התעוררתי

שיר חדש למוזיקאי האאוטסיידר "לוני הולי" בדרך לתקליט שיצא בלייבל Jagjaguwar.

לוני הולי נולד ב-10 לפברואר בבירמינגהאם, אלבמה. מגיל 5, הולי עבד בעבודות שונות: איסוף זבל בקולנוע דרייב אין, שטיפת כלים ובתור טבח. הוא גר בחנות אלכוהול, בירידים, ובמספר בתי יתומים. חייו המוקדמים היו כאוטיים והולי מעולם לא חווה את הכיף שבחוויות הילדות.

מאז 1979, הולי הקדיש את חייו לאימפרוביזציה. האמנות והמוזיקה שלו נודלו מתוך מאבק, מצוקה, אך אבל יותר מכל מתוך זעם, סקרנות, וצורך ביולוגי, שמתוכם מתבטאים רישום, איור, פיסול, צילום, פרפורמנס, וסאונד. הפסלים של הולי נבנים מתוך חומרים שמקורם בתרבות הפיסול האפריקאית הישנה ביותר. אובייקטים שכבר חדורים במטאפורה התרבותית ואמנותית, משולבים לתור נרטיב פיסולי שמאזכר מקומות\אנשים ואירועים.

הולי לא התחיל לבצע מוזיקה בסטודיו, התהליך הקריאייטיבי שלו לא מזכיר אף מוזיקאי טיפוסי. המוזיקה שלו והמילים כולם מאולתרים על המקום, משתנים ומתפתחים בכל אירוע, קונצרט או הקלטה שהוא מבצע. בסביבת האמנות המקורית של הולי, הוא בונה ומפרק את העבודה הויזואלית שלו, יוצק תכלית מחדש לאלמנטים בכל פעם. זה לא פעם מוביל להעברה של נרטיבים אינדווידואליים לעבודה החדשה שלו ובכך יוצר דימוי שמצטבר והוא בעל עומק ומשמעות מעבר למשמעות המקורית. השכבות של הסאונד במוזיקה של הולי כמו כן הן תוצאה בת עשורים שלמים של אקספירימנטים מתפתחים.

בתחילת שנות ה-200, המוזיקה של הולי תפסה את תשומת הלב של מאט ארנט, בנו של אספן האמנות ביל ארנט, שאסף פרטי אמנות של הולי מאז שנות ה-80. ב-2010, ארגן מאט מיצג מאולתר של הולי בביתו בשביל לאנס לדבטר, מייסד הלייבל "Dust To Digital". לדבטר הורשם עמוקות מנגינתו ומשירתו של הולי, הוא התעקש להכניס את הולי לאולפן כדי להקליט כמה שיותר מוקדם. התוצאה הייתה האלבום " Just Before Music", אשר הציגה לראשונה הקלטה של העבודות שלו.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

טעם מצוות פרו ורבו

מצוות פרו ורבו, האורתודוכסיה מפרשת אותה כאילו מצווה להביא ילדים לעולם. הם לא מבינים את המשמעות האמיתית של הברכה הזאת. שימו לב, זו ברכה, לא מצווה. שנאמר "ויברך אותם אלוהים ויאמר להם אלוהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ". בדגת הים – זה המן. בעוף השמים – זה השליו. בשני המקרים מדובר במה שנקרא במיתולוגיה היוונית "אמברוזיה", כלומר מזון האלים, המזון שאם אוכלים אותו מגיעים להארה. ובכל חיה הרומשת על הארץ, זה הנחש. הנחש שמסמל באופן מסורתי את הידיעה העליונה. לאמור: הברכה של אלוהים לבני האדם לא היתה "תתרבו", אלא הלוואי שתגיעו להארה ותזכו למה שהגדיר הרמב"ם מדרגת הנבואה. למה הפרשנות הזאת אינה פרשנות פופולרית? כי חז"ל טשטשו כל יסוד מיסטי ביהדות, מפני שהדבר הזה מותיר להמונים פתח "לרדת למרכבה" (וזו הסיבה שהברכה היא בלשון "ורדו").

אחזור על המיתוס הגנוסטי בקווים כלליים: אלוהים ברא את העולם על ידי הפרדה. ביום הראשון הוא הפריד בין האור לחושך, ביום השני הפריד בין השמיים לארץ, ביום השלישי בין הים ליבשה וכן הלאה והלאה. ביום השישי הוא סיים את הבריאה. את האדם ברא ברגע האחרון לפני שבת, כלומר האדם הוא נזר הבריאה, נזר מלשון כתר כמו "נזר הקודש" של הכהן הגדול. כמו שקוראים לזה היום "הדובדבן שבקצפת". ומיד לאחר שברא את האדם מה עשה אלוהים? אחורה פנה, הוא בירך את האדם שמכל הריבוי הזה שברא בעולם, שהאדם ישכיל להאציל עצמו מעלה ולהאחיד את הבריאה. האחדה משמע להתחבר אל ה"אוניו מיסטיקה", או אל "הלוגוס".

זהו. זה כל העניין. אלוהים ברא מכונה ואז לחץ על כפתור ההפעלה ונתן למכונה לרוץ לבד אל עבר נקודת הסיום. נקודת הסיום היא הגאולה. הגאולה היא ברגע שהגל הגדיר שרוח העולם תכיר את עצמה. את מה שהגדירו אחרים (מאפלטון ועד הוסרל) כ"נואוס", "השכל העליון".

הערה קטנה בקשר לזיהוי המן כדגים. המדרש של "וידגו לרוב בקרב הארץ", בדרך כלל משויך עם פריה ורביה של דגים. אבל כפי שנאמר, האורתודוכסיה מדברת על פריון גופני. המשמעות האמיתית היא ש"כל האוכל ד"ג בד"ג ניצל מד"ג" (או כפי שנאמר במסכת שבת: "במה מענגו? בתבשיל של דגים גדולים"), יענו כל האוכל דגים בשבת, שהיא "מעין עולם הבא" ניצל מדין גיהנום, שהוא ניגודו של גן עדן, שאף הוא מעין עולם הבא. העולם הבא הוא הרגע שבו הארץ תמלא דעה את ה' "כמים לים מכסים", והרי מים לים מכסים הם הדגים, כפי שנאמר במסכת ברכות "מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין רעה שולטת בהם". ובקיצור: תאכלו גפילטע פיש.

ד"א הסברה שלי לכך שהאורתודוכסיה מחשיבה את פרו ורבו כמצווה לקיים יחסי מין במקום לחוויית הארה, היא שמדובר בהמרה של התשוקה מתשוקה לידע לתשוקה למין, ההקבלה הזאת בין ידע למין חוזרת בתנ"ך המון פעמים, "וידע האדם את אשתו", "והמלך לא ידעה" וכו'. גם שכיבה הומרה מתשוקה לידע לתשוקה למין. ולראיה "לך שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך". בסדום, אנשי סדום ניגשו לשבור את הדלת משום שהמלאכים "טרם שכבו", סדום היתה נסיון של ההמונים לפרוץ את הגדרות. וכאן פותחים תיבת פנדורה חדשה: ה' בירך אמנם את האנושות שתשאף אליו, אבל יש לה' תסביך פרנקנשטיין והוא מפחד מזה שהאנושות תגיע אליו "ותירש את מקומו". זו הסיבה גם שהוא החריב את מגדל בבל, באמצעות הפועל "הבה נרדה ונבלה את שפתם". כלומר, כדי למנוע את המצב שבו "הן עם אחד ושפה אחת לכולם". בגלל תסביך פרנקנשטיין, בגלל שגם המין יכול להביא אדם לאורגזמה, האורתודוכסיה מצד אחד מעודדת יחסי מין אבל גם נרתעת ממין באופן כללי.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

מעתה אמור: הפוטש העברי הכושל

פעם בכמה שנים יוצא ספר של ישראל קנוהל ואני מרגיש כמו מנוי למגזין שאני אוהב שעוסק במקורות עם ישראל. על הפרק היום: יציאת מצרים היתה, הישראלים הפסידו למצרים וגורשו ממצרים אחרי שניסו להשתלט עליה. המונותאיזם לא הומצא על ידי משה, אלא על ידי המדיינים (ולא על ידי אחנתון). עבודת אלילים לא פשתה בישראל עד עידן המלוכה, בניגוד למה שכתוב בתנ"ך. סיפורי בראשית אינם היסטוריה בדויה אלא "מטאמורפזה פרסונלית" לקווי מתאר של היסטוריה שאכן קרתה. כלומר, האבות לא בהכרח היו אנשים אמיתיים ולא רלוונטי אם היו אמיתיים או לא, הסיפורים שלהם הונצחו על פי אגדות שהתרוצצו במשך שנים מפה לאוזן, והיו אותנטיים.

"איך נולד התנ"ך" הוא כבר הספר השלישי של קנוהל בהוצאת "דביר", והתאוריה השלישית שלו בדבר מוצא בני ישראל. ניתן לומר שכל תאוריה סותרת את קודמתה, וניתן לומר שהן משלימות. אני מעדיף לומר שהן משלימות. אבל הסתירות וההשלמות הן לא העיקר, העיקר הוא הקביעות הסנסציוניות:

מקור בני ישראל הוא בחורן, ממזרח לגולן, בהר הדרוזים. במאה ה-13 לפני הספירה היתה בצורת קשה באגן הים התיכון, ורק המצרים הצליחו איך שהוא לעבור אותה שלא בצורה קטסטרופלית כפי שחוו אותה האחרים, באירופה ובמזרח התיכון. במזרח התיכון זה התבטא במרידות נגד השלטון המצרי שלחץ את התושבים שם עם מיסים כבדים, באירופה זה התבטא בנדידה המונית של התושבים שם מערבה ודרומה.

בשני המקומות שם המשחק היה: מי ששולט במזון הוא זה שישרוד, כך שהאירופאים "גויי הים" ניסו לכבוש את מצרים, והאסייתים ניסו לנצל את המלחמה של האירופאים במצרים ולהשתחרר מהעול של המיסים, כדי שגם אם איך שהוא יצליחו להשיג פרנסה כלשהיא, לפחות שלא יצטרכו לתת אותה במס למצרים. מה עשת מרפנתח? יצא למסע מלחמה לכנען וניסה להוכיח שהוא עדיין בעל הבית. את חלק מכנען החריב ולחלק אחר גרם נזק כבד. סוף המסע שלו היה בחורן, שם נלחם עם ישראל. הפסיד או לא הפסיד, לא משנה לנו. על הדבר הזה קנוהל כתב בספרו "השם".

החלק המעניין הוא, לישראל קראו אז "יעקבאל". בגלל עומס המיסים, קבוצה מסויימת מהם החליטה להתפצל ולנדוד דרומה לאדום. קנוהל מציע שמדובר בבני רחל, כשבני לאה נשארו בחורן. בני רחל ניסו להקלט באדום אך בשל מצוקת המזון האדומים לא רצו לתת להם אוכל והתפתחה בין שני העממים איבה. המצב הגיע לפיצוץ והקבוצה הזאת התפצלה לשניים, חלק ירדו למצרים לשבור שם שבר, החלק השני חזר לחורן והתאחד עם בני לאה.

בני רחל פגשו באדום את פולחן במדינים ביהוה (כאן זה מתקשר לתאוריה בספר "מאין באנו") ואימצו את הפולחן חסר הצלמים של אל קנא. לטענת קנוהל, פירוש המילה יהוה היא "קנא", על פי הערבית. באיחוד עם בני לאה נוצר האיחוד בין אל לבין יהוה. הקבוצה השניה היגרה למצרים והועסקה שם במשך 40 שנה בעבודות בניין, כפי שמהגרי עבודה מועסקים בעבודות פשוטות.

כאן הסיפור הופך למעניין. בסוף השושלת ה-19 מלך סתי השני. היתה לו אישה בשם תווסרת. נולד להם בן נכה בשם סיפתח. סתי מת צעיר, סי פתח היורש היה צעיר מכדי למלוך ותווסרת מלכה בינתיים. היה להם שר אוצר בשם ביי ממוצא שמי, מארץ "חורו" כלומר מארץ כנען. כשסתי מת הוא אימץ את סיפתח ושימש לו דמות אב ("אב לפרעה"). ואז תווסרת מתה גם היא וסיפתח היה עדיין צעיר. נוצר ואקום שלטוני ובפועל מלך ביי (קנוהל מכנה אותו "ביה"). בתעודות המצריות מתואר מלך זר בשם אירסו שמלך אז, וכך עלתה השושלת ה-20 שהדיחה את המלך הזה. השאלה היא מי היה המלך הזה, האם ביי עצמו או מישהו אחר?

מקובל היה לחשוב עד שהתגלה שביי הוצא להורג מיד לאחר מותה של תווסרת ושביי הוא אירסו. ושזה היה שמו. מה שטרף פה את הקלפים הוא הגילוי החדש על זה שביי/יוסף נרצח בשנה החמישית למלכותו של סיפתח. לפני כן חשבו שביי הדיח את סיפתח, עכשיו מבינים שסיפתח הדיח את ביי וממשיכיו של ביי הדיחו את סיפתח. אנרכיה פוליטית במצרים כאמור היתה דבר נפוץ בשושלת ה-19 על רקע הרעב והשליטה באוצר המצרי. כעת, ניתן להבין את זה אחרת: אירסו אינו שמו של המורד, אלא הכינוי של ביי, או של מישהו אחר. כינוי שמשמעותו במצרית, "זה שהתחזה למלך". ואנחנו מדגישים "או של מישהו אחר" כי אירסו אינו חייב להיות ביי.

ובנקודה הזאת נכנס קנוהל לפעולה: ביי היה יוסף, יוסף הוצא להורג ולא מת בשיבה טובה. הוא לא ביקש שיקברו אותו בארץ ישראל, למעשה הוא לא הספיק לבקש שיקברו אותו במקום כלשהוא, התחילו לבנות לו קבר בחייו כפי שעשו לפרעונים אך מרגע שהוא הוצא להורג כבוגד על ידי סיפתח בניית קברו הופסקה. ככל הנראה בגלל שסיפתח היה בן יחיד ואופציה יחידה, תווסרת ביקשה מביי שידאג לה בן מאומץ. ביי הביא מקרבתו בן, אולי אפילו בנו עצמו, אולי אפילו בנו ביחד עם תוורסת. הבן המאומץ בכל מקרה היה משה, מקור השם משה הוא במצרית, מססמס הוא בן (כמו רעמסס ותחותמס), כנראה ששמו היה ארוך יותר והוא קוצר. סיפתח שחשש שהוא הולך לאבד את המלכות הוציא את ביי/יוסף להורג, משה ברח למדיין, לאיפה שהמצרים עדיין לא שלטו ושם התוודע לפולחן המדייני במקביל למה שאחיו בני יעקבאל כבר הכירו באדום. אחרי שסיפתח מת כעבור שנתיים (כנראה נרצח), משה חזר למצרים וגייס את אחיו בשם ובאמונה בני יעקבאל לטובת כיבוש הכס. המצרים רצו שמצרי טהור ישלוט במצרים ולכן לא היו שלמים עם זה שמשה (או יוסף) ישלטו. סתנחת, מנהיג המצרים שירד למחתרת וגלה בינתיים בזמן שלטונו של ביי חזר למצרים של הדלתא ולחם בצבא של משה. משה גייס שכירי חרב מכנען, אך גם הם לא עזרו לו וצבאו הפסיד וגורש ממצרים. המגורשים התאחדו עם אחיהם בחורן שניצלו את הואקום בכנען ופלשו אליה מכיוון עבר הירדן [1] [2]

שימו לב, לא מדובר בהיקסוס. ההיקסוס היו כמה מאות שנים לפני זה. 400+ שנה. קנוהל כתב ב"מאין באנו" שהמספר 430 שכתוב בספר שמות הוא לציון 430 שנה שההיקסוס היו בסך הכל במצרים. עכשיו הוא אומר שזה לא רלוונטי, גם אם כן וגם אם לא, ההיקסוס לא התבדלו מהמצרים אלא אימצו את דתם ואת מנהגיהם, והישראלים שמתוארים בתנ"ך זלזלו במנהגים המצריים. כפי שמתואר במקרה של אוסרסף/משה. ההשפעה הכנענית נשארה מרגע שאל הסערה סת הפך להיות שווה ערך לאלים אחרים, או רם מהם. כזכור, למלך המת קראו סתי. יש הרבה סימנים שמראים על קשר כנעני של השושלת ה-19. הגירה מכנען למצרים לא היתה דבר נדיר עד כדי כך, מה שהיה נדיר כאמור הוא פגיעה בצביון המצרי. לזה הם היו קנאים.

הסיפור של קנוהל הוא כלאיים בין שני מקורות היסטוריים, הראשון נקרא פפירוס האריס ועוסק בקורות רעמסס השלישי, בנו של סתנחת, במלחמותיו נגד גויי הים. הוא עוסק גם בגירוש של אירסו וחסידיו. השני הוא "דברי ימי מצרים" של מנתון כפי שהובא על ידי יוסף בן מתתיהו ב"נגד אפיון", שם מסופר שמשה נקרא אוסרסף ועמד בראש צבא מצורעים שגורש ממצרים לאחר שניסה להלחם בה.

הדבר הכי יפה בסיפור הזה הוא שקנוהל מראה שכל הדברים האלה, תיאור של מלחמה, הפסד וגירוש של צבא ביציאת מצרים כתוב בספר שמות. הפרשנות המסורתית בחרה להצניע את זה. כתוב שבני ישראל יצאו חמושים ממצרים, ששים ריבוא "רגלי" (חיל רגלים) ושערב רב עלה איתם, ערב הוא כינוי לצבא שכירים, כינוי שהושאל מאשורית ומופיע גם בספרים יחזקאל וירמיה.

ההמשך היה שפולחן יהוה הושרש בעם יעקבאל שהחליט לשנות את שמו לישראל, באותו טיעון שקנוהל הציג ב"מאין באנו", אל ישרור על העם. אבל הקטע שקנוהל מוסיף כאן הוא שבקרב בני ישראל היתה עמדה פוליטית ברורה נגד מלכות בשר ודם ובעד מלכות שמיים, כלומר ללא מלך, מקסימום עם שופט שינחה אותם חומרית. המדיניות של ללא מלך נמשכה מאתיים שנה עד שגויי הים החליטו שהם רוצים להתקדם לכיוון ההר ומסיבות בטחוניות לא היתה ברירה אלא להקים מלוכה. ההתנגדות למלוכה היתה גם מפני שמלך בשר ודם הוא מתווך בין העם לאלוהים שאינו רצוי אך גם מפני שדיפלומטיה וקשר עם העמים בסביבה יכריחו לכבד את הפולחן של העממים הללו, ואכן בתקופת המלוכה עבודת האלילים חדרה לישראל. רק חורבן ממלכת ישראל סייעה לאסכולת הכהונה להחזיר את פולחן יהוה במלוא כוחו ולבער את עבודת האלילים.

מה לגבי עריכת התנ"ך? קנוהל מאמץ את תורת התעודות של ולהאוזן, ומוסיף עליה כשהוא מחלק את מקור P לשניים: מקור P מוקדם שכולל את תחילת ספר ויקרא ומקור P מאוחר שנקרא "תורת הקדושה" שכולל את החצי השני של ספר ויקרא, פרשיות אחרי מות, קדושים, אמור, בהר בחוקותי. התורה נערכה טלאים טלאים מפרגמנטים קיימים שלוקטו במשך השנים על ידי שלל מקורות ואוחדו בתקופת גלות בבל. הגישה של העריכה היתה "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כך שבמודע העורכים לא השמיטו אף חלק במקור למרות סתירות מודעות. בעוד שהמינימליסטים טוענים שהסתירות לא היו מודעות אלא רשלניות, קנוהל טוען אחרת ובוחר במקסימליזם. הוא עושה את זה בעיקר בנסיבות אפולוגטיות, הוא מנסה ליישב את המשבר האמוני אצל קוראים שעולמם חרב עליהם בעקבות ספריו – ובעקרון גם משום שהגישה שלו נוגדת את אורח חייו, הדתי. לצורך כך הוא נאחז באילנות גבוהים, לא בכדי הוא משתמש רבות בשמו של ישעיהו ליבוביץ, כאילו כדי לומר שאין סתירה בין אמונה דתית לבין אי אמונה במקור השמימי של התנ"ך. ומבחינת העריכה, אם כך, לא רלוונטי אם התנ"ך נערך ומכמה שכבות, התנ"ך הוא בראש ובראשונה ספר שנועד להעביר מסר ופחות היסטוריה. עם זאת, הוא מבוסס על מקרים שקרו בעבר.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

אגם השלדים

אגם רופקונד נמצא בגובה של למעלה מ-5000 מ' צמוד לאחד הרכסים של ההימליה, טריסול. המקומיים קוראים לו "אגם המסתורין", או "אגם השלדים" מפני שכשהוא מעט מפשיר למשך כמה ימים בחודש אוגוסט, נגלים פתאום על קרקעיתו שרידים של מאות שלדים של בני אדם, כולל הבגדים שלהם, כלי הנשק שלהם ואפילו תכשיטים.

אך מי אלה האנשים?

חוקרים ממשלחת של נשיונל ג'אוגרפיק לקחו דגימות מהמקום (על חלק מהשלדים עדיין היו שרידים של בשר…) וסוברים שמדובר במשלחת נוודים ממוצא אירני שנספתה לפני 1200 שנה בסופת ברד אימתנית. אך לא ברור לאן היו מועדות פניהם של חברי המשלחת? על כך אין תשובה.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

לרוויה

עוד אחד מהדברים ש"הבשורות הפסיכדליות" מספר הוא על ההיסטוריה של חקר הסומה. וואסון אימת את טענתו לכך שהסומה הוא אמנית הזבובים עם בוטניקאים וביולוגים, שאישרו שההשפעות הפסיטכדליות של הפטריה נשארות בפיפי בדיוק כפי שהריג ודה מספר על אינדרה, היה שותה את הסומה ואז משתין אותה ושותה את השתן שלו שוב, ומשתין ושותה ומשתין ושותה מדי יום. וכאן הוא פותח תיבת פנדורה על מסורת שתיית הפיפי בחברה השמאנית, ועל איילים סטלנים שמסניפים את הפטריה ושותים גם הם פיפי, על כך הוא מספר בפרק בו הוא עוסק במקורות הפגאניים של הכריסמס. ואז הופניתי למאמר מהאתר קנאביס.קום שמדבר על שני אלה.

המרכיבים הפעילים של פטריות האמניטה אינם מתעכלים בגוף, ולכן הם נשארים פעילים בשתן. למעשה, בטוח יותר לשתות את השתן של מי שצרך את הפטריות מאשר לאכול את הפטריות ישירות, כיוון שרבות מהתרכובות הרעילות מעובדות ומחוסלות בסיבוב הראשון בגוף. זה היה מנהג נפוץ בקרב העמים העתיקים למחזר את השפעותיהן החזקות של הפטריות על ידי שתיית שתן של מישהו שאכל מהן. מרכיביה של האמניטה יכולים להישאר חזקים גם לאחר שישה מעברים דרך גוף האדם וישנם חוקרים הטוענים שזה מקורו של הביטוי “להשתכר” (באנגלית : to get pissed), מכיוון שפעילות שתיית השתן קדמה לאלכוהול באלפי שנים.

איילים היו החיות המקודשות של הנוודים למחצה הללו, מכיוון שאיילים סיפקו מזון, מחסה, ביגוד ומצרכים אחרים. איילים גם כן אהבו לאכול את פטריות האמניטה; הם היו מוצאים אותן, ואז מפזזים תחת השפעתן. לעתים קרובות שתן של איילים תחת השפעה היה נצרך למטרת השפעותיו הפסיכדליות. ההשפעות האלה היו דו-כיווניות, מכיוון שגם איילים נהנו משתן של אנשים, במיוחד כאלה שצרכו את הפטריות. למעשה, איילים חיפשו שתן אנושי כדי לשתותו, ומספר שבטים נשאו מכולות מעור כלב ים שהכילו את השתן שלהם, בו הם השתמשו כדי למשוך איילים תועים בחזרה לעדר.

ומתוך הערך של ויקיפדיה ל"שתן":

בסיביר, כדי לתקשר עם הרוחות, הקוריאקים שתו שתן של אדם שנטל פטרייה הגורמת להזיות או ששתה בעצמו שתן של אדם כזה. השפעת הפטרייה אינה פוחתת משמעותית עד השותה השביעי בערך, כיוון שהמוסקימול מהפטרייה נשאר בצורתו המקורית לאחר הפרשתו מהכליות. לא זאת בלבד שהדבר חוסך בפטריות, הוא גם מבטל את תופעות הלוואי של המוסקרין, שאינו עובר בשתן. באופן דומה, איילים נהגו ללקק את האדמה במקום שנותר שתן שהכיל את הפטרייה לאחר הטקס הדתי

הציטוט מהריג-ודה:

Like A Thirsty Stag, come here to drink. Drink Soma, as much as you want. Pissing it out day by day, O generous one. You have assumed your most mighty force

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks