Culture Agent

העובדה שבעברית המקראית היו כ' ו-ק' שני הגאים שונים מציעה שחילופי האותיות הללו במילה "קובע"/"כובע" ו"עקב"/"עכב" אינם שגיאת כתיב, אלא שתי וריאציות של המילה שהיו בשימוש. מקורן כנראה בתקופות שונות ואולי הן שימשו בניבים שונים של העברית הקדומה. העובדה היא שבשפות שמיות אחרות משמש אותו שורש בשתי הצורות, פעם כך ופעם כך. מאחר ששתי הצורות מתועדות, בשפות שמיות אחרות, לא ניתן לקבוע מה היתה הצורה המקורית. הדבר היחיד שניתן לקבוע, וגם את זה לא ממש לקבוע אלא רק להניח, הוא שהנוכחות ה-ע' במילה גרמה למה שנקרא אסימילציה או דסימילציה שהפכה כ' ל-ק' וכן להפך.

במקרא, הפועל "לעקב" לא מופיע בכלל בצורת ה-כ', "לעכב". "לעכב" בכ"ף מקורה בלשון חכמים. "לעכב" החז"לית היא גלגול של "לעקב" המקראית, חילופי כ'-ק' רווחים יחסים בלשון חז"ל כתוצאה מאובדן הנחציות. ומכאן, ההחלפה של "כובע" ל"קובע", ושל "עקב" ל"עכב" הוא משחק פרשני של חז"ל – מה שבהחלט יכול להתיישב עם הטענה שהתנ"ך נכתב בתקופת שיבת ציון ונחתם בתקופת הזוגות, כלומר 200 לפנה"ס. זו בערך התקופה שבה ארמית הפכה להיות השפה המדוברת ביום-יום ואנשים התחילו להגות את המילה עם כ' ולא ק' (בארמית מצרית משמשת הצורה כובע בכ', אבל בארמית סורית מתועדת דווקא הצורה ב-ק'). כמו כן, זה הרגע שבו ק' הפכה להיות מבחינה גרפית כ' שבורה (ו-ח' מבחינה גרפית כ' נטויה), וכמובן התחילו לתת משמעות מיסטית לצורת האותיות ולגימטריה שלהן.

אני לא יודע אם יש דרך להוכיח את האקסיומה שטוענת שהסיפור על דוד וגוליית נערך בתקופה מאוחרת וה-כ' שונתה ל-ק' במילה "קובע" מטעמים מיסטיים. רק ברור לי שבתקופה זו של שיבת ציון התעוררה שיטת ה"רמז" והמשמעות הדתית לקדושת השפה, האותיות והמספרים – ממקור פיתגוראי, כלומר בעקבות פיתגורס ומן הסתם בעקבות המסורת על ביקורו של פיתגורס בבבל, ופגישתו עם עזרא. גימטריאות, ספר יצירה, ספר הפליאה ודומיהם, כולם פיתגוראים ברוחם ומנסים לתת משמעות אלגורית ומיסטית למרכיבי השפה העברית בדיוק כפי שהפיתגוראים ניסו לתת לשפה היוונית משמעויות אזוטריות.

אני מזכיר כאן את "ספר יצירה" משום שהוא מציין חמש דיכוטומיות שמסומלות באמצעות האותיות ("עשר ספירות בלימה"), כשכל אחת משתקפת בשניה: שישה כיוונים + טוב ורע + אחרית וראשית (א' ד'). המושג "אחרית" הוא מושג אסכטולוגי מובהק שנקשר אל השם "יעקב", ולעובדה ש"עקב" מוסב על "עקבתא" ("אחרית"), שיעקב ביקש לגלות לבניו את אשר יקרא אותם "באחרית הימים". "ראשית" הוא מונח תיאוגני, מילה שמתוארת בהקשרים של בריאת העולם בצוותא עם פועל הקניין (בעיקר בספר משלי). ראשית ואחרית מסמלות את כל קיומו של העולם, וספר ישעיהו מציין פעמיים "אני ראשון ואני אחרון" (מ"ד, מ"ח). על משקל זה נהגה גם הסמל לנצחיותו של האל, "אלפא ואומגה".

ספר יצירה מדבר על חשיבות האות כ' שנקשרו לה כתרים ומסומלת בשמש וביום שלישי (ד' ח'), פעמיים כי טוב. כלומר פעמיים האות כ'. שתי ה-כ' האלה הן "כף זכות וכף חובה" שביניהן מכריע "לשון חק". המילה "חק" חשובה מהיא פני שבאמצעותה אלוהים ברא את העולם, "חקק" – כלומר שתי אותיות חלופיות כנגד שתי כ' – ק' כ-כ' שבורה ו-ח' כ-כ' נטויה. ספר יצירה מבקש לרמוז שהעולם המתוקן הוא כ' והעולם המקולקל הוא ק' ו-ח', תפקידו של המשיח לתקן את העולם, כלומר לתקן את החטא הקדמון ולהשיב את ה-ח' וה-ק' לצורתן המקורית.

הצורה הגרפית של האותיות מחזקת את ההשערה שעזרא החליף את הכתב העברי לכתב "אשורי" רק בגלל הצורה הגרפית של האותיות, כחלק מהמשמעות המיסטית שנתן להן – והדמיון בין ח' ל-כ' רפויה ובין ק' ל-כ' דגושה משחק כאן תפקיד.

כשכתבתי על "הענק הירוק", ציינתי ארבעה שורשים שמייצגים את "מלחמת המשיח", והעברת תפקיד המשיח אל עבר הנקודה הסופית. המשותף לכולם הוא שבכולם יש ח' ו-ק' בצירוף אותיות שם ה' יה"ו. שורש נוסף שחוזר בכל פעם בהקשרים של העברת התפקיד המשיחי ממקור למקור, המסמל את ההיסטוריה מהחטא הקדמון ועד לביאת המשיח הוא ל.ק.ח. כלומר: חוה "לקחה" מפרי העץ, ובעקבות זה האדם נענש על האדמה אשר "לוקח" משם, קין קולל מן האדמה אשר "לקחה" את דמי אחיו, חנוך "נלקח" על ידי האלוהים, בני האלוהים "לקחו" נשים מכל אשר בחרו, אברהם "נלקח" מבית אביו וציווה על אליעזר "לקחת" אישה ליצחק, יעקב "לקח" מעשו את הבכורה, רחל "לקחה" את התרפים וכו'.

ה"לקח הטוב" הוא הכינוי של הברית, שטר הכתובה בין ה' לכנסת ישראל, ומסמל את "קניין הסודר" שנעשה בכל פעם שהמקל במירוץ השליחים עובר בין שליח לשליח. כלומר, הפרקסיס המשיחי הוא "לקיחה" ו"קניין". ומסומל באמצעות ה"קנה", כלומר המקל שבאמצעותו יעקב עבר את הירדן והמטה של משה.