כתבה שפורסמה במעריב היום מתארת מחשב-על שבונים מדענים מ-IBM, שנועד לשרת “רדיו-טלסקופ ענק בעל מערך אנטנות צלחת גדול” שבאמצעותו ניתן יהיה לצפות “למעמקי היקום” ולשחר היווצרותו ולאתר את עקבות המפץ הגדול. את מה שמתארת הכתבה, מתאר למעשה ספר שלם חדש שיצא לאחרונה בהוצאת אריה ניר, “המסע אל שחר היקום“. גם בספר מתואר מאמץ של מדענים (במקרה הזה CERN) לפתח מנגנון שישחזר את התנאים ששררו כמה שניות לאחר המפץ הגדול, אלא שהכתבה טוענת שהמערכת ש-IBM מתכננים תקלוט כמות מידע עד פי 100 מהכמות היומית המופקת מפעילות מאיץ החלקיקים הגדול ב-CERN, כך שהיא תהיה יעילה יותר. ואם כך יהיה, דיינו. בינתיים מתאר הספר את שאר היתרונות וההמצאות שיכול המחקר ב-CERN לפתח בעקבות הניסויים שלו, ומחשבי העל הקוונטיים הם רק דבר אחד. אנחנו בעצם לא יכולים לדעת מה הניסוי יכול להביא, זאת בהנחה שלא יכולנו לדעת גם מה הניסויים הקודמים שדמו לו הניבו – אבטיפוס של רשת האינטרנט (שנבנה בעקבות נסיון להתמודדות עם טונות המידע שהצטבר במחקר), טכנולוגיות CT ו-PET וכו’ הם רק חלק מ”תופעות הלוואי” של אירועים שהתרחשו במעבדות מכון המחקר. האם ממנו תצא הפעם גם הפריצה לקראת התרופה לסרטן?

מאיץ החלקיקים ב-CERN, ה-LHC, ראשי התיבות של “המאיץ הגדול להתנגשויות הדרונים”, הוא הישג למדע מכמה בחינות: א. הוא מעמיד במבחן את כל הידע שהצטבר אי פעם על פיזיקה, ומסוגל להביא אותנו לתגליות חדשות והבנה אחרת לגמרי של הפיזיקה, הוא עשוי להביא לנו את הפתרונות לשאלות ה”אפלות” ביותר שיש לנו על העולם (מהם החומר והאנרגיה האפלים שתופסים 90%+ מנפח העולם?) ; ב. הוא לא יכול היה לצאת לפועל אלמלא שיתוף פעולה בין מדינות, אסכולות שונות והרבה אינטריגות בין מדענים שמניחים את כלי הנשק שלהם ומכתתים חרבותם לאתים – בלי לאום, דת ויוקרה מדעית, הכל למען המדע ; ג. המאיץ, הוא המכשור המדעי הגדול ביותר שנבנה אי פעם, רגיש מאין כמוהו שתחזוק ותפעול שלו דורש לבדו קפדנות מקסימלית, יקר לאין ערוך, אילולא תקצוב מכמה גורמים בו זמנית לא יכול היה לצאת לפועל. זהו פרוייקט שגוף בודד לא היה יכול לא לממן ולא לתפעל, זהו פרוייקט אדיר מימדים שרק מאמץ משותף יכול להריץ, והנה הוא קיים.

הספר מדגיש את הדברים הללו לפני שהוא יורד לפרטי הפרטים של הפיזיקה החלקיקית, אותם פרטים לא מובנים להדיוט שהמחבר, אמיר אקסל, אחד מסופרי המדע הפופולרי הבולטים כיום (ישראלי-אמריקאי), מצליח בכל זאת להסביר במעט. עובדה שמובן כעת לכל, שהדרך לגלות את החלקים החסרים, היא בעזרת איזון משוואה שתוזן על ידי מדידות מן המאיץ, איזון שנובע מחוק שימור האנרגיה ומתורת היחסות של איינשטיין. עובדה, כמו כן, שמובן לכל, שהרעיון בלבנות את המאיץ הוא כדי להגיע לתנאים שהיו קיימים רק כמה שניות לאחר המפץ הגדול, מהירויות הקרובות בדיוק זעום למהירות המירבית הקיימת, מהירות האור. לשם כך, המסלול שדרכו עוברים החלקלקים צריך להיות ארוך מאוד, המאית צריך להיות ענק ומתוחזק ביותר לכל אורכו, דבר שהמדענים מקפידים כאמור עליו. והנה, זוהי הפיזיקה התת-חלקיקית על רגל אחת. אף אחד לא היה אמור הרי להשכיל מדי כשניסה לרדת לעומקו של המקצוע, המטרה העיקרית של המחבר ובאופן כללי של כל המדווחים על הניסויים ההיסטוריים שקורים שם היא בעיקר א. להדהים את קהל הקוראים, ב. להרגיע מהסכנות שכביכול אורבות ומדאיגות אותם בגלל אי הבנתם (ורק על זה אפשר למלא 200 עמודים לא מובנים), ג. להשאיר על כנו את המצב שבו המקצוענים יכולים לומר “אתם יכולים להשאר רגועים כשאנחנו על ההגה”. זוהי, בעצם, עיתונות.

לפני שבועיים חגג ה-BBC4 עשור להווסדו והחליט לציין זאת בערב שלם שיוחד לדיסקו, “הז’אנר שהוליד את תרבות המועדונים כפי שאנו מכירים אותה כיום, ובעצם שינה את העולם”. במסגרת זו שודר בערוץ סרט דוקומנטרי בן שעה שנקרא “The Joy Of Disco” ועוסק בהיסטוריה של הדיסקו מבחינה חברתית. הוא מסמן את הקשר בין שחרור האישה, המהפכה הגאה והליברטניות של סוף שנות השישים שהתלבשו על המוסיקה האורבנית השחורה של אז (מוטאון מצד אחד, הפילי סול מצד שני, הפאנק מצד שלישי) ושם דגש בעיקר על הסצנה הניו יורקית הזוהרת (דה גאלרי וסטודיו 54) ופחות על סצנת האנדרגראונד (הלופט מוזכר שם בקטנה, הפרדייז גראז’ מחוץ לתמונה). הסרט מכיל ראיונות עם דמויות מפתח מהתקופה: נייל רוג’רס, טום מולטון, ניקי סיאנו, דייויד מנקוזו, וחברים ההווילג’ פיפל, הבי ג’יז, סיסטר סלדג’, לה בל וכו’. כאן לצפיה במלואו. ד”א הסרט הוא הפקת מקור של הבי.בי.סי מ-2012, לא יודע למה כתוב שזהו סרט עצמאי מ-2005.