Culture Agent

מלחמת גוג ומגוג היא אחת מאירועי אחרית הימים באסכטולוגיה היהודית-נוצרית. ברבות הימים איכשהוא הפכה המלחמה הזאת לאירוע המפורסם ביותר מן האסכטולוגיה עד שלהדיוט לא ברור בכלל מה כוללת האסכטולוגיה, ושהאירוע הזה כלל אינו חלק מאחרית הימים. ומשום כך אין שום סיבה לזרז אותו, או להלביש את השבלונה שלו על אירועים אקטואליים.

דעה זו מיוצגת על ידי הרמב"ם. הרמב"ם בספרו משנה תורה, מצדד בכך שאל לאדם להתעסק בתורת אחרית הימים, משום שעיסוקים כאלה נפיצים ואינם מביאים "לא לאהבה ולא ליראה". אין לעסוק בחישובי קיצין ולא בהנהלת חשבונות אלוהיים, התפקיד של היהודי הוא להיות ילד טוב, ולא סוכן של הקב"ה בעולם. הדעה הזאת הפכה סטנדרט של הממסד הדתי, שניסה להדיר את פשוטי העם מעיסוק במיסטיקה וככלל לטשטש את היסודות האפוקליפטיים של היהדות.

קרה מה שקרה ובנצרות היסודות המשיחיים היו פחות סמויים, ולכן קיימת בה בהלה אפוקליפטית הרבה יותר דרמטית. למה זה קרה? אפשר רק להניח שקיימות כמה אפשרויות: א. בנצרות היו נסיונות לטשטש את היסודות המשיחיים שלא צלחו, ואולי מפני שבתפר האלף הראשון לספירה עבר המילניום הראשון וכבר לא היה ניתן "לדחות את הקץ", ב. בנצרות לא היו נסיונות לטשטש את היסודות המשיחיים, אך ניסו ליצור נראטיב שבמסגרתו הכנסיה הרומית היא-היא מלכות המשיח. תסיסות משיחיות היו על רקע פוליטי, בשאלת היחס למעמדה של הכנסיה הרומית.

התסיסות המשיחיות אצל הנוצרים נקראות "מילנריזם". רוב המרידות העממיות בהיסטוריה הנוצרית בימי הביניים, וניתן לומר גם שרוב המהפכות הפוליטיות בעת החדשה היו בעלות אלמנט מילנרי. דהיינו: החל ממסעות הצלב העממיים, דרך אביב העמים הסוציאליסטי וכלה בנאציזם ובפאשיזם.

גם התורות הפוליטיות של היהודים נגועות במילנריזם, אבל מסוג אחר, יהודי. המילנריזם היהודי מעבר לכך שטושטש גם לא היה אפשרי לחלוטין, מפני שבנסיבות היסטוריות היהודים נאלצו להוריד פרופיל במירוץ המשיחי. מרידות כגון אלה שהיו נגד הרומים, כבר לא היו אפשריות, ולכן היה צריך לשנות את המטא-היסטוריה ולפרש את ההיסטוריציזם אחרת, כך שלא היהודים הם אלה שילחמו בפועל – האקטיביזם היהודי הוא רק מטאפיזי, מישהו אחר יעשה בשבילם את העבודה השחורה. במלחמת גוג ומגוג ילחם המשיח ביחד עם צבאותיו נגד צר המשיח, המימד הצבאי התפרש אצל הנוצרים כפשוטו, ואצל היהודים באופן מטאפורי – היהודים הם חיילים במשימה צבאית של "קידוש השם", והאקטיביזם היחיד שלהם הוא למען אותה המטרה שמתפרשת אצלם כשמירה על הברית בצורה של הקפדה על מצוות, והתעקשות על ההקפדה.

היהודים, מעתה, פסיביים במובן המעשי של המלחמה, המלחמה היא בנפשם פנימה ונגד כל גילוי שינסה לעשות את המהפכה בתוך ארבע אמותיהם. המיסיון, שהיה מרכיב משמעותי במלחמת הקודש המקורית של היהדות, שכך. המיסיון הוא מעתה לכבוש את עצמך ולא לכבוש את הזולת.

