המשיח הפסיכדלי

המשיח הפסיכדלי
״כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא״ (תהילים קט״ז) ״ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי״ (תהילים ט״ז). ״דישנת בשמן ראשי כוסי רוויה״ (תהילים כ״ג). האם גם הפולחן היהודי המקורי היה צריכת שיקוי פסיכדלי?

הגנוסטיציזם אינו אלא סוג מסוים של עיסוק במיסטיקה שמנסה לגלות את הבלתי ניתן להשגה, את מה שאלוהים ניסה למנוע מהאדם להשיג, את מה שניתן להשיג רק באמצעות ידע נסתר שהתקבל דרך גורם שחותר תחת אותו האלוהים ומגלה לאדם את הדרך לגאולתו. סוג של פרומתאוס כזה שגונב את הניצוץ לאלים ומעניק אותו לבני האדם. במיתוס הגנוסטי, הפרומתאוס הזה היה ישו והצורה בה הוא נענש היתה (כמו פרומתאוס) באמצעות תליה. על הצלב. [למרות שיש גם זרם שטוען שהתליה היתה לא אחרת מאשר מטאפורה על עץ הדעת, והגאולה היא באמצעו אכילה ממנו]

פרומתאוס כשגנב את האש, הסתיר אותה בתוך קנה חלול שנקרא ״נרתקס״ (νάρθηξ). לא משנה איך ומה, אבל איך שהוא בתרבות היוונית התגלגל המונח לציין תיבת תרופות, או שם כולל לצמחי מרפא, בעיקר כאלה שיש להם רעלנים שבמינונים גבוהים רעילים ובמינונים נמוכים מרפאים. קארל ראק מפליג וטוען שלהוראה של נרתיק יש שלוש קונוטציות הקשורות לתקשורת עם השיא, באמצעות מעבר דרך כלי קיבול: הראשונה היא יחסי מין, כשהאפקט בשיא הוא האורגזמה. השני הוא החוויה הפסיכדלית, החלל הוא הבאנג, ואפקט השיא הוא ה״היי״. והשלישי והכי חשוב הוא מבנה המקדשים בעולם העתיק, שכוללים מבואה שהכניסה אליה היא מטאפורה לכניסה לרחם האדמה, ואפקט השיא הוא טרנספורמציה אל העולם שמעבר.

הקונוטציה הראשונה לא ממש קשורה לענייננו. הן הנוצרים והן הגנוסטים שביקשו להתכחש לחומריותם דחו אותה מכל וכל. עובדי האלילים לעומת זאת עשו בדיוק ההפך, ובמקדשיהם היתה נהוגה ״הירוגמיה״, זנות מקודשת ויחסי מין פולחניים. [למעשה, גם ביהדות יש את הקונספט הזה של יחסי מין מקודשים. מוסד הנישואים כולו נושא אופי הירוגמי, יחסי מין בין נשואים הוא בעצם שלישיה ביחד עם אלוהים]. השניה, לטענת ראק הפכה את הפרקטיקה השמאנית הידועה לדת ראשונית ונותרה בבסיס כל הדתות שמבקשות לרומם את האדם באמצעות הטמעת האובייקט האלוהי בגופו. השלישי הוא כמובן הדגם של ״המקומות הקדושים״, שמתבטא היטב בכל הדתות שביקשו לתחום את הקודש בתוך גבולות של זמן ומקום. מרגע שהגבולות נחצו, האדם אמור להתנהג בצורה אחרת ויותר מכובדת כי זה הרגע שבו הוא עובר את הטרנספורמציה מקודש לחול.

כל ההקדמה הזאת היתה כדי לספר על התזה של Luke Myers, שטוען שהדרך לגלות את הידע האלוהי אצל הגנוסטים היתה לא יותר מאשר שימוש קדום בסמים לצרכי פולחן. הם כמובן לא המציאו את זה, במיסטריות היווניות היה ידוע על שתיה של מרקחות שונות שנקראו בשם הכולל ״פארמקון״ (φαρμᾰ́κου) על מנת להכנס למצבים אקסטטיים של התגלות.

השימוש במשקה פסיכדלי ניכר כבר בספרי הברית החדשה. כמו לדוגמה על פי הבשורה של יוחנן ישו כינה את עצמו ״היין האמיתי״. פאולוס גינה את השימוש הלא מבוקר של הקורינתיים בלחם וביין שבסעודת האדון. הוא שב ועולה בספרים הגנוסטיים, כמו לדוגמא בבשורה של תומאס, ״מי שישתה מים מפי יהפוך להיות כמוני ואני אהפוך הוא, ודברים שנסתרים ממנו יתגלו לו״ (אמרה 108). הזרם הגנוסטי של הולנטיניזם כינה את אחד מהסקרמנטים, הנשגב ביותר, ״חדר הכלולות״ – רפרנס לשיר השירים שבעצמו הוא רפרנס למתכון של שיקוי פסיכדלי, כפי שמעידים כתבים (וממצאים) יוונים עתיקים: ״באתי לגני אחותי כלה, אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי. אכלו רעים שתו ושכרו דודים״.

החונכים במיסטריות נקראו היירופנטים, וכך בדיוק מתאר פילון האלכסנדרוני את משה רבינו. פילון עצמו טוען שהוא השתתף במיסטריות יהודיות, שכללו מסורות של משה ומסורות של ירמיהו. בשני המקרים הם כללו שתיה של שיקוי (דן מרקור טוען שהשיקוי היה בירה פסיכדלית, מעורבבת בקלף טחון שעליו חקוק השם המפורש).

בריאן מוררסקו טוען שבמשך קיומה של הנצרות, היא דאגה להכריז על כל מי שביקש לקיים את סעודת האדון באופן עצמאי ולא תלוי בכנסיה כעל כופר – לא בגלל שהיא ביקשה לרכז את הסמכות הדתית בידיה, אלא בגלל שהיא ביקשה לשמור על טוהר האוכריסטיה, הפיכת היין לדמו של ישו והלחם לבשרו. הוא טוען שהמכשפות בימי הביניים לא נרדפו בגלל שכרתו ברית עם השטן, אלא מפני שהיה להן מתכון סודי ליין ולחם פסיכדליים עימו קיימו את האוכריסטיה. הוא בדק ומצא עדויות לכך בספריית הותיקן ובונה את הפרק האחרון של ספרו ״מפתח האלמוות״ סביב טענה זו. זה היה גם חטאו של ג׳ורדנו ברונו, שנחשב למרטיר הראשון של המדע – החזקת מתכון סודי שכזה. וניתן לראות שהוא נולד בקמפניה סמוך לעיר בנוונטו שנחשבה למרכז הכישוף באיטליה. לטענתו במקום זה גם נולד המיזוג בין פולחן דיוניסוס לנצרות, שכלל שתיה פולחנית בקטקומבות בסגנון המרזח הכנעני – קטקומבות שמופיעות לאורכה של ויה אפיה, שבנוונטו נחשבת לאחת מהצמתים המרכזיות בה.

על ולנטינוס, מייסד זרם הולנטיניזם, מסופר שבשהותו לרומא כיהן תחת האפיפיור ושאף להתמנות ליורשו. משלא התמנה, ובמקומו נתמנה אניקטוס, נאלץ לעזוב את רומא והתמקם בקפריסין. אניקטוס נחשב לרודף הגנוסיס והמונטניזם, עוד זרם שצידד בתקשור מיסטי עם רוח הקודש. המונטניזם דומה במהותו לפולחן המיסטריות, כלומר תקשור באמצעות נביאות שנכנסות לטראנס. מקורו של המונטניזם גם כן בפריגיה, מוצאה של הקהילה היוונית בקמפניה מחד (ומקורו של דיוניסוס, או יותר נכון של בן דמותו סבזיוס, או בנו, באורפיזם), והמקום בו נכתבה הבשורה של יוחנן מאידך.

דבר מעניין הוא שלטענת לא מעט חוקרים הרפורמה הפרוטסטנטית, שהיתה במהותה מחלוקת דתית על הטרנסובסטנסיאציה – התהליך המטאפיזי שבו היין והבשר הופכים לדמו ובשרו של ישו, נבעה בין השאר על רקע דרישה להשתחררות מהמונופול של הכנסיה הקתולית על חומרי הגלם לייצור בירה. והסיבה שהכנסיה החזיקה במונופול הזה, מן הסתם, היתה על מנת למנוע מכופרים שכאלה לבשל בירה עם מינון גבוה מדי של אלכוהול, או שמא למנוע מאנשים שביקשו לקיים את האוכריסטיה עם משקה ״חזק מדי״, שמא יגיעו להתגלות חזקה מדי. על רקע זה חוקק החוק Reinheitsgebot, חוק טהרת הבירה שהתיר לייצר בירה מכשות ולתת בלבד – חומרים הזמינים לכל, שמשוחררים מן המונופול הכלכלי הזה.

לסיכום: בשנות השבעים היה הס מלהזכיר את המקורות הפסיכדליים של הנצרות. ג׳ון מרקו אלגרו איבד את היוקרה שלו בעקבות טענה שכזו, גורדון וואסון מעולם לא הסכים להודות שהתזה שלו על המקור הפסיכדלי של הדת ממשיך עד לנצרות, קארל ראק שכתב עם וואסון ואלברט הופמן את ״הדרך לאלאוסיס״ ומאוחר יותר את ״התפוחים של אפולו״, הודר מהפקולטה למעדי הרוח באוניברסיטת בוסטון בגלל התעוזה שלו לדבר בקול על הדברים האלה. אבל מאז פריצת הדרך במחקר הקליני עם הקנביס וה-dmt בעשור הראשון של שנות האלפיים, התאוריות הללו הפכו ממחתרתיות למקובלות יותר ויותר. כבר לא מתביישים לדבר על זה שהסמים מסוגלים להביא להתגלות דתית. האם הגנוסיס היא-היא הסיבה שבגללה הסמים הפכו לבלתי חוקיים?

  • המשיח הפסיכדלי
  • המשיח הפסיכדלי
  • המשיח הפסיכדלי
  • המשיח הפסיכדלי

הגנוסיס הקלאסי

הגנוסיס הקלאסי

היום נעסוק בזרם הגנוסטי ״הקלאסי״. ״השתיאניים״, אלה שמעריצים את שת. שת הוא בנם של אדם וחווה, לפי ספר בראשית מזרעו היה נח, מזרע נח אברהם ומזרע אברהם יעקב וצאצאיו עם ישראל. בכל המקרים היו להם אחים גדולים מהם שהיו אמורים בתור הבכורים לרשת את ״הברית״. אך הם, הצעירים, לקחו אותה בסופו של דבר. הנראטיב הזה יחזור בעוד כל כך הרבה מקומות בתנ״ך שעייפתי מלהדגים. על מעריצי שת לא ידוע הרבה, וישנם הטוענים שהם הסתגפו והתנזרו ממין, אך ישנם המביאים דוגמאות לוריאציות שתיאניות שדווקא היו הוללים ופרקו עול. בכל מקרה, כולם לצורך אותה מטרה – להשתחרר מעולו של בורא העולם שמסתבר שהוא אותו בחור מספר בראשית שהרוח שלו ריחפה על פני המים.

אגב, רוח היא כינוי בפרשנות התלמודית ל״כסא הכבוד״, שהתנפץ לרסיסים שהפכו לנשמות האנושות, או בער באש והגיצים ממנו הפכו לנשמותינו, ועד שנשמותינו לא יתאחדו העולם לא ייגאל. או כפי שאומרת הגמרא ביבמות (ס״ב א׳) וגם בעבודה זרה (ה׳ א׳) ״אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף״, שנאמר בספר ישעיהו ״כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף, כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי״

ראשית כל בבואנו לדבר על הגנוסיס, עלינו להשוות את המיתוס הגנוסטי עם המיתוס האורפי על בריאת האדם. שנית עלינו להיות מודעים לגנאלוגיה של הרעיון, שעל פי הטענה הגיע דרך האורפים אל פיתגורס, דרך פיתגורס אל אפלטון, דרך אפלטון לניאו-פיתגוראים והפלטוניזם התיכון באלכסנדריה ומשם אל הגנוסטיקנים.

המיתוס האורפי בקווים כלליים

האדם נברא כתוצאה מנצחון במלחמת הירושה של האל הבורא, זאוס. זגראוס היה בנם של זאוס ופרספונה, בעצמה אלה בעלת מסורת יוונית של מוות וקימה לתחיה (או יותר נכון מסע אל השאול ובחזרה). זאוס הציע לזגראוס להיות שליט העולם, הטיטנים כעסו והחליטו להרוג את זגראוס, לבתר ולטרוף אותו. חוץ מהלב. את הלב מצאה אתנה והביאה לזאוס, שמיד בלע אותו. ואחר כך הוליד אותו שוב, כזגראוס השני. יש הטוענים שלא הוא הוליד אותו אלא בת התמותה סמלה, איתה הזדווג והעביר אליה את זרעו של זגראוס. המיתוס הזה משתלב עם מיתוס הולדתו של דיוניסוס שסיפור חייו חולק את אותם קווי עלילה גם אם מעט מבולבלים ולא לפי אותו הסדר. כשזגראוס בגר, קיים מלחמה עם הטיטנים והביס אותם באמצעות הנשק שקיבל מזאוס, הברק. הם נשרפו, ואז זגראוס בירך את האפר שלהם ומהאפר הזה נולדו בני האדם. העובדה שבני האדם נבראו בברכתו, גרם לנשמותיהם להכיל יסוד אלוהי. אך העובדה שהם נבראו מאפר הטיטנים גרמה לנשמותיהם להכיל גם יסוד מרושע וטיטני. אם הם רוצים לחזור ולהיות אלוהיים ב-100%, כפי שכל יצור אלוהי רוצה, הם חייבים לסלק ולטשטש את היסוד הטיטני הזה מתוכם, תוך שהם מחזקים את היסוד האלוהי

המיתוס הגנוסטי בקווים כלליים

העולם נברא כשאלוהים חשב על עצמו. מהמחשבה הזאת נוצרה ישות חדשה, שהתשוקה שלה לחשוב, גרמה לה להוליד עוד ועוד תובנות. עצם קיומה של המחשבה כונן את הסדר של חושב, נחשב ומחושב כסוג של אבא, אמא וילד. כל תובנה שנוצרת היא תולדה של מישהו שביקש לחשוב על משהו, ואז המשהו שהוא חשב עליו עזר לו להניב תובנה חדשה. כדי שתהיה תובנה, היא צריכה לצאת מ״זיווג״ בין סובייקט חושב למה שהוא חושב עליו. הזיווג הזה הוא עצם ה״מחשבה״. אין דבר כזה שתובנה נולדה שלא כתוצאה ממחשבה. תובנה שנולדה יש מאין, או כתוצאה ממישהו שלא חשב על משהו, היא פיקציה. ולכן המציאות היא פיקציה, כי היא נולדה בסופו של דבר כשאחת מהתובנות הללו המציאה רעיון שאינו באמת קיים. לרעיון הזה ניתן לקרוא ״ריבוי״, שגורם לנו לחשוב שאנחנו בעצם שכלים נפרדים בעוד שכולנו בעצם שייכים לישות המאוחדת שנקראת ״הרוח״. חושבים שאתם מזהים פה את הפילוסופיה של ג.ו.פ הגל? קלעתם בול

הגנוסיס בעצם טוען שהקלקול שקרה בעולם הוא שהמחשבות שכחו שמקורן כולם בשכל אחד, שהקלקול הוא בכך שמחשבה פגשה מחשבה אחרת, וראתה בה כשונה ממנה. העימות בין המחשבות הוליד תחרות, ומחשבה אחת פסלה את האחרת. מעתה המחשבה הזאת הגדירה עצמה כאמת, ואת זולתה כשקר. במילותיה של ״הבשורה הסודית של יוחנן״, כל הישויות הללו מכונות גם בשמות. אלוהים שחשב על עצמו הוא בעצם ״הרוח הבלתי נראית״, והתובנה הראשונה שנולדה נקראת ״ברבלו״, ואולי אף יש להבין אותה על פי הארמית ״בר״ מלשון ״בן״, ו״בלא״ מלשון ״כלום״.

הזיווג הראשון שנעשה על ידי אלוהים כלפי עצמו ויצר את המחשבה הראשונה, נקרא באופן מפתיע ״המחשבה הראשונה״, או ״המחשבה מראש״. היא יסוד כל שאר המחשבות, ובהאנשה אפשר לומר שברבלו הוא אביהן של כל הישויות שנבעו ממנו. בלשון הקבלה קוראים לזה ״מידות״, בגנוסיס קוראים לזה ״אאונים״ והם מייצגים מושגים מופשטים כגון נצח, אמת, שלמות, ידיעה ועוד. אגב, לכל אחד מהמושגים האלה נבראה גם בת זוג, כדי שיוכל לחשוב ולהוליד עוד ועוד תובנות, ישויות שנובעות ממנו. המושג המופשט הנחות ביותר נקרא בהתאם ״חכמה״, ״סופיה״. המציאות נבראה שהחכמה חשבה שהיא חכמה מספיק כדי להניב תובנות בעצמה, מבלי להזדקק לבן-זוגה. סוג של אוננות, שמה שנוצא ממנה הוא תובנה פגומה שמכונה ״ילדבאות״ – ״ילד״ אולי על פי הארמית ״תולדה״, כשמשמעות המילה ״דבאות״ מובן לרוב על פי המילה ״צבאות״, מלשון ״חיות״ (ברבים של צבי, ״חיות״ ביוונית ״זואי״. לחלופין, מלשון ״צבא״ מלשון ״קהל״). משמע, כשאומרים ה׳ צבאות מתכוונים לאלוהי העולם הממשי. כשאומרים ״ילדבאות״ מתכוונים למי שהוליד את העולם הממשי.

סופיה נבעתה ממה שעשתה ומהולד שהולידה ושילחה אותו מעולם הכוליות. והפגם שלו היה, כפי שמובן, שהוא לא ממש הכיר בקיומו כחלק מאחדות. במיתוס הגנוסטי הוא הכריז ״אין עוד אלוהים מלבדי״, מן הסתם במובן שאין אמת מלבד זו שלי. המיתוס הגנוסטי (בעיקר הפרשנות הפוסט-מודרנית שלו) מחליף המון פעמים את המילה ״אלוהים״ במילה ״אמת״. לא בהכרח במובן של truth, יותר במובן של real.

ברגע שמכלול המחשבות גילה שהתקיים פגם הוא ניסה לתקן אותו באמצעות חילוץ היסוד המחשבתי ממנו, להוציא ממנו את המודעות שהוא אמת. ובמילות המיתוס: ברבלו ושאר האיאונים ריחמו על סופיה המבועתת והאבלה והציעו לסייע לה להשיב את הכח האלוהי שנבלע אצל ילדבאות. הדרך שלהם היתה לשכנע אותו לברוא את בני האדם ״בצלם אלוהים״. מה שנקרא ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״.

ילדבאות אכן ברא את בני האדם, פעמיים, ועל כן גם בספר בראשית יש שני מיתוסים של בריאה. פעם אחת כנשמות בלבד, ובפעם השניה כבשר ודם. אבל הוא היה כל כך אימפוטנט, שהנשמות היו מתות. סופיה ריחמה עליהן והפיחה בהן רוח חיים. מרגע שילדבאות הבין שהן אלוהיות יותר ממנו וחכמות יותר ממנו, הוא כעס והחליט לברוא אותן מחדש והפעם כעפר מן האדמה. הסיבה שיצר להן כיסוי חומרי היתה כדי לבלבל אותם ולהפריע להן להכיר בטבען האלוהי.

כאן הסיפור התנ״כי ממשיך להתפתל ולהתגמש. האישה נבראה כדי לפתות את האדם, ולאכול מעץ הדעת שיסייע לו להכיר באלוהותו. בכל מקרה לאחר התנגדותו של ילדבאות ומשרתיו, אדם ואשתו אוכלים בסופו של דבר מעץ הדעת – אגב, בפיתוי של נשר ולא של נחש. המשרתים הללו נקראים ״ארכונים״ המשמעות המילולית היא ״שליטים״, ולגבי המשמעות המודרנית יש שיכנו את זה ״פיזיקה״ ויש שיכנו את זה ״רגשנות אי רציונלית״.

אחרי שאכלו מעץ הדעת ילדבאות כועס ומחליט לאנוס את חווה. בצורה זו הוא מנסה להוציא ממנה את היסוד האלוהי שבה. כתוצאה מהאונס נולדים קין והבל. יחסי מין הם תוצאה של פיתוי הארכונים, אך גם של הפחת חיים חדשים ואכן אדם וחוה מקיימים יחסי מין ומהם נולד הבן השלישי, שת, שנולד ״תחת קין״. אמנם לא כפטר הרחם שלה, אך כבן חלופי. הנראטיב הזה ועל פיו יש שני בכורים, הבכור הביולוגי והבכור האמיתי, כאמור, ישוב ביהדות ובנצרות לכל אורך המיתוס המשיחי כטופוס של תיקון.

ילדבאות משקה את אדם וחווה במי שכחה והם שוכחים את טבעם האלוהי. ואכן רוב האנושות שכחה את הטבע האלוהי, חוץ מקבוצה אחת שנקראת ״זרע הקדושים״. באנגלית זה נקרא ״immovable race״, המשמעות היא זרעו של שת. מנהיגם הוא נח, שמונחה על ידי ברבלו להטיף לאמת. רבים הולכים בעקבותיהם וזה מעצבן עוד יותר את ילדבאות עד שהוא מחליט להשמיד את האנושות. הוא עושה את זה באמצעות יצר הזימה שהוא שולח באמצעות מלאכי חבלה שנשלחים לאנוס את הנשים, ומעבירים באמצעות הנשים את הוירוס שנקרא ״מין״.

נוסח אחר למה שקרה אז, הוא שברבלו ניסה לשכנע את נח להציל את האנושות באמצעות התיבה. נח בונה את התיבה ובתחילה מנסה למנוע מחלק מהאנשים הראויים לעלות עליה, ואז התיבה שלו עולה באש אז הוא צריך לבנות תיבה מחדש. כך בכל פעם הוא מנסה למנוע, התיבה מוצתת, ובסופו של דבר הוא מבין שהוא צריך להעלות אותם. גם כאן, זהו טופוס שחוזר המון פעמים במיתוס המשיחי. של דבר שקורה פעם אחר פעם באופן פגום עד שמבינים שהוא אמור להיות מושלם – דוגמא טובה היא בריאת העולם על ידי אלוהים בניגוד לדעתם של ״כת של מלאכים״ שנשרפת (סנהדרין ל״ח ב׳).

אחת מהאנשים הללו היא נוריאה, אחותו של שת, שכנראה שמה נובע מהתרגום היווני למילה ״נעמה״. הארכונים מנסים לאנוס אותה אך בתפילתה מתגייסת לעזרתה ישות אלוהית בשם לילית ומושיעה אותה. התפילה הזאת גם נמצאת בכתבי נאג חמאדי. שתי הדמויות, נעמה ולילית הפכו לדמוניות מפתות ומיניות ביהדות.

סיכום ביניים

הן במיתוס האורפי והן במיתוס הגנוסטי, היה ויכוח על מיהו האלוהים האמיתי. או יותר נכון מי הבן הנבחר של האלוהים, שברא את העולם. המתחזה ביקש להרוג את הנבחר, אבל לא לגמרי צלח. האדם שנברא משרידיו של המתחזה מכיל בתוכו עדיין ניצוץ אלוהי, כך שבאיזה שהוא מקום הוא יודע או מסוגל לדעת שיש בו מין האלוהי. בשני המקרים אחת מהטכניקות להתכחש ליסוד המושחת הוא סגפנות והתנזרות מינית. אלה המצדדים בהתמסרות להבלי העולם הזה, הם רעים מן הרעים. האורפים תיארו את זה בצורה מואנשת, הפלטוניים תיארו את זה בצורה פחות מואנשת ויותר מופשטת, הניאו-פיתגוראיים וממשיכיהם הניאו-פלטוניים הלכו והגזימו עם מידת ההפשטה שלקחו את הרעיון הזה. פלוטינוס אמנם שנא את הגנוסטיקנים, אבל לא חשב לחלוטין אחרת מהם. הוא וגם הם תפסו את העולם הממשי כנאצל ומשתלשל מן ״האחד״, והתביישו בעובדה שהם חיים בגוף.

נספח:

הגנוסיס הקלאסי

״והסופיה של האפינויה, מהיותה איאון, הרתה מחשבה מתוך עצמה עם דמותו של הרוח הבלתי נראה והדעת-מראש, היא רצתה ליצור דמות מתוך עצמה בלא הסכמתו של הרוח – הוא לא נתן את הסכמתו – בלי בן זוגה ובלא עצתו… ובגלל הכוח חסר המעצורים שבתוכה, מחשבתה לא נותרה בלא תוצאות, ודבר יצא ממנה שהיה בלתי מושלם ובעל דמות אחרת, משום שהיא יצרה אותו בלא בן זוגה, ומראהו היה שונה מדמות אמו משום שיש לו צורה אחרת.

כאשר היא ראתה (את התוצאה) של תאוותה, הוא השתנה לדמות של נחש בעל פני אריה, ועיניו היו כעין להב ברקים בוהקים, היא השליכה אותו הרחק ממנה, מחוץ לאותו מקום, כדי שאף אחד מן הנצחים לא יראה אותו, משום שהיא יצרה אותו מתוך בערות, והיא הקיפה אותו בענן זוהר, והיא העמידה כסא מלכות במרכזו של הענן כדי שאף אחד לא יוכל לראות אותו מלבד רוח הקודש, הנקרא "אם כל חי", והיא קראה את שמו "ילדבאות".

זהו הארכון הראשון אשר שאב עוצמה רבה מאמו, הוא הרחיק עצמו ממנה והבדיל עצמו מן התחום שבו הוא נולד, הוא התעצם, ויצר לעצמו איאונים אחרים מתוך אש לוהטת שעדיין קיימת היום, הוא התחבר עם הטירוף שבתוכו ויצר שליטים לעצמו, שמו של הראשון הוא אתות, הנקרא על ידי הדורות [… ?], השני הוא הארמאס, שהוא [עין] הקנאה, השלישי הוא כלילה-אומברי, הרביעי הוא יאבל, החמישי הוא אדונאיו,הנקרא בשם צבאות, השישי הוא קין, שדורות האדם מכנים אותו בשם שמש, השביעי הוא הבל, השמיני הוא אבריסני, התשיעי הוא יובל, העשירי הוא ארמופיאל, האחד עשר הוא מלכייר-אדונין, השנים עשר הוא בליאס הממונה על התהום של האדס, והוא מינה שבעה מלכים – על פי שבעת הרקיעים של השמים וחמישה על עומקי התהומות – כדי שימשלו בהם, והוא התחלק באשו עמהם, אך הוא לא שלח מעמו מכוח האור אשר קיבל מאמו משום שהוא חשכתה של הבערות.

וכאשר התערבה האורה בחשכה, היא גרמה לחשכה לזהור, וכאשר התערבה החשכה עם האור הוחשך האור והוא נעשה לא אור ולא חושך, והוא נעשה לחולשה.

והנה הארכון שהוא חלש יש לו שלושה שמות, השם הראשון הוא ילדבאות, השני הוא סכלאס והשלישי הוא סמאל, והוא חסר מעצורים בטירוף המצוי בתוכו, משום שהוא אמר: אני אלוה ואין אלוה אחר מבלעדי. משום שהוא אינו יודע את כוחו, את המקום שממנו בא, והארכונים יצרו בעצמם שבעה כוחות, והכוחות יצרו לעצמם שישה מלאכים לכל אחד מהם, עד אשר נוצרו 365 מלאכימ, ואלה הם הגופות השייכים לכל אחד מן הכוחות: הראשון הוא אתות, ויש לו פני כבש. השני הוא אלוהיו ויש לו פני חמור, השלישי הוא אסטפאיוס ויש לו פני צבוע, הרביעי הוא יאו יש לו פני[נחש] בעל שבעה ראשים, החמישי הוא צבאות שיש לו פני דרקון, השישי הוא אדונין שיש לו פני קוף, השביעי הוא סבידי יש לו פני אש לוהטים, זוהי השביעיה של החלשים״

התרגום של יוסף דן ל״בשורה הסודית של יוחנן״, חיבור ראשון סעיף 9-11, על פי הנוסח האנגלי של רובינסון
הגנוסיס הקלאסי

הבשורה הסודית של יוחנן מספרת שאלוהים חשב על עצמו לאחר שהסתכל במים זכים וראה את בבואתו. הוא כנראה התאהב בעצמו, כפי שקרה לנרקיסוס. בכל אופן, הכפלת היישויות גרמה להופעת ישויות חדשות. על רקע זה, טוען שרגא בראון, נכתבה אמרת הפולמוס במסכת חגיגה י״ד ב׳: ״אמר להן ר' עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו "מים מים", משום שנאמר ׳דובר שקרים לא יכון לנגד עיני׳״.

ב״היכלות זוטרתי״ נאמר: ״אמר ר' עקיבא. בן עזאי זכה ועמד בפתח היכל הששי וראה זיו אבני שיש טהור. ופתח פיו שני פעמים ואמר ׳מים מים׳. משום כהרפסת עין חתכו את ראשו והטילו עליו אחד-עשר אלף מגזרי ברזל״. דהיינו, האמרה של רבי עקיבא מכוונת כלפי טעותו של בן עזאי ש״הציץ ומת״.

ולא רק הוא. על בן זומא נאמר בחגיגה בסמוך, שנשאל על ידי ר׳ יהושע לאחר שלא ענה לו שלום, למה הוא מתעלם ממנו. בן זומא ענה לו שהיה עסוק בצפיה (תוספתא ״במעשה בראשית״) ״בין מים עליונים למים תחתונים ואין בין זה לבין זה אלא שלוש אצבעות בלבד שנאמר ׳ורוח אלוהים מרחפת על פני המים׳ – כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת״. רבי יהושע אמר לתלמידיו ״עדיין בן זומא מבחוץ״, ומשמעות הדבר שבן זומא לא באמת נכנס לפני ולפנים של הפרדס והוא טועה. בתוספתא נמסר שלא היו ימים מועטים עד שנסתלק בן זומא. בחגיגה נאמר שהוא ״הציץ ונפגע״.

הדבר גרם לחוקרים לסבור שיש כאן רפרנס לתאלס שאמר ש״הכל מים״. לטענתו של שאול ליברמן יש כאן רפרנס לטענה הגנוסטית הדומה שאין הבדל בין מים למים וזה מה שעורר את חשדותיו של ר׳ יהושע. האם הם צודקים? (ליבס דוחה את שניהם) לדעתי יש לראות את הופעת הסמלים ״מים״, ״רוח״ ו״ביצה״, כקשורות דווקא למיתוס האורפי שהרי לפי האורפיזם העולם נברא מביצה – שממנה בקע פאנס שברא את העולם, זאוס בלע אותו לאחר מלחמת הירושה של אורנוס וברא את העולם מחדש. הסמלים הללו גם מתקשרים למיתוסי הבריאה המצריים אשר לפי אחד מהם העולם נברא מביצה, לפי השני העולם נברא כתוצאה מפליטת זרעו של אלוהים לאחר שאונן, ולפי השלישי העולם נוצר לאחר שנות וגב הופרדו וניסו להתאחד כשהאחת נשכבה מעל לשני.

  • הגנוסיס הקלאסי
  • הגנוסיס הקלאסי
  • הגנוסיס הקלאסי
  • הגנוסיס הקלאסי

גנוסיס – הקדמה

גנוסיס - הקדמה

החוקרים לא בטוחים אם בכלל ניתן לדבר על ״גנוסטיקה״ כעל דת מסודרת, כי אמנם היו קבוצות שונות שהיו גנוסטיות באופן מובהק אבל לא היה בין רובן קשר, והן גם לא האמינו באותם הדברים. המיתוס הגנוסטי לא אחיד, הגישות הגנוסטיקניות כלפי עולמנו אינן אחידות, ובאופן כללי ישנם גנוסטיקנים פגאניים, נוצרים, יהודים שאינם יכולים לגור בכפיפה אחת.

ובכל זאת, אלה שטוענים שיש כזה דבר ״דת גנוסטית״ מכנים כך קבוצה של דתות קדומות שקשורות ברמה זו או אחרת לנצרות. המשותף, אם ניתן לקרוא לזה כך, הוא האמונה שהעולם כפי שאנחנו רואים אותו הוא לא העולם האמיתי וישנה מציאות נסתרת שגם מסבירה אותו יותר טוב, וגם היא בעצם זו שקיימת. המציאות הנסתרת ולא המציאות הגלויה. העולם שלנו הוא סוג של אשליה, או הונאה אפילו. כדי להתפכח מהאשליה צריך לגלות את הידע הנסתר. מי שמכיר בידע הנסתר ומבין אותו, חי את החיים כפי שהיו אמורים להיות. אלה מביניהם שמאמינים שהסיבה שאנו חיים באשליה היא קלקול, ויש ישות כל שהיא שאחראית לקלקול הזה ולא רוצה שיתוקן, יכולים אף לכנות את ״היודע״ לוחם-קודש. למעשה, הגנוסטיקנים למיניהם מדברים באמת במונחים של מלחמה. אם אתם מכירים את המונח ג׳יהאד פנימי, או מלחמה ביצר, אז זה זה. זה הגנוסיס.

המיתוס הגנוסטי בקווים כלליים מאוד מדבר על כך שהעולם היה אמור להיות מושלם, אבל התקלקל והתדרדר והגיע לאן שהוא עכשיו. השאלה הגדולה היא למה הקלקול קרה והאם בכלל ניתן לתקן אותו, והאם צריך לתקן אותו. בכך חלוקות הקבוצות הגנוסטיות. אני מכנה את היהדות התלמודית גנוסטית במידת מה מפני שמיתוס כזה בדיוק מופיע גם בגמרא (מסכת סנהדרין מלאה באגדות כאלה, לדוגמה ל״ח עמ׳ ב׳, נ״ט עמ׳ ב׳ ועוד). היהדות ספציפית טוענת שהקלקול היה על ידי אלוהים עצמו, בכוונה, על ידי זה שגרם לנחש להתקנא באדם ולפתות אותו לאכול מפרי עץ הדעת. הנראטיב הזה שאומר שאלוהים שולט בהיסטוריה ומכביד את ליבם של הרשעים להחטיא, רק למען התשובה, חוזר בלא מעט סיפורים, או אם תרצו לקרוא להם מיתוסים, ביהדות.

האם אלוהים רוצה שהעולם יתוקן? כתבי הקודש והפרשנויות שלהם משדרים מסרים כפולים. מצד אחד כן, על ידי שהאדם יהפוך למושלם הוא יגיע אל ייעודו וייגאל. אבל זה אומר שהוא ישתווה במידה כלשהיא לאלוהים עצמו, ואת זה אלוהים לא רוצה. ולכן אלוהים בעצם לא רוצה שהעולם יתוקן, הן מפני שהוא מפחד על מקומו והן מפני שכשהאדם מתגאה יותר מדי הוא עלול לאבד שליטה. העולם קולקל לא בגלל שמשהו רע קרה, אלא בגלל שעולם מושלם הוא עולם מסוכן, ושיווי המשקל הוא המצב הקיים שבו יש טוב ויש רע. במילים אחרות, כן אלוהים רוצה שהאדם יהפוך למושלם וייגאל אבל הוא רוצה שהאדם יעשה את זה בצורה מבוקרת וזהירה כדי שהסדר העולמי לא ייהרס.

יש בכך תובנות חברתיות ומוסריות שמהדהדות גם בתורות פילוסופיות בנות זמננו – כי הסוגיה הזו היא שהעסיקה את האדם לכל אורך ההיסטוריה. אלא שבכל דור ודור האדם מצא את המונחים שלו כדי להסביר לעצמו את הפרדוקס האנושי. בעקרון, בכך עוסק גם הגנוסיס. לא פלא שחוקר הגנוסיס הכי גדול הוא גם הפילוסוף הכי גדול של הטכנולוגיה, הנס יונס שהבין יפה מאוד ששאיפות לא מרוסנות של האנושות עלולות להביא לחורבן כדור הארץ. כאמור, היהדות הרבנית (או הכנסיה הקתולית לצורך העניין) הגיעה מהר מאוד למסקנה שמדובר כאן במשהו טריקי מאוד, ועל כן ״ראיתי בני עליה והן מועטין״. רק יחידי סגולה יוכלו להבין את הסוד הטמון במציאות שלנו, ורק להם מותר ליישם אותו.

וכך, הפכה הדת הממוסדת לבית חרושת לסיסמאות והגדרות עיקרי אמונה שיהפכו את המאמינים לרובוטים, לא בקטע הרע. המדריך לרובוט הדתי הוא מין מדריך שמחנך את המאמין להיות מתון ולנקוט בכללי זהירות. יש כמובן את אלה שהצליחו למצוא את הדרך לפתח לאותו הרובוט את הבינה המלאכותית שתוציא אותו מהמטריקס. אלה הם בדיוק הגנוסטיקנים. אלה מביניהם שהם האקרים של ״כובע לבן״, צדיקים גדולים שגילו את הסוד ומנסים מבעד למסך הטשטוש ליישם אותו ועדיין לשמור על הסדר העולמי. ואלה מביניהם שהם האקרים של ״כובע שחור״ שמנסים בכח להחריב עולם עד היסוד. נגד אלה נלחמה האינקוויזיציה בטענה שהם כופרים, שמה שהם עושים זה מסוכן.

בסופו של דבר נגיע למסקנה שיש הגדרה מסויימת של ״האמת״. חמקמקה ככל שתהיה, זו שגם כשאתה מגלה אותה אתה לא בטוח שבאמת זו היא. אבל האמת הזו שמורה רק ליחידים, ברשות הממסד. מי שלא שייך אליו, אסור לו לראות אותה. אם ראה אותה בלי שהממסד אישר לו, הוא מסיג גבול. יש להלחם בו כפיראט.

הקדמה קצרה זו, אני מקווה, נתנה לכם מושג מועט על המוטיבציה האנטי-ממסדית של הכתות שכונו גנוסיס, ועל תהליך ההתמסדות שעברו הדתות המוכרות בדיוק באותה התקופה שכתות הגנוסיס פעלו.

נ.ב אם אתם חושבים שאתם מכירים את המיתוס הזה על הקלקול והתיקון מאפלטון אתם צודקים. לעקרון הזה של התיקון קוראים בפילוסופיה של אפלטון אנמנזה, ההיזכרות של האדם במקורו בן האלמוות. שלושת הדתות הושפעו מאפלטון באופן מובהק, וככל הנראה אין לתאר את היהדות והנצרות אלא כעין פילוסופיה יוונית בכסות תנ״כית. הדת והפילוסופיה היווניות גם הביאו ליהדות ולנצרות את האמונה בעולם שמעבר, תחיית המתים, דואליזם וכו׳. היו כאלה שהיו תולים את זה בדת הפרסית או מרחיקים עד להודו של האלף הראשון לפנה״ס. הם לא צריכים. העקרון השמאני הזה של תקשור עם העולם שמעבר באמצעות מדיטציה, כלומר באמצעות אובייקט ביניים, משוקע בדתות ההודו-אירופיות מימים ימימה. כל הכבוד לזורואסטריים שגילו את זה ממש במקביל לשאר העממים, שגם להם יש מיתוסים מאוד דומים. הגנוסיס היא דת עולמית. בריאן מוררסקו מכנה אותה ״הדת ללא שם״.

  • גנוסיס - הקדמה
  • גנוסיס - הקדמה
  • גנוסיס - הקדמה
  • גנוסיס - הקדמה

פולחן העומר הפסיכדלי

דן מרקור בספרו ״the mystery of manna" טוען שהפולחן היהודי היה מבוסס על פטריית הארגוט, טפיל שמתלווה לדגנים, שצריכה שלו עשויה לגרום למוות במקרה הגרוע, עוויתות ונמקים במקרה הפחות רע (תוך תחושה של בעירה פנימית) וחזיונות פסיכדליים במקרה הטוב. למעשה מפטריית הארגוט שמכילה חומצה ליסרגית ניתן לזקק את ה-lsd. כך אלברט הופמן גילה את ה- lsd 25.

הארגוט נצרך באמצעות לחם או באמצעות בירה. בירה היתה משקה מועדף במזרח הקדום. בגלל שהבירה מרירה היו מוסיפים לה ממתיקים או צמחי מרפא אחרים שיש בטעמם כדי לעדן את המרירות. הפטריה מתרבה באמצעות נוזל דמוי טל-דבש, שמושך חרקים השותים אותו, ובמעופם מפיצים את הנבגים. הסרטון הזה מדגים איך, ומה תופעות הלוואי של הלוקים בארגוטיזם.

בגלל שהחומרים הפסיכואקטיביים שבארגוט מסיסים במים, כך במחקר של אלברט הופמן על הקיקאון באלאוסיס שהיה סוג דומה של בירה, הממתיק היה מנטה, הספר מעלה את הסברה שה״עץ״ שהכניס משה למים, או כל מטה שהכה בסלע ויצאו ממנו מים, הוא אותו תהליך ״טיהור״ של הפטריה הרעילה. כלומר הסצנריו היה: מצאו שיבולים, מצאו נביעה של מים מסלע, הניחו את השיבולים בתוך המים. זה היה מטוהר אמנם, אבל מר. העץ שמשה הכניס היה ממתיק, ובני ישראל שתו.

כך מובנים לנו פסוקים כגון ״ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור״, ״ויאכילהו מחלב חיטה ומצור דבש אשביעך״, ״ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעיינו מים״. מי מרה וגם ההכאה בסלע נמצאים בסמוך לפרק שמספר על קבלת המן, ובסמוך ה׳ מבטיח ש״כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך״. ה׳ מתכוון: שיבולים נגועות בארגוט זה רעיל, באמצעות הריטואל של הטבלת השיבולים במים היוצאים מהסלע, ננטרל את הרעילות של זה ונזקק רק את החומר מעורר ההזיות. בני ישראל התאהבו בבירה הזו ודרשו אותה מיד אחר כך פעם ועוד פעם. הפולחן עצמו נתן להם את מבוקשם.

אנו רואים שבכניסה לארץ ליד הירדן, מיד עם הפסקת המן בני ישראל חגגו את הפסח. מעצם כך שהמינון של המן מתואר בשמות ט״ז כ״עומר״ אנו ממשיכים לראות את הזיקה בין המן לבין החג ופולחנו. מכאן הוא מגיע למסקנה שכל מזמורי התהלים והאגדות הללו, בעצם באים להלל את הסקרמנט הזה שקשור לחיטה. קורבן העומר וקורבן שתי הלחם בחג השבועות, כולם כוללים נוסחה מדוייקת שבה מזקקים את החומרים הפסיכואקטיביים מהשיבולים הנגועות ומכינים מהחומר המזוקק לחם. מה שנקרא ״קרבן מנחה״ או ״מנחת סולת״, שצריכה, או לא צריכה להיות ״חמץ״. העניין עם החמץ הוא אותו דיוק בהכנה של המצע הזה, הסט.

מנחת הסולת הזו אינה אלא סקרמנט שבמסגרתו מכינים חיקוי סמלי של המן במדבר, אם לא תעתיק מדויק. וכך גם לחם המשנה בשבת, שאמור להיות רפרנס למנחת נסכים בבית המקדש, כשם שהקידוש על היין אמור להיות רפרנס לניסוך היין.

בהמשך טוען מרקור שהמגפה שהיתה בימי דוד שהרגה 70,000 איש, שבשמואל ב׳ מתוארת כ״דבר״ היתה למעשה ארגוטיזם. מוות המוני מארגוטיזם במימדים כאלה מתועד בימי הביניים.החזיונות שבהם מלאך ה׳ נראה ״וחרבו שלופה בידו״ מבלי שמזהים שמדובר באמת במלאך, מהווים אבטיפוס לחזון של גדעון בעפרה, אז מלאך ה׳ נגלה לגדעון בגורן. זהו אותו הסצנריו שבו דוד ראה את המלאך, בגורן ארוונה. הרגע שדוד הקריב את הקורבן והאש עלתה ואכלה את הקורבנות, מקביל לאותו הרגע שבו גדעון עבר את ההתגלות וגילה שזהו מלאך ה׳. ברגע הזה נעצרה המגפה.הדימוי של מלאך עומד ואוחז במטה, הופכת את המטה לחרב פיפיות בעלת שני שימושים: מטה הקסמים שמאפשר לשרוף קורבן במגע, או מטה קסמים שמאפשר להרוג אנשים במגע. זהו התיאור. לחרב הפיפיות הזו של הארגוט.

הטענה הסופית שלו היא שהשימוש הזה במשני תודעה היה חלק מ״מיסטריה״ שלמה, טקס סודי שבמסגרתו כתבו קמע עם שם ה׳, טחנו אותו, שפכו למים ואז שתו אותו. משהו שמאוד דומה לטקס של הסוטה. הדבר הזה של שתיית אפר מגילה מתואר בספר יחזקאל. גם אצל ירמיהו וישעיהו מתואר מישהו שנגע בפה של הנביא, ולכאורה השקה אותו במשהו לפני החזיונות.

הטקס הפך סודי למרות שבתחילתו הוא היה פומבי, וכל מי שרצה להשתתף בו יכול היה – כך גם משה בעצמו בשמות ט״ז מצווה, שהדבר יהיה פומבי. ואכן אנו רואים גם ״פשוטי עם״ משתתפים בו, כגון כל אלה שמתו כשנגעו בארון הקודש, או דוד עצמו שהתכבד בלחם הקודש כשנמלט אל אחימלך. למה זה הפך סודי? אנו יכולים להסביר את זה במעשה אנטי-דמוקרטי, בו אליטה כהנית ביקשה לשמר את כל הטוב הזה לעצמה, אך יותר נראה שהמעשה היה מעשה של זהירות, כנגד נסיינים לא מומחים שעשויים למות מפני שלא הוסמכו לכך (כפי שקרה במעמד ארון הברית בגורן נכון – אנחנו רואים שתמיד זה קורה ב״גורן״). אחרי הכל מדובר ברעל.

כאמור, המיסטריה הזאת היתה בהתחלה, לפני עידן המלוכה, משהו פומבי, אבל באיזה שהוא שלב הכהנים בבית המקדש עטפו את הטקס הזה במעטה סודיות שנשמר רק בקרב כהנים. מה שמסתבר הוא שאחד מהכהנים הללו הוא כנראה פילון האלכסנדרוני שמדווח על סוג המיסטריות האלה בחיבוריו. לא מפרט מה, אלא רק ש… ושזה קשור לכהנים ובפרט ירמיהו ומשה רבינו. משה הוא כנראה הפומבי, שכלל את הלחם ואמירת שמות קדושים כשנכנסים לטריפ. ירמיהו הוא כנראה הסודי שכלל שתיית אפר של קמע עם שם ה׳ עליו.

  • פולחן העומר הפסיכדלי
  • פולחן העומר הפסיכדלי
  • פולחן העומר הפסיכדלי
  • פולחן העומר הפסיכדלי

אלים וגיבורים

אלים וגיבורים

המיתולוגיה היוונית לא מקופחת בכל הקשור לתרגומים ואנתולוגיות עבריות. בכל כמה שנים יוצאת אנציקלופדיה חדשה, או ספר קלאסי אחר שמספר על אלים, או גיבורים, או אלים וגיבורים גם יחד. מי שרוצה לדעת על הקלאסיקות של תרבות המערב לא יתקשה למצוא חומר קריאה בעברית. אחד מהפופוליזטורים הגדולים של התחום הזה הוא אפי זיו, שהוציא כבר לפני עידנים את ״מיתולוגיה עכשיו״. ב-2013 הוציא זיו בהוצאת כנרת את הספר ״סודות אלי האולימפוס״ ובו הקדיש לאלי האולימפוס והייצוגים שלהם באמנות. על הספר הזה היתה מסומנת נקודה אחת, כך שברור היה שבאיזה שהוא שלב יהיה לזה המשך. וכעת הוא אכן מגיע ועוסק בחלק החסר, הגיבורים. כאמור, מבחינת התוכן ספר נוסף שמספר את הסיפורים לא מחדש שום דבר. חוץ מלאפשר לנו להשוות בין סגנונות הסיפור והעריכה של הסיכומים הללו במשך השנים ולהעדיף מן הסתם נוסחים יותר עדכניים ומתאימים לטעם העכשווי של הקורא, וקל וחומר אם הם מודפסים על נייר כרומו – לכאורה אין טעם לספר כזה. לא כן במקרה של זיו. א. הספר שם דגש על הייצוגים האמנותיים, אמנם מספר את הסיפוריים אבל בעיקר כדי להסביר על האטריבוטים המלווים כל תמונה, ואיך אפשר בקלות לזהות במי מדובר על פיהם. ב. הוא כולל נספח יקר ערך שעוסק בצמחים, פרחים ועצים הנזכרים בסיפורים ומקשרים אותם לנוף לסביבה התרבותית בה נוצרו ; שני יתרונות אלה נותנים לספר ערך מוסף המייחד אותו מספרים אחרים.

״גיבורי המיתולוגיה היוונית״ מאת אפי זיו הופיע לאחרונה בהוצאת כנרת/זמורה. לאתר של אפי זיו.

  • אלים וגיבורים
  • אלים וגיבורים
  • אלים וגיבורים
  • אלים וגיבורים