כנגדו

כשאלוהים ברא את העולם הוא הפריד והפריד והפריד והפריד, ואז ברא את האדם, וגם אותו הפריד, בהתאם למיתוס הגנוסטי. את האדם הוא ברא "זכר ונקבה", אך כשראה שאדם דו פרצופי הוא בודד, החליט להפריד גם אותו, לשניים. אלא שמסתבר שהקטע כאן זה לא שאלוהים הפריד כי "טובים השניים מן האחד", אלא כי כשיש שניים אז "לאום מלאום יאמץ" כלומר אחד הצדדים ישעבד את השני וזו מציאות פגומה. המציאות המתוקנת תהיה כשיהיה בלבול שוב, או שהם יאוחדו שוב. אלוהים כמובן נגד זה ולכן אסר על גבר "ללבוש שמלת אישה" ואסר על גבר לשכב "עם זכר משכבי אישה" – כדי שהגבולות יישארו ברורים.

[לדעתי לא הכוונה שכולם צריכים להיות ג'נדרקוויר, אלא יותר לכיוון של כולם צריכים לאמץ דמות אנונימית באינטרנט שמנותקת לגמרי מהייצוג הפיזי שלה ולכן לא ניכר אם היא גבר או אישה, היא פשוט זרוקה אי שם בסייברספייס ללא מין או ללא כל מאפיין מגביל אחר. ברגע שכולם יהפכו ל"ישויות" הם ישובו אל גן עדן וירחפו על פני המים.]

כשגבר ואישה מתחתנים הם "בונים בית" בטרמינולוגיה של חז"ל, וכשהם מקיימים את מיצוי הנישואים הללו, הקב"ה נמצא ביניהם ואז "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ואז הם הופכים לשלושה שותפים לבריאה. "איש מזריע לובן שבו, אשה מזרעת אודם שבו, והקדוש ברוך הוא נפח בו נשמה". כלומר, האיש שהוא החיובי, הצד הימני כאילו, מביא את יעקב והאישה שהיא השלילי, הצד השמאלי, מביאה את עשיו. וכשיעקב בא ארצה שעיר שדה אדום, וחוזר חמוץ בגדים, אז "שנת גאולי באה". אחרי המלחמה של יעקב ועשו, כשהם נאבקים "עד עלות השחר", מגיע שלום. ולכן יחסי מין מכונים בטרמינולוגיה של חז"ל "שלום בית". "תאווה מטלת שלום בין איש לאשתו".

בקיצור, הדיבורים על "בית המקדש" שבונים ב"ארץ ישראל" אינם אלא דיבורים על יחסי מין שמקיימים במעלה הכי גבוהה. "קודש הקודשים" הוא האורגזמה. מעשה הקידושין הוא בעצם הפרדה נוספת של האישה, מכלל האנשים, ובידודה בתוך ה"בית". לכן ההלכה אוסרת אשת איש ובאופן כללי מתנגדת לגירושים. ולכן יחסי מין עם רווקה מהווים "קידושי ביאה". השאלה היא כמובן אם צריך להפריד, אם זה משרת את הדמיורגוס.

אגב, למרות שהאישה מביא את האודם שהוא צבע השמש והגבר את הלובן שהוא צבע הלבנה, ולמרות ש"דרך ארץ הוא שיהא הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן, עשו מונה לחמה שהיא גדולה ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה", כשאלוהים מקלל את האישה ואומר לה "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בה", הוא מתכוון שהשמש היא המשפיעה באורה על הלבנה, והלבנה היא זו שמחזירה את האור בלבד, כך שהגבר הוא השמש והאישה היא הלבנה. וכשם שלבנה מתמלאה חצי חודש ומתחסרת חצי חודש, כך האשה בתוקפה עם בעלה וחצי החודש גלמודה מבעלה בנידתה. אז לא ברור מי זה מי. בכל מקרה שיהיה, אלוהים גם נגד בעילת נידות משום שטשטוש שכזה מפר את הסדר העולמי, את אותה "דרך הארץ". אילו יהיה טשטוש, "יחבוש ה' את שבר עמו", "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים". את זה הדמיורגוס מנסה למנוע.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

כל הקסם

הטיעון העיקרי של מחברי ספר חדש שיוצא כעת על ההיסטוריה של הקסם הוא שהקסם לא נועד להיות משהו מפחיד, לקוסם אין יכולות שטניות. יש לו אמנם הרבה סודות, אבל לא בגלל שהמידע הזה הוא אוקולטיסטי, אלא כי הוא סודות מקצועיים. אין כזה דבר תורת הנסתר, יש כזה דבר אחיזת עיניים וקוסם טוב הוא קוסם שמצליח לגרום לקהל שלו להבין שעיניו נאחזו. קוסמים נרדפו במהלך ההיסטוריה לא בשל כפירתם ומכירת נשמותיהם לסטרא אחרא, כפי שהורגלנו לשמוע. קוסמים נרדפו מפני שחששו מיכולות ההונאה והרמאות שלהם.

יש בדרך כלל מתאם בין קוסמים קדמוניים לבין מדענים ואנשי טכנולוגיה, מפני שבסופו של דבר, הקוסם ניצל את "הידע הנסתר" שלו בתור יתרון על פניו הקהל, ביודעו שהידע הזה עוד רגע ויתגלה. מה שאפשרי עכשיו, היה אפשרי תמיד, אלא שעדיין לא נודע. המסתורין שאפף את הקוסמות היה רק מפני שהקוסמים ידעו שאם הסוד שלהם ייחשף, הם ייאבדו את פרנסתם והשפעתם.

בשולי הדברים:
בספר עיון נוסף שקראתי, "בעל השם והרופא", הובאה דעה דומה. מצוטטת שם דעה ניאופלטוניסטית שטוענת שכל הכוחות שנראים כביכול על-טבעיים אינם אלא כוחות טבעיים שאלה שמבצעים אותם עושים את זה רק כי יש להם ידיעות נרחבות שנסתרות מהאדם הממוצע, ושכל הכשפים נעשים על פי חוקי הטבע מפני שרק האל יכול לכופף את החוקים הללו. כלומר, הידע הטכנולוגי היה קיים מאז ומעולם, וכל המאגיקונים היו בסך הכל אלכימאים ברי מזל, ומדענים מטורפים.

בלי קשר, לדעתי ההיסטריה ההמונית מפני מכשפים "שכרתו ברית עם השטן" והעלאה על המוקד של עשרות אלפים, היתה מסיבות פוליטיות בלבד. זו היתה דמגוגיה. בדיוק כמו שכיום יש היסטריה המונית מהמילה "סייבר" והאשמה של כל מיני רודפים פוליטיים ביכולות האקינג דמוניות. אני מאמין שמה שקורה היום, מתוך בורות, בתחום אבטחת המידע הוא לא יותר מציד מכשפות טכנולוגי, בעיקר בתחום הפרטיות. היכולות שמייחסים לענקיות שמפרות את פרטיותנו – בסופו של דבר נועדו להצר את צעדיהן ולחסום את השפעתן ופרנסתן. לא יותר מזה. כך, שאני בהחלט מסכים עם התזה העיקרית של הספר.

ובעניין דמיון זה בין הטכנולוגיה ואבטחת המידע לבין מאגיה, אני יכול להקביל גם את השדים לוירוסים, את המכשפים להאקרים ואת הקמעות לסקריפטים – קללות וברכות להגנה מפני פריצה, פריצה לדבר הזה שנקרא פרטיות, שאינה אלא אשליה. הממסד מנסה לגרום לנו להיות קנאים לפרטיותנו בעוד שהוא חפץ לפלוש אליה כמה שיותר, כביכול לצורך הגנה עלינו. הממסד הטיף לנו להתפתח רוחנית אבל כל מי שהתפתח רוחנית, נבלם על ידיו, כי מחשבה עצמאית היא אשליה, כשכל מה שהממסד (הדתי) רוצה זה להשתלט על מחשבותינו, כביכול בשם ההגנה על נפשותינו.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

ההיסטוריה של הרוצחים הסדרתיים

אנשי זאב, ערפדים, מכשפות, זומבים, בתים מקוללים וכו' הם לא יותר מדימויים היסטורים ופרה היסטוריים של רוצחים סדרתיים. כך האנשים הסבירו לעצמם העלמויות מסתוריות ודיבוקים שלכאורה השתלטו על אנשים. "בני קין" הוא ספרו השלישי של פיטר ורונסקי ומהווה המשך ישיר לקודמיו שעסקו בהיסטוריה והפתולוגיה של הרוצחים הסדרתיים. אלא בעוד שהראשון (שיצא ב2004) עסק רק בהיסטוריה אחורה עד לתקופה הרומית, והשני (2007) עסק רק ברוצחות נשים, הפעם הוא מתחקה עד לאדם הקדמון ומתמקד בעיקר ברוצחים שמקבלים ריגוש מהרצח – אנסים, סדיסטים, נקרופילים, קניבלים ועוד. הידעתם שלפני שטבעו את המושג הזה ב1981 רוצחים סדרתיים היו פשוט "מפלצות"?

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

מונטי פייתון

עיסמת אל מולוק, נכדתו של מלך פרס נאסר אלדין שאה, יחד עם כמה מבנות משפחתה, סביבות 1900. מתוך ארכיון דו לשוני של אוניברסיטת הרווארד בשם "עולמות הנשים בקג'ר איראן", המכיל ספרות, כתבים אישיים, תצלומים, יצירות אמנות ועוד מתקופת הפתיחות האיראנית למודרנה בין השנים 1796 ל-1925

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

התעוררתי

שיר חדש למוזיקאי האאוטסיידר "לוני הולי" בדרך לתקליט שיצא בלייבל Jagjaguwar.

לוני הולי נולד ב-10 לפברואר בבירמינגהאם, אלבמה. מגיל 5, הולי עבד בעבודות שונות: איסוף זבל בקולנוע דרייב אין, שטיפת כלים ובתור טבח. הוא גר בחנות אלכוהול, בירידים, ובמספר בתי יתומים. חייו המוקדמים היו כאוטיים והולי מעולם לא חווה את הכיף שבחוויות הילדות.

מאז 1979, הולי הקדיש את חייו לאימפרוביזציה. האמנות והמוזיקה שלו נודלו מתוך מאבק, מצוקה, אך אבל יותר מכל מתוך זעם, סקרנות, וצורך ביולוגי, שמתוכם מתבטאים רישום, איור, פיסול, צילום, פרפורמנס, וסאונד. הפסלים של הולי נבנים מתוך חומרים שמקורם בתרבות הפיסול האפריקאית הישנה ביותר. אובייקטים שכבר חדורים במטאפורה התרבותית ואמנותית, משולבים לתור נרטיב פיסולי שמאזכר מקומות\אנשים ואירועים.

הולי לא התחיל לבצע מוזיקה בסטודיו, התהליך הקריאייטיבי שלו לא מזכיר אף מוזיקאי טיפוסי. המוזיקה שלו והמילים כולם מאולתרים על המקום, משתנים ומתפתחים בכל אירוע, קונצרט או הקלטה שהוא מבצע. בסביבת האמנות המקורית של הולי, הוא בונה ומפרק את העבודה הויזואלית שלו, יוצק תכלית מחדש לאלמנטים בכל פעם. זה לא פעם מוביל להעברה של נרטיבים אינדווידואליים לעבודה החדשה שלו ובכך יוצר דימוי שמצטבר והוא בעל עומק ומשמעות מעבר למשמעות המקורית. השכבות של הסאונד במוזיקה של הולי כמו כן הן תוצאה בת עשורים שלמים של אקספירימנטים מתפתחים.

בתחילת שנות ה-200, המוזיקה של הולי תפסה את תשומת הלב של מאט ארנט, בנו של אספן האמנות ביל ארנט, שאסף פרטי אמנות של הולי מאז שנות ה-80. ב-2010, ארגן מאט מיצג מאולתר של הולי בביתו בשביל לאנס לדבטר, מייסד הלייבל "Dust To Digital". לדבטר הורשם עמוקות מנגינתו ומשירתו של הולי, הוא התעקש להכניס את הולי לאולפן כדי להקליט כמה שיותר מוקדם. התוצאה הייתה האלבום " Just Before Music", אשר הציגה לראשונה הקלטה של העבודות שלו.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks