מניפסט מלחמת הקודש

ספרי הנביאים מעמידים אותנו בפני אתגר. אלוהים שאמור להיות רחום הופך לאל אכזר שמשמיד חצי מהעולם והופך אותו לשממה. מה הופך אותו לאכזרי כל כך באחרית הימים? מדוע יש הכרח להחריב את העולם עד יסוד לקראת הגאולה?

התשובה המסורתית היא שמדובר באותו אל מספר דברים וספר ויקרא, מפרשות הקללה. אלא שהפעם הוא נכנס לפעולה. האל של התורה הוא אל קנא, שהתנה את הטוב במילוי אחר הוראותיו ומי שמפר אותם, שאלה הגויים ועם ישראל החוטא, דינו כליה. אך התשובה אינה מספקת. אלוהים אינו דיקטטור. מהו אם כן אלוהים? לצורך כך יש לדון את התנ"ך כולו כאלגוריה.

האלגוריה היא על התודעה. המלחמה, הן המלחמה על כיבוש הארץ, הן מלחמות המצווה של ה', הן שחיתות דמים באשר היא, היא מלחמה פנימית שהנצחון בה הוא להגיע לתודעה צלולה והארה. מה שנקרא בדתות המזרח "נירוונה". כל מי שמפריע להגיע אליה הוא "צר", וצריך להלחם בו מלחמת קודש פנימית. מאחר שזה יהיה קשה, הנצחון יובטח רק באמצעות התערבות מלמעלה. הזעם על עם ישראל הוא כי במקום לסייע לנביאים (המקבילים ל"מוג'הידין") הם מפריעים, ולכן גם הם ייענשו.

רעיון הג'יהאד ומסע הצלב יונק מהרעיון הזה של מלחמת הקודש, אלא שתמיד יהיה מי שיפרש את זה מילולית. הפירוש המילולי הוא פירוש לא רצוי, שפיכות דמים היא אחת מ-3 המצוות שעדיף להיהרג ולא לעבור עליהם. סנהדרין שהוציאה אדם להורג בתקופה של 70 שנה (תקופת חיי אדם) נקראת קטלנית, משום שגם אם היה צידוק דתי להריגה, היא לא רצויה. ההריגה היא מטאפורית, הדת אמורה להיות פציפיסטית, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו. התנ"ך מתכחש לכלי הברזל של הגויים, לתאוות ההרג שלהם. ישראל הם רחמנים, דווקא משום שהדבר הזה לא חשוב להם. דוד המלך לא בנה את המקדש מפני שהוא שפך דמים, גם אם הדמים האלה היו דמים שנשפכו כחלק ממלחמת קודש. הפרשנות לא אמורה להיות מילולית.

אך כאמור, תנועות משיחיות פירשו את זה במשך הימים באופן מילולי. להרוג הן את הצרים, והן את האחים כשהם מתנהגים כצרים, וההגדרה של מי שמתנהג שלא כמו שצריך היא בשרירות ליבו של המנהיג המשיחי. המגמה הזאת אפיינה את התנועות הללו החל מימי בית שני (סיקריקים שנלחמו במתנגדיהם), דרך שלהי העת העתיקה (מנתצי האיקונות ורודפי המינים. קירילוס מאלכסנדריה הוא פורע קלאסי) וכלה בימי הביניים (אינקוויזיציה ומילניאריזם). כולם רדפו לא רק בני אמונות אחרות אלא גם את בני אמונתם ה"סוררים".

%

התודעה הצלולה נקראת "גנוסיס". הרעיון הזה מושפע מדתות המזרח ומהפיתגוראים. ההתבודדות במדבר ובראש ההרים היתה פרקטיקה מקובלת בקרב "בני הנביאים" בתנ"ך ואנשי הכתות בימי בית שני. הנזירים המשיכו את המסורת. הנזירים המשיכו גם את מסורת ההטפה, שהחלה מהקבוצה האורפית שנקראה "קטיסטאי" אם הולכים ליוון, ולנביאי התנ"ך אם הולכים אל ארץ ישראל. פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו אכן קושרים בין שתי המסורות.

הגנוסיס והמסורת האלגורית היו פופולריות הן במדבר יהודה והן באלכסנדריה. בשתיהן היו מקומות התבודדות פופולריים, לצד אגם מלח (אגם מריוט / מאריה אצל פילון). כמובן שהמוטיבים האלה: שמש קופחת, ישימון, ארץ זרועה מלח, צמא למים וכו' הם כולם אלגוריים והנוכחות במקומות האלה הם תזכורת תמידית לאידאל הרוחני. אלה שהגיעו אליו היו כשירים ללכת ולהטיף גם במקומות "הנוחים" יותר.

%

העקרון ועל פיו שרברבים מומחים מסוגלים להכנס לבורות שופכין ולמצוא שם יהלומים, ולשרוד את הגזים הרעילים שיש שם, או בקיצור יוסף הצדיק שמסוגל לרדת למקום הכי נמוך, לבית פוטיפר ולבור האסורים ולעלות לגדולה, בדרך לגאולה, הוא מה שהביא את ה"אתלטים" (כך ראו עצמם הנזירים) לבחור בתנאי חיים קשים כל כך. המקומות האלה הם המזוהים כככר הירדן לפני מהפכת סדום ועמורה, כלומר מקומות שעבודה זרה ורשעות טבועה באדמתם, אדמת המלח. דווקא בהם ניתן להתעלות. אני מניח שזה מה שגורם לדוגמה לחב"ד כיום לרצות להקים ישיבות דווקא במרכז תל אביב, משום שלדעתם זהו מוקד הטומאה.

הנביאים מרבים לתת אזכורים של סדום ועמורה ספציפית ושל תנאי חיים קשים. הם מנבאים שאורח החיים במדבר יהודה (רעידות אדמה, חום קופח, שממה, חיות בר, חרקים וקוצים וכו') יתרחב עד לערים המיושבות, כביכול כעונש. בפועל כי החורבן הוא שלב בגאולה. ו"הזבובים השורקים מקצות הארץ" הם אורחים רצויים. כי ארץ ישראל היא מלכודת דבש בשבילם, וה' יחסל אותם ברגע שיתפתו להגיע לשם

  • מניפסט מלחמת הקודש
  • מניפסט מלחמת הקודש
  • מניפסט מלחמת הקודש
  • מניפסט מלחמת הקודש

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.