לדוג דגי זהב

July 25th, 2010, מאת: אבי לבקוביץ

העולם הוא רשת שלטכנולוגיה יש תפקיד להסיר את החציצות שבה ולקשר בין כל המרכיבים שלה. היא עושה זאת בעזרת התקשורת, שמתגברת על החציצות של הזמן והמרחב ומאפשרת תעבורת נתונים יעילה. שני הכלים העיקריים שמשמשים את התקשורת הם הניידות והשפה, קומבינציות של שניהם (כתב, דיבור, דואר וכו’) הפכו את החברה האנושית לגוף שמעצים את עצמו על ידי הפעלת דינמיקה פנימית של מידע. הגוף הזה יגיע אל פסגת תכליתו כשימקסם את תעבורת הידע הזו, המקסימום כנראה הוא מצב שבו הרשת שהוא מהווה תהיה שלמה, חסרת חורים ובעלת קשרים חזקים בין כל האקטורים.

סביר שבעולם המציאותי שלנו רשת כזאת הינה בלתי אפשרית. בשל מגבלות הזמן והמקום, לא כל האנשים יכולים לשמור על קשרים חזקים כל כך, משום שאין לאדם זמן להשקיע בכל הקשרים שלו והוא גם לא מסוגל לממש את כל הקשרים פיזית בעת ובעונה אחת. לכן במסגרת האילוצים הללו על מנת למקסם את העצמת ה”גוף” הזה שנקרא רשת חברתית, האדם צריך לעמול בצורה כלשהיא כדי ליצור לעצמו את המצב הטוב ביותר. במילים אחרות, מאחר שמצב שבו כולם חברים טובים מאוד של כולם, ויקרים האחד לשני כבבת עינם בשביל לקמבן אותם, הוא בלתי אפשרי, החברה עצמה תעצים את עצמה על ידי שימור החברויות המועילות ביותר לה. וכך גם ברמה האישית, לאדם לא תשאר ברירה אלא להשקיע בחברויות הרווחיות ביותר לו על מנת להעצים את עצמו – משום שאם לא ישקיע בקשר עם אנשים שאינו פוגש ביום-יום, הם יתנדפו, אפילו ייעלבו, מפני שיצפו ממנו להעמקת הקשר.

היכולת הזו נקראת נטוורקינג, מקסום ההעצמה האישית הזו נחשב להפקת המיטב ממנו או למנת הרישות (NQ), הכישורים של האדם לרשת את עצמו יכולים להקרא אינטליגנציית רישות וכך אנשים שיודעים להפיק את המקסימום ממה שיש להם, להתקמבן על הטוב ביותר ולהפיק רווח מהחברים שלהם נחשבים לגאונים. האמרה “אמור לי חבריך ואומר לך מי אתה” הופכת לרלוונטיות ביותר, משום שפתאום חשוב לא רק שאדם יהיה חבר טוב, אלא שיהיה חבר טוב של האנשים הנכונים ביותר, אלה שיכולים לעזור לו להגיע רחוק ככל הניתן, אלה שמרכיבים רשת איכותית. הספר “כוחם של קשרים” שיצא לאחרונה בהוצאת מטר, מדבר על תורת הרישות הזו וכולל לא רק הסבר על יתרונותיה של רשת יעילה אלא גם כללי אצבע של איך להפוך את הרשת שלך לטובה ביותר.

הערה: ניתן להבין כאילו שחברויות אמורות להיות תכליתיות בלבד ושווה להשקיע רק בהן, עד למצב שבו כדי להפיג את המתח בהן יש להפעיל מניפולציות רגשיות כדי לתת תחושה שהן פחות תכליתיות. כך למעשה יוצא שכדאי להשקיע רק בחברויות עם אנשים שיוכלים לקדם את האדם, וחבל להשקיע בקשרים שלא יתרמו כלום, כמו עם אנשים עם מנת רישות נמוכה. דעתי מתחלקת לשתיים: א. חברויות טהורות מועילות גם הן, בעיקר לחיזוק האגו. חברויות תכליתיות מועילות לקידום אישי בלבד, ולרוב הן קרות ; ב. נתינה אלטרואיסטית של חברות הופכת לטבע שני וזולגת גם לחברויות תכליתיות. על חברים שאינם מועילים ניתן “להתאמן” כדי להתנהג בצורה טובה יותר עם חברים שכן מועילים ולכן שווה לטפח את החברויות איתם.

הבלוג אוהב כשמגיבים, אז תגיבו! »

בלבלות

July 24th, 2010, מאת: אבי לבקוביץ

הפירוש המדויק יותר למילה אנדרלמוסיה הוא “בלבול”, יותר מאשר “אי סדר” – confusion יותר מאשר mess. ה-fusion הוא המיזוג של שני דברים לכדי אחד, והקידומת con מורה על האופי החדש של תוצר ההטמעה הזאת, שגורם למצב בו ניתן בקושי לזהות את מקורותיה. מבחינה אטימולוגית, אפשר לקשור את המילה “התבוללות” לבלבול בזהות המקורית, אנדרלמוסיה שמחוללות ההשפעות הזרות בסדר הדברים הקיים.

ירושלים לדוגמה, היא עיר של אנדרלמוסיה תרבותית – מפגש בין עדות ועממים שונים לאורך ההיסטוריה הפך אותה לשילוב לא ברור בין מזרח ומערב, בין ארצי לנעלה, בין יהודי לגוי. את המציאות המבולבלת הזו מנסים חברי להקה הנקראת בשם זה לתאר במוסיקה שלהם, שמשקפת את המציאות התרבותית המגוונת שבה הם נוכחים.

מדובר בסופרגרופ של חברים מלהקות שהשילוב הרב-תרבותי לא זר להן (כגון: אטרף, השמחות וסיהרא) אשר התרכזו סביב נגן כלי הנשיפה איתי בן-נון, בעצמו יוצא הרכב אתני רב-פעלים שמקדם דו-קיום מוסיקלי, “יוסף ואחד”. ביחד הם משלבים בין אלמנטים שונים שמייצגים את עירם ומעטרים את נגינת כלי הנשיפה של בן-נון – החל מכלייזמר חסידי, דרך ניי ערבי, וכלה בסקסופוני ג’ז. מוסיקה ערבית ובלקנית משתלבת עם רוק ודאב, ריקוד כליזמר מקבל גוון אפרו-לטיני וים-תיכוני, הר מירון פוגש את הרוקנ’רול. יותר מאנדרלמוסיה אפשר לתאר את זה כפסיפס, וכפי שהם מתארים את היצירה שלהם, “השגרירה האותנטית של התרבות הירושלמית העכשווית”.

אלבומם השני, שראה אור לאחרונה בלייבל (הירושלמי) התו השמיני, נקרא בפשטות “ב’”, ומציג את הסלט הזה: נעימה תנ”כית לצד שיר עם פלסטיני, ניגון חב”ד לצד מחרוזת טורקית וגם פיוט שכתב רבי ישראל נג’ארה (“כל עלמות”), שכמו ההרכב נהג להכניס למסורת היהודית ניגונים ממקורות זרים, ואף ניגונים עממיים שאסף במקומות מפוקפקים וכתיקון חיבר להם מילות-קודש עבריות. אנדרלמוסיה השיקו את האלבום בהופעה חגיגית בפסטיבל ישראל בחודש שעבר, ויפצחו בסיבוב הופעות ביום שלישי, 27.7, בשעה 20:00 בלבונטין 7, ת”א (הופיע במקור: ישראל היום, 23.7)

הבלוג אוהב כשמגיבים, אז תגיבו! »

תארו לכם שיום אחד

July 20th, 2010, מאת: אבי לבקוביץ

אוטופיסטים טכנולוגיים לפעמים מאבדים את הצפון כשהם חושבים על גבולות הפיזיקה. הקדמה הטכנולוגית גרמה לגזע האנושי לחשוב שהמרחק בינו לבין על-אדם הוא בהישג יד, ומכאן ועד שליטה מלאה בחייו הדרך קצרה. שליטה שכוללת לא רק התגברות על מחלות או ייעול מערכת הגוף הקיימת, אלא שיפור טכנולוגיות חישה שיסירו למעשה את החיץ שנקבע לאדם מראש – חיץ של הספקטרום האנושי והתגברות על מחסומי הזמן והמרחב. הפנטזיות האלה מתבטאות באופטימיזם מדעי ובעיקר סבוגה שלמה ופופולרית יותר ויותר, המדע הבדיוני. אבל איפה עובר הגבול?

מיצ’יו קאקו, פרופסור לפיזיקה תיאורטית, מנסה לבחון את אותם הגבולות על פי הידע הקיים כיום. קאקו מדרג בספרו “הפיזיקה של הבלתי אפשרי” (הוצאת אריה ניר) תופעות בלתי אפשריות כביכול על פי הסיכוי להתגשמותן וממיין אותן ל-3 סוגים: א. תופעות שלא סותרות את חוקי הפיזיקה הידועים ; ב. תופעות שעדיין אין עליהם מספיק ידע ולכן לא ברור אם הן סותרות את חוקי הפיזיקה הידועים ; תופעות שסותרות את חוקי הפיזיקה. מפתיע, הוא מגלה, שיש כה מעט טכנולוגיות בלתי אפשריות. אם יתברר שהן אפשריות, יביא הדבר לשינוי מהותי בהבנתנו את הפיזיקה.

ושוב אנחנו חוזרים אל הגבולות הידועים של הפיזיקה – החוקים המוגדרים שאי אפשר לעבור אותם, כפי שקבע אותם בורא העולם. הפנטזיה האנושית היא לא רק לעשות את המירב מבין מה שניתן, אלא להפר אותם ולסמל את החופש אל מול האלוהים הכובל. מכאן: המוטיבציה הפיזיקלית הזו היא פרומתאית. קאקו מנסה לבחון מה סיכויו של פרומתאוס להפיל את זאוס מכיסאו. המנחם הוא שעל פי חוקי הפיזיקה ספינות חלל שיהוו לאדם מקלט מפני חיציו וברקיו של זאוס הן מן האפשר, וגם שדות כח שיגנו מפניהם. כך לפחות על פי מחקרו של קאקו, שהיפה בספרו שאינו מפליג באופטימיזם האופייני כל כך להוזים הטרנסהומניסטים. בנוסף, את חווית הקריאה מעשירות דוגמאות רבות וקולעות ביותר מעולם המדע הבדיוני הפופולרי כיום, הספר הזה יכול לשמש כמילון רפרנסים מושלם.

תגובה אחת מיני רבות שיבואו בהמשך »

מבוכרה לאנדלוסיה

July 18th, 2010, מאת: אבי לבקוביץ

ההתחקות אחר ההיסטוריה של כלי המיתר יכולה לשרטט מסלול מרהיב שחושף חצי דבר על כיבושים וקולוניאליזם תרבותי לאורך השנים. מבט על מפת הכיבושים והסחר של האימפריה הפרסית יכולה לרמז על החדרת מסורת הפריטה ההודו-אירופית בכל מקום אליו היא הגיעה, מה שהשריש כל כך את הטאר במוסיקה המרכז-אסייתית. האיסלם שפלש למרכז אסיה באמצע האלף הראשון לספירה אימץ את מסורת זו בחום וניכס לעצמו את העוד כסמל ליצירה המוסיקלית הערבית. כיבושי המוסלמים הביאו את כלי המיתר הזה רחוק עד לדרום ספרד, והרי לנו קשר מוסיקלי רציף בין בוכרה ממזרח לאנדלוסיה שבמערב.

מצער לחשוב שדווקא המלחמה היא ששימשה זרז בהעברה תרבותית, על פני מרחבים גאוגרפים. התרבות כשפה אוניברסלית היא זו שמסוגלת דווקא לגשר על פערים ולא לגרום להתנגשות ביניהם, המוסיקה היא זו שיכולה לשמש כ”גשר של אחווה ושמחה בין העמים”. וכדי להדגיש את היכולת הזו שלה, משלב המופע “שבט אחים” בין מסורות מרוחקות וכמעט מנוגדות על מנת ליצור “בסיס מאחד וסינרגי”. “שבט אחים” הוא פרוייקט מוסיקלי, אלבום וסיבוב הופעות משותף לשני מוסיקאים שמתמחים כל אחד בכלי פריטה אחר – עוּד מצד אחד וטאר מצד שני. שני כלי הנגינה האלה, כאמור, מרוחקים לא רק תרבותית אלא גם גאוגרפית. העוד הוא ערבי באופיו, ומגיע מאנדלוסיה לפחות בהקשר של המופע הזה.

יואל בן שמחון (45), אתנומוסיקולוג ומולטי-אינסטרומנטליסט, הוא בן ליוצאי מרוקו ומי שמתמחה ביחסים בין מוסיקה ערבית ליהודית, שאנדלוסיה מהווה מבחינה זו מושא מחקר אולטימטיבי בעבורו. הדר מעוז (25) לעומתו היא בת למשפחה בוכרית ומביאה את המורשת מוסיקלית ענפה של יהודי המקום בלחנים, בנגינה ובסגנון השירה. ביחד הם חוקרים את הדומה והשונה בין המסורות הללו, ומחברים ביניהן ביחד אפילו עם קמצוץ מערבי-גרובי. הקשר? מעוז עובדת בימים אלה על אלבום בסגנון זה בהפקת פילוני משבק ס’.

הדר ויואל יופיעו ביום שישי הבא, 24.7, בבריכה במושב ניר –צבי, בשעה 21:00
הכתבה הופיעה במקור במוסף שישבת של ישראל היום, גליון 16.7

הבלוג אוהב כשמגיבים, אז תגיבו! »

מוצאת את זה מחדש

July 14th, 2010, מאת: אבי לבקוביץ

אלבומה השלישי של הזמרת דקלה הוא רב ציפייה, אבל דווקא העובדה הזאת הופכת אותו לדבר שמזמין ביקורות קוטלות. ראשית כל, הוא מגיע לאחר הפסקה ארוכה אפילו יותר מזו שהייתה בין שני אלבומיה הראשונים (הפעם 6, קודם 4). שנית, המפיק שהביא אותה לגדולות (רן שם טוב, שעלה בעצמו בעקבות זאת לגדולה עם איזבו), עזב אותה לטובת צמד לא מוכר שבפני עצמו הוא מצע מבקש כאפות (DISIAC, שאכן מקבל אותן למרות שהוא עומד ברף בכבוד).

האלבום יוצא בחברת תקליטים עצמאית (פונוקול), לראשונה בתולדותיה של דקלה שלא באחת מהגדולות, וללא ההילה היחצ”נית של “מייג’ור”, שפותחת אוטומטית דלתות (אז: הד ארצי). האלבום גם הופק באופן עצמאי, וחברת התקליטים שלוקחת אותה תחת חסותה מפיצה אותה כמעט בלי התערבות בהחלטות האמנותיות שלה – דבר שבפני עצמו נחשב כמעט לעבירה בעולם המוסיקה המסחרית. לכן בכלל לא מפתיע שהסינגל הראשון שהופיע מהאלבום ספג התעלמות אדירה, ורק קרן פלס ככותבת הייתה צריכה להישלף כשפן מהכובע כדי שיהיה ניתן להשיק את האלבום בבטחה.

אבל כנראה שאלה התארים שהודבקו לדקלה באלבומים הקודמים, שלא בצדק, המהווים את הסיבה האמיתית לכך שרק צפוי לראות תגובות פושרות לאלבום הנוכחי. סגנון השירה הבכייני שאימצה דקלה בהשפעת המוסיקה הערבית נתן לה תדמית של אום-כולתום עושה רוק, כבר ב”אהבה מוסיקה”, אלבום הבכורה שלה שיצא לפני כעשור ב-2000. דרמה היא לא מוצר נפוץ ברוק, ולפחות לא בישראל, מה שהפך מהר מאוד את דקלה לדיווה בעיני מבקרי המוסיקה, שתלו לה את התואר של “גדולה מהחיים”, שלעולם לא יאפשר לה להשתחרר מההילה המחייבת הזו. היא תהיה לכודה בדמות הצבעונית, הדרמטית ונאמנת אליה בעל כורחה, חסרת יכולת לגוון בטכניקות ובתכנים, מבלי שיאמרו שהיא “איבדה את זה”.

באלבום הזה דקלה אכן שונה – מכונסת מעט, מדקלמת, שרה ולא מתבכיינת. יש לה אולי פאתוס של דיווה אבל הרבה פחות אום כולתום והרבה יותר אדית פיאף. ההשפעות באלבום עדיין מזרחיות, אבל התכנים בו הולכים לכיוון הפוך לגמרי, שובב, קברטי. החלק הערבי מצטמצם לכחצי מהאלבום, ולכן ברור שהציפיות לקבל “אהבה מוסיקה” מס’ 2 יתבדו. האם זה אומר שמדובר באכזבה? אני לא חושב. האלבום ככלל לא נופל משני קודמיו, ונראה יותר שהגלוריפיקציה שעושים לתחילת הקריירה שלה משחדת במקרה הזה את המאזין לרעה. אסור גם לשכוח שהאלבום השני שלה לא היה להיט כמו קודמו, כך שלקרוא לדקלה “מאבדת את זה” דווקא עכשיו, כשהיא מתקאמבקת עם שלומי סרנגה בשיר “מונו”, יהיה מאוד לא מדויק. סביר להניח שנכון יותר לקרוא לדקלה עכשיו “מוצאת את זה מחדש במקום אחר” – כזה הוא האלבום שלה. דקלה מתקדמת, יודעת לעשות את זה טוב גם בצורה שונה.

דקלה – ארלוזורוב 38 (פונוקול, 2010). להאזנה השיר “חולת אהבה”

הבלוג אוהב כשמגיבים, אז תגיבו! »

עוד כתבות ומאמרים

התכנים באתר מתפרסמים תחת רשיון ייחוס-שימוש לא מסחרי-שיתוף (cc by nc sa), אלא אם צויין אחרת | 2008, סוכן תרבות | תבנית של Bob, עברות ע"י יואב פרחי | ליצירת קשר עם עורך האתר. בס"ד