לרוויה

עוד אחד מהדברים ש"הבשורות הפסיכדליות" מספר הוא על ההיסטוריה של חקר הסומה. וואסון אימת את טענתו לכך שהסומה הוא אמנית הזבובים עם בוטניקאים וביולוגים, שאישרו שההשפעות הפסיטכדליות של הפטריה נשארות בפיפי בדיוק כפי שהריג ודה מספר על אינדרה, היה שותה את הסומה ואז משתין אותה ושותה את השתן שלו שוב, ומשתין ושותה ומשתין ושותה מדי יום. וכאן הוא פותח תיבת פנדורה על מסורת שתיית הפיפי בחברה השמאנית, ועל איילים סטלנים שמסניפים את הפטריה ושותים גם הם פיפי, על כך הוא מספר בפרק בו הוא עוסק במקורות הפגאניים של הכריסמס. ואז הופניתי למאמר מהאתר קנאביס.קום שמדבר על שני אלה.

המרכיבים הפעילים של פטריות האמניטה אינם מתעכלים בגוף, ולכן הם נשארים פעילים בשתן. למעשה, בטוח יותר לשתות את השתן של מי שצרך את הפטריות מאשר לאכול את הפטריות ישירות, כיוון שרבות מהתרכובות הרעילות מעובדות ומחוסלות בסיבוב הראשון בגוף. זה היה מנהג נפוץ בקרב העמים העתיקים למחזר את השפעותיהן החזקות של הפטריות על ידי שתיית שתן של מישהו שאכל מהן. מרכיביה של האמניטה יכולים להישאר חזקים גם לאחר שישה מעברים דרך גוף האדם וישנם חוקרים הטוענים שזה מקורו של הביטוי “להשתכר” (באנגלית : to get pissed), מכיוון שפעילות שתיית השתן קדמה לאלכוהול באלפי שנים.

איילים היו החיות המקודשות של הנוודים למחצה הללו, מכיוון שאיילים סיפקו מזון, מחסה, ביגוד ומצרכים אחרים. איילים גם כן אהבו לאכול את פטריות האמניטה; הם היו מוצאים אותן, ואז מפזזים תחת השפעתן. לעתים קרובות שתן של איילים תחת השפעה היה נצרך למטרת השפעותיו הפסיכדליות. ההשפעות האלה היו דו-כיווניות, מכיוון שגם איילים נהנו משתן של אנשים, במיוחד כאלה שצרכו את הפטריות. למעשה, איילים חיפשו שתן אנושי כדי לשתותו, ומספר שבטים נשאו מכולות מעור כלב ים שהכילו את השתן שלהם, בו הם השתמשו כדי למשוך איילים תועים בחזרה לעדר.

ומתוך הערך של ויקיפדיה ל"שתן":

בסיביר, כדי לתקשר עם הרוחות, הקוריאקים שתו שתן של אדם שנטל פטרייה הגורמת להזיות או ששתה בעצמו שתן של אדם כזה. השפעת הפטרייה אינה פוחתת משמעותית עד השותה השביעי בערך, כיוון שהמוסקימול מהפטרייה נשאר בצורתו המקורית לאחר הפרשתו מהכליות. לא זאת בלבד שהדבר חוסך בפטריות, הוא גם מבטל את תופעות הלוואי של המוסקרין, שאינו עובר בשתן. באופן דומה, איילים נהגו ללקק את האדמה במקום שנותר שתן שהכיל את הפטרייה לאחר הטקס הדתי

הציטוט מהריג-ודה:

Like A Thirsty Stag, come here to drink. Drink Soma, as much as you want. Pissing it out day by day, O generous one. You have assumed your most mighty force

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

קו התפר

פרופ' שמואל פיינר פרסם לא מעט ספרים שעוסקים בהשכלה יהודית, בתהליכי חילון בקרב היהודים ובמאבקים פנימיים ביהדות בעידן המודרני. בספר קודם שיצא לו בהוצאת זלמן שזר לדוגמה הוא עסק במאה ה-18 ותהליכי החילון והתפוררות הפיקוח הדתי במהלכה (כאן סקירה באתרנו). בספר שלפניו שיצא בהוצאה, הוא עסק במאה ה-18 ובתנועת ההשכלה שהתחזקה בתקופה הזאת על מנת להעמיד ליהודים בסיס אינטלקטואלי שיתן להם כרטיס כניסה לחברה המודרנית. על משה מנדלסון ומקומו ביהדות של אותה התקופה, ומאידך בחברה הכללית באותה התקופה ועל המתח שבין הנאורות והקנאות הדתית שבמאה ה-18 עמד גם כן בספר שיצא בדיוק באותה הוצאה. ועל כן נראה כאילו שהוא כיסה את המאה הזאת מכל כיוון. לא שאני יכול להצביע על היבטים שלא קראתי בספריו וכעת הוא מציין במיוחד במאה זו, ולכן על פניו ספר שלם שעוסק במאה ה-18, או יותר נכון במקרה שלנו מדובר על ספר שעוסק במחצית הראשונה שלה, לקראת ספר המשך שצפוי לעסוק במחצית השניה, הוא סיכום של דברים שכבר כתב.

אז א', כמובן שאי אפשר להסתכל בצורה צרה שכזו, ומיד אסביר. ו-ב', כמובן גם שפיינר כותב עכשיו על עוד אנקדוטות וסיפורים שלא נגע בהם בספריו, ויגיד כמה שיגיד את שכבר אמר, יש כאן צבעוני וצהוב וזה מה שאנחנו אוהבים.

אבל נחזור ל-א', אני מניח שהמטרה העיקרית של הספר היא להבהיר עוד יותר את הנקודה שבה עסק בסוגיה של מנדלסון, על המאה שבה הגיע נקודת הרתיחה במתח שבין קנאות דתית לנאורות, שבה מצד אחד האנושות בכלל והיהדות בפרט ידעו רנסנס תרבותי וסובלנות, אך מצד שני ההתנכלויות ליהודים עלו מדרגה ורק הדגישו את עומק האנטישמיות הפושה באירופה, שאינה כבר אנטישמיות דתית גרידא, שמדירה את היהודי בגלל החטא הקדמון שלו, אלא כזו שמציירת אותו בפסים עבריינים, זדוניים, משבשי עולם ובעיקר חתרניים. גם בעולם שבו יש להם כניסה אל הזרם המרכזי, במאה הזו נזרעו הזרעים הקונספירטיביים ועל פיהם היהודי ינסה ליזום את המהפכה דווקא מן הזרם המרכזי, כסוס טרויאני. והקנאות הזאת היא גם מבית, המאה ה-18 היתה המאה שבה יסודות חומות הדת התערערו לא רק מפני שהיו יסודות חתרניים מבפנים (שבתאות) או מבחוץ (דאיזם, השכלה) אלא מפני שהיא היתה רצופה במתחים ומלחמות פנימיות, כביכול לשם שמיים, אך לפי הכרונולוגיה של קון, רק רמזה על כך שמשהו בדת הממוסדת נמצא על סף משבר ותם העידן של "הנורמלי".

מכאן אני יכול להסיק שיכתוב כמה שיכתוב את מה שכבר כתב, אם את ספרים הקודמים כתב כדי להראות כמה אופטימית היא תמונת העולם שניתנה במאה ה-18, כעת הוא חוזר צעד אחד אחורה כדי להראות גם את הפן הפסימי, כאילו כדי לומר שבכל מציאות, ובמיוחד בזו היהודית, שני הדברים קורים בכפיפה אחת.

"עת חדשה", ספרו של שמואל פיינר, מופיע כעת בהוצאת הספרים של מרכז זלמן שזר.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

עץ הדעת הפסיכדלי

אני קורא כעת ספר בשם "הבשורה הפסיכדלית" שהזמנתי מאמאזון. המחבר טוען ששימוש בפטריות פסיכדליות היה נפוץ בפולחן הנוצרי בימי הביניים המוקדמים, ובאופן כללי רוב החוויות המיסטיות שתוארו היו תחת השפעה של סמים. אבל הקטע הזה הוא לא העיקר, ההשוואה בין החוויה הפסיכדלית ולחוויה המיסטית. העיקר הוא שהאינקוויזיציה, שניסתה לעקור כל גילוי של כישוף, בעקבות גילוי אמריקה, ראה בשימוש בפטריות פסיכדליות סוג של כישוף ועבודת אלילים. מאז ירד קרנן של הפטריות ושל הסמים בכלל. המחקר ממוקד באמנות (איקונוגרפיה) הנוצרית, והוא מביא לא מעט דוגמאות של ציורים של טקסים מקודשים שמשולבים בצמחים בעלי כיפה. מאז המאה ה-15 התדירות של הופעתם של הצמחים ירד כמעט לחלוטין. 

הדיון הזה כמובן לא מגיע יש מאין. בראש ובראשונה המחבר רואה את עצמו כממשיכו של גורדון וואסון, המערבי הראשון שהשתתף בטקס שמאני והביא את בשורת הפטריות למערב. וואסון לאחר זמן כתב מחקר בו הוא מגיע למסקנה שמקור הדתות בהתנסויות פסיכדליות, והדרך של הקדמונים להתמודד עם החוויות והפחדים שלהם מההתנסויות הללו. מוזר בעיני המחבר שלטענת וואסון ההיסטוריה של האנתאוגנים נגמרה יותר מ-1000 שנה לפני הספירה, ולטענתו וואסון התחמק בצורה פחות מדי אלגנטית מלהכליל את התאוריה שלו על מקור הדתות, גם על הנצרות המוקדמת. הוא סובר שוואסון עשה את זה כי הוא היה מאמין ומגדיר את המתח הזה בין אמונה דתית לבין ההשערה על המקור הפסיכדלי של הדתות, כ"פרדוקס של וואסון", והוא בא לפתור אותו.

אבל וואסון הוא לא כל הסיפור. המחבר בא גם להמשיך את דרכו של ג'ון מרקו אלגרו שקשר בין הופעתן של פטריות ביצירות אמנות נוצריות לאורך השנים, לטענה שהנצרות אינה אלא דת פריון פסיכדלית וישו אינו אלא מטאפורה של פטריה פסיכדלית. בשונה מאלגרו שסבר שמכאן שבהכרח ישו לא היה אדם אמיתי והנצרות כולה היא הונאה, שמסתירה את הדבר האמיתי, המחבר לא מבקש לעקור את השורש של הנצרות אלא דווקא לעשות סינתזה. הנצרות היתה בשורה אותנטית, אך דרך הפולחן הפסיכדלית טושטשה והודרה במשך ההיסטוריה.

מה מטרת הספר? לדעתי המחבר לא מנסה לעודד אנשים לצרוך סמים כדי להגיע לחוויה דתית, אלא לשבור את המיתוס שעל פיו ההתנגדות לסמים מגיעה על בסיס דתי, ושהקונוטציה של סמים היא שלילית, פוחזת וחוטאת. אני לא בטוח שהמוטיבציה שלו היא לעשות דמוקרטיזציה של החוויה הדתית. במבוא של הספר הוא מפציר בקוראים לא לשפוט את הספר כנקיטת עמדה לכאן או לכאן. זה מתיישב לי מאוד נכון שההתנגדות המערבית לסמים מקורה ביחס שלילי כלפי התרבויות שאינן נוצריות. השימוש בסמים נחשב גם כחוויה דתית לא רצויה מפני שהם היו עובדי אלילים, וגם לא בריא כי בסופו של דבר הם גם מתו ממחלות. את זה שהאדם הלבן הדביק אותם במחלות מהעולם הישן, הם לא ידעו אז. הם חשבו שהמוות הוא עונש מאלוהים, בדיוק כמו שה' "שלח את הצרעה" לפני שבני ישראל הגיעו לארץ כנען ודאג לפנות אותה מיושביה.

וכשאני מתפלפל אני יכול להוסיף: פטריות, נחשבו לא רק משנות מצבי תודעה אלא בעיקר רעילות. גם ארס הנחש נחשב רעיל. הרתיעה של התורה מהנחש היא בגלל רעילותו, אך לעומת זאת הנחש נחשב גם סמל מיסטי שמהווה את פסגת התודעה. אני מניח שפרי עץ הדעת יכול להתפרש בצורה הזו כפטריה פסיכדלית, והאסוציאציה שלו עם הנחש היא מפני שגם הוא וגם הפטריות היו רעילות עבור אלה שלא מיומנים בזיהוי, ומרוממות עבור אלה שכן. אני מניח שיש קשר בין הקונוטציה המרוממת של הנחש, לבין זה זה שעישון ארס של עקרבים נחשב נפוץ באסיה שהיא אגב אותו המקום שבו חיו העמים הארים שהחשיבו את הפטריות כ"סומה".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

התחום האפור

בשני מקומות בתלמוד, במסכת נזיר ובמסכת הוריות, ישנה סוגיה שעוסקת בחשיבות הכוונה שבמעשים ומגיעה למסקנות פרדוקסליות. על פי הסוגיות, לפעמים הכוונה כל כך חשובה שניתן באמצעותה להכשיר מעשים שנוגדים את הנורמות הרצויות, ובמילים אחרות עבירה שנעשתה לשמה עדיפה על מצווה שנעשתה שלא לשמה. וכאן נשאלת השאלה: האם בעצם יש כאן הכשר לביצוע עבירות, ומה בעצם מהות העבירה והמצווה אם שתיהן מקובלות באותה המידה, והאם בעצם עבירה היא מקובלת באופן כללי או שרק באופן מוחרג. בשאלות אלה עוסק "עבירה לשם שמיים", מחקרו של יובל בלנקובסקי, שעיבוד לדוקטורט שלו מופיע כעת כספר שיוצא בהוצאת מאגנס.

המחקר מתחלק לכמה מישורים: א. מה הכוונה "לשמה", לשם מי או לשם מה? ב. עד כמה חשובה הכוונה אל מול המעשה. ג. איזה מקום יש לפיקוח החברתי על מעשיו של היחיד, ובאיזו מידה הוא יכול לשפוט את מעשיו. ד. אילו תחומים מקובלים בלי עוררין בעבודת האל, ואילו תחומים בעייתיים ("בכל דרכיך דעהו", באילו דרכים?)  ה. תחומים שנחשבים בעייתיים, מה הדרך הנכונה להתעסק בהם.

אחרי שמקבלים תשובה לכל השאלות הללו רואים כמו תמיד איך הממסד הדתי מבדיל בין התנהגות של "גדולים" והתנהגות של "קטנים". קודם כל, אל תראו עצמכם כגדולים אף פעם, ראו עצמכם תמיד כקטנים, אנחנו אלה שנחליט מי הגדולים. אחר כך, נאמר שרק הגדולים יכולים להיות אחראיים מספיק כדי להלך בין הטיפות ולדעת להתנהג כראוי, כי הם הונחו. אם הם סטו מהנורמות כנראה שהם ידעו מה הם עושים, ואם הקטנים שמו לב שהיתה כאן סטיה מהנורמות יש לנו הממסד ברירה, או להצדיק את היותם גדולים ולכן לפרק את המעשים שלהם לגורמים ולהוכיח שהם נהגו כמו שצריך, או לשלול מהם את התואר גדולים, מפני שלא הצליחו להמנע מהגילוי של מעשיהם. כלומר, בהתנהגותו של הממסד יש אלמנט של הסתרה ואפליה, לאו דווקא במובן השלילי – כמו בשדה מוקשים, אנשים מהשורה, אסור להם להכנס. חבלנים ייאלצו להכנס וינווטו בפנים בזהירות על מנת שלא יתפוצץ שום דבר. שימת הלב של הקטנים היא פיצוץ שהתרחש והדין של הממסד היא היחס לאותה התפוצצות, האם החבלן פוצץ את המוקש באופן מבוקר ורצוי או שמא ברשלנות, תוך סיכון אחרים.

כדאי גם לציין את שלוש המשפחות של הפרשנויות למונח "עבירה לשמה" שמונה בלנקובסקי: הראשונה, "מצווה דוחה עבירה", או "המטרה מקדשת את האמצעים" – אם יש לך מעשה שכרוכים בו ערכים סותרים, לעיתים יהיה מקובל שלשם הערך המקובל תנקוט בערך הלא מקובל, כלומר יהיה מקובל שלשם המצווה תבצע עבירה, בדיוק על אותו עקרון שפיקוח נפש דוחה שבת. המטרה היא הצלת נפשות, האמצעי הוא חילול שבת, והצלה חשובה יותר משמירת השבת. אגב, חשוב לציין את המילה "לעיתים", שמציבה סייגים: הדבר אמנם יהיה מקובל אבל עדיף להמנע ממנו, והוא יוכשר רק בדיעבד. כאן המשפחה השניה מגיעה, אם כבר קרה, אז אפשר במבט לאחור להכשיר את מה שקרה, אבל לכתחילה יש לנקוט אך ורק בדרך המקובלת. הדבר הזה חשוב כדי למנוע תופעות כמו זו שבאופן שיטתי המחקר נמנע מלעסוק בו (מלבד בפסקאות קצרות בפרק המבוא), וזו הגישה השבתאית שהכשירה לכתחילה ביצוע עבירות משום שעבירה לשמה אינה אלא התעמקות בפן המקודש הגלום בעבירה, כלומר בעצם הכוונה בביצוע העבירה להשפיע כלפי מעלה יש את אותו האפקט שהמצווה עושה. וכאן מגיעים לגישה השלישית שמדגישה את הכוונה, אדם שמבצע עבירה מתוך כוונה חיובית, נחשבת העבירה מעשה חיובי.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks