Culture Agent

בתל ערד נמצאו לאחרונה שרידי לבונה וקנביס שהיו כנראה חלק מהקטורת שהוקטרה במקום, על מנת למסטל את השוהים במקדש ולתת להם הרגשה של התעלות. הן הלבונה והן הקנביס מאלחשים ומרפים. לא צריך להרחיב לגבי הקנביס שהשפעותיו ידועות. בלבונה היו משתמשים, כפי שכתוב במסכת סנהדרין מ״ג, כדי ״להטריף את דעתו״ של הנדון למיתה על מנת להקל עליו את הכאבים. סביר להניח שההתנגדות התנ״כית לצריכה של יין ושכר על ידי הכהנים היתה כדי להתפלמס עם הנוהג הזה, שמקורו זר. ישנן עדויות ארכיאולוגיות על פולחן שכזה אצל הפלישתים, והפלשתים עצמם שהגיעו מאיזור לידיה, הושפעו מן הסתם בתורם מהפריגיים ומעממי הקווקז הקימרים והסקיתים, שהרודוטוס מוסר שאמבטי עשן כאלה היו נהוגים בפולחן שלהם [1].

ובכל מקרה, גם אם אסרו את זה, בתנ״ך יש שלל אזכורים שמהם ניתן להבין שנוהג כזה היה נהוג בכל זאת במקדשים: מדברים על ״כבוד ה׳ שנראה בענן״ מעל לאוהל מועד. הכבוד הזה, הוא מן הסתם המסתורין שנמצא בתוך עננת העשן. לאחר ששני בני אהרן מתו בהקטירם ״אש זרה״, בויקרא פרק י׳, מיד מצווה ה׳ על אהרן ובניו להמנע מלהתמסטל בבית המקדש, ״יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו״. בפרק ט״ז, אחרי מות שני בני אהרן, מצווה ה׳ את אהרן, ״אל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת״. כלומר, קפצנו כמה פרקים אבל הדיבורים האלה היו סמוכים. בשני המקרים בשל סכנת המוות, ה׳ מייעץ לכהנים איך להזהר מסכנה כלשהיא שכנראה היא יותר סכנת הרעלה מאשר סכנת כוויה (טענתי כאן, שיכול להיות שבזמן ההקטרה עשו ניסויים של חומצה ובסיס). גם כשהמאסטר משה רבינו ביצע ניסויים כאלה, הוא תבע מה׳, ״הראני נא את כבודך״, ו-ה׳ התעקש ״לא יראני האדם וחי״. מסתמן שהאקט שבו משתחרר חומר כזה וניתז לעיניים או נקלט בצורה כלשהיא בחושים ויוצר עוויתות וחזיונות, היה דורש הקפדה מיוחדת ומי שלא מיומן מספיק יכול היה להפגע או למות.

יש טענה שהמושג ריח ניחוח, מוסב מ״נחה רוח״, כפי שאנו רואים אצל אלדד ומידד, או אצל שאול בהמלכתו (שמואל א׳ י׳) ובהדחתו כשקיבל טריפ רע (שמואל א׳ ט״ז). רוח ה׳ משמעה עשן של חומר פסיכואקטיבי שהעביר לכאורה את הרוח הקדושה מאובייקט לאובייקט, מן הסתם מהקורבן אל המקריב במקרה של קטורת במזבח. במדעי הדתות קוראים לזה mana. הדבר הזה היה לכאורה נוכח במקדש, ומי שהיה נכנס לשם היה כביכול ״מתקדש״ מהעשן. הטענה על הקשר בין ריח ניחוח לרוח הנחה מופיעה לראשונה, מסתבר, כבר אצל הרמב״ן ויקרא א׳ ט׳.

[1] מקורו של הקנביס הוא מערבות אסיה. לקנביס היו שני שימושים: שימוש שמאני רגיל, שהיה קשור לדיווינציה, כלומר לניחוש ולחיבור עם עולמות אחרים, וכן במסגרת קורבנות. העשן עצמו היה מעביר את הסאטלה מהחומר (או מהקורבן) אל השואף. בשני המקרים השימוש היה פולחני. במזרח (סין ודרום אסיה) הוא היה יותר בהקשר השמאני, ובמערב בהקשר הקורבן.

מבחינה אטימולוגית השם קנביס התפתח מהמילה הפרוטו הודו-אירופית ל״עשב״, hemp. כשה-h הפכה ל-k, ה-m ל-n, וה-p ל-b. מאידך אין מניעה שגם הטענה לגבי קנה בושם נכונה, כי ״קנה״ פירושו ענף של שיח, ובושם נקרא כך על שם ריחו הטוב של שמן האפרסמון (בלסם), שממנו הכינו את הקטורת. אין אמנם בתנ״ך תקדים והחידוש הזה כנראה מתקופת המשנה, אבל באיזה שהוא שלב הפועל ״מתבסם״ הפך להיות מילה נרדפת למי שהשתכר, אני מניח שזה בגלל שמקומות שבהם היו שמים קטורת היו מקומות שבהם אנשים גם היו מתמסטלים.

הערה: בתלמוד יש כמה וכמה רפרנסים לכך שהיו משתמשים בבשמים ממסטלים בתור אפרודיזיאק כדי לעורר חשק לפני קיום יחסי מין. זו אחת מהסיבות לדוגמה שאוסרים על אישה לשתות יין, כי כשהיא מסטולית ו״מיוחמת״ לכאורה היא תתן לכל אחד (״אפילו חמור בשוק תובעת״). על בני אבטינס שהיו אמונים על פיטום הקטורת בבית המקדש נכתב במסכת יומא שמעולם לא יצאה כלה מבוסמת מביתם, כדי לא יאמרו שהיא התבסמה מהקטורת. הפרשנות המקובלת היא שכלות לא היו שמות בושם, אבל יותר מתאים לומר שהם לא היו משתמשים בחומרים שונים מעוררי חשק, דווקא כי היתה להם גישה רבה לכאלה.