נחשון שממציא את אייס אוף בייס ואיסט 17, הוא תרבות נחותה, לכאורה. לא, עופר נחשון שעושה את זה, עושה את זה כי הוא יודע לזהות להיט שנה וחצי לפני שהעולם עושה את זה. עופר נחשון הוא ״רוח חופשית״, שמנוגדת לסטריליות והטעם המוכתב מלמעלה. זה מה שהיה קשה כל כך לממסד.

הטענות כנגד סגירת רשת ג׳ התמקדו בעיקר בכך שהפורמט המצליח שונה. אבל זה היה לפספס לגמרי את הנקודה. הפורמט החדש עבד, והבחירה להפוך את רשת ג׳ לתחנה של מוסיקה ישראלית בלבד אולי היתה נכונה טכנית. אבל לא לתת לעופר נחשון במה ראויה, זה היה התכסיס, כי ניסו לעצב את המסר. מה לעשות, המסר ב"עד הקצה" של דנה ברגר חלש יותר מאשר המסר של איטס בריטני ביץ'. גם כשעופר נחשון הגיש את המצעד הישראלי זה היה מסורס, אבל לפחות היה לרגע את העניין הזה של אקסטרווגנזה רדיופונית. זה היה חידוש מרענן, אבל גם זה נגמר. מה לעשות, המוסיקה הישראלית סטרילית הרבה יותר ממוסיקת הפופ, או הדאנס.

יש אגב עוד היבט להשתלטות העוינת אבל זה לא לגמרי קשור לכן עופר נחשון או לא. הטכנולוגיה אפשרה ליצור באמצעים ביתיים כמו מחשב בלבד, מוסיקה. כבר לא היה צריך להקה שלמה, ולא היית צריך מאסטר ומחרטת תקליטים כדי להוציא שירים לשוק כשיש לך mp3 ומייספייס. בעקבות זה, כפי שאמר נועם גילאור, בכל ישיבת פלייליסט נחתו פי 5 יותר סינגלים במערכת, כשרבים מהם עדיין עצמאיים, אך הולכים לאיבוד בין שצף המוסיקה החדשה, והבינונית, יש לציין. אחרי הכל, יש כאן עסק של חובבנים מול מקצוענים, ואכן אנו רואים שהאינדי היחיד שמצליח, עושה את זה רק בגיבוי של מייג׳ור. הטקטיקה הזאת ידועה בשם "הפצצת דימויים", מרוב דימויים שנורים לעברך אתה לא יודע מה יהיה הקליע הזה שיפגע לך בלב. הטקטיקה הזאת נקראת גם "ספין", וככל שיש יותר ספינים, כך אתה מתעסק פחות בעיקר ויותר בטפל. וכך להיטים מתפספסים, ומסרים מחנכים מתבלים ויורדים מהמדף מהר. חיי המדף קצרים גם כי למאזין יש פחות סבלנות, הרדיו הופך בעצם למכונת חנופה למאזין, במקום שהמאזין יישב ויחכה ויעקוב. האסטרטגיה של להשתמש בטכנולוגיה חדשה כדי להציף את השוק ביצירות בעלות ערך ירוד – מוכרת, ובשימוש ממסדי ותיק. אגב, גם בתחום הסמים.

אבל להאשים את הטכנולוגיה זה מבחינתי כמו להאשים את האלכוהול ולא את הנהג שעלה על הכביש שתוי. כוכבי רדיו קיימים גם בניו מדיה: בין אם זה האוורד סטרן או ג'ו רוגן. וגם במוסיקה, אנני מאק או זיין לואו ואפילו פיט טונג – הדבר הכי קרוב לעופר נחשון בישראל. הרדיו המציא את עצמו מחדש גם בתקופות של שינוי, רק לא הרדיו בישראל. לא הקידמה דרדרה אותנו, אלא הניצול לרעה של המדיום, והמדיום, חברים, הוא המסר.

על אלה אני בוכיה.