פופקורן

לפני כשנה ראיתי את "The Sound Of Belgium" וכולם מדברים שם על זה שהלהט למצוא מוסיקה אקזוטית ונדירה, ולנגן אותה במהירות אחרת ממה שהיא במקור, מה שיושם בבא העת בניו-ביט (כשהאטו EBM), החל עוד שנים לפני כן בהאזנה קלה שהאטו לכדי מה שנקרא "פופקורן מיוזיק", על שם המועדון שבו "המציאו" את הז'אנר הזה.

ככל הנראה, וכאן אני זורק השערה, ז'אנר המוג של הקטע "פופקורן" שפרח גם כן בבלגיה בשנות השבעים, נבע ממוסיקת הפופקורן, כשהרעיון היה לעשות מוסיקה תזמורתית עם סינתיסייזר בסגנון ה"שחורים" בקריביים ובארה"ב (כפי שכתבתי כאן). לא הייתי פוסל גם אפשרות שבימבו ג'ט קרויים על שם ההרכב הזה.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

Lena Valaitis – Gloria

ב-1982 הפיק ג'ק ווייט הגרמני גרסת כיסוי לשיר "גלוריה" של אומברטו טוצי בביצוע הזמרת לנה ולאיטיס. ולאיטיס ייצגה בהצלחה את גרמניה שנה לפני כן באירוויזיון והגיעה למקום השני, לאחר מכן ביצעה את השיר שליווה את קמפיין המונדיאל של נבחרת מערב גרמניה. לכן השיר הזה גם הפך ללהיט. ואז הוא ראה את הפוטנציאל ונתן אותו שנה לאחר מכן לבת הטיפוחים החדשה שלו, הזמרת האמריקאית לורה ברנינגן. והשאר היסטוריה. בהמשך הפיק ווייט לבראניגן עוד כמה גרסאות כיסוי מצליחות, ועל הגל גם רכבה ההפקה שלו לזמרת פיה זדורה (בלהיטה המפורסם עם ג'רמיין ג'קסון, גם כן באותן שנים).

ואגב לורה ברנינגן וגרסאות כיסוי גרועות וחינניות אתם חייבים לעצמכם את השיר הזה, שהוא שילוב גרוע בין "Self control" לבין "I like chopin".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

הכח

כשמדברים על שנות השמונים, מדברים אמנם על מהפכה אלקטרונית שהפכה את התקשורת ליותר מהירה וזמינה, ואת יכולת הייצור ליותר עממית. בהקשר המוסיקלי, המהפכה הזאת אפשרה לחברות תקליטים עצמאיות ולסצנות מקומיות להתקיים, משום שכדי להוציא לאור מוסיקה אתה כבר לא חייב מתווכים בדמות חברות התקליטים הגדולות, ומספיקה לך הרשת החברתית שבנית לעצמך בכדי להזין את עצמה בחומרים מבלי להיות תלויה באינטרסים ובגחמות של קברניטי התעשיה.

אבל בהקשר הגרמני מדברים על היסטוריה רחוקה הרבה יותר. לאחר מלחמת העולם השניה, גרמניה הכבושה חולקה בין בעלות הברית שקבעו ביניהן אזורי שליטה. דרום-מזרח גרמניה הופקד בידי ארה"ב, דרום מערב בידי צרפת וצפון מערב בידי בריטניה. גם ברלין, כעיר מדינה המובלעת בשטח השליטה של ברה"מ, ששימשה בעבר כבירת גרמניה, חולקה לארבעה. בפועל, בשל היותה מובלעת ושטח כבוש, ברלין היתה מנותקת מההוויה המערב-גרמנית, כך שאילולא מאמצים מכוונים היה ניתן לראות בה כמי שהולכת ויורדת מגדולתה. כבירת גרמניה המערבית, שנוצרה מאיחוד שלושת איזורי השליטה "המערביים", נבחרה עיר שנמצאת במערב. בון זכתה בסופו של דבר בתואר, למרות שפרנקפורט כמושב המפקדה האמריקאית וכעיר-מדינה נחשבת בפני עצמה בעבר, היתה המועדפת. אילולא לחצים פוליטיים שכללו לא מעט שוחד ואמוציות, פרנקפורט היתה הופכת לבירה, אבל כדי לקבוע עובדה ולא לתת לפרנקפורט עליונות על פני ברלין למקרה של איחוד עתידי של גרמניה, היא הודרה. כבר בימים אלה התפתחה היריבות הסמויה בין שתי הערים על הבכורה.

גרמניה היתה נתונה בטראומה הן מבחינה מוראלית והן מבחינה כלכלית [1]. בעלות הברית הכינו תוכנית הבראה לאירופה עם דגש על שיקום גרמניה, כשמאחורי הקלעים נעשה כל מאמץ כדי לדכא את המורשת הנאצית ולהשריש את ערכי הדמוקרטיה (ולבער את הקומוניזם). במסגרת זו השתלטו בעלות הברית על כלי התקשורת, וקבעו הלכה למעשה מי ישדר, את מה ואיפה – וכך התחיל למעשה תהליך ארוך של "אמריקניזציה", לאו דווקא במובן של ארה"ב, אלא יותר של השרשת ערכים ואייקונים תרבותיים של אותן בעלות הברית במרחב הגרמני, שבמסגרת חיפוש הזהות או אם תרצו "חרושת התרבות", היה כר פורה לאימוץ אותה התרבות. האנגלית הפכה להיות לינגואה-פרנקה באיזורי השליטה המערביים (בין השאר מפני שהצרפתית הפסידה לה), ובחלק מהמקרים גרמניה הפכה להיות מרכז התרחשות רציני לפחות כמו במרכזים ה"מערביים" המבוססים בבריטניה, ארה"ב וצרפת – בין אם מדובר בג'אז, ברוקנ'רול, במוסיקה הפסיכדלית וכמובן ברוק המתקדם (או במהדורה הגרמנית שלו, הקראוט רוק).

האמריקניזציה התבטאה גם במישור הכלכלי, פרנקפורט הפכה למקום מושבו של הדויטשה בנק, ומאוחר יותר לבירה הפיננסית של גרמניה ואירופה הקונטיננטלית בכלל, ומאחר שבעולם העסקים האנגלית התבססה גם כן, הרי שגם מהבחינה הזאת ההשפעה האמריקאית היתה חזקה. וכך בעצם ההגיון מספר שאם ההתרחשות הפוליטית, הכלכלית והתרבותית נמצאים בעיר הזו, ביחד עם העובדה שהנוכחות האמריקאית ממשיכה להתבסס בה, הרי שמתבקש שאם משהו יקרה, אז שם.

ההפצצות של בעלות הברית הרסו את מרכזי הערים הגדולות. פרנקפורט נפגעה במיוחד, גם בנפש וגם ברכוש. העיר העתיקה שלה נחרבה כמעט כולה. השיקום של העיר ספציפית כלל בינוי מסיבי בסטנדרטים מודרניים, ונתן בעתיד לפרנקפורט קו רקיע שמזכיר את ניו יורק בגורדי השחקים שלו.

בשנות השבעים התבססה תרבות המועדונים, וב-1978 פרנקפורט ביקשה גם לעצמה "סטודיו 54" משלה שנפתח בדמות ה"דוריאן גריי". מינכן, שהיתה ה"בירה" השניה של איזור ההשפעה האמריקאי אמנם הפכה לבירת דיסקו (ע"ע ג'ורג'יו מורודר, סילבר קונקשן), אבל גם פרנקפורט. בין השאר פעלו שם להקות כגון בוני אם, ערבסק וסופר-מקס.

הצעד החשוב ביותר לכיוון הסאונד של פרנקפורט קרה ב-1983. סרטי ההיפ-הופ הראשונים שיצאו בארה"ב כגון "Beat Street" ו-"Wild Style" החלו להגיע לאירופה, והציתו את שגעון הברייקדאנס [2]. במקביל הם גם הביאו בפעם הראשונה אל המיינסטרים את המוסיקה האלקטרונית. כלומר, גם לפני כן עשו סינתפופ ואיטלו-דיסקו, אבל אם לפני כן הדברים האלה נחשבו "לבנים" ו"שוליים" (כלומר, צ'יזיים או אוונגארדיים), הרי שמעתה מוסיקת ריקודים "שחורה" נחשבה כאלקטרונית. אם מי שביקש לעשות מוסיקת ריקודים "שחורה" עשה עד אז דיסקו "חשמלי", הרי שמאותו הרגע הסינתיסייזר נכנס לאופנה.

בהערת אגב, מעניין האימפקט של הסרטים הללו במזרח גרמניה. הסרטים אושרו להקרנה למרות שהיו מערביים, בעיקר כדי להראות את חוליי התרבות המערבית. בפועל, הם עוררו תרבות נגד שלמה. במערב גרמניה, במקביל, ההיפ-הופ הפך לכלי ביטוי של בני המהגרים (Gastarbeiter), שהשתמשו בו ככלי מחאה בסגנון השימוש של השחורים בארה"ב במוסיקה.

חיש מהר המוסיקה גם מצאה בית חם בסצנת המועדונים של פרנקפורט. ב-1983 קם מועדון בשם "Funkadelic" שהפך למקום המועדף על החיילים האמריקאים ששירתו בבסיסים הסמוכים לפרנקפורט. הם, ובחלק מהמקרים גם התקליטנים שלהם שבאו במיוחד מארה"ב, כמו גם צוותי האירוח והברמנים, הפכו את המועדון הזה ודומיו לאמריקאים ממש. בברלין התפרסם מועדון נוסף בשם "La Belle" דווקא בנסיבות אחרות, ב-1986 עמדה לוב מאחורי פיגוע שכוון כנגד החיילים הללו, שבעקבותיו הפציץ הצבא האמריקאי את בנגזי – אך הוא ודומיו היוו את מרכז הסצנה החדשה, שכיום מכנים כ- G.I Disco. אוסף ברוח זו יצא לפני כמה שנים, מלווה בתערוכה שמציגה מעת לעת.

כאמור, פרנקפורט היתה אחד ממוקדי מהפכת ההיפ-הופ, וכמה מהשמות שניתן לציין בהקשר הזה כוללים את: DJ T, שמאוחר יותר הקים את מגזין ה- Groove, ובשנות האלפיים את הלייבל Get Physical – בשנות השמונים הוא היה רקדן ברייקדאנס מפורסם, ומאוחר יותר תקליטן היפ-הופ בולט (מאוחר יותר כמובן טכנו, והרבה. היה רזידנט במועדון Music Hall). כמו כן, Moses P., אמן הדגל הראשון של מונצינג ואנצילוטי, שהוציא בשנותיו הראשונות כמה להיטי היפ-הופ מוקדמים באנגלית, ובשנות התשעים עבר לעשות מוסיקה בגרמנית עם ההרכב שלו "Rödelheim Hartreim Projekt". את מוזס פי הפיק באותה התקופה ריקו ספארקס, שהיה בן לוויתם של מונצינג ואנצילוטי וכשהם חיפשו ראפר שיבצע בעבורם במקום הסמפלים שלא היה להם רשיון להשתמש בהם, הוא שידך להם חייל שפגש ונודע מאוחר יותר בשם הבמה Turbo B.

שם נוסף הוא אכים פולקר, הקים ב-1984 את חברת התקליטים הבולטת הראשונה של ה"סאונד אוף פרנקפורט", Westside Records, שנתנה את הבמה הראשונה ללהקות של Talla 2XLC ולההפקות הראשונות של מיכאל מונצינג. ב-1988 עמד מאחורי להיט שסימפל את פליטווד מק, Oh Well, ביחד עם פולקר ברבר שניגן וכתב בזמנו למילי ונילי – עוד הרכב עם צליל היפ-הופי. הנגיעה שלו לאופרה היתה בהפקה נוספת שלו לזמרת בשם דבורה ששון. את שתי האהבות – אופרה והיפ-הופ, הוא שילב ב-1996 בפרוייקט שנקרא Rapsody, ואירח אמנים רבי דרג כוורן ג'י, אל אל קול ג'יי, אקזיביט וכו'. קטע מפורסם ממנו היה הסינגל "Prince Igor".

טרנס טרנט ד'ארבי, שב-1984 עוד נקרא דארבי בלי הסימן, התחיל את דרכו באולפנים של פרנק פאריאן בהרכב אלקטרו-פאנק בשם The Touch. אחרי ההצלחה של אלבום הסולו שלו פאריאן הוציא את אלבומה היחיד של הלהקה מחדש תחת השם Early Works מן הסתם כדי לעשות עוד קצת ג'ובות. ד'ארבי שירת בבסיס סמוך לפרנקפורט בתחילת שנות השמונים, אבל בשלב כלשהוא נשר מהשירות. עד לאלבום הסולו שלו ב-1986, שהוציא לאחר שקיבל חוזה בבריטניה, היה שותף להפקות בפרנקפורט.

סידני יאנגבלאד, עוד חייל לשעבר שלאחר השחרור השתקע בגרמניה. בסוף שנות השמונים שיתף פעולה עם מפיק מקומי בשם קלאוס זונדל (ועוד אחד בשם מרכוס שטאב שלמרות שהוא בא מאותה עיר של מייק שטאב וחולק את אותו שם משפחה, הם כנראה לא קשורים. על אף שמתבלבלים ביניהם). זונדל עקר באותה התקופה לאיביזה וקבע שם את מקומו, כדי להפוך ב-1993 לאחד מחלוצי ז'אנר הניו אייג' האלקטרוני במקביל לדיפ-פורסט ולאניגמה, כשעמד מאחורי B-Tribe. מעניין לציין שמאחורי אניגמה עמד מפיק נוסף מפרנקפורט שהפיק בעבר, כמו זונדל, את להקת הסינתפופ Hubert Kah, הלא הוא מישל קרטו. זונדל ושטאב עמדו ב-1995 מאחורי הרכב ניו אייג' מפורסם נוסף, שהרים על נס את המוסיקה של האינדיאנים מאמריקה, Sacred Spirit.

ראפרים נוספים שהצליחו ביורודאנס והתחילו את דרכם כחיילים אמריקאים הם רבים, ובהם ניתן למנות חוץ מאת Turbo B, גם את טוני דוסון האריסון הידוע בשמו Captain Hollywood (שהחל את דרכו כרקדן הברייקדאנס הראשון להופיע בפריים טיים בגרמניה, הוא הופיע עם תלבושת של מלח). Jay Supreme מקאלצ'ר ביט, B.G The Prince Of Rap, ליין מקריי מלה בוש (עוד הרכב של פרנק פאריאן) וגם רוברט היינס שעשה בפועל את הראפ להרכב, וגם היה הראפר של Le Click, פרנקי ג'י (קפטן ג'ק) שגם עושה את הראפ עבור Oh Well לעיל (קליפ), וכמובן הראפר Deskee, שהיה הראשון להוציא להיט היפ-האוס שמקורו מגרמניה ולהצליח במצעד האמריקאי – במקור בהפקה משותפת של היינץ פלבר, התקליטן שייסד את התוכנית Clubnight של טורסטן פנסלאו (ועמד גם מאחורי ההפקות הראשונות של B.G The Prince Of Rap), מפרנקפורט ושל ווסטבאם מברלין. Deskee היה מהריליסים הראשונים של לייבל שלם, לייבל-בת של חנות התקליטים Boy Records שהתמקד בהיפ-האוס ונקרא BlackOut.

רבים מהראפרים הללו הוציאו את הקטעים שלהם בחברת התקליטים Logic של מונצינג ואנצילוטי. החל מ-1988 (אז הוציא Moses P) ועד ל-1993, אז הוציאו Le Click ו- Real Mccoy. ואגב ההרכב הזה, O-Jay, המפיק-ראפר מאחורי ההרכב, נחשב גם הוא חלוץ היפ-הופ שהפיק ב-1987 את ההרכב Masterplan ועמד מאחורי מגזין ההיפ-הופ הגרמני הראשון Fresh Beat Magazine.

מונצינג ואנצילוטי השתעשעו ב-1989 במאש-אפים והפיקו קטע שסימפל את ג'וסלין בראון, הראפר Chill Rob G ומנטרוניקס, תחת השם The Power Jam. מאחר שלא היו להם הזכויות מחוץ לגרמניה להשתמש בסמפלים הללו הם היו צריכים להקליט מחדש את קטעי השירה והראפ, ובצר להם כאמור חיפשו ראפר וזמרת. ריקו ספארקס שידך להם את טורבו בי. צ'ילי רוב ג'י לא היה מרוצה מזה שהוא לא יכול להוציא את הסמפל שלו בארה"ב, אבל זה מה יש בתעשיית המוסיקה. מונצינג ואנצילוטי החליטו לעשות לעצמם רי-בראנדינג, ולקרוא לעצמם בשמות אנגלופוניים (הם לא האמינו שאמריקאים יאמינו שגרמנים עושים היפ-הופ), ואת שם ההרכב שינו למשהו שמתגלגל על הלשון טוב יותר. כך נולד ההרכב Snap! (על שם ציטוט בשיר, שהיה גם בשימוש באותה התקופה בכמה להיטי היפ-הופ, Oh Snap), שכבש את המצעדים בבריטניה (מקום 1), בארה"ב (מקום 2) ובעולם ונחשב שם בדיעבד לקטע המזוהה ביותר עם היורודאנס. (עוד על סנאפ ניתן לקרוא כאן)

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

בעל החלומות

ב-6 בנובמבר 1993 חזר טורסטן פנסלאו ממסע מתיש של קידום מכירות בארה"ב, ונרדם על ההגה. הוא נהרג במקום, על אף שחברתו לחיים יצאה ללא פגע. היה זה רגע השיא של הקריירה שלו בפרט ושל הסצנה של פרנקפורט בכלל, ובזה הרגע איבד עולם הדאנס את אחד מהמפיקים החלוציים ביותר בתחומו ואת אחד משגרירי המדיה המשפיעים ביותר שהיו לו מאז ומעולם. הסצנה תמצא לעצמה גיבורים חדשים, אבל במבט לאחור לא תתאושש לעולם. לא כי היא ספגה מכה קשה מנשוא, היא נשאה את המכה הזאת והמשיכה להכות גלים. אבל מרגע שהאדווקט הגדול ביותר של הצליל של פרנקפורט הלך לעולמו, ומי שהכניס את הצליל למרכז של המרכז של הזרם המרכזי, לא יהיה מי שימלא את מקומו.

בתוך זמן קצר יחסית, עניין של שנתיים, הצליל של היורודאנס (לצורך העניין, החזית של המוסיקה האלקטרונית במוסיקת הפופ) ישתנה מהקצה אל הקצה. הראפר והזמרת שהתרגלתם לשמוע ב"קופסת הלהיטים", יפנו את מקומם להפי הארדקור וה- Tekkno של ברלין וליורו-טראנס של המבורג (שמושפע מהפרוגרסיב האוס). הלייבלים הגדולים של פרנקפורט נחלשו, חלקם יפשטו רגל בכלל או יעברו דירה למקום שבו "הכל קורה באמת" (ברלין). הסצנה של פרנקפורט החלה לרדת מגדולתה מרגע זה ועד שב-1998 ייסגר המועדון Omen, סוון ואת' יעביר את מרכז הכובד שלו לאיביזה, ה- Dorian Gray ייסגר ב-2000, מה שיקום במקומו יהיה נישתי, אזוטרי ומינורי. ברלין תהפוך להיות מרכז ההתרחשות המועדוני, והמבורג תהפוך להיות מרכז ההתרחשות הפופי. פרנקפורט אולי לא מתה, היא בכל זאת נותרה באותו מקום גיאו-פוליטי שלה, אבל בתחום התרבותי, עם דגש על מוסיקת הדאנס, כבר לא נוכל לומר על משהו שהוא ייחודי לה.

אבל ככה זה, דברים באים והולכים. יהיה רומנטי מאוד לומר שהכל קרה כשפנסלאו נהרג, ואנחנו נלך עם הקו הזה. אפשר לפנטז עד מחר במחשבה איך היה נשמע הדאנס אילולא המוות שלו, לאיפה הוא היה מגיע בעולם שבו המצעד של הדי ג'יי מגזין נותן את הטון. פול ואן דייק עשה על זה הרי קריירה. בהערכה זהירה אני סובר, לפי איפה שהרוח הלכה בסוף שנות התשעים, שהסגנון של פנסלאו היה מקדים את ההשתלטות של הפרוגרסיב טראנס בכמה שנים, וכנראה שהוא היה הופך להיות סוג של טיאסטו. אנחנו התרגלנו לשמוע על "אומת הדאנס" כשהיא היתה מבוססת על מועדוני-על ומפומפמת ב-BBC. כשאיביזה היתה נחשבת יעד תיירותי, והמסיבות הכי שוות בעולם היו נמשכות עד 14:00 בצהרים. אבל כל מה שחשבנו שקורה ב-2000 בלונדון, קרה בפרנקפורט ב-1992. אז, פשוט, הבאזז היה יותר מנוון. ומי שניצח באותה התקופה על העניינים היו שניים – האחד, עסקנו בו בפוסט הקודם, סוון ואת', והשני היה טורסטן פנסלאו.

פנסלאו נולד אמנם בבוואריה אבל ב-1981 הגיע לדרמשטט לצורך לימודים. הוא נשאר שם, בין השאר מפני שתפס את העמדה במועדון Lopo's Werkstatt. אל הדוריאן גריי הוא עבר רק ב-1988, המועדונים הגדולים של פרנקפורט (שבעבור דרמשטט היא בערך כמו התל אביב של ראשל"צ) היו התחנה הבאה של התקליטנים הגדולים במועדונים הפרבריים יותר, וכמו שאתם מבינים רבים מהתקליטנים הגדולים של פרנקפורט למעשה בנו את עצמם בערים הקטנות של הסן או של הערים הקרובות אליה. מייק שטאב, לדוגמה, הגיע בכלל מבוואריה, אשפנבורג והמשיך להיות שם גם במקביל לפעילותו בפרנקפורט. גם טילמן אורמאכר, חברו ל- Mysterious Art פעל מחוץ לפרנקפורט, במיינץ (שסמוכה למעשה לבירת הסן, ויסבאדן). אגב, את מקומו של פנסלאו ב"לופו" ירש DJ Wag, שותף נוסף של שטאב ב- Myserious Art.

סגנון התקלוט של פנסלאו התאפיין בריבוי שימוש באקפלות. הוא היה "מחמם" את האווירה ומתכתב עם הקהל שלו באמצעות "ג'ינגלים" שכאלה, והיה הופך את ה"כניסה" לסטים שלו למוסיקה בפני עצמה. הרבה מהקטעים שלו כללו סמפלים שכאלה, והסגנון הזה התחבר באופן טבעי לתחנה הבאה שלו הגשה ברדיו. במאי 1990 הוצע לו להגיש את תוכנית הטכנו ב"רשת ג'" המקומית, HR3. התוכנית נקראה Clubnight, שודרה במוצ"ש בין 21:00 ל-24:00 והיתה למעשה התוכנית הראשונה ברדיו ארצי שהוקדשה לז'אנר הזה. חודש לאחר מכן, אגב, השיקה התחנה המקבילה מריינלנד-פפאלץ RPR1, תוכנית משלה בשם Maximal, שהגיש טילמן אורמאכר.

התוכנית הפכה חיש מהר לבמה עבור הסצנה הרוחשת בפרנקפורט, בהעדרו של פנסלאו הגיש את התוכנית סוון ואת' ומדי פעם התוכנית שודרה ישירות מהדוריאן גריי, כשאת כס המגיש ממלאים מדי פעם שלל התקליטנים המובילים בסצנה (או תקליטנים אורחים מחו"ל, לעיתים). בשיאה, היו לה חצי מיליון מאזינים, והיא שרדה 24 שנה בתחנות שונות מבית תאגיד השידור של הסן (HR).

סגנון התקלוט המדובר של פנסלאו הפך במהרה גם לקטעים מוקלטים, בעידוד של חברו של פנסלאו, ינס צימרמן. השניים יצרו ב-1988 מאש-אפ עם נאומו המפורסם של מרטין לותר קינג, שהופץ בידי ZYX והפך במהרה ללהיט אנדרגראונד. 50,000 עותקים נמכרו ממנו. הקטע הזה הביא לרומן ארוך של פנסלאו עם ZYX ומאוחר יותר הוא הפך להיות מפיק הבית של חברת התקליטים Dance Pool שהוקמה ב-1989 כשלוחת הדאנס של סוני (אני מנחש, דרך הקשרים עם Mysterious Art שהיו הלהיט הגדול הקודם של הלייבל).

הריליסים של השניים ב-ZYX, ומאוחר יותר גם עם הצלע השלישית שהצטרף אליהם, כותב השירים והסולן נוזי קצמן, נחשבים כיום כאבן הפינה של ז'אנר הטראנס. סביר להניח שהקטע הראשון ששווק ככזה הוא Alone שלהם כ- Abfahrt. הקטע הזה הביא את פנסלאו להבנה שהוא צריך לפתוח גם חברת תקליטים משלו, ב-1989 הוא פתח אולפן הקלטות משלו בשם paraDOX והחל להוציא בחברת תקליטים שנקראה על גם היא Abfahrt בהתחלה קטעים שלו בלבד, ומאוחר יותר גם קטעים של אמנים אחרים שהקליטו אצלו באולפן. ZYX סייעה בהפצה.

חבר האמנים הזה הפך מאוחר יותר גם לבסיס ההפקה של שלל הרכביו של פנסלאו, שהחזית שלו היתה ההרכב Culture Beat. כלומר, ברוב המקרים ידי ימינו של פנסלאו היו אותם אמנים שברבות הימים יהיו אנונימיים, והוא קיבל את הקרדיט כי כלי הנגינה וההכוונה המקצועית היו שלו. ינס צימרמן, אגב, שעד 1991 היה אותו יד ימין בשלל הרכבים (הבולט בהם מלבד קאלצ'ר ביט, ו- Abfahrt הוא Tyrell Corp.), נטש את פנסלאו על הרקע הזה – הוא לא אהב את האנונימיות שלו, שעל חשבונה פנסלאו קוצר את התהילה. אבל גם לו היה תחליף. פיטר צווייר ואלכסנדר אברהם, לדוגמה, ששיתפו עם פנסלאו פעולה גם תחת השמות Klangwerk ו-LDC.

נוזי קצמן נטש את קאלצ'ר ביט לכמה שבועות בשל אותה הסיבה, וחזר. אך מאחר שהוא תפקד פחות כיד ימין של פנסלאו אלא בעיקר ככותב שירים ודיירקטור, התרומה שלו מההיבט ההפקתי פחות ניכרת. קצמן החזיק במקביל קריירה כחלק מהרכב הפקה בשם DMP, שבדיוק באותה התקופה התפרסם בעיקר עם הלהיט More & More של קפטן הוליווד פרוג'קט ששהה 3 שבועות בראש המצעד הגרמני. בית ההפקה הצליח באותה התקופה גם עם הרכבים כגון Loft, Intrmission ועוד. קצמן עצמו כתב עבור אמנים רבים ומצליחים שירים, ובהם ניתן למנות את ג'ם אנד ספון, די ג'יי בובו, סקוטר וכו'.

בכל אופן, ההרכבים הללו ועוד רבים אחרים שפנסלאו היה מעורב בהם, היו להיטי מועדונים מקומיים בגרמניה, כשחלק מהם גם התבטא במכירות והצליח במצעדים. אבל ההצלחות היו מינוריות ולפנסלאו היה חזון להגיע גבוה יותר. ב-1993 זה הצליח, תחת שרביטה של Dance Pool. הלהיט "Mr Vain" שבר את השיא של הצלחות היורודאנס הקודמות, הן מבית והן מחוץ. ברמה המקומית, הוא שחזר הצלחות של הרכבים כגון u96 וסנאפ, כששהה במקום הראשון במצעד 9 שבועות (u96 היו 13), ומכר 750,000 עותקים. ברמה הבינלאומית הוא הגיע למקום ראשון בעוד 12 מדינות, כולל ארבעה שבועות בראש המצעד הבריטי (סנאפ שהו שם 6 שבועות). במצעד האמריקאי הם הגיעו למקום ה-17 (סנאפ הגיעו למקומות ה-2 וה-5). בנקודת זמן מסויימת ההרכב היה האקט הגרמני הנמכר ביותר מחוץ לגרמניה. הכל נראה ורוד. פנסלאו הגשים את חלומו והשיג להיט בינלאומי.

כאמור, בשיא ההצלחה, עם צאת הסינגל השני מהאלבום של קאלצ'ר ביט, במקביל להצלחתה של קים סנדרס שהיתה בת-טיפוחים נוספת שלו, ובהשקת הקמפיין האמריקאי של ההרכב, נספה פנסלאו. הוא לא זכה לראות את עצמו זוכה בפרס מפיק השנה 1993, והחגיגה הגדולה של קאלצ'ר ביט הפכה להיות טקס זכרון למפיק הראשי שלה. פרנק, אחיו הצעיר ומי שירש את אימפריית הדאנס שלו, קיבל בשמו את הפרס על במת ה- Echo. הוא לא הצליח לשחזר את ההצלחה וסדרת החלטות ניהוליות שגויות קברה את קאלצ'ר ביט. הלהקה שרדה בקושי הצלחה של אלבום אחד, וחלפה מהעולם (כעבור עוד אחד). כאן ניתן לקרוא עוד על הסיפור שלה.

מלבד נוזי קצמן שגם ככה היה אאוטסיידר, מפני שביום-יום היה שותף לצוות הפקה אחר, אף אחד מבני לוויתו של פנסלאו לא נותר משפיע, או מפורסם. ההפקות המאוחרות של קאלצ'ר ביט יצאו כבר מתחת ידיהם של אנשי ה"חבורה", כך שלדוגמה את ההרכב בוקה שייד (שבזמנו הפיק את קאלצ'ר ביט תחת השם Perky Park) לא ניתן לכלול בתור הצלחה שקשורה בצורה זו או אחרת לפנסלאו. בסך הכל הסיפור הזה עצוב לא מפני שתהילת עולם חלפה לה באופן פתאומי שכזה, אלא כאמור, כי מסתבר שהסצנה של פרנקפורט לא התאוששה ממותו של פנסלאו. הצל של האיש עצמו היה גדול בהרבה ממה שהיה נראה.

 

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks