התנ"ך כמניפסט טכנולוגי

בתנ"ך המתכת בעקביות מוזכרת לגנאי חוץ מאם היא קשורה לפולחן ה'. כל מלכי ישראל שהיו להם מרכבות וסוסים גם הם מוזכרים לגנאי. נדמה כאילו הסופר התנ"כי לא רק שמשלים עם העובדה שבני ישראל מפגרים טכנולוגית אחרי אויביהם, אלא זה גם דבר רצוי. לא גזרת גורל, אלא מתת אל. הגויים מגיעים מתרבויות בהן חרשות המתכת נפוצה ומפותחת, וכלי המלחמה היו כרכרות עם גלגלי מתכת וסוסים. אצל בני ישראל הם מכתתים את מזמרותיהם לחניתות שבירות ולוחמים עם כלי עץ ועצם. וזה ברור – הגויים נלחמים בשם אלילי עץ ואבן וגבהות לב, והיהודים נלחמים בברכת ה', כשלמעשה לא הם מנצחים, כי הרי להם נחיתות טכנולוגית. מי שנלחם ומנצח הוא ה', יכול הכל שברצותו מגיש את הנצחון ליהודים על מגש של כסף, וברצותו באין שיתוף פעולה פולחני מצד ישראל, מגיש את ישראל לאויביהם על אותו המגש.

ספר שופטים מדבר על סיסרא בפרט ועל הכנענים יושבי העמק באופן כללי כבעלי רכב ברזל: ״כי לא להוריש את ישבי העמק כי רכב ברזל להם״. שמואל א׳ בפרק י״ג, וכמובן בעוד מקומות רבים טוען שמקור אומנות חרשות המתכת היא אצל הפלישתים: ״וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית״ וכו׳. למעשה בני ישראל היו צריכים להביא תגבורת מבחוץ כשרצו לעבד מתכת, באמצעות בני הקיני שנטען שהם היו חרשי ברזל מצויינים. גם אהליאב בן אחיסמך ידע את האומנות הזאת אך על בני דן ידוע שהיו בקשרי גומלין עם הפלשתים (שמשון) ולדעת יגאל ידין היו גויי-ים בעצמם. יעל אשת חבר הקיני היתה מיודדת עם סיסרא כי הקינים היו קולגות או כי הם למדו את אמנות החרשות משכניהם הכנענים (או שמא, הפלשתים. אדם זרטל טוען שסיסרא היה מהשרדנה, גויי הים).

לסיכום ביניים: 1) יש כאן תמה שעל פיה בני ישראל מחזיקים בטכנולוגיה פרימיטיבית, צרי ישראל מחזיקים בטכנולוגיה עילית. הנצחונות של ישראל על אויביהם מגיעים רק בהתערבות ניסית ואלוהית כי אלוהים יכול הכל.

2) אמנות חרשות המתכת הגיעה ממקור אגאי. תקופת הברזל התחילה בדרום מזרח אירופה מוקדם יותר מאשר התחילה באסיה. ההודו-אירופיים פיתחו תלות ובהתאם הערצה לסוסים ולמרכבות ברזל. כנגד זה היה לתיאולוג התנכ״י אישיו. סביר להניח משום שהפולחן שלהם כלל קורבן אדם, ושהכלכלה שלהם היתה מבוססת על חזירים וסוסים, או שמא האישיו נגד החזירים הוא בשל ההתנגדות לפולחן, התנגדות שאגב היתה משותפת גם לתרבות המיקנית – שניכסה לעצמה מאוצרות התרבות המינואית לאחר שכבשה אותה.

%

רוב החוקרים טענו שמקור השם קיני הוא ב״קנאה״, חרושת מתכת. חיים רבין לעומתם טען שמשמעות השם היא מלשון ״לדעת בבירור״. במצרים ההלניסטית שני הדברים האלה נקשרו יחד בפולחן של הרמס-תחות באמצעות הקורפוס ההרמטי, תערובת של מיסטיקה ואלכימאות. כך גם בתנ״ך, כל המוטיבציה של העיסוק בסוגי כלי הנשק ובעובדה שמקצים את המתכת רק לפולחן ה׳, היא הרמטית. דהיינו, הידע המטאלורגי הוא ידע שעימו השתמש האל כדי לקבוע סדרי עולם. ה׳ הוא הקנא המקורי, שהוא הרי מצד אחד ״כי ה׳ קנא שמו אל קנא הוא״, ומצד שני ״קונה שמים וארץ״. פעולת הקניין היתה הפעולה עימה ברא אלוהים את העולם, ״ה׳ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז״. וקניה היא גם הדרך להשיג את ה״גנוסיס״: ״ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה״, ״אמת קנה ואל תמכור חכמה ובינה ומוסר״. באמצעות מזיגת יציקות מתכת זו לזו הופכים אחת לשניה באמצעות טרנספורמציה/מעבר – כשאותו ההיפוך הוא הדגש בפולחן הדתי, בין אם מדובר בהיפוך הלב ובתשובה, ובין אם מדובר במעבר לרמות תודעה אחרות. דיוניסוס ביוון העתיקה נחשב כאל הטרנספורמציה, כשבפולחנו מסמל היין את האנתאוגן, היין שנכנס ויצא סוד, היין שצומח על אדמת הטרה רוסה רווית המתכות, האדומה כנחושת.

בין הפנתאון הפלשתי, שכידוע לא ממש ידוע עליו הרבה קיים קשר לפנתאון היווני מחד ולפנתאון הכנעני מאידך. מצד אחד יש את הטענה שהפלשתים הם ממקור מינואי, ולכן יסודות של המיתולוגיה היוונית משתקפים בתנ״ך וכנגדם נלחם התאולוג התנ״כי. מצד שני יש את הטענה שהתנ״ך גם ככה נכתב מאוחר, מתוך עמדה כללית כנגד הפגניזם, וכך המעשים המתועבים על ידי התאולוג התנכ״י הולבשו באופן מלאכותי על עממים ידועים כגון הכנעני והפלשתים. כך או כך, הטענה היא שהנראטיב התנ"כי מציב את ישראל כאמונה הנכונה ואת אויביהם כאמונה הלא נכונה, על כל הקישוטים הסיפוריים שיש לישראל ואין לאויבים, או שיש לאויבים ואין לישראל.

על פי הטענה, המיתולוגיה היוונית ספגה לתוכה אלמנטים מינואים (כרתים, מקורם של הפלישתים) שהגיעו במקביל לתרבות המסופוטמית (כלומר, הכנענית) ודרכה שוב לתרבות היוונית. זו הסיבה שיש כל כך הרבה מיתוסים מקבילים בין מערכות האמונות הללו שקשורים למוות וקימה לתחיה, כאשר הרקע למוות הוא שימוש לא נכון בטכנולוגיה, כלומר: אל המלחמה חומד את הכלים שמייצר אל החכמה, ועושה בהם שימוש לא מושכל שבסופו של דבר גורם להרג לא רצוי (הנפגעת היא בדרך כלל האהבה וההרמוניה האנושית). ההרג מתוקן באמצעות קימה לתחיה והסדר מחזורי שבו המת-חי עושה רונדלים בין עולם המתים לעולם החיים. טכנולוגיה היא חרב פיפיות ויש בכוחה לברוא עולמות ולהשמיד אותם, טכנולוגיה היא ה״לוגוס״.

מקור המיתוס הזה, אם לא במצרים העתיקה, הוא בתרבות המינואית, בפולחנה של אלת הנחש שהתגלגלה במיתולוגיה היוונית לדמותה של אתנה. אתנה היא גם אלת המלחמה וגם אלת האמנויות. מאידך, אל האמנויות הכנעני, כושר-וחסס, יצר במיתולוגיה הכנענית כלים שענת, אלת המלחמה, חמדה בשביל הבעל – גם שם יש מיתוס זהה. בעלילת ענת מאוגרית, נאמר על כושר-וחסס: "כפתר כסא תבתה" ("כפתור כסא שבתו"). כך שגם שם מדובר על מקור אומנות המתכת בכרתים (רוב החוקרים סבורים, שכפתיו/כפתאו היה הכינוי המקובל במצרית של ימי השושלת הי"ח לכרתים וקבוצת האיים סביבתו), כלומר יש כאן הודאה שהפלישתים מהתרבות המינואית הם שהביאו את הטכנולוגיה העילית הזו לארץ כנען. וזה עוד בלי קשר לתהפוכות שקרו בכנען בתקופת ההתנחלות, כשערי כנען ירדו מגדולתן. גם לפני כן, הסחר בים התיכון זרם מזרחה והביא איתו מן המערב את הכלים החדשים. ממלכות עצמאיות וחזקות מספיק, ששכנו על חוף הים, יכלו ליהנות מהלוקסוס הזה. ממלכות פנימיות וחלשות, כמו ישראל אם היתה קיימת אז, לא. הם ראו בכלים הללו שנתנו יתרון אדיר בשדה הקרב, דבר מאגי, או לפחות ברכה שניתנה מהאל הלוחם למען האויב.

המיתוס הזה על השימוש הנבון בטכנולוגיה הוא מה שעומד ביסודן של הדתות. במאה העשרים הוא מתגלם בדמות מה שנקרא ״הפילוסופיה של הטכנולוגיה״, כלומר ההשלכות המוסריות של המדע. הנס יונס לדוגמה הוא פילוסוף שהגיע מעיסוק בדתות שקידשו את הדרך הנכונה להשתמש בידע בעת העתיקה (גנוסטיקה), אל עיסוק זהה בעת החדשה. כשהתיאולוג התנ"כי מציין בעקביות את המתכת לגנאי חוץ מאם היא קשורה לפולחן ה', הוא מנסה לטעון שרק לו יש את הפתרון הנכון להשתמש בטכנולוגיה באופן מוסרי.

  • התנ"ך כמניפסט טכנולוגי
  • התנ"ך כמניפסט טכנולוגי
  • התנ"ך כמניפסט טכנולוגי
  • התנ"ך כמניפסט טכנולוגי

מתי נכתב ספר יונה?

יונה נחשב כדמות ארכיטיפית למשיח. ביהדות למשיח בן יוסף באופן כללי, ובנצרות ספציפית לישו. ספר יונה מדבר על חזרה בתשובה, כוחה של התשובה. ספר יונה מדבר על בשורה לגויים, על זה שאפילו הגויים יכולים להיות חסידי ה׳ ולקבל על זה שכר. ספר יונה מדבר על קימה לתחיה אחרי שלושה ימים, במה שמקבל גם התייחסות בברית החדשה עצמה. – ״כי כאשר היה יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות כן יהיה בן-האדם בלב האדמה שלשה ימים ושלשה לילות״ (הבשורה על פי מתי י״ב. גם שמו של יונה מטרים את המשיח שכן בנצרות היונה מסמלת את רוח הקודש, או יותר נכון את האשרור לבחירתו של ישו. היונה גם מסמלת את האהבה, והיתה מקודשת לאפרודיטה, וזה עוד קישור לבשורה של ישו – האהבה. יהודה ליבס כתב מאמר שלם על כך שיונה הוא המשיח, מסכם בו את הזיקה, וסובר כי ״ישו השתמש במסורת שקדמה לו באשר למשיחיותו של יונה״.

הדעה המקובלת שכתיבתו של ספר יונה מאוחרת ומימי בית שני. כלומר, יונה לא נכתב באמת בימי בית ראשון, ומרפרר לבית שני, הוא גם שייך לז׳אנר ששלט באותה תקופה, ספרות אפוקליפטית. סביר להניח שהשתילו בו את אותם המסרים שמייצגים את המסורות המדוברות, משיח כלשהוא.

ההקשר הפוליטי: בספר יהודית מתארים את ״נבוכדנצר מלך אשור היושב בנינוה״. ומתכוונים כנראה לאנטיוכוס שיושב בסלאוקיה. ולכן החורבן שמנבאים לנינווה הוא החורבן המיוחל ל״יוונים״. למה הוא נסע לתרשיש? כנראה שמדובר על הנמל של אנטיוכיה. תרשיש היה הכינוי לקיליקיה.

יונה בן אמיתי במדרשים הוא בנה של האישה הצרפתית שאליהו הנביא החיה (פרקי דרבי אליעזר). ולכן היה חשוב לדרשנים להעביר את חייו לתקופת שושלת יהוא (סדר עולם רבה), ואת פעילותו ונבואתיו לימי ירבעם, שאכן כבש והשיב את גבול ישראל? אך גם בתקופת בית שני עשו את זה. השערה שלי היא שמדובר בכיבושי ממלכת החשמונאים, הזמן בו נכתבה רוב הספרות האפוקליפטית – ואם כך, השחלתו של יונה בן אמיתי לספר מלכים היא מלאכותית והנבואה של יונה על חורבן נינוה וחזרתם בתשובה של תושביה, אמורה להיות הנצחון של החשמונאים על הסלאוקים ובעיקר היטורים (חמת ודמשק)

יכול להיות שהיה יונה בן אמיתי שחי בתקופת ירבעם השני, אך הספר המיוחס לו הוא מאוחר. מי שכתב אותו ניסה למצוא מישהו בהיסטוריה היהודית שמת וקם לתחיה, ומצא אותו בתקופה של אליהו. ספר 50 וכמה שנה קדימה והגיעו לירבעם שאכן כבש אך הכוונה לקיומה של נבואתו מכוונת ל״נבואה המקורית״ של יונה, חלק מהזיה אפוקליפטית שלמה בזמן החשמונאים, קרוב לודאי שמחה על כיבושי ישראל ותקווה שכל עובדי האלילים שחיים באיזורים הכבושים יזנחו את אמונתם ויאמינו באל אחד.

ספר יונה נכתב בתאריך כלשהוא בתקופה החשמונאית, זו השערתי. ההנחה שלי היא שבאופן כללי חוץ מספרי יהושע ושופטים לא ערוכים, פרגמנטים מספר בראשית ואסופה של מזמורים ושירים שלפני שרוכזו היו מפוזרים פה ושם, שום ספר לא היה כתוב לפני שיבת ציון. בשיבת ציון כתבו את שאר ספרי הנביאים, ולאחר מכן את חמשת חומשי תורה שנכתבו בהשראת הספרים הקיימים וברפרור אליהם כדי ליצור אפקט של ״מעשה אבות סימן לבנים״, תוך החדרת יסודות אפוקליפטיים שניבאו את שיבת כל היהודים שעדיין נותרו בגלות לארצם ומפלה צפויה של ״צרי יהודה ובנימין״ שבכל פעם החליפו זהות. פעם הם היו אויבים ״מבית״, עממי הסביבה ומאוחר יותר אויבים אימפריאליסטים מחוץ. בהמשך אט אט השלימו את החסר עם עוד ועוד ספרים קטנים, שנכתבו כמיטב המסורת האפוקליפטית. יונה הוא אחד מהם. רבים מהספרים המאוחרים לא שרדו את הקנוניזציה.

עם זאת, זו לא חובה שהספר ייכתב עד כדי כך מאוחר לתוך בית שני: זמן הכתיבה לספר יונה שמזכיר אפשרות לחורבן העיר נינווה מתאים לתקופת הזמן הסמוכה לחורבנה של העיר בידי הבבלים, כנקמה מאוחרת של הבבלים להחרבתה של בבל בידי סנחריב. דהיינו הרפרפנס לנינווה לא חייב להיות כי נינווה היא הצפנה לאנטיוכיה או משהו כזה. נבואות ירמיהו ויחזקאל נכתבו הרי על חורבנה של אשור ונכתבו על רקע קרב כרכמיש (600 לפנה״ס. מה שקראתי לו התפתחות x). אין סיבה שיונה לא יהיה כזה.

עם זאת, הנחה שכזו לא פוסלת לחלוטין את הרעיון שהכתיבה בכל זאת מאוחרת. כמו בהרבה מקרים בתקופה ההלניסטית ניסו להצפין ביקורת פוליטית וייחולים אפוקליפטיים בסיפורים שכביכול הביאו מגלות בבל, והדמויות היו דמויות קדומות מממלכת אשור/בבל או מממלכת פרס (כמו בחזון היסטאפס לדוגמה). לכן אני חושב שבכל זאת מדובר בזמן כתיבה מאוחר מ300 לפנה״ס, ולא בזמן כתיבה של 550 סירקה כמו הדעה הדומיננטית.

ההקשר האפוקליפטי: האסכולה שהשפיעה על הנוצרים, ואני קורא לה "אסכולה" כי ברור שהגישה שעל פיה הגאולה אמורה להיות כלל עולמית ולא רק לעם ישראל, היתה קיימת שם לפני. את ספר יונה אפשר להבין במסגרת הז'אנר של הספרות האפוקליפטית בימי בית שני.

בבראשית רבה נאמר: ״אמר רבי אלעזר שלושה דברים מבטלין את הגזירה קשה ואילו הן: תפילה וצדקה ותשובה״. ובאותו מקום בהמשך ״ר' הונא בשם רב יוסף אמר: אף שינוי שם ומעשה טוב. שנוי השם – מאברהם ושרה. מעשה טוב – מאנשי נינוה״ ומצטט מיונה ג׳. (בראשית רבה פרשת לך לך מ״ד י״ב וכן ראש השנה ט״ז ב׳). רבי אלעזר מצטט פסוק מדברי הימים שמדבר על תשובה של עם ישראל בלבד (״ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני״ וגו׳. מדובר על ״עמי״ בלבד). ר׳ הונא מוסיף שלא רק עם ישראל אלא כל העולם. זו המחלוקת, האם הבשורה היא רק לישראל או גם לעמים.

במסכת ברכות ז׳ עמוד א׳ דנה הגמרא האם נבואה ניתנה לגויים ומביאה. את בלעם כדוגמא לנביא גוי שניבא עבור גויים, ומאידך את בקשתו של משה רבינו שהשכינה תשרה רק על ישראל ולא על אומות העולם. המשמעות היא לא רק אם היו נביאים גויים, אלא ובעיקר האם קיימת נבואה שלא קיימת בהקשר לעם ישראל, כלומר שלא קשורה ואף לא בעקיפין לגאולתו של עם ישראל אל לגאולתו של העולם. שהרי ירמיהו, יחזקאל, מיכה, ישעיהו – למעשה כל הנביאים התנבאו גם אודות הגויים ובחלק מהפרקים רק על הגויים, אבל כל הנבואות האלה, כולל הנבואה של בלעם, היו משאות על חורבן הגויים לעתיד לבוא שמשמעה גאולת ישראל, או לחלופין עונש על הרע שהצרו לישראל. נבואת יונה לעומ תזאת היא הנבואה היחידה בתנ״ך שמכוונת לגויים ולא קשורה באף צורה לישראל, חוץ מזה שיונה ביקש לברוח מה׳ שלטענתו אין נבואה שלא בארץ ישראל – גם הנבואות שלא קשורות לישראל במישרין קשורות לארץ במישרין.

ההקשר הדתי: אני מהמר שכל סיפור הדג שבלע את יונה והבריחה שלו מה׳ זה רפרנס למיתוס הבבלי על תיאמת, או המקבילה שלו ביהדות הלויתן ״התנין אשר בים״. ועניין הקימה לתחיה הוא רפרנס למיתוס על תמוז או דיוניסוס/אורפאוס שחזר מן השאול.

יונה ביקש לברוח מה׳ אל הים, אל חיקו של היריב של האל ״חצה את הכביש״. האל הורה ליריב שלו להרוג את יונה, או יותר נכון שם אותו במצב ביניים של בין חיים למוות. אחרי תפילת יונה ה׳ הורה ליריב שלו ״להעלות מן השאול״ את יונה. זה אומר שה׳ לא רק שגובר על הכל, ושום דבר לא יכול לעמוד מולו, אלא גם שכפי שאמר ישעיהו ה׳, הוא ״יוצר אור ובורא חושך״, בניגוד לטענה הדואליסטית ועל פיה ממלכת הרע נבדלת מממלכת הטוב, מה שבאו לומר כאן זה אמירה בעד המוניזם. הדואליזם הזה היה פופולרי בתרבות ההלניסטית-בבלית שבסלאוקיה (ולמען האמת גם בתרבות ההלניסטית-מצרית שבאלכסנדריה).

המיתוס גם נרמז באמצעות משחקי מילים: יונה אומר בעצמו ״מבטן שאול שוועתי, ותשליכני במצולה בלבב ימים״, ״אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני״. אוצר המילים אינו מקרי. גם לא כפל הלשון מצולה שהוא גם מעמקים וגם תפילה, ו-ש.ו.ע שהיא גם תחינה, גם ישועה וגם תיאור של העור החלק והשעוע, נטול הקשקשת, של דגי המעמקים והעובדה ש״לויתן זה יצרת לשחק בו״, כלומר שהלוויתן הוא שעשוע של ה׳.

במיתולוגיה הבבלית יש כמה מיתוסים של מבול שבשניהם יש מוטיב סיפורי שבו ספינה מגנה על אנשים מפני סערה. מה שמנסים להראות כאן זה שאלוהים חזק גם מהספינה הזו, וכופה על יונה לצאת מן התיבה. מאידך יציאה נוספת של היונה מהתיבה סימלה דווקא את סיום המבול, בספר יונה זה היה הפוך, הוא יצא מהספינה דווקא אל שיאו של המבול.

הערות שוליים בנוגע להקשר הנוצרי של ספר יונה, ומאפורת תיבת נח:

א. הנצרות רואה בהשלכה למים סמל לטבילה (״הן אנכי טובל אתכם במים לתשובה… והוא יטבל אתכם ברוח הקדש״), ספינה נמשלת בכתבי אבות הכנסיה לכנסיה עצמה, כלומר מי שנכנס לתיבה, מסתופף בצלה של הכנסיה, מוגן מהבלי העולם. ההשלכה של יונה למים כמוה כאתגרים שעמדו בפני ישו כשהלך למדבר והשטן ניסה אותו, והוא עמד בנסיונות. זה קרה כידוע אחרי הטבילה של יוחנן המטביל, שמיד אז נפתחו השמים ומשם ירדה הרוח כיונה (הבשורה על פי מרקוס א׳)

ב. אלוהים נוהג להעמיד את הגיבורים שלו בסכנה, ואז להציל אותם בדרך פלאית, בין אם כדי לנסות אותם ובין אם כדי להראות את גדולתו. יש כאן רפרנס לא רק למבול אלא גם לעקדת יצחק (כידוע מדרש תנחומא על אברהם והשטן, ״כיון שהגיעו עד חצי הנהר הגיעו המים עד צוארו,באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים,ואמר ׳הגיעו מים עד נפש׳״) ולקריעת ים סוף (מסכת סוטה: ״זה אומר וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה״).

ג. הדג היה סמל הכנסיה לפני הצלב, והצלב המקורי היה בעצם צורה של דג. פטרוס ואנדראס היו דייגים וישו הציע להם ״לכו אחרי ואשימכם לדיגי אנשים״. הנוצרים הפכו את הסמלים מספר יונה לקמע הרשמי שלהם.

  • מתי נכתב ספר יונה?
  • מתי נכתב ספר יונה?
  • מתי נכתב ספר יונה?
  • מתי נכתב ספר יונה?

נקרופיליה על פי ההלכה

יש שני סיפורי אגדה שמדברים על נקרופיליה במקורות היהודים והנוצרים, על פניו אין הבדל משמעותי ביניהם. אך בפועל יש.

נקרופיליה על פי ההלכה

ראשית כל, מאחר שאישה היא אישה וסקס הוא סקס, ההבדל היחיד בין נקרופיליה לסקס רגיל הוא שכאן מדובר בסקס בין חי לחי וכאן מדובר בין חי לדומם. כאן נזכיר שבמחשבה העתיקה ישנן כמה רמות של קיום שתלויות ברמת התודעה של החפץ: אדם חי עם תודעה גבוהה נחשב יותר מאדם חי עם תודעה נמוכה יותר, ולכן יש הרואים דבר מגונה בנישואי תערובת, ואפילו בנישואים בין מעמדות. ביהדות לדוגמה הגוי נחשב ברמת תודעה נמוכה יותר, ולכן אם מישהו שוכב עם מישהי אחרת שאינה במעמדו – דינו רע.

מבחינה זו אין הבדל משמעותי בין בעילת גויה (חי אך לא יהודי), בעילת בהמה (חי, אך לא אדם), בעילת צומח (לא שמעתי על זה) ובעילת דומם (שמעתי על זה אבל מאחר שדומם הוא צורת התודעה הכי נמוכה שקיימת אין כאן איסור מהותי חוץ מזיהום המחשבה והוצאת זרע לבטלה). הדין בבעילת גופה עקרונית הוא הדין בבעילת דומם, על אף שהדומם הזה היה רגע לפני חי, אך שוב, מבחינת הדת גוף ללא נשמה לא שווה כלום, ״אין הגוף כדאי, ואינו אלא כלי לנפש לבד״. לכן אם הגופה היא אשת איש, לא דנים אותה כאשת איש אלא כסתם דומם (יבמות נ״ה עמ׳ ב׳)

אף על פי כן כמובן שיחסי מין עם גופה אינם מותרים, אבל טעם האיסור אינו בשל האופי המיני של המעשה (חוץ מכמובן הוצאת הזרע לבטלה) אלא בגלל חילול כבוד המת. כשספר דברים מדבר על ״לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלוהים תלוי״, הוא מתכוון לזה שמי שיש לו צורת אדם, יש לו צלם אלוהים, ולכן ביזוי הצלם הזה הוא ביזוי אלוהים. הדבר ידוע, אנו לא מחדשים כלום.

[הרמב״ם טוען שאין בכך אפילו את זה, ״הבא על ערווה מן העריות והיא מתה, פטור מכלום״. השאלה היא מה זה ״פטור מכלום״, האם הוא באמת לא חייב על שום דבר? מסתבר שאם מחפשים בגמרא את הצירוף הזה, ניתן למצוא אותו בבא קמא צ״א עמוד א׳, ״ביישו בדברים – פטור מכלום. הכל לפי כבודו״. כלומר, יטען הרמב״ם, אם אנסת גופה שיש לה עדיין צורת אדם – פשעת בחילול כבוד המת. לעומת זאת אם אנסת גופה רקובה שכבר איבדה צלם אנוש, באמת לא עשית שום דבר חוץ מלבזות את עצמך]

לכן כשהורדוס מתואר בבבא בתרא דף ג׳ עמ׳ ב׳ כמי שחנט את אשתו המתה כדי לקיים איתה יחסי מין הוא מתואר לגנאי. אמנם, במעשה זה הוא נדון על כך שמבחינתו כל עוד הגוף קיים, גם תארי הגוף קיימים, ולכן אם קיים יחסים עם בת מלכים הרי שגם הוא מלך. לכן אלה שטוענים טענה זו, מציינים שלא חייב להיות הכרח שהם באמת קיימו יחסים, מפני שלא המין הוא העניין כאן.

[מסתבר שבימי קדם קיום יחסים עם בובות מין בדמות אדם חנוט היו דבר נפוץ יחסית. הרודוטוס כותב ב״היסטוריות״ (ספר שני, 89) שבמצרים היו מקרים שבהם חונטים היו מקיימים יחסי מין עם נשים מתות, ולכן כדי למנוע את זה היו ממתינים כמה ימים לפני שמוסרים את הגופה כדי שתרקב מעט]

הנצרות לא חושבת כך, מסתבר. הנצרות חושבת שמין הוא מין, ולכן אם אונסים גופה הרי שהחטא העיקרי הוא לא חילול כבוד המת אלא דווקא העיסוק במין. ולראיה: בספר החיצוני ״מעשי יוחנן״ מתואר מקרה בו אדם בשם קלימאכוס חשק באשת איש בשם בשם דרוסיאנה. דרוסיאנה ידעה את זה ואמרה שהיא מעדיפה למות על פני לחיות ולהחטיא אותו. ואכן מרוב צער היא חלתה ומתה, ואז קברו אותה. אלא שלמחרת קלימאכוס היה חרמן ולכן החליט לשחד את שומר הקבר, שנתן לו להכנס לחלקת הקבר, לפתוח את הקבר ולהוציא את הגופה מהקבר על מנת לאנוס אותה.

קרה כמובן הנס והוא לא הצליח. נחש הפריע לו, והכיש את שניהם. הם מתו וכך חלף לו הלילה. למחרת הגיעו השליח יוחנן ובעלה של האישה אל הקבר ורגע לפני שנכנסו למערה פגשו מלאך, שאמר להם ״הי, הקבר פתוח והגופה לא נמצאת שם״. הם נכנסו ואכן ראו שכך. ליד הקבר היו מוטלות שלוש גופות, של האנס, סייעו והאישה. בעלה של האישה הבין כבר על מה מדובר.

יוחנן בחר להקים לתחיה את שלושתם. קלימאכוס התוודה וחזר בתשובה, דרוסיאנה היללה את האל, אך הסייע לא שב בו וכעס שהחזירו אותו לחיים. ואז ברח, ואחרי כמה זמן גילו שהוא מת מהכשת נחש.

אני מניח שכל העניין של ההקמה לתחיה שהיה ביום השלישי בו גילו שהקבר ריק, היה כדי לזרוק רפרנס לקימתו לתחיה של ישו. אבל מה שבאים להראות כאן הוא שאם חוזרים בתשובה, החטאים נמחלים ואפילו הקשים שבהם. לעומת זאת אם לא חוזרים בתשובה, יורשים גיהנום. וחטאו של קלימכוס נחשב חטא למרות שהיה בהרהור בלבד, ובפועל הוא לא ביצע אותו, מפני שגם אם לא ביצע אותו, עצם הרעיון הוא ״העלבת גוף מלא קדושה״ (פס׳ 76).

כעת תשאל השאלה: אם גופת אדם שהרקיבה לא נחשב כבר ״צלם״, מדוע יוחנן קרא למעשה ״העלבת גוף מלא קדושה״? שהרי כבר עברו יומיים מאז מותה, ואפילו הרודוטוס הראה שאחרי זמן כזה נקרופילים נרתעים מלאנוס גופה. קלימאכוס כמובן לא נרתע, אבל אנו כבר רואים שקלימאכוס הוא לא טיפוס נורמטיבי, יוחנן מכנה אותו ״שליח השטן״.

אין לנו אלא לענות אחת משתיים: או שההלכה הנוצרית לא רואה בגופה מתה כחפץ בלבד וככלי קיבול לנשמה. או שההלכה הנוצרית כן רואה בגופה מתה חפץ בלבד, אלא שהגוף הנעלב אינו גופה של המתה אלא דווקא גופו של החי שזיהם אותו במחשבות שווא. כלומר, עצם ההרהור והמחשבה על מין היא החטא, וקלימאכוס למרות שלא באמת אנס עדיין חטא. הקימה שלו לתחיה והחזרה בתשובה היו בונוס, כי ידו של האל פתוחה לקבל שבים, אך הוא חטא ולא היה ״פטור מכלום״.

לסיכום: הנצרות, לפחות הזרם הדוקטיסטי שאותו מייצג הספר ״מעשי יוחנן״, שוללת מין מכל וכל. האמת שגם הקתוליות שוללת מין מכל וכל, אך מתירה אותו ל״חלשים״, לאלה שאינם טרודים באדון. הדוקטיזם טען שאפילו בתוך הנישואים אסור לקיים יחסי מין, בעוד הקתוליות טענה שאם כבר נישאת מותר לך לקיים יחסי מין אבל עדיף שלא תנשא. היהדות לעומת זאת לא שוללת מין מכל וכל. כך שמבחינת הנצרות החטא בנקרופיליה הוא כפול – גם ביזוי אלוהים וגם מחשבה על מין שהיא בעצמה ביזוי אלוהים. לעומת זאת מבחינת היהדות הדבר היחיד שמגונה בנקרופיליה הוא ביזוי אלוהים, ולכן אם אנסת חלקי גופה שלא ניתן לזהות שהם אנושיים, אין במה שעשית כל רע!!!

  • נקרופיליה על פי ההלכה
  • נקרופיליה על פי ההלכה
  • נקרופיליה על פי ההלכה
  • נקרופיליה על פי ההלכה

״הבשורה הסודית של מרקוס״ ו״ספר הזוהר״

סיפור נאה לכל מי שאוהב סיפורים שמשלבים קונספירציה, הומו-אירוטיקה ונצרות. משהו בסגנון ״צופן דה וינצ׳י״, אבל אמיתי לחלוטין. אני בונה קליימקס ואז מתפוצץ.

מורטון סמית היה תלמיד בהרווארד דיוויניטי, הפקולטה למדעי הדתות של הארוורד. לצורך הדוקטורט שלו הוא נסע לישראל והשלים את הדוקטורט באוניברסיטה העברית, כשבזמן הזה הוא מבקר במנזר מר סבא שבמורדות נחל קדרון. אחר כך הוא הפך לפרופסור באוניברסיטת קולומביה, ובשנת השבתון שלו החליט לחזור למר סבא. שם הוא עיין בספריה של המנזר וגילה בדרך המקרה נספח בדיו שנכתב בדפיו האחרונים של ספר מודפס של כתבי איגנציוס מאנטיוכיה. הנספח התברר כמכתב מקלמנט מאלכסנדריה לאדם בשם תאודורוס, שהתפרסם ברבות הימים כ״מכתב מר סבא״.

תוכן המכתב בקצרה הוא שהבשורה על פי מרקוס שנמצאת בידינו היא נוסח ערוך ומצונזר של בשורה סודית שכתב מרקוס, שכוללת עוד קטע פרובוקטיבי. הקטע הזה צונזר לא בהכרח כי הוא פרובוקטיבי אלא כי הוא מיסטי בדומה לדוגמה לסודיות של הקבלה, רק מי שבוגר וחכם מספיק מסוגל להבין את מה שכתוב שם. העותק של הבשורה הלא מצונזרת נמצא לדבריו בבישופות של אלכסנדריה, אך הוא נגנב על ידי הגנוסטיקן קרפוקרטס ונערך על ידיו, או פורש על ידיו, בצורה שגויה.

קרפוקרטס זכור לכם מכתביו של אירנאוס מליון, צייד הכופרים. על פי אירנאוס, קרפוקרטס עמד מאחורי כת גנוסטית שטענה שבמלכות השמיים חפים מתשוקות ולכן כדי להגיע אליה יש להתנקות מכל התשוקות. נוסח אחר של תורתו היא שחלק מהעניין שבקהילת המאמינים אין קניין פרטי, זה שצריך לשתף לא רק את הרכוש אלא גם את בני הזוג. שני אלה מסתכמים בכך שהסקרמנטים של הכת שלו כללו אורגיות והמון דברים אחרים לא מוסריים. ענף סורר עוד יותר של הקרפוקרטיים שדיברנו עליו כאן הוא ה״אדמיטים״ שטענו שאת הסקרמנטים יש לבצע בעירום מלא.


ובכן, לפני שנפנה לתוכן המכתב עצמו ולצורה בה הבשורה נערכה וצונזרה ואחר כך עוותה, אשוב שוב על עיקר הדברים: הבשורה על פי מרקוס היא הקדומה מכל הבשורות אך הקצרה מהן, קצרה בצורה מחשידה וכוללת אמנם סיפורים שכתובים באחרות בקצת פחות פירוט, אך גם לא כוללת סיפורים אחרים וחשובים לא פחות. והשאלה היא למה. התשובה הנפוצה היא: מדובר במקור קדום שהבשורות האחרות מבוססות עליו, והסיפורים הנוספים נלקחו ממקור אחר הידוע בשם ״מקור q״.

אך יש תשובה אחרת. והתשובה היא: קיימת גרסה אחרת, ארוכה יותר, לא מצונזרת. הגרסה הקיימת בידינו היא מצונזרת. למעשה קיימות 3 גרסאות לבשורה על פי מרקוס: הקצרה והמצונזרת, הארוכה והלא מצונזרת, והארוכה הלא מצונזרת עם הפרשנות השגויה של קרפוקרטס. מכתב מר סבא נועד להפריך את הגרסה השלישית ולהצדיק את השניה, בטענה שהנוסח הלא מצונזר הוא נוסח סודי ואזוטרי, שנועד רק ליודעי דבר, נוצרים מצטיינים. יש לשים לב, קלמנס לא מכחיש את קיומה של הבשורה ואף לא את אמיתותה, הוא רק מכחיש את הפרשנות של קרפוקרטס.

הבשורה על פי מרקוס כוללת סיפור ועל פיו לפני הסעודה האחרונה ישו נכח במקום בשם בית היני ואישה שפכה על ראשו שמן כפי שעושים לאנשים שהולכים למות. התלמידים התפלאו וישו אמר להם שאין להם ממה להתפלא, הרי הוא הולך למות בין כה וכה. ואז היתה הסעודה האחרונה ואז הבגידה של יהודה איש קריות, ואז משום מקום הופיע נער ערום שהיה מכוסה בסדין כדי שלא יראו את מבושיו אך אנשים מנעו ממנו להתקרב לישו ואחזו בסדין, הסדין נשאר אצלם והנער ברח.

מי היה הנער ומה הקשר שלו לסצנה? ולמה הסיפור הזה מזכיר מאוד את הסיפור של יוסף? ובכן לפי הבשורה הסודית של מרקוס, הנער היה ככל הנראה לזרוס (״לעזר״) – אותו אדם שישו הקים לתחיה. הבשורה מספרת שכשישו היה בבית היני, הוא הקים לתחיה נער. אלא שאז קרה משהו מעניין: מיד אחרי שהוא הקים אותו לתחיה, השניים התאהבו. הנער לקח את ישו לדירה שלו, ושם הם שהו שישה ימים. ביום השביעי ישו והנער התפשטו, וכך ישו לימד את הנער את סודות מלכות השמים כששניהם ערומים. אחרי שישו סיים הוא לקח את הדברים שלו וירד לירדן, שם פגש את יעקב ויוחנן בני זבדי, שנחשבו לתלמידים האהובים ביותר שלו. השניים התחננו ואמרו שהם רוצים גם. ישו סירב, ״מה פתאום, זה בלתי אפשרי״.

החלק הזה, האחרון, אכן מופיע בבשורה על פי מרקוס. הוא קרה ביריחו, השניים באמת ביקשו מישו ״שיעשה את אשר ישאלו ממנו״, משהו בסגנון מה שמשה רבינו ביקש מה׳ על הר סיני ״הראני נא את כבודך״. ישו אמר שזה לא אפשרי כמו שה׳ אמר שזה לא אפשרי. אך לא כך בבשורה הסודית על פי מרקוס. שם, לכאורה, על פי פרשנותו של קרפוקרטס, ישו שכב עם הנער, אך סירב לבקשתם להשתתף באורגיה ביחד איתו בטענה שהם לא ראויים.

החוקרים התחבטו רבות ולמעשה עד היום מתחבטים בשאלה אם המכתב הזה אותנטי או מזויף. הפרשנות של מורטון סמית למעשה, שהיא למעשה הסיפור שסיפרתי, נשמעת להם סנסציונית יותר מדי ולא הגיונית, הם טענו שזה כי סמית בעצמו הוא הומו בארון ולכן הוא ניסה למצוא צידוק לכאורה בבשורה שהמציא בעצמו. לא משנה.

מה שכן משנה הוא ש״עירום עם עירום״ כפי שכתוב במכתב ולכאורה בבשורה, לא חייב להיות יחסי מין הומוסקסואליים. הרי מקובלנו מאגדות חז״ל שרבי שמעון בר יוחאי ובנו (שנקרא אלעזר, ובירושלמי מעשרות יז א׳ ״לעזר״. חכם בן אותו דור נקרא ״אלעזר ברבי שמעון ובירושלמי שבת ל״ג נקרא גם הוא ״לעזר״) נכנסו למערה וחיו בה 12 שנה, כשהם ערומים כביום היוולדם ומכוסים בחול עד צווארם ולומדים תורה,בעירום מלא. רק כשהם התפללו הם קמו והתלבשו. בזמן הזה הם כתבו ככל הנראה את ספר הזוהר, ואחרי שיצאו מהמערה עשו פלאות ובמבט עין שרפו אנשים והפכוהם לגל של עצמות. אז מה, לרשב״י מותר ולישו אסור? או שמא רשב״י ובנו קיימו יחסי מין? או שמא יחסי מין הם מטאפורה לגילוי סודות עליונים? (גם יכול להיות).

סביר להניח שהגנוסטיקנים פירשו את הדבר הזה לא נכון, והפרשנות הנכונה לטענת קלמנס מאלכסנדריה היא זו שתיארתי כעת, שהכל מטאפורה וכל מה שקרה שם זה בסך הכל התעמקות אינטלקטואלית רבת רושם. מה עוד שגם על שאול המלך נאמר שכשהוא התנבא הוא התפשט, ולא רק עליו אלא על בני הנביאים באופן כללי, ששכנו כפי שכולנו זוכרים מהנאמר בספר מלכים, באותו המקום – ירדן יריחו, במדבר יהודה.

שם שכן גם אליהו הנביא שהואכל על ידי עורבים, כמו שקרה עם רשב״י ובנו. שם שכן גם יוחנן המטביל, שמזונו היה חרובים, כפי שקרה עם רשב״י.

ואולי ושמא הסיפור הזה קשור בצורה זו או אחרת לכך שיש הטוענים כמו גדי יונה בספרו ״צופן החכמים״ שסיפורי ישו אינם אלא פראפרזה על סיפורי רבי אליעזר בן הורקנוס, כאשר המשפט של ישו הוא פראפרזה על החרם שעשו על ר׳ אליעזר ב״תנורו של עכנאי״.

רבי אליעזר נקרא בתלמוד הירושלמי הרבה פעמים ״לעזר״, הוא היה רבו של רבי עקיבא. רבי עקיבא היה בן גרים, שלפני שחזר בתשובה ביקש לנשוך כחמור תלמידי חכמים, בדיוק כפי שהיה עם פאולוס שרדף את הנוצרים לפני שחזר בתשובה. רבי עקיבא הנהיג רוחנית את מרד בר כוכבא. לרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים שכולם מתו חוץ מחמישה (יבמות ס״ב. יש מקבילה מהנוסח הלא מצונזר של סנהדרין מ״ג שלישו עצמו היו חמישה תלמידים – ״מתאי נקאי נצר ובוני ותודה״), והוא בעצמו היה מבין 10 הרוגי מלכות, ששקולים בצורה זו או אחרת למרטירים הנוצריים. אחד מהתלמידים הוא רבי שמעון בר יוחאי שאלמלא רבי יהודה בן בבא, שגם הוא בין עשרת הרוגי מלכות, סמך אותו, ״נשתכחו דיני קנסות מישראל״ (סנהדרין י״ג). הסיפורים האלה מקבילים בצורה מחשידה לסיפורים על ישו, כך שניתן להיות חצוף ולסבור שהיהדות שימרה בגמרא רסיסי אגדות שנשתמרו באופן מקביל ובלתי תלוי גם בנצרות. ואולי אחד מהרסיסים האלה הוא לימוד רזי התורה בעירום מלא…

אני יכול לתת בונוס ולומר שעל פי בשורת הילדות של תומאס, ספר גנוז נוסף מבית המדרש האלכסנדרוני, ישו גם הוא כמו רשב״י גער באנשים והפך אותם לגל של עצמות באמצעות מבט זועם. כך שהנה עוד ״הוכחה״ לכך שהסיפורים על ישו הם פראפרזה על עלילות רשב״י וחבר מרעיו, ״חבורת הזוהר״, שה״אידרא רבה״ שלהם מקבילה בצורה זו או אחרת לסעודה האחרונה…

הבשורה הסודית על פי מרקוס מופיעה בגרסה העברית המתורגמת שלה בספרו של יונתן כהנא ״גנוסטיקה״ כאחד מהכתבים הגנוסטיים שתורגמו על ידיו. את הנוסח באנגלית אתם יכולים לקרוא כאן.

%

בשולי הדברים:

א. הבשורה של מרקוס מתאפיינת במוטיב ייחודי לה לעומת הבשורות האחרות, בה ישו מצווה על התלמידים שלו לשמור בסוד את היותו המשיח. אם עושים אחד ועוד אחד, אפשר לחשוף כאן היבט אזוטרי בדומה לקבלה, ועל פיו יש פן אחד גלוי לתורה ופן אחד נסתר. ישו מצווה את תלמידיו להיות דיסקרטיים באשר למשמעות הנסתרת של הדברים. על כן רלוונטי מאוד לסבור שדווקא לבשורה הזאת יש חלק גנוז ואזוטרי, שהרי כל המטרה של מרקוס היא להדהד שהתלמידים של ישו, שהם נעלים רוחנית מעל לשאר האנשים, יודעים משהו שהאחרים לא יודעים. זו המשמעות המילולית של ״גנוסיס״. האבחנה הזאת היא של תאולוג גרמני בשם וויליאם וורדה.

ב. יש אי התאמה בשנים בין ישו ושליחיו שהיו לכאורה בזמן שבית המקדש היה קיים לבין התנאים שהיו בדור החורבן ומיד לאחריו. מאחר שיש דמיון בין האגדות בגמרא ובברית החדשה יכולים להיות 3 דברים:

  • חז"ל ביססו אגדות בגמרא על אגדות מהברית החדשה ו"ייהדו" אותם, אולי כדי להוות משקל נגד לתנועה הנוצרית המתגברת (שהרי הגמרא נערכה לאחר התנצרות האימפריה).
  • הברית החדשה נכתבה לאחר שהאגדות בגמרא הסתובבו וכך ישו ושליחיו למעשה מתוארכים לשווא לתקופה של 40 לספירה בעוד שהסיפורים עליהם קרו ב: 100-150 לספירה. יש לזכור שבפועל חוץ מהאגרות, רוב ספרי הברית החדשה נכתבו אחרי שנת 80 לספירה, כלומר בדור לאחר החורבן. אמנם הבשורה על פי מרכוס היא המוקדמת ביותר ומתוארכת ל-75 לספירה, אך העותק המוקדם ביותר ממנה הוא מהמאה השלישית.
  • מקור הסיפורים קדום ובשני המקרים הסיפורים הולבשו באופן מלאכותי על דמויות. חלק מהמוטיבים לקוחים הרי מהתנ"ך, כך שכאילו הם מבשרים את סיפורי ישו, אך בפועל האגדות על ישו נכתבו למפרע והותאמו לדמותו האגדית.

ג. הפועל ״ידע״ בתנ״ך הוא דו משמעי, מפני שלאורך השנים הקישו בצורה מסורתית בין הזעזוע של הגוף בזמן אורגזמה לבין המיסטריום טרמנדום בזמן התגלות מיסטית. אין שום סימוכין לכך שההיקש הזה מוקדם עד כדי כך, אך לא מן הנמנע שמאחר שהפרשנות האלגורית היתה נפוצה גם ככה אז, אכן כך התייחסו אליה גם בקרב הנוצרים הקדומים: ״עיבור ללא חטא״ משמעו להגיע לאורגזמה תודעתית ללא קיום יחסי מין, סוג של טנטרה.

ד. ספר יצירה מיוחס לרבי עקיבא, למרות שיש טוענים כמו הרס״ג שהוא נמסר בעל פה עד שרבי עקיבא העלה אותו על הכתב, לכן יכול להיות שישו גם הכיר אותו. בכל מקרה, במסכת סנהדרין כתבו שבאמצעותו הקימו לתחיה דוממים – דבר שמשותף גם לישו, שהקים לתחיה אמנם אנשים ולא דוממים אבל זה היינו הך. גם על שמעון מגוס מסופר שברא ילד, ומסופר ב״מעשי פטרוס״ שבאמצעות מגיה הוא ופטרוס עשו דו-קרב שבמסגרתו ניסו להחיות דגים. מאחר שהשליחים באפוקריפה וגם במעשי השליחים מתוארים כמי שניסו לחקות את ישו, וגם שמעון מגוס ניסה לקנות את היכולת לחקות את ישו ולהוריד את רוח הקודש, הרי שניתן להקיש בין יכולת החייאת דוממים ליכולת החייאת מתים – ובין מעשיו של ישו להבנה עמוקה של ספר יצירה. כך ששוב, רבי עקיבא וישו די עושים את אותו הדבר.

  • ״הבשורה הסודית של מרקוס״ ו״ספר הזוהר״
  • ״הבשורה הסודית של מרקוס״ ו״ספר הזוהר״
  • ״הבשורה הסודית של מרקוס״ ו״ספר הזוהר״
  • ״הבשורה הסודית של מרקוס״ ו״ספר הזוהר״

גדי בחלב אמו

אחת הטעויות הנפוצות היא שהסיבה לאיסור על אכילת בשר וחלב היא סיבה בריאותית או מוסרית. כך הרמב״ם טוען, כך אפילו לפניו פילון האלכסנדרוני טען. אבל מסתבר שכל העניין הוא בסך הכל כדי להבדיל את היהדות מפולחן עבודת האלילים. בחפירות באוגרית נמצא כתוב,"טבח גדי בחלב אננח (שם נרדף לגדי) בחמאה". אכילה של זבחים היתה טקס פולחני שהיה מכוון למשוך את ברכת הפריון לאדמה, הרעיון היה להקריב את פירות הביכורים של פרי הבטן, לא בהכרח לאכול בשר בחלב אלא להקריב טלאים בעודם יונקים.

בנוגע לזה ניתן להגיד כמה דברים. א. בנוסח השומרוני של התורה כתוב לאחר הציווי על ״לא תבשל גדי בחלב אמו״, ״כי עשה זאת כזבח שכח ועברה היא לאלהי יעקב״, במה שמוכיח לכאורה שהטעם הוא לא עניין של מוסר אלא עבירה הקשורה למנהגי זבח שנחשבים כתועבה בעיני ה׳.

ב. הקראים נהגו לפרש את העניין כך, יורם ארדר בספרו ״דרכים בהלכה הקראית הקדומה״ מביא נסיון של הזרם המרכזי בפרשנות הקראית לסתור פרשנות אחרת, שאביא מיד, וכותב ״לשיטתם אכן מדובר בבעל החיים גדי… רבים הלכו בדרכו הפרשנית של ענן בן דוד ("פשט הקשרי") דהינו מצוות איסור בישול הגדי בחלב אמו קשורה קשר הדוק לביכורי הפרי. על כן הגדי בפסוקים הללו נוגע לבכור הבהמה הטהורה המוקרב לכהן".

הפרשנות שסותרים היא זו של לוי בן יפת, שעל פיה ״גדי״ מלשון ״מגד״, ו״לבשל״ כוונתו ״לתת להבשיל״, כך שכוונת הציווי הוא שיש להגיש את הביכורים במועדם בלבד. פרשנות שכזו תסכים עם הרעיון שחלק מפולחן הפריון הוא לתת את בכורות הפרי. המוטיבציה של היהדות, אם כך, היא לאפשר פולחן ביכורים רק מן הצומח ולא מן החי. בין אם מקבלים את זה ש"גדי" הוא בכור הבהמה, ובין אם לא, הרי שלכל הדעות מקור האיסור הוא בפולחן שכזה.

אך יש מקום להניח שההבדלה שמבקשת התורה לעשות אינה בהכרח בין ביכורי החי וביכורי הצומח, אלא דווקא במקום הפולחן. בעת העתיקה הפולחן היה מקומי, כלומר לכל פוליס היה את האל הפטרון שלה והיו מקריבים בה קורבן אזרחי. נגד זה התורה יוצאת, נגד העניין של להקריב בכל מקום. המקום היחיד שבו יש להקריב קורבן ציבור הוא בבית המקדש, ״במקום אשר יבחר ה׳״.

בדברים פרק י״ב בפסוקים י״ג-י״ד מדברים על אכילת בשר חולין, כלומר בשר שאינו במסגרת זבח. נאמר שאם אכילת הבשר נעשית במסגרת זבח, אסור לעשות אותו ברחבי הערים אלא רק במקום שה׳ יבחר. בפסוק ט״ו אומרים: רוצים לאכול בשר ברחבי העיר? שימו לב שאתם ״לא מבדילים בין טמא לטהור״. המשמעות היא שהבדלה בין טמא לטהור בהקרבת קורבנות היתה פרקטיקה אלילית. אצל היוונים לא יכולת לבצע פולחן בלי שהיית Katharos או Hagnos, כלומר טהור. אם אתם רוצים לאכול בשר, יש להשגיח שזה לא יהיה במסגרת זבח אזרחי לאלילים, ויש להקפיד ששום דבר לא יציית לנוהג הרגיל באותו הזבח האזרחי.

הטענה הדומיננטית המחקר היא שהנוצרים נרדפו באותה התקופה כי הם היו דת חדשה, לא דת ותיקה, שנמנעה מהזבח האזרחי הנ״ל. כלומר, מאחר שליהודים היתה מסורת עממית, הרומאים הרשו להם לא להקריב זבח אזרחי מלבד בירושלים, אך אצל הנוצרים לא היתה מסורת כזו שהרי רובם היו ערלים. אנו רואים את מקור הציווי הזה, שמגיע מהאיסור ״לא תבשל גדי בחלב אימו״.

יש לציין כי פעם אנשים לא היו אוכלים בשר סתם. ידם לא היתה לרוב משגת, או שהם גם ככה לא הוסמכו להיות ״טבחים״. אנשים היו אוכלים בשר רק במעמד הקרבת קורבנות, כששוחטים מקצועיים היו מחלקים להם את המנות, וכל כלכלת הבשר שלהם היתה מבוססת על שאריות שהתקבלו מן הפולחן הדתי.

גם בעניין זה יש מקבילה לדבר הזה מן הנצרות. באגרת הראשונה של פאולוס אל הקורינתיים פרק ח׳, פאולוס פסק בצורה שדי קרובה לרוח הפרושית שבשל ״מראית עין״ אין לאכול בשר שנזבח לאלילים. טענתו היא שלמרות שאין בקורבנות האלה ממש, כי הרי האלילים אינם קיימים, אנשים יכולים להשתכנע שהם אכן קיימים וזה יחטיא אותם. מראית עין היא גם התירוץ של היהודים לא להתיר בשר שאינו בשר בהמה בחלב, ולא להתיר בשר בהמה בחלב שאינו חלב מן החי.

אך עדיין אין לפסול את הטענה שהאיסור של ״לא תבשל גדי״ באה להבדיל בין ביכורי צומח לבין ביכורי חי. היהדות לא היתה פרו-קרניבורית באופן כללי, אכילת הבשר הותרה רק לאחר המבול והדבר נחשב קלקול שעשוי להיות מתוקן לקראת הגאולה. הבשר הותר רק במסגרת פולחן ה׳, ובשר חולין ככלל היה מגונה. דברים י״ב בא לדון בעניין אכילת בשר בלית ברירה. האידאל היה להיות צמחוני. ואכן אנו רואים את האלכסאים ולפניהם האיסיים, ששללו את קורבנות הדם, שלא אכלו בשר מטעם זה: אכילת הבשר היתה מותרת רק במסגרת הפולחן בבית המקדש, אך מרגע שעל הפולחן השתלטו גורמים עוינים אכילת בשר אסורה גם במסגרת אותו הפולחן, ובאין בשר בכלל אין ברירה אלא להיות צמחוני בלבד.

אמנם האידאל הצמחוני הגיע מהכתות הפיתגוראיות שהיו באופן כללי נגד קרבנות דם אך חשוב לציין שבניגוד לנהוג לסבור, שטעמם היה מוסרי, חשוב להבין שהטעם שלהם היה דתי גרידא: הקרבת קורבנות מן החי מנציח תקופה של עוני, שבה האדמה לא מניבה די צורכו של האדם, בזמן המתוקן היה די מזון לכל, בזמן המקולקל ״הקדמונים אכלו מתוך הכרח״ – זה היה גם טיעונו של פלוטרכוס ב״על אכילת בשר״. גם טיעון גלגול הנשמות דתי בעיקרו ואינו מוסרי. לא משנה לי, כך הוא טוען, אילו הייתי פוגע בחיה חסרת תודעה שלא יודעת מהם חיים ולא יודעת מהו מוות. מה שחשוב לי כשאני אוכל אותה הוא שאני פוגע בנשמת האדם שהתגלגלה בחיה. איסור הרצח הוא לא בהכרח בגלל סולידריות אנושית, אלא כי זו פגיעה ביציר האלים. שוב, לא עניין של מוסר אלא עניין של מחויבות דתית.

במסכת בבא בתרא נאמר: ״כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין… אמרו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל?״. מדובר באותו הטעם שבו נקטו הכתות שנמנעו מאכילת הבשר. יוספוןס מעיד שהאיסיים לא אכלו בשר ולא שתו יין. נכון, אמנם לא נפסק להלכה כך, אך לא הכוונה שאין זיקה דווקא בין הבשר והיין לפולחן הדתי.

ולראיה: "רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אין שמחה אלא בבשר, ועכשיו שאין בית המקדש קיים – אין שמחה אלא ביין". מדובר כאן בהקצאת הבשר והיין לפולחן הדתי. בזמן שבית המקדש היה קיים, עודדו לצרוך בשר בזמן הקורבן, ובמעמד אחר אכילת הבשר מגונה. לאחר שחרב: מעודדים לשתות יין רק בזמן סעודת החג, ובשאר הסעודות שתיית היין מגונה כי היא מובילה להוללות.

ביהדות יש לבשר ויין מעמד מיוחד, מפני שהם מרכיבים את הסעודה הראשונה והאחרונה, כלומר את הסעודה של אדם הראשון בבריאת העולם לפני החטא הקדמון, והסעודה של הצדיקים לעתיד לבוא בגאולה. מה שבאים לומר הוא שבשר ויין אוכלים בנקודות הזמן שנמצאות ב״זמן המתוקן״. הזמן המתוקן הזה הוא רק במסגרת הפולחן של ה׳, מה שנקרא בתיאולוגיה ״אקסיס מונדי״, החלל המקודש. לכן המקומות בהלכה שבהם בשר ויין רצויים הם רק במה שבתוך אותה מסגרת של זמן מקודש – שבת, מקראי קודש, סעודות מצווה וכו׳. מה שמחוץ אליהן, כאמור, הוא מגונה.

באשר להיבט המאגי של השחיטה שהופך את הטאבו על אכילת בשר למותר בתוך אותו חלל מקודש, כתבתי לעיל. טענה זו מחזקת את עניין ״לא תבשל גדי בחלב אמו״, שכוונתו היא ״אל תאכלו בשר באופן כללי חוץ מחיות מאוד מסויימות כמו צבי ואייל, שאותם תאכלו רק כי אתם לא מסוגלים שלא. ואם אתם כבר אוכלים את הבשר הזה, לפחות תעשו את זה במסגרת המותר, כלומר התחמקות מכוונת מדמיון לפולחן אזרחי.

בשולי הדברים ניתן לציין טיעון נוסף בעד הקביעה שהציווי נוגע לקורבנות: כשקין והבל הביאו את קורבנותיהם, קין הביא מביכורי האדמה והבל הביא מבכורות צאנו ו"חלביהן" שזה בדיוק אותו הדבר כמו בפסוק "ראשית ביכורי אדמתך תביא אל בית ה' אלוהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו". ברור כמובן שאצל הבל זה chelev ובציווי זה chalav. אבל זה לא אומר כלום, שכן גזרה שווה בין המקומות מראה שבשני המקרים מדובר בקרבנות כהונה.

מאחר שחלב ושומן הם היינו הך, ובכתבי אוגרית מדובר על טבח גדי בחמאה (חמאה = שומן), הרי שכשמדברים על חלב בכתבי אוגרית וכנראה שגם בתורה כלל לא מדברים על milk, אלא על suet. כאילו באו לומר ששומן טלה, בדגש על כבש צעיר, הוא גורמה. כלומר ״לא תבשל גדי בחלב אמו״, הכוונה ״אל תאכל חלב״, שהרי ״כי כל חלב וכל דם לא תאכלו״, ובדברים י״ב גם ככה מדגישים שאסור לאכול את הדם כשאוכלים בשר חולין.

בשירת האזינו נאמר ״חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמר״ ועל פי ההקשר ניתן להבין שהאוכל המובחר שקיבלו בני ישראל, ״תנובות שדי״ היה בשר גורמה, בירה ויין – שאלה כאמור המרכיבים של הסעודה האלוהית. במובן זה, שוב, חמאה וחלב (suet), ספציפית של עתודים, הוא שופרא דשופרא.

  • גדי בחלב אמו
  • גדי בחלב אמו
  • גדי בחלב אמו
  • גדי בחלב אמו