ניסו ♥ טולסטוי

מצאתי את עצמי רושם חוות דעת נוספת, וחשבתי שאין סיבה שלא אעבד את זה לביקורת שלמה, למרות שכבר כתבתי בעבר כזו באופן מינימלי כאן. אז הרי לכם: “לרקוד עם דמעות העיניים” הוא ספר-תחקיר מאת העיתונאי ניסן שור, שעוסק בהיסטוריה של תרבות המועדונים הישראלית, וגם עובד לסדרה של שלוש תוכניות בערוץ 8. ראוי לציין שהוא תחקיר עיתונאי, כך שהוא לא אקדמי, ולטענת שור גם לא מתיימר להיות. באיזה שהוא מקום זה חסר, מפני שהוא לא מגיע למסקנות מסוימות, מלבד זה שהוא מכסה את הסיפור של תרבות הבילויים בישראל מבעד לעיני התקשורת. מצד שני זה הקסם בספר שמנסה להציג את עצמו כניטרלי ואובייקטיבי, כמובן שגם מבעד לשורות אפשר למצוא בו איזו שהיא מסקנה, אבל רק מי שמחפש אותה מוצא. שור מתיימר-כביכול לכתוב את המהדורה הישראלית של “Generation Ecstasy“, מאת סיימון ריינולדס שההערצה כלפיו לא מוסתרת, ומצטדק באי-האקדמיות של הספר בכך שזו היתה רק מעקרת את החיוּת של הנושא (וכמובן “גם ריינולדס לא התיימר להיות אקדמאי, וזה מה שיפה בספר שלו”).

הספר מציג את תרבות המועדונים כתרבות-נגד שמנסה להשתחרר מה”ישראליות”, אבל מגלה תמיד שבמציאות הבטחונית זה קשה מאוד כי תמיד משהו ינחית אותה בחזרה אל כר המציאות. אבל מתוך הקונפליקט הזה מתפתח סוג חדש של תרבות: אסקפיזם מודע כמחאה. הספר הוא עבה אמנם, אבל לא כולל יותר מאנקדוטות על הבוהמה התל אביבית (בהתחלה) ועל הכרונולוגיה של המוסיקה בישראל במקביל לעולם. מה שיפה בו יותר מהתחקיר הקולח שהוא מהווה, זה שהוא מראה את המתח בין קוסמופוליטיות לבין לאומנות – וזו כנראה הייחודיות שבו. ישראל היא המקרה המובהק ביותר שבו ליברטריאנים כמו הבליינים יכולים להתלות בעיקרון האי-תוקפנות כדי להצדיק מלחמה. אלא שבשל הרקע השמאלני הבולט שמצוי אצל רבים מקהל הבליינים, העקרון הזה מתנגש עם הפציפיזם ולכן הבליין הישראלי מוצא את עצמו בקונפליקט בין הצורך בהגנה עצמית לבין הנאמנות לעקרון “הפניית הלחי השניה” של האנרכיזם הנוצרי. השאלה היא בסופו של דבר איזה סוג של אנכריזם הוא זה שמשמש את הבליינים – קפיטליסטי פשוט וחילוני, או כזה שנגוע גם במצפון דתי בסגנון טולסטוי. הנפקא מינה היא כאמור העמדה כנגד פציפיזם, שור אם כן מסמן בין השורות את הבעיה הזאת מבלי לתת לה פתרון. סביר להניח שהפתרון שלו הוא פציפיסטי, אני הרי מכיר את דעותיו.

עתיד ללא מין

אני קורא כעת את הספר “עתיד ללא גברים” שיצא לאחרונה בהוצאת כתר, ונמצא בפרק שעוסק בהכרחיות המין. בריאן סייקס, שכתב את הספר, מצטט מחקרים של ויליאם דונלד המילטון בנוגע לרביה ולאלטרואיזם. המסקנה שהגיע אליה המילטון, הוא מספר, היא שרביה זיווגית (הלא היא, רביה בדרך המין) עדיפה על פני רביה אי-זיווגית (הלא היא: שיבוט) מפני שהיא יוצרת מספר מוטציות גדול יותר של גנים, שהופך את הזן בכללותו, כולל הצאצאים שנוצרים בעקבות הרביה, לעמיד יותר בפני מחלות. החסרון של רביה זיווגית הוא שמספר הצאצאים לטווח ארוך נמוך לאין ערוך מזה שנוצר בעקבות רביה אל זיווגית – לינארי לעומת מעריכי. רוב הזנים לא יכולים להרשות לעצמם לוותר על חיי מין, משום שויתור כזה טומן בחובו סיכון משמעותי מפני כליה.

מחוללי המחלות, שנקראים בעגה הביולוגית פתוגנים, הם כמו קראקרים במחשבים (כלומר, לא סתם שאלו את הביטוי הביולוגי “וירוס” אל המחשבים. וירוס הוא קראקר אוטומטי) – הם צריכים לפצח סיסמא מסויימת על מנת להשתלט על היעד שלהם, לכן אם רוצים להעמיד אבטחה יעילה מספיק חייבים לגוון בחומות האש, כדי שאם קראקר מסוים יפצח סיסמא הוא ימצא רק פרצה אחת למערכת ולא את כולן. כלומר, גיוון סיסמאות הוא ה-א”ב באבטחת רשת. ובהקבלה הגנטית מדובר על DNA שהפתוגנים צריכים לפצח על מנת להשמיד את הפונדקאים שלהם. אם לא יהיה גיוון גנטי, כמו שקורה בזנים משובטים, ברגע שמחלה פגעה בפרט אחד היא פוגעת למעשה בכולם ומדובר על השמדה המונית. המין, אם כך, מונע השמדה המונית והכרחי למען קיומו של הזן.

זנים שמוותרים על המין עושים את זה רק מפני שהם יכולים להרשות לעצמם, כשהם מרגישים בטוחים שפגיעות כזו לא תחסל אותם מפני שקצב הרביה הטבעי שלהם מסוגל להתגבר על קצב החיסול במקרה של מגיפה. העובדה שהם לא יכולים להבטיח לעצמם תנאים אופטימליים להשרדות, קרי: העדר מחלות (למרות שלא רק הן, אלא כל מה שקשור בבטחון. ובכלל זה היצע מזון, תנאי שטח וסביבה ידידותית), הופכת את המין לשיטת הרביה ההכרחית.

מוסר ההשכל המיידי שאני מסיק מכאן הוא שהמוטיבציה האנושית להתגבר על המחלות ולהגיע לאיזה שהוא עולם אידאלי (אני לא אוהב להשתמש במילה: טרנס-הומניסטי), לא באה מתוך רצון לזכות בחיי אלמוות, משום שחיי אלמוות הם לא דבר מציאותי. כל רעיון הרביה הוא לשמור על קיומו של הזן, משום שתוחלת החיים של כל פרט היא מוגבלת. המוטיבציה להתגבר על המחלות היא בסך הכל תשוקה סמויה של המין האנושי להתגבר על הצורך במין כדי להתרבות – אם לא יהיו מחלות, האדם יוכל להתרבות באמצעות שיבוטים. ואז: גם הוא ישתחרר מהצורך בהנאות גשמיות, שזוהי הגאולה הרוחנית שלו. וגם: הוא יוכל לפקח על ההתרבות שלו, משום שהיא לא תיעשה בחדרי המיטות אלא במעבדות. למעשה, לא בטוח שבמסגרת עיצוב הפנים של הבית יצטרכו בכלל חדרי מיטות, מפני שהמיטות ישמשו רק לצרכי שינה ולא לצרכים אחרים (שם קוד לאינטימיות מינית).

אנשים שירצו לישון לא יצטרכו לעשות את זה בשכיבה במקום שקט ופרטי, הם יוכלו לעשות את זה בכניסה ל”תאי הרפיה” מיוחדים. התאים האלה מבחינתם של אנשים יכולים להמצא לא בבתים פרטיים, אלא במקומות ציבוריים. הקניין הפרטי לא יהיה הכרחי, מפני שאף אדם לא יחשוב שאינטימיות היא מצרך נדרש. לא צריך את קירות הבית כדי לקיים יחסי מין בסתר, ובאופן פרטי. למעשה, יחסי המין הם הסיבה היחידה שמצריכה קניין פרטי, או יותר נכון אידאל הפרטיות קיבל תוקף רק על מנת לאפשר לאנשים לקיים את הרביה שלהם באופן אינטימי. מרגע שאנשים לא יצטרכו להתרבות על ידי המין, הם לא יזדקקו לפרטיות, הם לא יזדקקו גם לקניין פרטי, ולכן בני האדם יחיו במקומות שאינם בתים פרטיים. הם יחיו ברחוב, נוודים שחיים כמו אבן מתגלגלת.

העובדה שקיים קשר בין הנאות חומריות לבין פרטיות, מסמנת גם על הקשר הנגדי בין שיתוף לבין הנאות רוחניות. מכאן אני מסיק שתרבות האינטרנט שמעודדת שיתוף עושה את זה לא רק על מנת לרומם את האדם מהעולם הפיזי שבו הוא נמצא אלא כדי לתת לו אופציות אחרות להנאה שלא תלויה בחומר. סייברסקס מחליף את הצורך במין חומרי, משום שהוא לא נועד לרביה. בני האדם לא צריכים עוד לקיים יחסי מין על מנת לשמור על קיומם, בני האדם מקיימים אותם למטרות הנאה בלבד, מה שלמעשה מעקר את העוקץ מהמין. הוא כבר לא קשור למין, ולכן סייברסקס לא קשור כלל למין. הוא קשור יותר לחווית השיתוף, מאשר לחווית הזיווג וההתרבות.

המסקנה היא שאידאל השיתוף האלטרואיסטי לא מקודם על מנת לסתור את ה”טבע האנושי” (המושג הערטילאי הזה). להפך, הוא מקודם כדי לשרת אידאל אחר – התשוקה להשתחרר מהתלות בהתרבות זיווגית, יחסי מין. אנשים משתפים הם אנשים שבפועלם מייחלים ליום שבו יהיה עולם ללא מחלות, שלא יחייב את הגזע האנושי להשתמש בשיטת הריבוי הלא-יעילה של הזיווג המיני. בעולם שבו אנשים לא יקיימו יחסי מין יהיה שוויון מושלם מכמה סיבות: א. הנשים לא ייאלצו להשקיע 9 חודשים מחייהן עבור כל צאצא שהן מבקשות להעמיד ; ב. לא יהיה הבדל משמעותי בין גבר לאישה, מפני שהפונקציה הזיווגית תאבד ממשמעותה. אנשים יתרבו על ידי שיבוטים ; ג. ההנאה החומרית שהיתה אמצעי לאפליה בין-מינית, תוחלף בהנאה רוחנית שתתן הזדמנות שווה לכל אדם. כלומר, לא חייבים להיות גבר או אישה על מנת להגיע לאורגזמה מסוג מובחר. אין משמעות לדרך הפיזית שבה אדם מגיע לאורגזמה, משום שאורגזמה היא הנאה רוחנית נטו.

:: . ::

ומילה קטנה בקשר לספר: לא זה מה שמבקש כמובן סייקס לומר בספרו. מה שהוא עומד עליו הוא הנחיתות של כרומוזום Y לעומת כרומוזום X, בהיותו החלק “הפגום” ב-DNA הגברי. כלומר, הגבר היה בתחילה אישה והיה אמור להיות בעל שני כרומוזומים מסוג X, אלא שתקלה קיצרה את אחד מהכרומוזומים ומשום אותה קללה קדמונית העולם כולל שני מינים ולא אחד. סייקס מתחקה אחר אותה קללה קדמונית, ומגיע למסקנות מרחיקות לכת באשר להבדלים בין שני המינים כולל הבדלים פסיכולוגיים (מה שנקרא: פסיכולוגיה אבולוציונית) שגורמים לגבר להיות רכושני ותוקפן. הגבר שואף לקבל מעמד, על מנת לזכות בביצית של האישה, משום שהוא יודע שאם לא יטרח להלחם עליו הוא ייכלה. לא מפני שנשים מסוגלות להתרבות לבד, אלא מפני שגבר ללא אישה הוא עקר, האישה היא זו שבסופו של דבר מסוגלת להעמיד צאצאים. לכן הגברים שטופי תאוות התרבות ומנצלים את הנשים לצרכיהם. כאן המסקנה מתרכבת עם זו שלי, תאוות ההתרבות הזו היא הסיבה לאפליית הנשים ולכוחנות הגברים, אילולא הצורך בהתרבות זיווגית המינים היו שווים ולמעשה גם לא היו מינים מפני שלא היה נוצר המין הפגום שנקרא גבר. כולם היו נשים, והן היו משובטות כנושאות גנים שאינם פגומים. מה שיפה בספר הזה הוא לא רק המסקנה השוויונית והפמיניסטית שלו, אלא הדרך הסיפורית שלו. הוא משובץ באנקדוטות היסטוריות ומדעיות שהופכות אותו לחווית קריאה ומפשטות את החלק העיוני שבו לסיפורת של ממש.

אתניקס והגנוסיס

להקת אתניקס היא אחת הלהקות הפופולאריות והוותיקות ביותר בישראל. מנהיגה זאב נחמה ועמיתו תמיר קליסקי בורכו ביכולת נדירה ליצור להיטים מרקידים ובראשם “תותים”, השיר האהוב ביותר על אהוד ברק. כך זכו לכבוש את תואר להקת השנה חמש פעמים ברציפות, יותר מכל להקה אחרת בישראל. אולם, האם מדובר רק בשירים קליטים ותו לא, או שמא יש במילים הפשוטות לכאורה הרבה יותר מזה, משמעויות מיסטיות וגנוסטיות עמוקות? מאמר שכתבתי בעניין מפורסם בבלוג “היקום של אלי אשד” ושופך מעט אור עליו.

כיסוי הצאה

נראה כאילו שאני עומד על גבול הבריטפופ בהתקדמות הלינארית שלי אל תוך שנות התשעים, או יותר נכון רגע לפני שהבאגי התפצל אליו ואל הביג-ביט. אני נתקע ב-1993, כשהבאגי עוד השתמש במקצבי ההיפ-הופ ולכמיקל בראדרס עוד קראו הדאסט בראדרס (וטום רולנדס היה המתופף של להקת אריאל). 17 שירים על כ-74 דקות (עדכון: מסתבר שזה 84 דקות אז על השיר האחרון והמקסים מהפסקול של “Grace Of My Heart” תצטרכו לוותר), מתאים לצרוב על דיסק (להורדה) וליהנות מרוק אלקטרוני שאני אוהב. הביעו דעתכם אם אהבתם.

רשימת השירים:
1. Ariel – Foodwinefood (Battersea Bridge Mix) (1993)
2. Sweet Jesus – Your Baby Loves Me (1992)
3. Queen – Machines (Or Back To Humans) (1984)
4. Stakka Bo – Natural (1993)
5. Forest For The Trees – Dream (1997)
6. Dark Star – Gracedelica (Danny Saber Single Edit) (1998)
7. Intastella – Dream Some Paradise (1991)
8. Love Corporation – Give Me Some Love (Andrew Weatherall Remix) (1991)
9. The Dust Brothers – Song To The Siren (Original Mix) (1992)
10. Gary Clail/On-U Sound System – Beef (The Future Edit) (1990)
11. Molly Half Head – Barny (1993)
12. Elva Snow – Could Ya (2005)
13. Skunk Anansie – Squander (2009)
14. Inaura – This Months Epic (1995)
15. Perry Blake – Widows By The Radio (1998)
16. Gregg Alexander – The World we Love so Much (1989)
17. Kristen Vigard – A Boat On The Sea (1996)

חופש הגלישה

79% מהנשאלים בסקר שערך ה-BBC מסכימים באופן זה או אחר עם הקביעה שגישה לאינטרנט היא זכות יסודית לאדם. הסקר שעסק בגישתם של אנשים ממקומות שונים בעולם להגבלות שונות של גלישה הקיף 27,000 איש מ-26 מדינות. הגבלות נעות בין הגנה על הפרט מחד לבין צנזורה מאידך. השאלה היא כמובן מה הגבול שעובר ביניהן? הדוגלים בכך שאין להגביל בשום אופן את התוכן באינטרנט הם ליברטריאנים בהשקפתם, הדוגלים בכך שיש להותרי את התכנים תחת פיקוח שיהיה מקובל על ציבור הגולשים יהיו, נניח, סוציאליסטים. הסיכונים בכך שהאינטרנט לא יהיה תחת רגולציה הוא מן הסתם שיסוי כלבי התקיפה האינטרנטיים בגולשים התמימים – כמו רמאים, מסיתים ואלה המפיצים חומרים “בלתי מוסריים”. התועלת היא מן הסתם שאף אחד לא מושתק, וזהו חופש אמיתי.

הבעייתיות העיקרית היא שלא ברור מהי רמאות, מהי הסתה ובעיקר מהו חומר בלתי מוסרי – אני משוכנע שגם הליברליים ביותר בין אלה שמתנגדים לחוק הצנזורה של אמנון כהן מסכימים שחומרים מסויימים שמופיעים באמת אינם מוסריים, ובעיקר כשהגישה אליהם קלה. בואו נלך על הדוגמה הכי מפוצצת ואקטואלית: פדופיליה, האם פרופגנדה פדופילית היא עניין שמשרת את הציבור, לדוגמה: אם במערכת הבלוגים של תפוז פתחו פורום פדופילים, האם ראוי שהפורום הזה יישאר באוויר? או שמא, אם מבוגרים גולשים בפורום שמיועד לילדים בני 13, האם ראוי לחשוד בהם באופן מיידי שהם מעוניינים להניב מכך רווח כלשהוא, מיני או מסחרי? הויכוח הזה בין מצדדי חופש הגלישה לבין מצדדי הרגולציה בהיקף כלשהוא הוא ההבדל הדק בין מינארכיזם אינטרנטי לבין אנרכיזם אינדיווידואלי.

האנרכיסטים מבין המתנגדים לצנזורה יטענו שהשתקה באשר היא נוגדת את ערכי החירות הבסיסיים וניתן להתגבר על “פרופגנדה שאינה מוסרית” גם בדרכים שאינן כוללות כפיה – כמו לדוגמה בעידוד טעוני הגנה לגשת לאתרים “בטוחים” (הגנה פסיבית), במקום למנוע מהם באופן אקטיבי לגשת לאתרים מפוקפקים. האנרכיסטים יטענו שברגע שפותחים צוהר לצנזורה אין לזה סוף מפני שבאופן תאורטי הפרצה הזאת מחכה לאותו גנב-דעות שיכפה את דעתו על כל מתנגדיו. כלומר, ברגע שמישהו יחליט שתעמולה פוליטית שתומכת ברעיונות מסויימים היא לא מוסרית, הוא יסיר את האתרים שעוסקים בה מהרשת – ולא מדובר רק בלאומנות וגזענות, לעיתים מדובר גם במפלגות עם מצע יוני, ליברלי ואפילו לעיתים יותר מדי כמו אלה שמצדדים בלגליזציה של סמים קלים.

מעניין לראות שדווקא מדינות אירופה שרואות את עצמן פרוגרסיביות יותר בהשקפתן הליברלית מצדדות בקו הרגולרי – בין אם מדובר במינארכיזם לשמו (כלומר, אלה שתיארתי בתור “הליברליים ביותר מבין מתנגדי חוק הצנזורה”, שמתנגדים אליו רק מפני שמי שמנסה להשליט אותו עושה את זה מטעמים דתיים שבעיניהם אינם רלוונטיים) ובין אם מדובר בקומוניזם שנותן אמון בממשלה כמייצגת העם ועל כן בחירותיה הן בחירתו של כל אזרח במדינה, ובידה הסמכות לקבוע מה מוסרי ומה לא (גישה זו נקראת אטטיזם, סין היא דוגמה טיפוסית). בבריטניה מדובר ב-55% שסוברים שעל הממשלה להתערב באופן כלשהוא בפיקוח על התכנים. המעניין יותר הוא לראות מה המדינות הליברטריאניות ביותר: דרום קוריאה מצד אחד וניגריה מהצד השני. דרום קוריאה כמדינה המרושתת ביותר, ששלמה עם החופש שזכתה בו וכביכול נהנית מגן-עדן כלשהוא ולא רוצה לעזוב אותו. ניגריה שלא רק שמצדדת בחופש מוחלט, אלא גם מרגישה החופשיה ביותר לבטא את עמדותיה מבלי לחשוש שהיא תצטרך לתת עליהן דין וחשבון. מעניין מאוד למה, אני לא רוצה לחשוד בגולשים שמגיעים משם אבל ראוי לציין את “העוקץ” שייגזר דינו למוות אם תהיה רגולציה מינימלית, והעובדה שאין כזו מאפשרת לנוכלים רבים להשתמש בשמה כדי להוציא לפועל את מזימותיהם.

עוד כתבות ומאמרים