הפעם הראשונה שהיהודים סירבו להיות פסיביים במובן המעשי, המילולי, היתה הציונות. הציונים היו אקטיביים לפחות מבחינה מדינית, והיו הראשונים שאשכרה הצליחו לממש את האלמנט הצבאי של "צבאות המשיח". כלפי הציונים, צה"ל הוא צבא המשיח. וכשאומרים את זה לא בהכרח מתכוונים לאיך שהציונות הדתית תופסת את תפקידו של הצבא. מתכוונים לזה שהאקטיביזם הציוני הוא זה שמקרב את המשיח, שייסוד מדינת ישראל הוא הגאולה עצמהאו לפחות התחלתה, ושצה"ל מהווה את החומות החדשות של העיר המקודשת שהינה ארץ ישראל. דהיינו, "ירושלים החדשה" היא מדינת ישראל, צה"ל כובש אותה בכל רגע שהוא קיים. ההגנה עצמה היא ההתקפה הטובה ביותר, ואין לישראל שאיפות מעבר לשימור המצב הקיים שבו "ירושלים החדשה", מדינת ישראל, עומדת על תילה.

%

כאמור, מלחמת גוג ומגוג היא חלק מכרוניקה משיחית שמופיעה באופן מובהק בשתי המסורות, הן היהודית והן הנוצרית. במסגרת הכרוניקה יקום באחרית הימים נבל ארכיטיפי שיחבל במאמצים המשיחיים, וצבא המשיח יחסל אותו. בנצרות הוא האנטיכריסט. ביהדות הוא "ארמילוס הרשע". יהודה אבן שמואל אסף לספרו "מדרשי גאולה" שיצא עוד ב-1943, אנתולוגיה של כתבים אפוקליפטיים ובהם "ספר זרובבל" שהוא הספר הקנוני של אותה מלחמת אחרית הימים (ביהדות) שבמסגרתה המצביא של צבא המשיח ימות במלחמת הקודש, ולא ברור אם הוא או מנהיג חלופי ינהיג את ישראל אחרי מותו (אם הוא: זה אומר שהוא יקום לתחיה)

מה תפקידו של גוג ומיהו בעצם? המיתוס התנכ"י מספר על שלושה בנים שהיו לנח – שם, חם ויפת. חם קולל, ונותרו שניים – הבכור והצעיר. לא ברור מי הבכור ומיהו הצעיר. קריאה זהירה מראה שדווקא יפת הוא הבכור, ושם הוא הצעיר. במיתוס התנכ"י הבכור תמיד משרת את הצעיר, ועושה בשבילו את העבודה עד שהצעיר מוכתר במחטף. סוג של יעקב ועשו. המיתוס התפתח בספרות הנביאים, על סמך התפתחויות היסטוריות בנות התקופה (שאקרא להן התפתחויות X) שממלכות צפוניות ינצחו את צבאות הרשע ויגאלו את העולם. הממלכות הצפוניות היו מיוחסות באופן מסורתי לבני יפת באופן כללי.

גוג, מלך מגוג, אמור להיות מצביא ומנהיג קואליציה שלמה של בני יפת, שכוללת את כל בניו – גומר, מגוג, מדי, יוון, תובל, משך ותירס. מאחר שלא ברור מיהו מי, בכל דור קישרו אומה אחרת עם האימפריה השלטת באותה התקופה. לכן היוונים קיבלו את השם "יוון", המדים והפרסים את השם "מדי" ו"תירס" וכן הלאה והלאה. היסטורית, אין שום סימוכין לכך שהעממים האלה היו העממים שכיום אנו מכנים אותם בשמות אלה. העממים האלה שכנו במקור באיזור בקווקז של היום ונעלמו. בתקופת התלמוד, לפני כ-2000 שנה, התחילו שוב לשייך אותם לעממים היסטורים. אכן, את גומר קישרו ל"גרממיא", או גרמניה. האם זה אומר משהו? לא. יש 3 נוסחים של זיהוי, המוכר מהם נמצא במסכת יומא (י').

התפתחות X היתה כנראה המלחמה בין אשור ומצרים לבין בבל בערך בשנת 500 לפנה"ס. הנבואות של ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל עסקו בזה. הן ניבאו מפלה של אשור על ידי בבל, ומפלה של בבל על ידי מדי. כך שגוג מלך מגוג היה אמור להיות כורש. מאוחר יותר, כשהפרסים הובסו על ידי היוונים, גוג מלך מגוג הפך להיות אלכסנדר הגדול מלך יוון. כמובן שגם אחרי זה היהודים התבדו, כי היוונים היו רעים אליהם. צר המשיח הפך באיזה שהיא תקופה לאנטיוכוס אפיפנס. בערך באותה התקופה גם נכתב ספר דניאל, שהוא מהמשפיעים במסורת האפוקליפטית.

מאז ועד עתה המשיח וצר המשיח החליפו זהויות בהתאם לאינטרסים של כל צד בכל מחלוקת פוליטית, כך שהעניין איבד מעוקצו. כל מלחמה בשם אידאל כלשהוא מקבלת אופי של מלחמת קודש, של "מסע צלב", שבו המטרה מקדשת את האמצעים – והיסוד האנטינומיסטי שבמסגרתו מי שמשרת את המשיח פטור מהציוויים המוסריים, מפני שהוא "שלוח מצווה", מפני שהעניין הוא "פיקוח נפש" ובכל מקרה באחרית הימים מצוות בטלות, הפך את התסיסה המשיחית למרחץ שלם של חוסר מוסר, שפיכות דמים ואנדרלמוסיה. עד למצב שבו כאמור הפרגמטיים מבין היהודים (והנוצרים) היו צריכים להמציא נראטיב אחר, לטשטש את הקיים, ולהרגיע את התסיסה.

בהקשר הנוצרי לפחות אנו רואים שבתגובה לתנועה הדוגלת ב"חזרה לחיי השליחים" ובתיקון החברה, שהובילו לפריחתם של מסדרי נזירים נודדים שחיים בעוני מרצון ומשלהבים את פשוטי העם, לרוב נגד הממסד הקיים – הקימה הכנסיה מסדרים אורתודוכסיים משלהם, הדומיניקנים לדוגמה. הפרנציסקנים קיבלו את ברכת הכנסיה, במקום שהיא תלחם בהם כפי שעשתה לוולדנזים. זו היתה הדרך של הכנסיה להתמודד עם התסיסה.

ביהדות, סביר להניח שהמצב היה דומה. החסידות, שבתחילת דרכה היתה מוקד לרדיפות ומלחמה קדושה של המתנגדים, הפכה להיות זרם חצי ממוסד (אם לא ממוסד לגמרי) שמחזיק את הנטיות המשיחיות של השכבה העממית על אש קטנה. עד לרמה שגדולי המתנגדים לציונים הם כיום החסידים עצמם, שמנפנפים בדגל הפסיביות על פי הפסוק "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ". האקטיביזם היחיד על פניו, של החסידות, הוא זה של חב"ד, שטוענים שקירוב המשיח הוא השתדלות בקרב עם ישראל על שמירת המצוות – מימוש האגדה על המשיח שיושב בשערי העיר ומבטיח שיבוא היום ובכל יום "אם בקולו תשמעו". אך גם זה פחות אקטיביזם ויותר ייחול והכנת תנאים.

%

באשר ל"הכנת התנאים", גם המהפכה המדעית היתה סוג של מילנריזם. יאן עמוס קומניוס צוטט: "כשם שהאדם הראשון נצטווה לעבד ולשמור את גן העדן, כך על האדם בתקופתו לתקן את העולם ולהכניס בו סדר, ועל ידי כך לתקן את נפשו לקראת בואו של המשיח. על האדם להצליח במאמצו להכניס סדר בעולם כדי שיוכל למסור למשיח החוזר ובא עולם מתוקן ומסודר". דייויד נובל בספרו “The Religion Of Technology” טוען שהתפיסה האוטופית של המדע והטכנולוגיה נוצרה מהזיות משיחיות של פרנציסקנים מאותה התקופה של המאה ה13. הוא מכנה את זה "תאולוגיזציה של הטכנולוגיה". הציטוט המנצח הוא של המנהיג הפרנציסקני בונוונטורה הקדוש "מקור האמנויות המכאניות הם מאורו של האל"