מכניסי רחמים

היהדות התהדרה בהיותה מונותיאיזם מוחלט, שבו לאלוהים אין דמות וצורה, וגם הוא רם ונישא מכדי להתעסק בבני אדם. הדבר הזה יוצר קושי מפני שבסופו של דבר אלוהים ברא את העולם בשביל שיתעסק בבני האדם. הדבר הזה יוצר קושי נוסף, מפני שאם הוא צריך להתעסק בבני אדם הרי שהוא חייב לגשר על הפער שבין העולם הרוחני שלו שחף מגשמיות לבין עולם בני האדם שלא מסוגל לתפוס קיום לא גשמי. לצורך כך המציאו את המלאכים. המלאכים מסמלים את המתווכים בין העולם העליון לבין הארץ שלא מכבודו להתעסק בה. המלאכים מסמלים גם את הגשר הזה שאותו חוצה המסר בין עולם אינסופי ומופשט, לעולם מוגבל וגשמי. אותו "חלחול" נאופלטוני הוא ירידת המלאכים, ואותה "האצלה" היא עלייתם.

ההצגה הנאופלטונית היא לכאורה הפתרון המושלם, אך הבעיה היא שהיא לא פתרון נתפס. המתח בין האחדות לריבוי, כלומר בין העובדה שהמלאכים הם אלוהים עצמו, לבין העובדה שהמלאכים הם ישויות נוספות לאלוהים, מביאות לידי מצב שהמלאכים יפורשו כאלוהות בפני עצמה, אלוהות פחותה, אך כזו שפותחת פתח לתפיסות המנוגדות למונותאיזם.

לאורך הדורות ניסו הפרשנים להניא את הקוראים מההבנה הזאת בעזרת טכניקות שונות ומשונות [1]. חלקם, אלה שלא חששו שקוראיהם יהיו לא אחראיים בהבנתם, או אלה שחשבו שיש מקום לדקדק בסוגי האינטראקציות השונות שבין שני העולמות, ראו מקום אפילו לפרט יותר והסיטו את הנושא למאגיה, כלומר לתורה העוסקת בדרך שבה ניתן להשפיע ולהיות מושפעים מעולמות עליונים באמצעות המתווכים הללו. בזו ניתן להסביר את נטייתם של פרשנים לכאן או לכאן, במי קהל היעד שלהם, מה מידת האחריות שהם מותירים בקוראים שלהם, מה מידת האחריות שהם עצמם לוקחים על מנת שלא להותיר לקוראים שלהם מרחב טעות וכו'.

"תורת המלאכים בתרגומים הארמיים לתורה", ספר שיוצא כעת בהוצאת רסלינג, הוא למעשה עיבוד מעבודת דוקטורט של ד"ר יעקב אזואלוס, תחת הנחייתו של אביגדור שנאן, חוקר את הסיפור הזה דרך ה"פריזמה" של התרגומים הארמיים לתורה. הוא לא מתיימר לחדש דבר מלבד להוות מין אנתולוגיה של מלאכים ושל היחס הפרשני אליהם באותם התרגומים, שהיו קובעי סדר היום במיינסטרים היהודי במאות הראשונות לספירה, בעיקר ב"אסכולת ארץ ישראל" – כלומר, ארץ שבה המסורת המיסטית משוקעת יותר, והמרכז החברתי הוא בין הכנסת וטקס קריאת התורה, לצד פרשנות על פי התרגומים הללו. כלומר, הטקסטים הללו שיקפו את העמדה התאולוגית של הממסד היהודי בתקופה רגישה בה הגשמה של האל או פיצול סמכויותיו עמדו במרכז הפולמוס הדתי.

[1] טכניקה לדוגמה: כל דו שיח בין ישות אלוהית לישות אנושית היא תפילה, כלומר "צלי" בארמית. המלאך הוא לא יותר מנושא תפילה, והשליחות שלו היא לא יותר מקבלת התפילה אצל האל והדרך להגשמתה הארצית. התפילה הפכה ביהדות הן לנורמה חברתית, כלומר בבית הכנסת לא רק שומעים את הקריאה בתורה ואת הפרשנות, אלא גם מיישמים אותה הלכה למעשה, מתפללים כדי להשפיע על תהליכים שמימיים. המדרון החלקלק מכאן ועד הפיכה של המלאכים עצמם למושאי תפילה היה מיידי כל כך, שהיה חשוב להעלים כמה שיותר את הזהות של המלאכים. בחיבורים מיסטיים המגמה היתה דווקא לפרט ככל הניתן בזהויות של המלאכים, אך בתרגומים ברוב המוחלט של המקרים לא מזהים אותם משמותיהם, ובמקום שזה מתנגד עם מדרשים פופולריים עושים את הזיהוי המינימלי (תרגום יונתן לדוגמה, משלב הרבה מדרשי אגדה ולכן גם מרבה יחסית לזהות מלאכים בשמותיהם).

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

שעת סיפור

לאורך ההיסטוריה התפעמו העמים מכושר ההישרדות של העם היהודי וממסתוריות התופעה החברתית שקוראים לה יהדות, כשהמסתורין הולך ותופח נוכח ההצלחה של היהודים שלאורך השנים גם כעם מדוכא וגם כעם שווה זכויות, הוא הולך ושורד, הולך ותוקע יתד, "הולך וגדול עד כי גדול מאוד".

אך הגדילה הזאת היא חרב פיפיות משום שהיא מגדירה את ה"מתח" היהודי. ככל שעם ישראל גדל כך הוא מתרחק ממה שמגדיר אותו כעצמו, הולך ומתבולל ומאבד כביכול את עצמו לדעת. כלומר, קיים מתח בין הצורך של היהדות להסתגר לבין הצורך שלה להפתח ולתקשר עם הסביבה. ההסתגרות הזאת היא מה שתרם להשרדות של היהודים, אך ללא פתיחות להשפעות חיצוניות הם לא היו יכולים לשרוד גם כן. וכך לא ברור בעצם מה תורם להשרדות, לצאת או להשאר בפנים, ואם יוצאים לא ברור אם ניתן לחזור פנימה, פתיחות להשפעות חיצוניות מאבדת את הייחוד של היהדות ומערערת את יכולת ההשרדות היהודית. כאמור, זהו המתח שהגדילה הזאת של היהודים אוצרת בתוכה.

סיימון שאמה, שבשנים האחרונות כתב טרילוגיה (או למעשה, את החלק הראשון, השני יצא רק לפני כחודשיים, והשלישי נכתב בימים אלה) על ההיסטוריה של היהודים עוסק במתח הזה. מעמדו כהיסטוריון וכפופוליזטור, הפך את ספרו באופן טבעי לעוד אחד מהסרטים הדוקומנטריים שלו ב-BBC. אלא שספרו על היהודים הפך למשהו אחר ומיוחד, לא רק כי שאמה עצמו הוא יהודי והספרים האלה עוסקים גם בפן אישי, אלא כי מבחינת עשיה טלוויזיונית הסרטים האלה נחשבים כמאסטרפיס. ובשל היות הסדרה מבוססת על ספרים, התרגום העברי שלהם, השפה של העם הדובר אותה, נחשבת מאורע. הספר הראשון בסדרה (ההיסטוריה בעת העתיקה וימי הביניים) יוצא כעת בהוצאת "ספרי עליית הגג" ובלי קשר לרושם שעשה בעולם, ולבמה שנותן לצד היהודי האפולוגטי במדינה שלא חפה מאנטישמיות מודרנית ובעולם שלא ניחן באהבת ישראל מרובה, הוא מקיף ומאיר עיניים.

שאמה מנסה למכור את הספר הזה לא כ"היסטוריה של היהודים" אלא כ"סיפור של היהודים", כדי למתוח קו מקשר בין כל החלקים בו. המתח עליו דיברנו ניסח את האתוס ועל פיו ההתבדלות וההסתגרות של היהודים היא מה שתרם להשרדותו, ואת האתוס הזה שאמה בא לסמן ולסתור. כל אחד מהפרקים עוסק בראש ובראשונה במקום ההיסטורי של היהודים בסביבתם, בכמיהתם ליצור מגע עם הסביבה, בקשיים שאפפו את הכמיהה הזאת, באיום הפיזי והרוחני, אבל גם ההשפעה ההדדית של היהודים על סביבתם וסביבתם עליהם, בשבירת מיתוסים על מה שהיה אסור ומותר ליהודים לאורך ההיסטוריה. הספר הזה מנסה להכניס את הקורא את ביתם של היהודים ולסעוד על שולחנם. הדיאלוג שיווצר גורם לקורא לוותר על הצורך שלו לתת ליהודי דימוי של חמור סבר, סגפן, עצור וחסר-חיים. הדימוי הזה והפרכתו, תורמים לדבר הזה להיות חוט שני שעובר לאורך ההיסטוריה.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

לראשונה, ספר בעברית על חקר הגנוסטיקה

עד לפני 100 שנה הגנוסיס היה הערת שוליים בספרי ההיסטוריה. העובדה שנצרות ניסתה להעלים כל זכר לכפירה, נתנה את אותותיה לאורך ההיסטוריה בצד השני של המחשבה הדתית. בימי קדם, אף אחד לא עסק בשימור כתביה. בימי הביניים, האינקוויזיציה הוקמה כדי לשרש כל מופע שלה. בעת החדשה, היא החרימה כתבים ולעיתים אף העלתה על המוקד אנשים שהתרחקו יתר על המידה מהדוגמה האורדתוכוסית. היהודים כמובן לא תרמו להשארותם של כתבים מהעת העתיקה, וכל מה שנותר מההגות ה"אחרת", הוטמע בכתבי מיסטיקה, בין שאזוטרים יותר ובין שאזוטרים פחות, הווה אומר, הקבלה לסוגיה – תחום שגם ככה בעת החדשה הודר מארון הספרים היהודי מחשש להתפרצות כפרנית נוספת כפי שאירעה במאה ה-17. הקו המחשבתי המאיים על האורתודוכסיה התרכז בחילונות וברציונליזם יותר מאשר בשפה דתית.

ניתן לומר שההיסטוריוגרפיה הרשמית של חקר הגנוסיס החלה כשהנס יונס קשר את האקזיסטנציאליזם והניהיליזם למחשבה הגנוסטית, וגרשום שלום החל במקביל לחקור את הקבלה. ומאז, מאה שנה, החקר התקדם בעצלתיים אך עדיין הופיעו עוד ועוד כתבים. אבל מה בעברית?

פאסט פורוורד לשנות האלפיים. הכתבים היחידים שעוסקים בגנוסיס בספרות הפופולרית בעברית נמצאים בפרקי מבוא לספרי חקר קבלה, בעיקר בנסיונות להתכתש בשאלה מי השפיע על מי, והאם החוטרים הסוררים מהיהדות פיתחו את הקו המחשבתי של הקבלה והסיטו אותו, או שחזרו קווים קיימים שהוסוו והחזירו אותם לחיים. נראה כאילו שחקר הגנוסיס עצמו, ללא הצורך להשוות אותו לזרמים אחרים, ובטח מחוץ להקשר היהודי, לא קיים. גילוי מגילות נאג' חמדי, מהתגליות החשובות של המאה העשרים, כאילו פסח על העברית. עד עכשיו.

הוצאת רסלינג מוציאה לקט של כתבים מתורגמים מאסופת נאג' חמדי, בתרגום ועריכה של ד"ר יונתן כהנא הכולל גם מבוא קצר ואפילוג קצת יותר רחב, תרגום של מאמר מכונן של הנס יונס – שכאמור, שלושת אלה מהווים לדעתי את הפעם הראשונה שהתורה הזאת מקבלת במה מהוצאת ספרים ישראלית, בשפה העברית. נכון, יותם חותם עסק בגנוסיס לפני כעשור בספרו "גנוסיס מודרני וציונות", אבל הוא עסק בעיקר בקו המחשבתי והפוליטי ופחות בקו הדתי. יותם חותם הביא לקורא העברי הד של האסכולה אותה הוביל אריק פוגלין, ועל פיה תורות פוליטיות במאה העשרים שחתרו למשיחיות שאבו את המוטיבציה שלהם מאותו מקור שהגנוסיס שאב אותן. אבל, שוב, בהקשר היהודי. כהנא עושה את זה לראשונה בהקשר שאינו יודוצנטרי. אני חושב שזו בשורה מרגשת. ומי כמוכם יודע שהאתר הזה עוסק בגנוסיס לאורך השנים, וזוהי סיבה למסיבה.

