האבולוציה של הדת כשינוי פרדיגמות

במדעי הדתות יש את התאוריה של דייויד יום שמתייחסת אל הדת בתור מדע פרימיטיבי. קיימת גם התאוריה של אוגוסט קונט שסוברת שיש בכל רעיון אנושי שלושה שלבים. החל משלב שבו אנחנו נותנים תשובה אוטומטית לכל השאלות שאנו לא יודעים, תשובה בשם ״אלוהים״, ועובדים ללא מתודה מסודרת שבונה את תפיסת העולם שלנו, וכלה במצב שבו אנחנו לא נותנים תשובה אוטומטית לכל השאלות שאנו לא יודעים כי אנחנו כן עובדים לפי מתודה מסודרת ולכן אי הידיעה שלנו דווקא מדרבנת אותנו לדעת עוד.

גם לפי קונט ניתן לראות את הדת כמדע פרימיטיבי, אבל כמדע שעבד בצבירת ידע שלא על בסיס המתודה המדעית הסדורה של ניסוי (אמפירי) והסקת מסקנות, אלא על טקסים כמו-מאגיים שבמסגרת הסדר החברתי רק אנשים מסוימים בחברה היו חשופים לידע שמאפשר לקיים אותם, והאנשים האחרים רחשו כבוד לאנשים על הידע שהחזיקו. זאת לעומת המצב כיום שבו כן עובדים על בסיס מתודה, המתודה גלויה והממצאים שלה גלויים, כלומר כל מי שרוצה יכול ללמוד אותם (גם אם הם עולים כסף, לימודים באקדמיה), המדע שימושי ותוצריו נמצאים בכל בית בית – יש דמוקרטיזציה של ידע. כשמדברים על זה כך, זה מקבל מימד סוציאליסטי. גם על כך יש תאוריה, אבל מה שמעניין אותנו במימד הסוציאליסטי הזה הוא שבמסגרת הדמוקרטיזציה הזו, יש גם מאבקים חברתיים ומהפכות. המהפכות האלה לא חיבות להיות מהפכות בדם, אבל אנחנו בהחלט רואים שבמשך ההיסטוריה הממסד הדתי נלחם בכפירות, שחלקן אכן היו על רקע דמוקרטיזציה של חוויה דתית, באמצעות דם – מלחמות קודש, מסעות צלב, אינקוויזיציות וכו׳.

מאבקים רעיוניים שכאלה מקבלים צורה של מודל באמצעות התאוריה של תומאס קון על מבנה של מהפכות מדעיות. התאוריה של קון סוברת שהמדע מתקדם באמצעות קפיצה בין פרדיגמה לפרדיגמה. פרדיגמה היא תפיסת עולם שמבוססת על תאוריה. ברגע שיש סדקים בתאוריה, מנסים לסתום אותם. אבל ברגע שיש יותר ויותר סדקים, והסתימות לא מספיקות, התאוריה נכנסת לסכנת טביעה. יהיו אלה שיתכחשו לכך, אך יהיו אלה שינסו למצוא פתרון אחר שישאיר אותם בחיים – בין אם לייצב אותה, בין אם לחפש דרכי מילוט, ובין אם פשוט לחפש תאוריה אחרת. האנשים שיתכחשו לדעיכתה של התאוריה, יהיו כמו נגני התזמורת על הטיטניק, שינסו להרגיע את הלחץ, ולגרום לאנשים לשכוח או שלא להבין שהם אכן נמצאים על ספינה טובעת.

כמובן שהכוונה היא לא להציג דת כספינה טובעת, אלא כדי לדמות רעיונות שמתחלפים, תפיסות עולם שמתחלפות בצורה ההגיונית ביותר – אנשים קופצים מרעיון לרעיון ברגע שהרעיון הזה לא מלא חורים כמו בגבינה שוויצרית. השלב שבו מתחילים להיות חורים נקרא ״אנומליה״, בשלב שבו סותמים את החורים נקרא ״פתרונות אד-הוק״, השלב שבו מתחילים להיות הרבה יותר מדי חורים, נקרא ״משבר״ או קטסטרופה, השלב שבו אנשים מתחילים למצוא פתרונות חלופיים נקרא פרה-פרדיגמה. השלב שבו אנשים נמלטים על נפשם, והתזמורת מנגנת נקרא מהפכה. אבל גם אחרי שתהיה מהפכה, והסדר הרעיוני יחזור להיות ״נורמלי״ זה לא הופך אותו לחסין מפני מהפכות עתידיות, כי זה טבעם של רעיונות.

גם את האבולוציה של הדת ניתן להסביר בצורה כזו: האבולוציה של הדת התחילה כמדע פרימיטיבי, מה עוזר לך לחיות ומה מפריע לך. המסקנה של קדמונינו היתה שמה ששולט בעולם הם רוחות, ואם מבצעים ריטואלים כלפי הרוחות האלה מתברכים בהן או מתקללים בהן. באיזה שהוא שלב הם הבינו שלא מדובר ברוחות אלא בחוקי טבע ברורים, והם הסיקו שמי שמפעילים את חוקי הטבע האלה הם האלים ולכן יש לרצות אותם כדי שחוקי הטבע יעבדו. ברגעים שחוקי הטבע עבדו לא כפי שהם הכירו, הם פירשו את זה ככעס של האלים. עד שגילו שהאלים לא כועסים כי בעצם אלה תופעות טבעיות שקורות אם יש טריגר כלשהוא. הבעיה היא שחלק מהטריגרים האלה הפכו להיות טאבו. חלק אחר גרם לדת להתיישר על פי הגילויים החדשים, וכך הומצאו אלים חדשים ותתי אלים, ומיתוסים חדשים שיסבירו את האנומליות האלה. זה מה שנקרא ״פתרונות אד-הוק״. אבל הפתרונות האלה יצרו בלאגן בסדר האלילי, וזה הביא את האנשים לחפש פתרון טוב יותר. כאן היתה המהפכה המדעית הראשונה, המונותאיזם.

