-
חבל שאי אפשר למחזר זבל מצלילים: מרוב מכלי איסוף צהובים של העירייה לא היה נשאר מקום על המדרכות בתל אביב. אולי אז היו מעבירים כאן חוקים נגד הזיהום הדציבלי שהאוזניים שלנו נאנסות לעבור מדי יום. כמעט כל יציאה מהבית חושפת אותך לקקופוניה קשה. בקצב הזה עשויים להיוולד כאן בני אדם עם אוזניים שאת צורתן מאתגר
-
אחרי שהפצתי את הסט הראשון שקראתי לו "טיקים" מישהו שמאוד אהב את זה ביקש שאתן לו עוד מוסיקה בסגנון, הבטחתי לו לעשות פולואו-אפ, אבל הזמן עבר מהר מדי, דחיתי את זה ופתאום עברו חמש שנים. אז באוקטובר 2007 החלטתי במסגרת פרוייקט המיקסטייפ של פורום מוסיקה אלטרנטיבית בוויינט, לעשות את ההמשך. בינתיים כמובן גם אני וגם
-
הקדמה: העירו לי שאני "פורץ" בטקסטים שלי משום מקום ולא תמיד ברור באיזה הקשר זה. לצורך כך אסביר. הפוסט הוא עוד אחד בסדרה שבה אני מנסה להתייחס אל הטכנולוגיה כאל ידע אלוהי, כאילו שמי שמשתמש בה הוא כמו מיסטיקן שעוסק בקבלה. בתוך כך אני מנסה להסביר את הקשר בין גנוסטיקה ותרבות דיגיטלית, כלומר שהדת בעודה
-
מיקסטייפ נוסף במסגרת סיכומי שנות האלפיים. מהכבד אל הקל, מהרוק אל הפופ, מהמוסיקה הטובה אל המוסיקה הטובה לא פחות. הפעם מדובר רק ב-40 דקות אבל אף אחד לא יהיה עצוב. חוות דעתכם תתקבל בברכה. רשימת השירים: 1. Jori Hulkkonen – Some Distant Memory (2005) 2. Human Decay – Drive-Live (2003) 3. A.R.E. Weapons – These
-
אדם הוא אדם ככל האדם, ולכן אם כל האדם הוא רע ואגואיסט, כאלה הם גם כל אחד ואחד מאיתנו. נכון? התרבות שלנו הרסנית לטבע האדם הטוב מתוך כך שהיא מחנכת בדיוק אל ההפך. יצר לב האדם רע מנעוריו, היא טוענת, ולכן אסור לאדם להאמין לעצמו כשהוא טוען שהוא חושב טוב ומתכוון לטוב, כי הוא אדם
-
החברה שלנו מחנכת למסרים סותרים. מצד אחד היא מטיפה לכולנו לשאוף אל האולימפוס אבל מצד שני, מי שהגיע לשם מוצא את עצמו בודד, מנוכר, ואמור להגיע בעצמו למסקנה שכדאי לו לרדת מההר אל המורדות, אל ההמונים. בודד בפסגה, וכביכול החברה לא באמת רוצה שנגיע לשם. היא מעודדת לבינוניות, היא מעודדת להרבה פחות מזה. היא מעודדת
-
"טיקים" הוא סט שהכנתי במקור לפני שבע שנים בדיוק, אוקטובר 2002. תכננתי לנגן אותו בסופו של דבר בשינויים קלים במפגש הפורום של נענע בסיטיהול (מי זוכר?) אבל בגלל שהוא היה כבד מדי המרתי אותו בסט אחר (האבולוציה של הטראנס). קראתי לזה כך בגלל התזזית הנוירויטית שהיתה בעיני מה שאיחד את כל הסט הזה – פאנק,
-
אהבתי בתוכנית "האח הגדול" את הרעיון שכולם חושפים את עצמם 24 שעות מול המצלמה ומוותרים על הפרטיות שלהם. זהו פתח לדיון פילוסופי על מהות הפרטיות, ועל זה שבעצם האח הגדול הוא הגשמת פנטזיה. כשאני צופה בתוכנית אני מרגיש כמו אלוהים, שיושב וצופה ורואה הכל, בוחן כליות ולב, וכל מעשיהם בספר נכתבים. מכאן אני מסיק שאלוהים
-
(איחור של שנה אבל אף אחד לא יכעס) אני לא יכול שלא לעקם את האף אחרי קריאה בספרו של פרופ' שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי". לעקם את האף לא מפני שמה שהוא אומר לא מיישב את הדעת, וגם לא בגלל שהוא מקדים וחושף את פרצופו האיך שהיו קוראים לזה פוסט-ציוני, כבר במבוא הספר.
-
האמת שמשום מה המיקסטייפים האלה, וזה השני שכביכול מסכם את שנות האלפיים, לא בדיוק משקפים באמת את מה שאני אוהב, כי אני אוהב הרבה ויותר אבל זה לא משתלב יפה כי אני רוצה לערוך אותם כמיקס. וזה מה שגרוע כי אלה לא מיקסים, אני לא יכול כל כך למקסס ב-8tracks והאמת שגם לא יודע ממש
by Negus of Pop
Culture Agent 