נ.ב את השערתי על העדר מקורות עבריים שעוסקים פרופר במיתוס הבריאה הגנוסטי, מחזקת קריאה שלי בפוסט שפרסם לפני כ-7 שנים תומר פרסיקו.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השלמת פערים

מריו ליביו הוא פיזיקאי, איש עולם המדעים המדויקים. עד כה הוא הוציא לא מעט רבי מכר מהתחומים האלה. ועכשיו, לראשונה, הוא מוציא ספר שהוא לא מהדיסציפלינה שלו – פסיכולוגיה וסביבותיה, המדידות והספקולטיביות. נושא הספר: סקרנות. מדעי הרוח אמנם לא זרים לכותב, הוא עוסק גם בהם באופן חובבני, או חצי מקצועי. יש לו אוסף אמנות, והוא אפילו היועץ האמנותי של תזמורת פילהרמונית כלשהיא, אבל אשאיר את הרכילות בצד, וניגש ישר לעניין סקירת הספר.

הספר מתחלק לשניים: רקע תאורטי ומקרי מבחן. מקרי המבחן נוגעים להיסטוריה של המדעים, ולראיונות שערך עם "מודלים" שמצא. האובייקטים למבחן מההיסטוריה של המדעים מתפצלים לקלאסי ולמודרני: לאונרדו דה וינצ'י, וריצ'רד פיינמן. משום מה הוא בחר להביא את מקרי המבחן לפני הרקע התאורטי, אבל בכך יופיו של סיפור, או יותר נכון בכך יופיו של מדע פופולרי, הסיפוריות. דרך הסיפורים על חיים שנמצאים על הגבול שבין גאונות, ורסטיליות, חוסר קשב וכמובן צמא לידע הוא מגיע לסט של "שאלות מחקר", עליהן יענה בפרקי הרקע התאורטי, שנע על הגבול שבין פילוסופיה לפסיכולוגיה ומדעי המח.

לבד מניתוח כללי של "מפת הסקרנות", והטענה הדי ברורה שעל פיה קיימים כל מיני סוגים של סקרנות, שאפשר לדמות אותם כנעים על שני צירים מרכזיים – נקודת המוצא של חקר הסקרנות היא הוא רעיון מרכזי, אני מניח, שמגיע מעולם האפיסטמולוגיה: קיים אצלנו ידע מוקדם, מעומעם, על פיו בנינו מודל כמו-דטרמיניסטי על איך שדברים צפויים להיות, וברגע שאנו מגלים אנומליה במודל שבנינו לעצמנו, הדיסוננס הזה מגרה אצלנו את האינטלקט.

מדברים על הגירוי הזה בשני אופנים: הנפוץ יותר קרוי "פער המידע", תחושה של אי נוחות או מבוכה מצד אחד, כך שהדחף הסקרני שלו הוא לפתור אותה, להפיג את הכאב, לגשר את הפער ולהביא את המודל לשיווי משקל, שהופר ברגע שמשהו לא התיישר על פיו. מצד שני מדברים גם על תחושה של גילוי, אם לקרוא לזה כך, קונברסיה. לפתע מבינים שהעולם גדול ממי שחשבנו שאנחנו, שיש לנו מה ללמוד, ושאנחנו רוצים לדעת את מה שצריך בכדי להיות עדים לדבר הגדול הזה.

בשני המקרים גם יחד, התשובה לשאלות שעוררה הסקרנות מתקשרת עם פורקן וסיפוק. גם מבחינה מדעית, אדם סקרן שמקבל תשובות לשאלות שלו, רגע ההבנה, יוצר עירור של אותו המקום המעורר ברגעים של סיפוק אחר, פיזי. סיפוק אינטלקטואלי וסיפוק פיזי, שניהם מנגנים על אותו המקום.

ובנקודה הזאת אני לא יכול שלא להפוך לספיריטואליסט ולדבר על המיתוס הידוע ביהדות ועל פיו האדם לפני העולם, היה חשוף לכל הטוב, "למד תורה במעי אימו עד שבא מלאך וסטרו על פיו, והשכיחו את כל התורה". הטראומה הזאת נמצאת בנפשו של כל אדם, וקיימת בו תשוקה לרכוש את הידע הזה מחדש. בין אם הוא צריך גירוי, ובין אם אינו צריך, החוויה הזו של אמת שנסתרה ממנו וכעת הוא מגלה אותה מחדש, מענגת אותו. ליביו מציין את ויליאם ג'יימס כאבי הפסיכולוגיה המודרנית, וכמי שניבא מושגי יסוד שיישארו במרכז הדיון גם מאה שנה לאחריו (כמו לדוגמה התאוריה על "פער המידע"). אבל הקביעה הזאת מבוססת על ספרו "עקרונות הפסיכולוגיה". הספיריטואליזם הזה מדבר לדעתי דווקא יותר דרך ספרו האחר, "החוויה הדתית לסוגיה".

האמת שלא צריך כלל את ויליאם ג'יימס. המיתוס הדתי הזה, הוא צורה אחרת ומגויירת לטיעון ההזכרות האפלטוני בדיאלוג "מנון". וליביו אכן מציין את הדיאלוג הזה, ובעיקר את הפרדוקס של מנון, בהקבלה למדעי המח: כשאתה לא יודע כלום, אין מה שיגרה אותך לדעת יותר. כשאתה יודע את הכל, אין מה שיקרה אותך לדעת יותר. הגירוי האמיתי הוא רק כשאתה יודע קצת, ויודע שאתה צריך לדעת יותר. מין עקומת פעמון, שמציירת את היחס בין מידת הגירוי למידת הידע. ליביו מגבה את הדבר הזה בממצאים מדעיים, על מעגלי הגמול של המח.

אסיים בשתי צורות נוספות של טיעון ההזכרות ביהדות: אלוהים הוא תבונה אינסופית, נשמותינו אינן אלא רסיסים שנפוצו מאוצר הנשמות, וכל מטרתינו היא לשוב אל כור מחצבתנו, ולהיות צרורים בצרור החיים. הדרך שלנו היא לגלות את אותה התבונה, באמצעות הפגה של המתח שמושך אותנו החוצה, ולהשאב, או יותר נכון לממש את התשוקה אל התבונה. בנוסף: יעקב ירד מצרימה בשבעים נפש והפך שם לעם גדול עצום ורב, ששכח את אלוהי אבותיו. אך הוא מצידו זכר את העם הוציאו ממצרים אל הארץ המובטחת. התלאות היו רבות, ארבעים שנה בארץ ציה וצלמוות. אך השכר היה גדול, ארץ כרמל, טובת פרי וזבת חלב. סקרנות היא דבר מתיש ומתסכל, מלא תלאות. אך הקונברסיה הזאת, הגישור על הפער, ההשלמה של המודל הלקוי היא השכר, שמגולם בפורקן פיזי, כפריון.

הספר "למה" של מריו ליביו מופיע כעת בהוצאת "אריה ניר"/"מודן".

הסרטונים האלה הם טיזרים די ממצים של מה שכתוב בספר.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

קשה יש רק בטכנו

כשאומרים לכם שלמרות ההצהרות של פרנקפורט, הטכנו לא באמת הומצא שם, ושפרנקפורט אוהבת לנכס לעצמה את הכבוד של האחרים, ספרו להם על מארק אקרדיפן. נכון, למרות שהוא איש פרנקפורט בכל רמ"ח אבריו, הוא נחשב לבן חורג של הטכנו הגרמני. דווקא בהולנד ובבלגיה הוא הפך לכוכב פופ. וחוץ מזה, כבר שנים רבות שהוא לא פועל בעיר, אלא דווקא בהמבורג. ובכל זאת.

מארק אקרדיפן, טראונר, נחשב בקרב חוג מעריציו כנביא, כאגדה. לאורך 30 שנות הקריירה שלו הוא הוציא תחת עשרות שמות, עשרות קלאסיקות, כל אחת הטרימה את זמנה והמציאה את הטכנו מחדש. הטכנו הקשה יותר וכל מה שנקרא הארדקור יונקים ממוסיקה שהוא עשה שנים לפני כולם, סצנת ה- Gabber קרויה על שמו. סביר שאילולא היה עושה את זה בצד הקודר והרחוק יותר של הטכנו, שלא תחת תחפושות, שלא תחת פרובוקציות, הוא היה הרבה יותר מפורסם.

אקרדיפן הקים ב-1989 את הלייבל PCP ביחד עם שותפו "דון דימון", בפרנקפורט. PCP הוא שמו המדעי של "אבק המלאכים", סם הזיות קשה, השם תחתיו התפרסם להיטו הענק הראשון היה קרוי על שם המסקלין. שמות שונים היללו את הטריפ ונשאו את שם ה-E, כביכול משום שטכנו-פטישים הוא ידידותי לסמים. אבל מאחורי הקלעים הלייבל קידם אג'נדה סטרייט אדג'ית. מקרה מפורסם הוא עטיפה של אחד מאוספי Frankfurt Trax (הסמפלרים של PCP), ועליו קריקטורה שמציגה בליין שמציעים לו כדור אקסטזי אך הוא מסרב אליו. בראיונות התבטאו השניים כנגד הסמים, משום שכדי להתחבר למוסיקה ולוייב לא צריך עזרים כימיים, משום שהסמים מזנים את התדמית של הטכנו. קטע של PCP פתח את האוסף האנטי-גזעני "No More Ugly Germans", בקטע בשם "נאצים טפשים, לכו להזדיין".

הקטע של "מסקלינום יונייטד" שהופיע במקור ב-1990 נחשב כקטע ההארדקור טכנו הראשון. ההצלחה שלו הביאה את הסצנה הניו יורקית להתאהב בצליל הזה ולקחת שמאלה חזק מהצליל הניו ביטי של הטכנו, כפי שהיה בפרנקפורט עד אז (מבית מדרשו של Talla 2XLC) אל הצליל המתכתי, הכבד והאפל. את הצליל האופייני לקטע הזה, לקח מאוחר יותר ג'ואי בלטראם והפך לקלאסיקה בשני קטעים שלו, "Mentasm" ו-"Dominator" שיצאו ב-1991 ופרסמו את ה- Hoover Sound שהפך בעקבות כך לסנסציה בעולם הטכנו.

חברת התקליטים הבלגית R&S שהוציא את הקטעים האלה הזמינה מיד את אקרדיפן להוציא סמפלרים של PCP אצלה, על מנת לקדם את הצליל. בינתיים, בסקוטלנד, התפתחה סצנת הארדקור תוססת שהתאפיינה בנטייתה ללייב אקט, המלווה בצלילים צורמניים, במוסיקה של 180 ומעלה BPM, ולעיתים בליווי MC שמשלהב את הקהל. הסצנה שלחה גם למצעד הבריטי נציגים כגון Q-Tex, The Time Frequency, Ultra Sonic וכו'. רייב אל מול קהל עם MC, בסגנון "What Time Is Love" של KLF, הפך שם פופולרי במיוחד. קטע אחד במיוחד עשה שמות, ונבחר לקטע השנה ב-1993 בסקוטלנד, "Annihilating Rhythm". רסיסים ממנו ניתן למצוא בהרכב שהביא את ההפי הארדקור אל המיינסטרים בגרמניה, סקוטר, עם "Hyper Hyper" שעשו לו ריפ-אוף, או עם N-Trance הסקוטים גם הם. הסגנון המדובר, שבבריטניה נקרא אז Happy Hardcore, נקרא אז בסקוטלנד Bouncy Techno, ולכשפול אלסטק ההולנדי הפך אותו לסנסציה, הוא נקרא Gabber.

אלה גם אלה, יישמו את מה שמרק אקרדיפן הכתיב להם ישירות מפרקנפורט. אלא שבפרנקפורט לא ממש הצליחו להתחבר למוסיקה הזאת, שהיתה פחות מדי מלודית, פחות מדי "מועדונית", יותר מדי כבדה, עוף מוזר גם בסצנה שבה מסיבות הרחוב והפסטיבלים הופכים להיות נורמה. אקרדיפן מצא מפלט מעבר לריין, בהולנד ובבלגיה. במשך השנים הוא הוציא כמה וכמה להיטים שהגיעו אל המצעדים. "I Like It Loud" לדוגמה הגיע אל המקום השלישי במצעד הבלגי. גבוה מזה הוא אפילו הגיע כשסקוטר המדוברים ביצעו לו גרסת כיסוי בשנת 2004, אז אפילו כבש פסגות בכמה מדינות אירופיות.

ראוי לציין שוב את סקוטר, כגורם מדרבן אך גם מדכא לסצנה של ההארדקור, ולחלופין של הטכנו בכלל. ב-1994, הביאו פסטיבלי ומצעדי הטכנו בקלות רבה עשרות אלפי חוגגים, הטכנו הפך לנחלת הכלל, לרוח התקופה, ולהיטים בסגנון השתלטו ביתר שאת על המצעדים. Hyper Hyper שיצא אז רכב על הגל ששילב בין טראנס להפי הארדקור, כאילו כדי להתחנף לשתי הקצוות של הטכנו באותה התקופה. הוא הפך להצלחה מיידית, שלושה חודשים בטופ 10 הגרמני, מתוכם שלושה שבועות במקום השני ובשנים הבאות באופן סדרתי טופ 5, שמונה להיטים שלהם היו כאלה. אלא שככל שההפי הארדקור השתרש יותר במצעדים, כך אוהדי הטכנו נרתעו יותר מהמוסיקה הזאת. הם אפילו בזו לה. בסוף שנות התשעים, באופן הפגנתי מייסדי הפסטיבלים הגדולים כמו הלאב פארייד והמיידיי התנערו מהם והתנכרו אליהם. במקומם הם הקימו באופן מתריס פסטיבלים חלופיים כגון ה- Fuck Parade, על מנת שיהיו באופן מוצהר לא מסחריים, יותר כבדים, לא מתייפייפים כלפי הקהל שלהם ולא מזנים את הרוח שביקשו להפיץ. בסוף שנות התשעים פול אלסטק מיסד את עצמו כמפיק יורודאנס, המעריצים שלו הזדעזעו. ב-2004, כשסקוטר לקחו את הלהיט האהוב של מארק אקרדיפן והפכו אותו לתופעת פופ, אוהדי ההארדקור עשו אחורה פנה. אקרדיפן הרגיש את זה בכיס.

בגרמניה היו הרבה פחות סלחנים כלפי הקרוסאובר למיינסטרים. סקוטר, הרבה יותר מגאונים נחשבו כאופורטוניסטים. ככל שהיורודאנס נכנס יותר ויותר לזרם המרכזי, כך התדמית שלו הלכה וירדה. בזמנו, כשהאשמתי את הירידה בקרנה של פרנקפורט בהעדרותו מהמפה של טורסטן פנסלאו, התכוונתי שנוכחות של חלוץ שכזה במרכז הבמה, יכולה היתה לשפר את תדמיתו של הפן ההמוני יותר של הטכנו. מרגע שהוא נעדר, למעט יוצאים מהכלל, כמעט ואף אחד מהדינוזאורים של הטכנו לא היו מעורבים עד מעל לראשם במוסיקת מיינסטרים. הם אמנם נותרו כוכבים, אבל בנישה משלהם. את מרכז הבמה, את הכוכבנות, הם הותירו לדור הבא, "שלא ידע את יוסף", שהפך כבר לא מכובד בקרב הגווארדיה. או לאופורטוניסטים. להיות במיינסטרים נחשב לרדת לזנות. מובי, פיית'לס, הפרודיג'י – בגרמניה, אם תבקשו, סאש, סקוטר כמובן – הודרו מההגדרה של טכנו. כיום הם כבר לא נקראים טכנו, בטח שלא יופיעו על במה אחת עם אלה שבאמת מנגנים את המוסיקה הזאת (הם כמובן גם לא גובים את אותם המחירים בשביל שיוכלו להופיע שם). כיום הם נקראים EDM. הטכנו נשאר עבור הפוריטנים, כדרכו של כל זרם שהתמסד.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks