Culture Agent

בברית החדשה מלח נחשב כדבר חיובי, תלמידי ישו נחשבים כ״מלח הארץ״. כריית מלח בעת העתיקה הייתה פעולה יקרה, משכורות היו משלמים לחיילים במלח. על כן גם משכורת נקרא salary. לעומת זאת בתנ״ך המלח נחשב כדבר שלילי המסמל קללה ושממה. עיר שמקללים אותה שלא תבנה יותר, זורעים במלח. מדוע בעצם חל שינוי לכאורה ביחס למלח? האם הוא תמיד היה רע? האם הוא תמיד היה טוב?

אדמה מליחה נחשבת לא ברת עיבוד כי צמחים מסרבים לגדול בה. התייחסו לאיזור ים המלח כאל אדמה מקוללת משום כך. היה זכרון היסטורי שבעבר הרחוק האדמות היו ברות עיבוד. רחוק, כלומר, אלפי שנים. לערים שרצו לקלל היו מאחלים את הקללה הזאת – כלומר, שלא תוכלו לעבד את הקרקע וכך לא להפיק אוכל וגם לא למצוא מים ראויים לשתיה, ומן הסתם גם לא לגור שם. באיזורים מליחים ומדבריים לא ממש גרו, רק בנווי מדבר. כמו ביריחו, שעל פי המשתמע היתה צוער, העיר היחידה בכיכר הירדן שלא חרבה. שאר הערים חרבו, על ידי ״גופרית ומלח״ – ושמדברים על גופרית מדברים על סולפטים למיניהם (Vitriol).

סביר להניח שהתאוריה על ארבעת היסודות התפתחתה כתוצאה מניסויים כימיים בסיסיים סביב אותם הסולפטים, שביחד עם תחמוצות שונות יוצרות אפקטים מרהיבים וחומרים מיוחדים, בדרך כלל זכוכיתיים שנראים כמו אבני חן. אחד מהם הוא הנחושת הגופרתית, שעשויה להיות אותו ה״מלח״ ששימש את אלישע לחיטוי המים, זהו חומר אנטי פטרייתי שמסוגל להרוג אצות ועובשים שמתרבים במאגרי מים. לפני כמה חודשים לדוגמה נצבע מאגר מים ליד ים המלח באדום, באוסטרליה יש אגם ורוד, הירקון הוא ירוק, בגלל אצות. אצות בדרך כלל גדלות במאגרי מים עומדים, אם רוצים למנוע לחטא בריכות מטהרים אותן עם נחושת גופרתית. זה משמש גם בדרך כלל כחומר ריסוס טבעי לפרחים ולעצי פרי, כי זה הורג את העובשים.

מה שעשה אלישע, דבר שיכול להיות טריק אינסטלציה קדום, יכול להציג אותו כסוג של מדען חובב. באותה התקופה ״פלאות״ שכאלה, בטח מה שנלוותה אליו פירוטכניקה של עשן והתפוצצויות, נראו כהוקוס פוקוס. המדענים הקדומים, הנביאים, השתעשעו בעניין. אנו רואים גם את משה שטיהר מים באמצעות ענף, ״מלח סדומית״ ששימש בבית המקדש נחשב כמלח חזק שמגע שלו עם העיניים היה יכול לעוור. יכול להיות שגם יין קפריסין שמתואר כמשבח את סממני הקטורת היה לא יותר ממי נחושת, שכאמור משמשים כמדבירים ביולוגיים. יש לזכור שקפריסין קרויה על שם הנחושת.

עם זאת מלח נחשב חומר משמר ולכן היתה לו דרישה. באותו אופן מלח היה נותן טעם, אם מוסיפים אותו במסגרת בישול או אם מוסיפים אותו לאוכל מוגמר, והוא מתגבר על טעמי לוואי שנגרמו כתוצאה ממרירות וחמיצות. כששיבחו את המלח, שיבחו אותו בעיקר מפני שהוא מרכיב הכרחי באוכל ולעיתים אי אפשר לטעום מאכלים בלעדיו. כפי שמלח הכרחי ומשפיע, כך תלמידי ישו הכרחיים ומשפיעים ונותני טעם כמו שמלח משפיע על טעם של תבשיל. ואולי מדובר בגרסה קדומה למדרש הזה "נמשלה התורה כמלח, והמשנה כפילפלין, והש"ס כבשמים, ואי אפשר לעולם בלא מלח, ואי אפשר לעולם בלא פלפלין, ואי אפשר לעולם בלא בשמים, ואיש עשיר מתכלכל בשלשתן"וגם: "המלח דבר הבריא ומתקיים ומבריא את אחרים". או שמא, למדרש שמתייחס לתכונות המשמרות של המלח: "ברית מלח כברית הכרותה למלח שאינו מסריח לעולם"

כפי שאנו רואים, למלח מתייחסים בצורה דו-ערכית. קדמונינו לא ידעו איך לאכול אותו, האם הוא מסמל שממה או ברכה? הוא גם מאיים וגם מועיל. אנו רואים המון התייחסויות שליליות למלח, אך לצידן אנו רואים גם בתנ״ך התייחסויות חיוביות. המלח היה מרכיב חובה בכל קורבן, וסימל כאמור את אותה ה״ברית״: ״וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח״

אחת מהדרכים להסביר את הסמל של המלח בברית הוא אותה ההשתוממות מהמלח, ומאירועי אסון שקשורים אליו. סוג של איום מרומז: אם לא תשמרו את הברית כמו שצריך, אלוהים יגייס את כח המלח הנורא כנגדכם. היחס זהה גם כלפי האש, מצד אחד דבר מעורר הערצה ומצד שני דבר המעורר אימה. אנחנו רואים שהאיום הבולט ביותר בספרי הנביאים הוא שריפה באש (לצד זריעת מלח). אני מעריך שיש גם קשר מילולי בין המושג ״חימה ואף״ לבין אש (חימה) ומלח (אף, התגובה המיידית לריח של מלח היא דרך האף)

מבחינה מילולית, ״מלח״ הוא מילה נרדפת ל״השחתה״, או יותר נכון למשהו שהושחת. כמו ״כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה״ או ״ויקח משם בלויי סחבות ובלויי מלחים״. והוא מהווה סמל לחורבן הארץ, ״ארץ מלחה ולא תשב״. וגם ההפך, בספר יחזקאל מ״ז כשמדברים על הגאולה, מדברים על התהליך בו המים המלוחים יהפכו למותקים ״ונרפאו המים ממליחתם״. ויחד עם זאת, עדיין יהיה הכרח למלח (בגלל התכונות המועילות שלו) ולכן ״וביצותיו וגבאיו לא יירפאו, למלח ניתנו״.

בספר ישעיהו י״א, אנו רואים איך יש קבוצה של אותיות שמשחקי מילים שניתן להרכיב מהן מהוות סמלים של המשיח. אנחנו רואים שם שני סיפורים מקבילים שבהם המשיח "מחזיק" "מקל" ו"ניחן" ב"רוח". או יותר נכון מילים שמורכבות מהעיצורים:

• ח.ז.ק
• ק.ל ( י.ק.ל / ק.ו.ל)
• נ.ח.מ (י.נ.ח / י.מ.ח / נ.ח.מ / מ.נ.ח )
• ר.ח (י.ר.ח / ר.ו.ח)

בדימוי הפרי מתואר המשיח כ"מקל" שבור מעץ שנכרת, שהולך ומשתלם לכדי ענף "חזק", מניץ פרחים ומניב פרי. על הפרי "נחה" "רוח", שגורמת לו להיות "ריחני". בדימוי האדם מתואר המשיח כמנהיג "קולני", "חזק" כמו בולדוזר, אגרוף ו"רוח" סערה. הוא מוכיח, "מוחה" ושופט צדק. וב"רוח" שפתיו, במילה אחת מסוגל לשלוח את הרשעים אל הגרדום. האותיות הן: ח׳, ז׳ ק׳, ל׳, מ׳, נ׳, ר׳. שבקשר לאותו ״אף״ שמפסקה לעיל, מסתבר שמורכבות משתי חטיבות: חז״ק והעיצורים האפיים – למנ״ר. שאחת מהמילים שניתן להרכיב היא כמובן מלח, אחד מהדימויים המשיחיים האולטימטיביים.