המקורות של הנזורה

המקורות של הנזורה

העדות הראשונה לנזירות היתה בהודו של התקופה הוודית בסביבות 1000 לפנה״ס. במסורת הוודית, היה קיים מושג שנקרא גאולה אישית, ״מוקשה״ שהיתה הדרך לצאת ממעגל החיים והמוות שנקרא סמסרה. התחזקות המגמה הפילוסופית בקרב הדתות בהודו, גרמה לירידה במעמדם של כהני הדת המקיימים טקסים שקשורים בגאולה קבוצתית, וכך הדגש הפך ליותר ויותר אישי. אנשים, גם ממעמדות שאינם ״מעמדות הספר״ התחילו לחפש את המוקשה בעצמם וזה היה הרקע לתנועת נזירות גדולה שנקראה ״סאמאנה״. ה״סאמאנה״ האמינו שבאמצעות סגפנות ומדיטציה ניתן להגיע למצב תודעתי שאיתו ניתן להגיע אל המוקשה ולגלות את שהנשמה שלנו היא חלק מההוויה הנצחית, או יותר נכון למצוא את הברהמן בתוך האטמן.

ההתפתחות הזאת, המזרחית, הגיעה אמנם באיזה שהוא שלב אל המערב, ועל פי מסורות חכמים יוונים כלשהם נסעו להודו ולכל מיני מרכזי ידע אחרים כמו בבל ומצרים כדי ללמוד שם, לעבור חניכה ולהעביר את הידע למערב. אבל למען האמת המעבר הזה של הפילוסופיה, או המיסטיקה, לא הכרחי משום שביוון היה קיים סוג אחר של נזיר-נווד-חכם. מסתמן שלמסורת הרוחנית הזאת יש מקור הודו-אריאני משותף, והוא התפתח מהתקופה בה הדתות הללו היו שמאניות, כשמה שחיפשו אותם השמאנים היא דרך יעילה ומוכחת להתחבר לעולם הרוחות.

ביוון השמאנים הללו שנקראו יאתרומנטיס. הם היו היו מבצעים פרקטיקות שונות שיביאו אותם למצבי תודעה שונים. פרקטיקות כגון אינקובציה, התבודדות והתבוננות עצמית. מסופר על הפילוסופים היוונים המוקדמים שהיו כאלה, כמו לדוגמה פרמנידס. יאתרומנטיס מפורסם היה אפימנידס שנחשב כמי שייסד את הדת האורפית.

ולא רק אצל היוונים היו קיימים מורים נודדים כאלה. אצל התראקים לדוגמא היו קיימים מטיפים נודדים שניהלו חיי פרישות ונקראו ״קטיסטאי״. הם היו כהנים של דת של שבטים שישבו במיסיה שבאסיה הקטנה. חלק ממצוות הדת היו המנעות מבשר, וצריכה של מאכלות מקודשים בעיניהם כמו דבש וחלב. הם העריצו את עצי האשור (בוק), דבר שנותר בפולקלור המזרח אירופאי עד היום. ההערצה לעצים היתה נפוצה גם בקרב הדרואידים שהעריצו את עץ האלון, אך גם בקרב היוונים, האוראקל בדודונה התפרש על פי רשרושי העלים שבחורשת האלון. כמובן שגם בקרב בני ישראל בתנ״ך מדווח על פולחן האלון, כמו לדוגמה דבורה הנביאה שהיתה סוג של אוראקל כזה.

בין הקטיסטאי היה עוד סוג של נזירים שמכונים קפנובטאי, כלומר ״ההולכים בעשן״. הפולחן הדתי שלהם כלל אמבט עשן שבו התמסטלו, זו היתה הדרך שלהם לשנות את התודעה וזו אחת מהעדויות הראשונות בספרות הקדומה לשימוש בחומרים פסיכואקטיביים, אצל פוסדוניוס. הרודוטוס לעומת זאת שקדם לו בכמה מאות שנים דיווח שפולחן כזה היה נהוג גם בקרב השבטים הסקיתים שישבו מצפון לים השחור. בכל מקרה, מהתראקים באסיה הקטנה התגלגלו ליוון ורומא המיסטריות של קיבלה ושל דיוניסוס שכללו גם הם הטהרות בעשן ושימוש בחומרים ממסטלים.

יוספוס ופילון השוו בין ההליכות של הנזירים התראקים לאלה של האיסיים במדבר יהודה. כך שסביר להניח שלנזירות הנוצרית יש יסודות שנטועים בכתות מדבר יהודה ששילבו בין הסגפנות ההלניסטית לאמונה היהודית. אם מסתכלים טוב, ניתן לראות יסודות כאלה גם בקרב התנועה המתוארת בתנ״ך ״בני הנביאים״ שכללה את אליהו, אלישע, שמואל, אחיה השילוני וכו׳. כולם סוג של שמאנים, מורים נודדים, מרפאים ומדענים קדומים. הדבר שהכי דומה בין בני הנביאים לנזורה הנוצרית הוא הנוהג לקרוא למנהיג שלהם ״אבא״ ולקולגות בקבוצה ״אחים״.

בעת העתיקה נולד טיפוס של איש אלוהי, ״תיאוס אנר״. לגיבורים שהפכו לאלים נהגו לתת נופך כזה של אנשים שהתברכו בסגולות השמורות לאלים. אוגוסטוס ניסה להציג את עצמו כאחד כזה. אפולוניוס מטיאנה שהיה איש אלוהים שכזה הפך להיות האבטיפוס של ישו, שכנראה הוצג כאחד כזה מפני שזו השפה שאותה הבינו הכי טוב היוונים בחופי צפון הים התיכון. סיפורי הקדושים, ההגיוגרפיה הנוצרית, התפתחה מז׳אנר קדום יותר שתיאר את עלילות אותם אנשי אלוהים.

אחד מהנביאים הנערצים ביותר שחיו את אורח החיים הזה הוא הנביא יונה. בשלושת המסורות המונותאיסטיות יש לו מקום מיוחד. ביהדות הוא נחשב כאב הטיפוס של משיח בן יוסף, בנצרות הוא נחשב כפרה-פיגורציה של ישו ובאיסלם הוא נחשב כד׳ו אל נון, אחד מהנביאים הנאמנים ביותר של אללה וכזה שמוחמד עצמו העריץ וניסה לחקות. גם ישו השווה את עצמו בברית החדשה ליונה. אחד מהנזירים הסופים הנערצים ביותר זכה לקבל את הכינוי הזה של יונה ונקרא ד׳ו אל נון אל מסרי. הוא מונצח גם בספר הזוהר כאב הטיפוס של דמותו של הטייעא, מורה הדרך הערבי שמהווה את המנטור של המשיח ומזוהה במסורת היהודית עם אליהו הנביא.

  • המקורות של הנזורה
  • המקורות של הנזורה
  • המקורות של הנזורה
  • המקורות של הנזורה

נזירים שוטים

נזירים שוטים

הנזירות בנצרות של העת העתיקה המאוחרת החלה לפי הטענה כסוג של פיצוי. אחרי שהנצרות הפכה חוקית אנשים כבר לא יכלו להיות מרטירים ובכך לחקות את ישו, כי לא רדפו אותם, אז הם חיפשו אתגרים חדשים שיאפשרו להם לחיות חיי סבל ולזכך את נפשותיהם. חלק מהם הפכו לנזירים ברמות קיצוניות שונות. בנצרות המזרחית לדוגמה היו כאלה שקראו לעצמם ״המלחכים״ βοσκοί, שהיו ממעטים להתלבש בבגדים מתורבתים (לבשו רק קש) ואוכלים רק עשבים. חלק אחר היו מטפסים על עמודים ולא יורדים משם, את האוכל הם היו מקבלים דרך דלי ששלשלו מראש העמוד. אחרים ניסו להפטר מהאנושיות שלהם בצורה שונה על ידי שלא צייתו לנורמות החברתיות והשתטו. קראו להם ״שוטי המשיח״. הנוצרים תפסו אותם כ״בני עליה״ שפטורים מהנורמות הקיימות והתירו להם לעשות כל מיני דברים חריגים ביותר, אותם ראו כמעלות רוחניות נוראות, כמו איך שהתנהג לדוגמה ״שמעון השוטה מאדסה״ שהיה מציק לנשים, שם להן רגליים ברחוב, זורק עליהן אגוזים, מתפרץ לבתי המרחצאות שלהן, מתפשט וקופץ ובסופו של דבר הן היו מתאספות סביבו ונותנות לו מכות.

באופן כללי מתארים את השוטים הקדושים הללו כמי שהתנהגו בצורה מוזרה וספגו התעללויות, ואז כשצדיקים עמדו על גדולתם המתעללים חזרו בתשובה וכיבדו אותם, כמו שקרה עם איזידורה הקדושה, שהנזירות היו שופכות עליה צלחות מרק, מורחות טיח על אפה ומסנג׳רות אותה לעשות את העבודות הכי מלוכלכות ובזויות במנזר.האם השוטים הללו היו מאותגרים שכלית? על כל מי שמעידים עליו שהשתטה, טוענים שהוא ידע בדיוק מה הוא עושה ועשה את זה דווקא כדי לסבול, דווקא כדי לקיים את הנאמר ״דבר הצלב הוא סכלות בעיני האובדים״, ״מאחר שהעולם לא השכיל לדעת את האל באמצעות חכמתו, ראה אלוהים להושיע את המאמינים על ידי מה שנחשב כסכלות״. הם חיקו את יחזקאל שאכל עוגת צואה, ואת הושע שהתחתן עם זונה, הם העדיפו למצוא את הגאולה בביבים.

ואני, לאחר שאני מצליב את המידע עם מה שכתוב באותה אגרת ראשונה אל הקורינתיים מאוחר יותר, בפרק י״א לגבי האנשים שביצעו את המיסה שלא כדין והורעלו או נפלו למשכב, אני מגיע למסקנה שה״שטיון״ הזה שבו הם נתקלו היה למעשה סוטול, שאנשים ששו להסתמם ולקבל אותו אבל קיבלו במקום האנגאובר, ועל כך פאולוס נזף בהם בפרק י׳. אני משער שאותם השוטים נחשבו כקדושים דווקא משום שהם נראו כמו מי שמתנהגים כשיכורים, וכשאתם רואים צדיקים תמהונים, אמרו דרשני.

  • נזירים שוטים
  • נזירים שוטים
  • נזירים שוטים
  • נזירים שוטים

הקונפדרציה הישראלית כ״אילאף״

האנקדוטה שפרופ׳ קידר מעלה בסרטון הזה פותחת לי פתח להסביר את התנ״ך בצורה טובה יותר אם מתייחסים למוסדות חברתיים שהיו מקובלים בחברה השמית הנוודית מימים ימימה. מקובלנו שהאבות חיו באורח חיים נוודי שנשתמר מאוחר יותר בקרב השכנים של עם ישראל, כגון בני ישמעאל, עשו וקטורה. ולכן אין לראות את עם ישראל תלוש ממה שהיה מקובל במזרח הקרוב. על פי המתואר בתנ״ך, בני ישראל לא היו פלאחים. רק לאחר ההתנחלות הם החלו לעסוק בחקלאות וגם אז החקלאות הזאת היתה חקלאות בעל חובבנית ופרימיטיבית. האוריינטציה של בני ישראל ובעיקר של השבטים שחיים על ספר המדבר היתה בדואית, ולכן יש לשפוט את מעלליהם של בני ישראל באמות מידה בדואיות, כשבראשן כאמור הקודים החברתיים.

מכאן לשם, נגיע מהר למסקנה שכל העניין של ״עשיית הרע בעיני ה׳״ בספר שופטים – מצב בו מדור לדור בני ישראל שוכחים את אלוהיהם ומתפתים לעבוד את אלוהי הסביבה, ואז בא מנהיג שמושיע אותם על פי דרכו של ה׳, והארץ שקטה לארבעים שנה וחוזר חלילה – מצב כזה תואם בהחלט את מה שקרה עם השבטים הערביים אחרי מות מוחמד. מה שמוחמד בעצם עשה היה לנסות לאחד את השבטים הערביים שנלחמו אחד בשני דרך קבע [1], לברית אחת, והפניה של האגרסיות שלהם כלפי חוץ.

כששבטים ערביים אחרים ראו שמתכנסת למול עיניהן ברית הם החליטו להצטרף אליהם, הם תפסו את האיחוד הזה כמה שנקרא ״אילאף״, כלומר ברית סולידריות. כך הם התאסלמו והלכו בעקבות מוחמד עד מותו. עם מותו מקובל שה״אילאף״ מתבטל. אם רוצים להקים אותו מחדש צריך שמנהיג אחר יהיה מקובל על כולם. כך השבטים נטשו את האיסלם, וכך אבו בכר החליף יצא למלחמות שנקראו ״חריב א רדה״, ״מלחמות הרדה״, כדי להשיב אותם לחיק האיסלם, בטענה שהם כופרים. האיסלום בכח היה לא כנגד עמי הספר, אלא כנגד מי שכבר חסה בכנפי האיסלם ונטש.

אחד ועוד אחד: בני ישראל אוחדו תחת משה, וקיבלו עליהם את הברית מחדש תחת יהושע, שהיה המנהיג שכינס את האילאף לאחר מותו. אך לאחר מות יהושע לא היה מנהיג מקובל, ולכן חלק מהשבטים לא קיבלו את האילאף. הם המשיכו להלחם כמלחמת קיום עם שבטים אחרים מהסביבה כי החיים של השבטים בספר המדבר תמיד היו על החרב. כדי לגייס מבני ״עמם״ קמו שופטים שכינסו מחדש את האילאף והחזירו את פולחן ה׳ לפחות באופן זמני עד שמתו. אחרי שמתו האילאף נגמר ושוב התפרק וכל אחד שב לפולחנו. כך הדבר הזה נמשך עד שבאופן סופי נבנה אילאף חלופי על ידי ירבעם, שכל המלחמות בין ממלכתו לשיח של שבט יהודה היו בעצם מלחמות ״רדה״.

[1] הפוליטיקה המדברית היתה פוליטיקה מעשית במסגרת מלחמת קיום. מקורות המים והמרעה דלים, ואיזור שאתה לא שולט בו אינו הפקר, משום שהוא נמצא בחסות של שבט אחר, כך שאם אתה פולש לשם אתה מסיג גבול. השבטים השולטים באותם המקורות יילחמו בך, משום שאם לא כן, הם מפסידים את מקורות חייהם והחיים במדבר הם כאמור חיים של מלחמת קיום. והיה והחלטת להלחם ולכבוש את אותם השטחים, כל הכבוד לך אבל שום דבר לא יוכל להבטיח לך שבעונה הבאה השבטים המתחרים החפצים למקורות לא יבואו ויילחמו בך. כך שהנוהג של להלחם באורח קבע ולחיות על חרבך הוא שם המשחק במדבר, ואם אתה רוצה לכרות ברית שלום עליך לחלוק את המקורות שלך שברוב המקרים הם כוללים גם את המשפחה. כלומר, אתה נותן מבנותיך ומתחתן בהם, הופך למשפחה אחת ועל הדרך גם מכבד את הפולחן המשפחתי של השבט איתו אתה בא במגע. העניין כאן הוא שאתה מאמץ את הדת של האחר, או משלב אותה בדתך מטעמים פרגמטיים בלבד, ובאופן כללי גם זמניים, מפני שהבריתות נחתמות למשכי זמן קבועים מראש ולא לנצח. אף אחד לא יכול לחזות מראש איך יתנהג הטבע בעתיד הרחוק.

  • הקונפדרציה הישראלית כ״אילאף״
  • הקונפדרציה הישראלית כ״אילאף״
  • הקונפדרציה הישראלית כ״אילאף״
  • הקונפדרציה הישראלית כ״אילאף״

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים

מסתבר שהסגידה לסוסים בקרב החברות השמאניות הקדומות הגיעה משום שהסוסים מחרבנים הרבה, ויש פטריות שנטפלות לגללים שלהם כדי להתרבות. הפטריות הללו נקראות ״קופרופיליות״ משום שהן מחכות כשהפונדקאים שלהם יפרישו אותם בצואה (שהופכת לדשן) וכך יפיצו את הנבגים שלהן. הפטריות נקראות Panaeolus, חלק מהן מכילות אלקלואידים פסיכואקטיביים כגון פסילוסיבין.

לפני שמדבר סהרה התמדבר באלף השמיני לפנה״ס, בעודו פורה ועשיר בצמחיה, חיו בו חברות של ציידים לקטים שבהשראת הפטריות הללו ציירו על סלעים ציורים בסגנון שנתן לתקופה הזאת את הכינוי ״תקופת הראש העגול״. השם הזה ניתן כי הדמויות של האנשים היו כשל רקדנים בעלי ראש בצורה של פטריה, שמקיימים כביכול טקס פולחני לפני היציאה לציד.

הטענה היא שהטקס הזה היה טקס סגידה לבהמות המקודשות, דווקא בשל היותן ״מחרבנות״ פטריות מקודשות. אנרי לוטה, האתנוגרף שחקר את הציורים הללו, העלה גם את הסברה שמדובר בדמויות של חייזרים, רעיון שנתן לאריך פון דניקן את הרעיון ל״מרכבות האלים״. אבל בגלל שזה קלוש, גם ההיפותזה הפסיכדלית מספיקה.

  • אלוהים נמצא בפרטים הקטנים
  • אלוהים נמצא בפרטים הקטנים
  • אלוהים נמצא בפרטים הקטנים
  • אלוהים נמצא בפרטים הקטנים

הפושעים

הפושעים

ספרו החדש של מריו ליביו נקרא ״גלילאו ומכחישי המדע״ והוא אכן לא סתם עוד ביוגרפיה על גלילאו גליליי, מי שנרדף על ידי הכנסיה בשל קביעתו המדעית שכדור הארץ לא נמצא במרכז היקום. הוא נקרא ״מכחישי המדע״ כדי להבליט את ההיסטוריה של הממסד הדתי כמכחיש האמת, בדיוק כפי שהמשיך להכחיש את האמת גם כששמו של גלילאו ״הולבן״ – כך הוא מגלה בספרו על תולדות דמותו של גלילאו גם במאה העשרים. מסתבר שהכנסיה הזמינה ספר שביקש לכתוב את הסיפור מחדש, ואחרי שההיסטוריון שכתב אותו הגיש את הספר, היא סירבה להוציא אותו כי היו בו כמה פסקאות שהוציאו אותה רע. רק אחרי מותו איכשהוא התרצתה הכנסיה בתנאי שהספר ייערך, והפסקאות הללו הושמטו ונערכו כך שזה יוציא את הכנסיה בכל זאת בסדר.

מה שהיה חשוב לליביו להדגיש הוא שאז בדיוק כמו היום ישנם מכחישים שכאלה שבאמתלה של אמונה מעוותים את האמיתות המדעיות וכמה שזה לא טוב. ה״בעיה״ היא שליביו כיוון את חיציו במקור נגד מכחישי מדע מסוג אחר לגמרי, מכחישי אבולוציה שמצדדים בבריאתנות ותכנון תבוני ורוצים להכניס את הדבר הזה לתוכנית הלימודים בטענה שזה לגיטימי בדיוק כמו ה״תאוריה״ המתחרה, וכן קונספירטורים שמאמינים שההתחממות הגלובלית היא מזימת בצע של התנועות הירוקות. בעוד שבארץ הספר הזה יצא בדיוק בתקופה שבה ״מכחישי מגפה״ ו״מכחישי חיסון״ מתכחשים כביכול לאמת המדעית, והספר הזה שכולל את חיציו של ליביו אמור להוות תוכחה ואזהרה נגד אותם אנשים שנוהגים בעוורות ובטפשות כביכול בדיוק כמו הכנסיה. ליביו כמובן לא מזכיר בכלל את מתנגדי החיסונים, לא כי לא היו קיימים, ונראה שאת כל העניין הזה מנסים להכניס לו לפה. מהבחינה הזו קצת חבל. בכל אופן, ספר מצוין כמו כל אות שיצאה תחת עטו.

זהו ספר ראשון מזה 4 שנים של הישראלי-אמריקאי, שב-20 השנים האחרונות הוציא כמה וכמה קלאסיקות בז׳אנר המדע הפופולרי. הספר הספציפי הזה היה גם הוא רב מכר, והופיע ברשימות סיכום 2020 של כמה כתבי עת בולטים כגון הוושינגטון פוסט. כל הספרים יצאו בהוצאת אריה ניר, גם זה כמובן.

  • הפושעים
  • הפושעים
  • הפושעים
  • הפושעים