במקביל המציאו את הכתב. באופן כללי הסיפור של הדת היה אמנות של מספרי סיפורים. הם זלזלו בכל ידע סטטי שלא ניתן לשנות אותו באמצעות סיפור, ולכן גם אחרי שהמציאו את הכתב מיעטו להעלות על הכתב דברים, חוץ מהדברים שנראו בעיניהם כאמת שבלתי ניתנת לערעור. וגם אחרי שהדברים עלו, הסתובבו פרשנויות של הטקסטים שיתאמו את התגליות החדשות, שגם אותן העדיפו בהתחלה להעביר בעל פה ולא בכתב. כזכור, כל מה שנכתב היה ידע סטטי ולא בר שינוי, שמסוגל להתגבר על אילוצי הזמן והמקום. לכן הכתבים האלה קודשו כי הם מתעלים מעל לזמן ולמקום ושייכים למימד טרנסצנדנטי. ובגלל שאי אפשר לשנות את הכתוב, המסורת נולדה באמצעות דייקנויות בטקסטים כתובים, בצורת הקריאה שלהם, בצורת ההבנה שלהם באמצעות פיסוק והטעמה. כך היה עם כתבי הומרוס וכך היה עם התנ״ך. כל ידע שלא תאם את התגליות החדשות, בגלל קדושתו של הטקסט, נאלץ להתיישר עם הכתוב באמצעות פרשנויות. כך היה עם חז״ל וכך היה עם אבות הכנסיה.

כלומר, דתות הספר האמינו בסמכות נצחית של כתבים, זו היתה המתודה המדעית שלהם, וכל ידע שלא תאם אליה היה חייב להתיישר על פי אותה הסמכות. ברגע שהתעורר ספק, התשובה שלהם היתה ברורה, אבל זה לא הפך את זה למשהו ששונה מחור. אכן היו להם פתרונות אד-הוק. הדת היתה מבוססת על הידע המדעי שהיה להם נכון לאותה התקופה, או יותר נכון נכון לתקופת כתיבת הכתבים המקודשים, ונכון למציאת הפתרונות אד-הוק שהתאימו לבסיס הדברים. אם ניתן לדבר במונחים שלנו כיום, חכמי דת היו בעל ידע כלשהוא בפיזיקה, כימיה, מתמטיקה, אסטרונומיה וכו׳ שאפשרו לנהל לנהל את חיי הדת, לבצע ניסים או לסגוד לתופעות שנחוו כמו ניסים, כשהיו לניסים האלה הסברים רציונליים הדברים התפרשו כפילוסופיה, כשלא היו הם התפרשו כמיסטיקה. היו כמובן כאלה שניסו לחפש פתרונות רציונליים יותר לתופעות כלשהם, אכן התעוררו כל מיני פילוסופים מטעם עצמם אך כל עוד הדבר לא סתר את בסיס הידע הקיים לא היה אכפת לאף אחד. הבעיה היתה כמובן כשהוא החל לסתור.

הפרצה הזאת במדע שהביאה אנשים לכדי כפירה, נקראת אצל קון ״אנומליה ומשבר״. האנשים שנצמדו לבסיס הקיים, טענו שכשיש סתירה בין מסורת לבין חידושים פילוסופיים, יש עדיפות למסורת כאמור בגלל נצחיות הטקסטים. אנו רואים את זה לדוגמה ביהדות עם היחס לאסטרונומיה: ר׳ יהושע שהיה אסטרונום מוכשר (הוריות י׳ א׳), האמורא שמואל היה אסטרונום מוכשר לא פחות ממנו והיה בקיא לא רק באסטרונומיה ההלניסטית אלא גם הבבלית. ר׳ חנניה בן אחיו של ר׳ יהושע שלמד מדודו, היה בקיא גם הוא באסטרונומיה וביקש על פי הידע המדעי שיש אצלו לקדש חודשים גם בחו״ל. בעיני חכמים זה לא מצא חן והם איימו עליו בנידוי (ברכות ס״ג א׳). גם על ר׳ יהושע איימו בנידוי בגלל שחישובי האסטרונומיה הביאו אותו למסקנה שחודש תשרי אמור להתחיל במועד אחר מאשר המועד ״המסורתי״ שקודש על פי עדים. ״סוד העיבור״ הביא את היהדות אל פני משבר, שבסופו של דבר נפתר בצורה לא צפויה.

סוד העיבור היה מרכזה של הדת היהודית. עיקרו היה לקבוע מתי יוקרב קרבן הפסח, שכן כתוב בתורה שפסח צריך להיות באביב. על פי העיבור האריכו את חודש אדר כדי לדחות את פסח ככל שצריך. הדבר הזה קבע גם מתי תהיה שנת השמיטה, שבה האדמה צריכה לשבות. הדברים האלה היו במרכזם של הפולחן, הפולחן של המצוות התלויות בארץ והפולחן של בית המקדש. אבל אז בית המקדש נחרב והעם גלה. מה היה בעצם הצורך בעיבור החודש?

זה כמובן לא הדבר היחיד שהחורבן ערער. החורבן ערער לגמרי את האמונה באל. לפני החורבן, הרי כולם השתוממו מהיכולת של אלוהים לבצע על בסיס יום-יומי ניסים כמו לדוגמה עשרת הניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש. אבל אז המדע הנורמלי נגמר. היהודים פשוט לא הצליחו להבין איך אלוהים מסוגל להחריב את אותו המקדש. משהו התערער אצלם. זה התבטא בתאוריות שמטילות ספק ביכולותיו של אלוהים, אצל חלק זה גרם לשינוי בתפיסה הדתית לכיוון אתאיזם או שנאת האל, אצל חלק זה גרם לשינוי בתפיסה הדתית לכיוון חיי מעשה ריטואליים שמסייעים לכאורה לאל במאבקו. ואולי אלוהים עצמו עבר חילוף פרדיגמה כשהחליט שהפולחן הגשמי לא חשוב לו, כי אם התשובה והפולחן הרוחני בתוך נפשו של האדם.

היו זרמים שנצמדו לדת בצורה זו אחרת, אבל אצל כולם ההצמדות לפרדיגמה היתה אחד מהשלבים המבוטאים ב״מבנה המהפכות המדעיות״. הם רדפו באותה תקופה אנשים שחרגו מה״אורתודוכסיה״ שהגדירו מאותה הסיבה, כי הצמדות לפרדיגמה בעידן משבר היא בנפשו של ״המדען״ ולפעמים גולשת גם למקומות רגשיים. אבל גם המאבק הזה לא אומר שמאז העת העתיקה הדת עצמה לא עברה בעצמה כל מיני מהפכות, המהפכות חדרו גם לזרם המרכזי של הדת, בגלל כל מיני פתרונות אד-הוק מוצלחים. והדוגמה הכי טובה של הטמעות של רעיונות ״זרים״ לכאורה בדת היא הדואליזם שחדר את שריון המונותאיזם. כך כיום למרות שאנשים מגדירים את עצמם מונותאיסטים הם עדיין מאמינים בקיומו של השטן, גן עדן וגיהנום, כור המצרף, עילוי נשמות וכו׳ וכו׳. כי הסדקים שנוצרו במונותאיזם כשהשאלות שאלה הפתרונות שלהם עלו, הביאו לידי מצב שבו פתרון האד-הוק היה מספיק חזר כדי שישתלב במערכת האמונות.

  • האבולוציה של הדת כשינוי פרדיגמות
  • האבולוציה של הדת כשינוי פרדיגמות
  • האבולוציה של הדת כשינוי פרדיגמות
  • האבולוציה של הדת כשינוי פרדיגמות

גלגול נשמות ביהדות

לכאורה, הפעם הראשונה שמוזכר גלגול הנשמות ביהדות הוא חוטר סורר בשם קבלת האר״י, או יותר נכון כפי שהושמה בפי תלמידו ר׳ חיים ויטל במאה ה-16. על פי ויטל, גלגול הנשמות אינו גלגול של נשמה מלאה בתוך גוף אחר, אלא של חלקים פגומים בנשמה, הפסולת שלה, שנקראים ״ניצוצות״ שחוזרים הם להתגלגל עד אשר יתוקנו. בספר הגלגולים הוא כותב: "דע, כי אף על פי שתמצא כתוב אצלנו במקומות רבים, כי פלוני נתגלגל בפלוני, ואחר כך בפלוני וכו', אל תטעה לומר כי הנשמה הראשונה עצמה, היא המתגלגלת תמיד. אבל העניין הוא, כי הנה כמה שורשים לאין קץ נתחלקו נשמות בני אדם, ובשורש אחד מהם יש כמה ניצוצות נשמות לאין קץ, ובכל גלגול וגלגול נתקנים קצת ניצוצות מהם, ואותם ניצוצות שלא נתקנו, חוזרים להתגלגל להיתקן. ואותם שכבר נתקנו, אינם מתגלגלים, אמנם עולים ועומדים במדרגה הראויה להם".

נתחיל ונציין שהרעיון שאנחנו ניצוצות יסודו בדת ההודו אירופית הקדומה. יש מעגל חיים ומוות שרק באמצעות טכניקה מסויימת אפשר להשתחרר ממנו. בהינדואיזם המעגל נקרא סמסרה והשחרור נקרא מוקשה. כל דת שקיבלה את העקרון הזה הגדירה את הטכניקה הזאת בצורה אחרת. היהדות ספציפית הגדירה את זה באמצעות "קידוש ה", כלומר מילוי ה״ייעוד״ שלך בעולם. הייעוד יכול להיות בדרכים שונות, אבל הרעיון העיקרי, והוא משתף לדתות ה״דואליסטיות״, שמדברות על מלחמה של טוב ורע – אתה במלחמת קודש ואם תכנע, כוחות הרוע ינצחו. לכן עליך להמשיך ולהתמיד ולחנך את בני בניך עד שכוחות הטוב יינצחו, ועל מנת לסייע לכוחות הטוב עליך להאמין. בנצרות הכוונה היא להאמין שישו הוא המשיח שקם ומת לתחיה, ביהדות הכוונה היא לומר שמע ישראל ולייחד את ה'. המלחמה נמשכת כל עוד לא 100% זוקק. והניצוצות הללו הם אותם ה-0.0001% שעדיין לא זוקק. אנחנו הניצוצות הללו.

כאמור, הרעיון הזה אינו יהודי. היהדות עצמה קיוותה להיות מונותאיסטית, וכל הרעיון של מלחמה בין טוב ורע היה זר לה, כי ה׳ הוא הטוב והרע יחדיו. לתת ליהדות פרשנות דואליסטית גבלה בכפירה, כאילו קיימות שתי רשויות. גם אם נאמץ את השיטה שהתפתחה מאוחר יותר לזו הקבלית, שישנם ״מזיקים״ שהם שלוחי ה׳, ומנסים להעמיד אותנו במבחן, וה׳ מעוניין שנתקרב אליו כדי להוכיח שאנחנו עומדים במבחן הזה – זה עדיין מריח רע. ולכן היהדות טשטשה את היסוד הזה.

או יותר נכון הצניעה אותו, אם לא דחתה אותו בפעמים היחידות שדיברה עליו. הרעיון היה קיים. רק לא במיינסטרים. ואכן אנו רואים בכתבי השו״ת לפני ימי הביניים שאין אזכור לזה. עם זאת, האר״י ותלמידיו לא היו הראשונים שדיברו על זה. זה הופיע לפני, כמו לדוגמה הפיוט ״אלה אזכרה״ שמדבר על כך שהרוגי מלכות היו גלגול נשמות של עשרת השבטים שמכרו את יוסף.

עם זאת, הדחיה ב״יהדות הנורמטיבית״ היתה של רעיון גלגול הנשמות עצמו, כלומר הרעיון שיש נשמות שעדיין לא תוקנו וחוזרות להתגלגל שוב ושוב. לא של רעיון ההתגלמות, או הטיפולוגיה. הרעיון שיש קשר בין אירועים בהיסטוריה, ולכן יש קשר בין המשתתפים באירועים היה קיים כבר בעת העתיקה. כמו כן היה קיים הרעיון שאנשים שמקבלים השראה מייחסים אותה לדמויות מהעבר, וכך יכולים לדבר בשמם, או כותבים בשמם. כלומר הרעיון של הפסבדו-אפיגרפיה, לא היה נסיון הונאה של הכותבים לייחס את דעותיהם לקדמונים לצורך מתן אותנטיות לרעיונות שלהם אלא בגלל אמונה שהרעיונות האלה הגיעו אליהם דרך מתווכים. לדוגמה, המלכים האמינו שהם התגלמות של מלכים קודמים גם אם לא היו מאותה השושלת, אצל מלכי מצרים הדבר היה רגילאך והרעיון הזה המשיך עמוק עד לימי הביניים. הפרנקים האמינו שהם הממשיכים הישירים של המלכים הרומיים, על אף שהיו ברברים. המלכים שעשו רפורמות דתיות האמינו שהם התגלמות של קונסטנטינוס, וכל אחד הגדיר את עצמו מחדש כקונסטנטינוס החדש. המלכים האנגליים על אף שהיו ממוצא צרפתי, או דני, או סקסוני, האמינו שבהיותם בבריטניה שורה עליהם הברכה שניתנה לקלטים הבריטוניים המקוריים. וכן הלאה.

כאמור, הדבר הזה היה גם ביהדות. התנ״ך עצמו מדבר על כך שהמשיח יהיה צאצא טיפולוגי של דוד המלך, ושהמבשר שלו יהיה צאצא טיפולוגי של אליהו הנביא, או אליהו הנביא עצמו. הדבר הזה השתמר כמובן ברעיונות של משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, על אף שאפרים ומנשה מקובלנו שגלו ונעלמו בין העמים, עדיין יש התגלויות שלהם פה ושם. כת קומראן האמינה שזהותו של ״מורה הצדק״ היתה גלגול של דמויות כגון עזרא (ויש האומרים שגם פיתגורס). הם האמינו שהיריבים שלהם הם צאצאים של שבטי אפרים ומנשה.

סביר להניח שביהדות הנורמטיבית הרעיון הזה גם כן טושטש, כי הוא אפיין את הכתות הסוררות, כמו הגנוסיס והנצרות. אצל הגנוסטיקנים האמינו בסוג הזה של הגלגול, ״הראינקרנציה״. הם האמינו שהנשמות של הצדיקים כולם מקורם בנשמה של ״סופיה״, מידת החכמה שבראה את העולם. הנוצרים האמינו שיוחנן המטביל הוא ראינקרנציה של אליהו הנביא וישו הוא ראינקרנציה של דוד המלך. רעיון האינקרנציה התקיים כאמור ביהדות. התנ״ך בנוי כולו כאינטרטקסט שבו יש מוטיבים שחוזרים בכל השכבות הסיפוריות שלו כאילו שכל הדמויות הן התגלמות של דמות שהתגלגלה ביניהן, דמות המשיח וה״אטריבוטים״ שלו כגון המטה, החמור וכו׳.

המקור של המיתוס הזה של ראינקרנציה הוא הלניסטי, מהפילוסופיה האפלטונית והאורפיזם. בשונה מהרעיון של גלגול הנשמות ההינדואיסטי שבמסגרתו הנשמות נשארות במעגל החיים, שם לא האמינו שהנשמות עצמן משתמרות אלא שהיסודות שמרכיבים את הנשמה משתמרים. כל נשמה משמרת יסוד טוב ויסוד רע, הם כינו את זה יסוד טיטאני, וטענו שיש ביכולתו של האדם לתקן את היסוד הזה. כלומר בכל אחד מאיתנו יש התגלמות של טיטאן והתגלמות של אלוהים, ותפקידנו להרוג את הטיטאן שבתוכנו על ידי חיזוק היסוד האלוהי.

האבחנה הזאת כאילו שהאינקרנציה מוטמעת ביהדות מימים ימימה שנויה מאוד במחלוקת ויכול להיות שהקביעה הזאת תרגיז את חלק מהחוקרים. מהסיבה שלטענתם התנ״ך מורכב משכבות-שכבות, ולא כמונולית בעל נראטיב עקבי, ולכן אין תוקף לפרשנות הרמנויטית של התנ״ך, שמניחה שמי שכתב את התנ״ך היה מודע לחלקים אחרים כלשהם בו, ובטח שלא לכל החלקים.

מה שאנו מדברים עליו מניח מראש שהנראטיב של התנ״ך שיש בידינו, נכתב באופן מודע מתוך השקפה עקבית המייצגת את הרעיון הפילוסופי הזה של מסע הנשמה אל מה שנקרא בהינדואיזם ה״מוקשה״, היציאה מה״סמסרה״. בפילוסופיה היוונית קוראים לזה אטרקסיה, קתרזיס, אקסטזה וכו׳. מי שחי את החיים על פי ה״מדריך״ להגיע אל המצב המנטלי הזה, הוא מי שגואל את נשמתו. ביהדות המדריך הוא המצוות הוא המונותאיזם. בנצרות המדריך הוא האמונה בישו וביצוע הסקרמנטים.

ניתן להיות ספציפי יותר ולכנות את ה״התגלמות״ וה״טיפולוגיה״ כרעיון ה״מאנה״ במדעי הדתות. הרעיון שה״רוח״ יכולה להתגלגל בין ישויות כחלק מתהליך קוסמי. וגם הטקסים הדתיים הם התפתחות של אותו רעיון, באמצעות הקיום שלהם מנסים להחיל את ה״רוח״ הזו באלה שמבצעים את הטקסים. ה״חפצים המקודשים״ מסוגלים להעביר אותה אל המבצעים אם ״ישתמשו בהם כהלכה״.

  • גלגול נשמות ביהדות
  • גלגול נשמות ביהדות
  • גלגול נשמות ביהדות
  • גלגול נשמות ביהדות

לאן נעלם פילון

לאן נעלם פילון

אם היינו מסתמכים על חז״ל, כל מה שקשור ליהדות מצרים כנראה היה נשכח, על אף שבתקופת המשנה אלכסנדריה היתה ה״ניו-יורק״ של היום, והאוכלוסיה היהודית תפסה מקום חשוב בחיי החברה והרוח שם. פילון האלכסנדרוני היה פילוסוף ומנהיג בקהילה היהודית שם, ומסתבר שגם אחיו של גובה המיסים הראשי במצרים, שאולי העובדה שבנו היה מהנציבים ביהודה לפני החורבן ויועץ ומפקד בצבאו של טיטוס בזמן החורבן, גרמה לפילון להשתכח, או שמא העובדה שאיכשהוא תורתו לא עלתה בקנה אחד עם זו של חז״ל. בכל מקרה, כתביו השתמרו אצל אבות הכנסיה, ובדרך כלל נותנים לו את הקרדיט על כך שישו הוא ה״לוגוס״, דבר שמתבטא גם בבשורה על פי יוחנן. אולי זו עוד סיבה שפילון השתכח אצל היהודים, תרומתו למחשבה הנוצרית. סיבה אפשרית נוספת היא כמובן העובדה שפילון הושפע מאוד מהפלטוניזם התיכון ונהג לפרש את התורה בצורה אלגורית, יותר מדי אלגורית, עד למצב שהיה אפשר להבין כאילו למצוות אין ערך מעשי מלבד היותם סמלים, דבר שלא מצא בעיני חז״ל.

לא ברורה לגמרי הסיבה להדרתו, אבל היא עובדה. ולפיכך מיעוט האינפורמציה לגביו. עם או בלי קשר, לא ידוע הרבה על פילון. הוא נהג להרחיק עצמו בכתביו, ומלבד דיווחים חיצוניים כמו לדוגמה של יוסף בן מתתיהו ומעט פרטי טריוויה שפילון עצמו מנדב בכתביו המאוחרים, לא ברור אם יש מספיק בשר כדי לכתוב עליו ביוגרפיה. אפילו גילו, שנת הולדתו ומותו, הם השערה. לכן, כשרוצים לכתוב ביוגרפיה, הדבר היחיד שניתן לעשות הוא לנסות ולהתחקות אחר קורותיו דרך כתביו, תוך התייחסות להוגים אחרים בני התקופה, להשוות ולעשות אינטרפולציה על מה שיכול היה להיות בראשו של פילון. מארן ניהוף מהאונ׳ העברית, שעשתה דבר כזה בספרה ״פילון האלכסנדרוני״, מכנה את האתגר ככתיבת ״ביוגרפיה אינטקלטואלית״.

מה ניתן אם כן להסיק מכתביו? הדבר היחיד שידוע בבירור הוא שבתקופת קליגולה הוא עמד בראש משלחת של יהודים לקיסר, כדי ללמד זכות על הקהילה היהודית בתקופת לעז ומצוקה מצד השלטונות הרומיים והאוכלוסיה היוונית בעיר. האירוע הזה משמעותי לפחות על מנת שישתמר במקורות יהודיים, אבל אין. המקורות היחידים הם כתביו של פילון עצמו ודיווחו של יוסף בן מתתיהו, דור אחד אחריו. מאחר שלא ידוע אילו כתבים נכתבו מתי, ניתן רק להסיק על פי ניתוחם הפילוסופיים.

ניהוף מסיקה לפי זה בעיקר שהכתבים שכתב לפני והכתבים שכתב אחרי, שונים באופיים, פונים לקהל יעד אחר, וגם מדברים ב״שפה פילוסופית שונה״ – כלומר הנסיעה לרומא ״פתחה עולם״ בפני פילון, וגרמה לו לפנות החוצה במקום פנימה, דבר שגם שירת אותו מהבחינה הדיפלומטית. הכתבים שכתב לפני פלטוניים יותר ברוחם ופונים לקהל יהודי, הכתבים שכתב אחרי סטואיים יותר ברוחם ופונים לקהל הרחב, ברוח הצייטגייסט של המאה הראשונה. הקהל היהודי מבין עניין יותר ביהדות ולא צריך להסביר לו קטנות, הכתבים המאוחרים כתובים בטון יותר אפולוגטי ופרזנטטיבי משום שהוא מדבר אל האינטליגנציה הרומית. הוא מדבר גם בשפתם, ומתכתב עם מיטב האינטלקטואליים של דורו. על אף שהוא כותב יוונית ולא לטינית, יש להניח שהשפה היוונית היתה מובנת לשכבה המשכילה. הכתבים המוקדם מדברים גבוהה-גבוהה וחצי מיסטיים, הכתבים המאוחרים יותר מעשיים, מתרכזים בדרכי האדם בחברה. הכתבים המוקדמים מתייחסים אל הגבריות כאל מעלה רוחנית גבוהה יותר מאשר הנשיות ולכן מדירה את הנשים מ״היכל הרוח״, המאוחרים מנכיחים יותר את הנשיות ומכירים בכוחן הרוחני. ובעיקר, הכתבים המוקדמים מתייחסים אל אלוהים בתור ישות טרנסצנדנטלית שעל מנת להתאחד איתה יש צורך לצאת מן העולם, המאוחרים יותר אימננטיים, מדגישים את נוכחותו של האל בעולם ועוסקים בבריאה, בטבע, ב״חיים על פי הטבע״, שאינם אלא חיים על פי הצו האלוהי, ועל כן גם שמירת המצוות.

ניהוף מדגישה שפילון לא הפך לסטואי, אלא רק השתמש בטרמינולוגיה הסטואית ותרגם אותה ״לתיאולוגיה יהודית בניחוח אפלטוני״. לאור העובדה שהתיאור הזה מתאים במדויק לגישה החז״לית, ומסתמנת כרוח התקופה, בה היהדות הפכה לסוג של מונותאיזם אפלטוני מעשי מתובל בפולקלור תנ״כי – מדוע אם כן הודר פילון מארון הספרים החז״לי, אם בסך הכל הם אומרים את אותו הדבר? אולי פשוט הם לא ראו צורך בעותק נוסף של דוקטרינות, אולי הם העדיפו את הנוסח הארצישראלי על פני הנוסח הלא-ארצישראלי (״תורת ארץ ישראל״, כיאה לתקופה שבה הגלות לא התרחשה), אולי הם ביקשו להיות אלה ששולטים באינדוקטרינציה במקום לבזר אותה, ולתת למועמדים פיראטיים לנסח אותה להמונים.

״פילון האלכסנדרוני – ביוגרפיה אינטלקטואלית״, הופיעה במקור באנגלית ב-2008, וכעת תורגם גם לעברית על ידי רון אגמון ואסף רוט ויוצא לאור בהוצאת מאגנס. ניהוף גם אחראית על תרגום שארית כתביו של פילון, השלמה לפעלם של סוזן נטף ויהושע עמיר. הביוגרפיה שהיא מוציאה נחשבת כביוגרפיה הראשונה של פילון, ולו בשל העובדה שביוגרפיה שאינה אינטלקטואלית לא ממש אפשרית. ובכך ייחודה.

  • לאן נעלם פילון
  • לאן נעלם פילון
  • לאן נעלם פילון
  • לאן נעלם פילון

להיטי זהב

להיטי זהב

הוול סטריט ג׳ורנל הגדיר את ג׳ים הולט בתור אחד מכותבי המדע הפופולרי הטובים ביותר של ימינו. ואם כך, אז הספר החדש שיצא לאחרונה בהוצאת ״ספרי עליית הגג״ אמור להיות ה״בסט-אוף״ שלו. לפחות המיטב מהפינה שלו בניו יורקר בעשרים השנים האחרונות. מאמר אחד מהטור הזה, מ-2004, כבר הפך לספר, ״תפסיקו אותי אם כבר שמעתם את זה, ההיסטוריה והפילוסופיה של הבדיחות״. כעת מגיעים השאר – אין יותר מדי קשר ביניהם חוץ מזה שהם כתובים בשצף ג׳ורנליסטי, שמנכיח את הדברים המרוחקים והמסתוריים שנקראים מדע ופילוסופיה קיומית. ואם כבר מדברים על קיום, הספר הקודם של הולט ״מדוע קיים העולם? סיפור בלשי קיומי״, היה סנסציה ועל הדרך גם רב-מכר ואחד מהספרים הבולטים של 2012. הוא יצא בעברית ב-2017. סביר מאוד להניח שהעובדה הזאת, שהפכה את הולט לאחד מהשמות החמים בתחום המדע הפופולרי, גרם לכך שעל הזכות להוציא את ספרו הבא תהיה תחרות בקרב ההוצאות לאור של הז׳אנר. ובקרב ההוצאות לאור האלה, ספרי עליית הגג רגילים לנצח. כמובן שהולט עוסק גם בספר הנוכחי בשאלות כאלה של קיום, דיונים פילוסופיים הנובעים ממצאי המדע, על ימין ועל שמאל. הספר עצמו נקרא ״כשאיינשטיין טייל עם גדל – מסע אל גבול המחשבה״, והפרק הראשון בו שעל שמו נקרא הספר, מספר על הרגע שבו שני ענקים נפגשו ודנו בשאלת קיומו (או יותר נכון ממשיותו) של הזמן.

  • להיטי זהב
  • להיטי זהב
  • להיטי זהב
  • להיטי זהב

הברית כדהרמה

בבודהיזם כמו בכל דת בעצם, יש ספרות שלמה שמרחיבה את הסיפור הידוע על גיבורי הדת. ביהדות זהו כמובן המדרש, שמכיל לכאורה שברי סיפורים ש״הושמטו״ מהתורה, לפחות המקרא המשוכתב. אבל הם בעצם קובץ סיפורים בעלי מסר דידקטי, שנכתבו כנראה לאחר כתיבת הטקסט המקורי, ומפאת קדושתו, או שמא מפאת תפוצתו, לא השתחלו פנימה אל תוך הטקסט המקודש אלא נשארו כנספחים בחוץ. כתבי הקודש הבודהיסטים מרוכזים במה שנקרא הקאנון הפאלי, כאשר סיפורי בודהה או יותר נכון שיחות עם תלמידיו מרוכזות במה שנקרא ״סוטה״ (Sutta). הקובץ הזה של הסיפורים המרחיבים של כתבי הקודש נקרא ״ג׳טאקה״ (Jataka), והם כוללים מגוון סיפורים קצרים שמספרים לכאורה על התגלמויות וגלגולים מוקדמים של בודהה ופמלייתו.

אחד מהחברים בפמליה של בודהה, והנכבדים שבהם, נקרא אננדה. הוא אחד מהתלמידים שזכו להגיע להארה והפכו לבודהה, בבודהיזם מי שזוכה להארה נקרא בודהה. גם בודהה המקורי לא נקרא במקור בודהה אלא זכה להקרא על שם הדרגה הרוחנית בה זכה. סוג של אבטיפוס של יוחנן בן זבדי, או פטרוס, בנצרות – אחד מ״עמודי התווך״ או מי שמפתחות השמיים ניתנו לו.

גלגול מוקדם של אננדה היה מלך בשם Sabbamitta (״החבר של כולם״). באחד מהג׳טאקה שנקרא Kumbha Jataka (כלומר ״הג׳טאקה של הקנקן״), מסופר איך גילו את האלכוהול. מסופר שכמה וכמה ממלכות שלמות קרסו אחרי שכל תושביהן התמכרו לאלכוהול, או יותר נכון לליקר פירות. כך, ממלכה אחרי מלכה, עד שהגיעו לממלכה של המלך סבאמיטה שקנה מראש 500 חביות ושמר אותם במקום בטוח. כדי שעכברים לא יוכלו אותם, הוא שם חתול לשמור על החביות. אבל החתולים איכשהוא שתו מהחביות והשתכרו, ונרדמו. הם היו שיכורים עד כדי כך שלא שמו לב שהחולדות והעכברים נושכים להם את האף. המלך כעס ורצה להרוג את הסוחרים שמכרו לו את האלכוהול כי זה רעל, אבל אז גילה שהחתול לא מת אלא חזר להכרה.

מאחר שהחשש שהחביות מכילות רעל חלף, הוא היה מוכן לשתות אותן. ואז, האל אינדרה, שהוא אחד מהגלגולים המוקדמים של הבודהה בעצמו, או יותר נכון ״סאקה״, שנחשב כשליט גן העדן, החליט להתגלם בחכם דת ולהזהיר אותו. הוא נעמד לפני המלך והחל לרחף מעל לקנקן מלא במשקה המיוחד. המלך התפלא נוכח קדושתו של הברהמן, ואז הברהמן נשא נאום על מנת להזהיר את המלך מהנזקים של האלכוהול. המלך באמת השתכנע.

הברהמן פירט את הדברים הרעים שהאלכוהול עושה, וביניהם:

  • בהשפעתו אוכלים דברים מגעילים שאפילו לא ראויים למאכל כלבים
  • מתנהגים בחוסר צניעות ובלצות. ובסופו של דבר מתבזים
  • מקללים את ההורים ״נערים פני זקנים ילבינו״
  • מפלרטטים עם הכלות, נואפים עם בתולות
  • נשים מאבדות את הכבוד שלהן כלפי בעליהן וחמיהן
  • פוגעים בחכמי דת
  • נשבעים לשקר
  • שוכחים את האלים. נזירים מפרים את נדריהם
  • אפילו מלאכים ששותים את זה, נופלים מהשמיים והופכים לשדים

במעבר חד. לא קשה לראות דמיון בין הרשימה הזו לבין הרשימה של האיסורים (או לפחות חלקה) ב״ספר הברית״ והרחבותיו, כלומר שמות כ״א-כ״ג, ויקרא י״ח-י״ט-כ׳ והקטע מספר דברים שפותח ב״אלה החוקים והמשפטים״ (פרקים י״ב-כ״ו). על פי ההגיון הזה, ניתן לראות את האיסורים הללו של התורה, ככאלה שבסך הכל נועדו למנוע מהמאמינים מלהכשל במטרתם, שמירת הברית. כלומר, אם מסתכלים על זה בעיניים מזרחיות, התורה נועדה להיות על תקן מדריך ״דהרמה״ לחיים רוחניים, והאיסורים הם בסך הכל אזהרות מפני המכשולים בדרך להארה. וההוראה הראשית היא להמנע משתיית אלכוהול, או יותר נכון להמנע משתיה מופרזת של אלכוהול, שגורמת לאבד את שיקול הדעת. לא שיש לתורה משהו נגד שתיית האלכוהול עצמה, כי הרי היא בעד שתיה של יין, שגם תופס חלק מהפולחן.

מה שהתורה עושה היא להבדיל את עצמה מפולחנים דומים בדתות עובדות אלילים אחרות, כגון פסטיבלי השתיה המצריים לחתחור, שכללו בין השאר נישואים פולחניים ופולחן מתים – שני דברים מתועבים בעיני התורה. גינויים זהים קיימים בתורה כלפי פולחנים כנעניים זהים: פולחן המרזח, שכלל שכרות והוללות ביחד עם דרישה אל האובות והידעונים, ופולחני האשרה והבעל שכללו יחסי מין פולחניים, התגודדות וקרבן אדם. התגודדות, יחסי מין פולחניים ושכרות בפסטיבלים היו גם בפולחן קיבלה, שלטענת איתמר זינגר עשוי להיות המהדורה הפלישתית לפולחן האלה האם. פולחנים אלה נחשבים ״מעשה ארץ מצרים״ ו״מעשה ארץ כנען״ ומבוססים על פסטיבלי שתיה. התורה מחזיקה בעמדה כמו-סטואית שמשבחת את השימוש ביין אבל עד לגבול מסוים, הגבול שבו מאבדים את זה ומתנהגים בצורה שהיו מכנים כיום ״ברברית״.

%

נספח בעניין פסטיבל שתיה נוסף והקשר שלו לקיבלה: סטראבון רומז שפולחן קיבלה היה מקושר לפולחן דיוניסוס, או יותר נכון למקבילו שנחשב כבנה של האלה האם (כלומר, סבזיוס). גם המשורר הרומאי קטולוס בשיר 63, מתאר את פולחן קיבלה ואטיס כדומה לפולחן דיוניסוס. דיוניסוס במקורו כמו קיבלה הוא פריגי. מקור שמו הוא ״זאוס של ניסה״, ניסה עשוי להיות השם החיתי לאסיה הקטנה. במיתולוגיה האורפית מקובל להחשיב את זגראוס כמקבילו של דיוניסוס וכבנה של פרספונה, ונכדה של האלה האם, דמטר. מפתה לחשוב שיש יסוד לטענה שדיוניסוס הוא בנה של קיבלה, ושהפולחנים שלהם היו מקבילים. ואם כך, הגינוי של התורה לפולחן קיבלה הוא גינוי למה שאנו מכירים טוב יותר מהתקופה ההלניסטית, הדיוניסיה/בכחנליה – פולחן שהביא לאובדן חושים שסופו אכילה של בשר חי וקריעתו לגזרים, או יותר נכון ״אבר מן החי״, שמשחק תפקיד מפתח ב״ספר הברית״.

הנוסע היווני פאוסניאס מספר את סיפור הולדתו של אטיס, בן זוגה של קיבלה, בצורה שמכילה קווים מקבילים למיתוס היווני המתואר לעיל: על אחד מההרים בפריגיה היתה אבן שעליה ישבה האלה האם, זאוס הכניס אותה להריון ומרחמה נולד יצור אנדרוגיני בשם אגדיסטיס (או אגדו). האלים שפחדו מאגדיסטיס הורו לדיוניסוס לשכר אותו, ואז לסרס אותו. איבר מינו הפך לעץ שקד, וכבתו של אל הנהר אכלה מהשקדים, היא התעברה והולידה את אטיס. כשילדה אותו נבהלה והפקירה אותו, והוא גודל ביער על ידי סאטירים (אנשי תיש). כשגדל אטיס ויפה, התאהבה בו קיבלה, שהפכה להתגלמות של האלה האם בתור אגדיסטיס המסורסת (כלומר, כאישה). קיבלה רצתה להתאחד איתו, כלומר להתחתן איתו, אבל התאכזבה כשהסאטירים ייעדו אותו לכלה אחרת, בתו של מלך פסינוס (אולי מידאס). בליל כלולותיהם היא הופיעה בפניהם, ומרוב זעזוע על כך שבמקור הם אמורים להיות אנדרוגיניים, אטיס סירס את עצמו וכלתו חתכה את שדיה.

ניתן אם כך לקשור בין קיבלה לדיוניסוס, דיוניסוס במקרה הזה בתור הגורם המפריד, קיבלה בתור הגורם המאחד, ואטיס בתור התוצר שלהם, כלומר שניהם ביחד. במילים אחרות, משקף המיתוס הזה את מה שאנו מכירים מהמדרש (מדרש רבה, בראשית ח׳ א׳) בתור הצורה המושלמת שהיתה לפני הפירוד, ותהיה אחרי האיחוד: ״בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון אנדרוגינוס בראו שנאמר 'זכר ונקבה בראם'״. קיבלה ודיוניסוס מתוארים כאן כבני זוג, צאצאים של האלה האם ואבי האלים, שמעוניינים להתאחד משל היו גב ונות המצריים (יש הרואים בחתחור את נות – אלת השמיים). או איזיס ואוסיריס, צאצאיה (נדמה שהמעגל הושלם).

  • הברית כדהרמה
  • הברית כדהרמה
  • הברית כדהרמה
  • הברית כדהרמה