מקסימוס איש צור העיד על פולחן עצי האלון אצל הדרואידים, והסיק שמאחר שמדובר באותם עצים של האורקל בדודונה, הרי שהקלטים מעריצים את זאוס ומדמים אותו לעץ אלון. פליניוס הזקן העיד גם כן על פולחן עצי האלון, וסבר שהדרואידים קרויים בעצם על שמו של האלון, שכן המילה לאלון ביוונית היא דרוס (δρυς), ומסתבר שגם בשפות הקלטיות (derw, dair).
עצי אלון היו מקודשים בדרך כלל לאלי רעם, הקטור מונרו צ׳דוויק כתב על זה את מחקרו ״האלון ואל הרעם״ ב-1900. אנו רואים איך בוניפציוס הקדוש עקר את עץ האלון של דונאר, המקביל של ת׳ור, שבהגיוגרפיה הלטינית מזוהה בתור ״העץ של יובה״ (יובה = יופיטר = זאוס). כשהסקסונים ראו שדבר לא קורה לבוניפציוס מיד התנצרו כולם. גם אל הרעם הבלטי פרקונאס קשור קשר הדוק לאלון. וכמובן שגם בעברית יש את הקשר בין האל ״אל״ לבין האץ ״אלה״ או ״אלון״.
הייתם אומרים שהדמיון לפולחן אל הוא צירוף מקרים נחמד, אבל בהתחשב בכך שבתקופה הרומית היו נהוגים פולחנים של ״עמודי יופיטר״, ועמודים כאלה נמצאו במגוון אתרים רומים-קלטים כמו מיינץ, מאסטריכט ואף בודפשט – העמודים הללו סימלו בעצם את העץ של האקסיס מונדי, והיו להם לעיתים קרובות בליטות שמזכירות את העפצים שעל פני גזע האלון, המגנים עליו מפני מזיקים. העמודים האלה הם מקביליהם של עמודי הרקולס, או עמודי מלקרת, שהיו מוצבים במרכזם של מקדשים פניקיים. הקלטים פגשו את הפניקים בספרד או באירלנד, ואימצו אולי את הפולחן הזה במשך הזמן. אחת מהתאוריות לגבי תפוצת הקלטים טוענת שכל השפות הקלטיות וכל העמים שנקראים קלטיים אינם בהכרח עממים שקשורים גנטית, אלא מדובר באליטה שהתיישבה בתחנות מסחר לחופי האוקיינוס האטלנטי והשפה הקלטית היתה לינגואה פרנקה שלהם. חלקם עשוי להיות אף ממוצא שמי, או לפחות אלה שייסדו את הקולוניות. בכל מקרה, העמודים הללו ופולחן עצי האלון עשוי להיות מאותו המקור.
חיזוק לטענה הזאת שהקלטים אימצו פולחנים בני המקום, עשוי להגיע ממחקרו של ארתור ג׳ון אוונס על סטונהנג׳ מ-1889. אוונס מצביע על כך שסטונהנדג׳ היה בעצם מקום פולחן שסביבו נבנו עיגולי האדמה והאבנים, והמקום הזה היה עשוי להיות עץ אלון מקודש, שמסמל את אותו אל אבי הכל. אוונס מראה הקבלות מהאמנות היוונית-רומית שמתארת עצים קדושים הקשורים לעמודי אבן או למבנים טריליתיים (כלומר מגליתים הבנויים מ-3 אבנים), וכך מסיק שהמונומנטים האלה קשורים בדרך כלל לעצים מקודשים. גם שרידי הקורבנות שנמצאו באיזור מחזקים את טענתו, שהקלטים אימצו את צורת הפולחן הזאת שתאמה את הקוסמולוגיה שלהם. זאת כמובן אם נאמץ את הגישה שהקלטים היו פולשים מאוחרים ששימרו פולחן שהיה קיים במקום מימים ימימה.
אל הרעם, אבי האלים הקלטי נקרא טראניס, הוא סומל בתור אל עירום נושא גלגל וברק. הגלגל סימל את מרכבת השמש שלו שחוצה את השמיים. הגלגל היה מוטיב שחזר באמנות קלטית, ושימש בדרך כלל כקמע הגנה ומזל בקרב לוחמים. הלוחמים אגב לחמו כמו טראניס, עירומים, וצבעו עצמם בכחול כמו צבעם של האבנים בבורות סטונהנג׳. יוליוס קיסר מתאר את הצבע הכחול הזה כצבע של זכוכית, ולא ברור למה. אחת מהסברות היא משום שכשברק פוגע בחול לעיתים נוצרת זכוכית בצורת צינורות דקיקים שנקראים פולגוריט וצבעם לעיתים כחול, דבר שקשור כמובן בשלל משתנים כמו סוג החול, עוצמת הברק וכו׳, אבל כשאתה פגאני טרום-מדעי שום דבר לא ברור לך.
ועוד על פולחן עצי האלון ואל הרעם: בין הכלים שנתגלו בתרבות האלשטאט נמצאו גם עיטורים וקישוטים של גם ציפורים. מאחר שהאל הוא אל השמים, מי שמסוגל להתעופף ולשכון בשמים קדוש גם הוא, ואנו רואים ציפורים רבות שנחשבות מקודשות בתרבות הקלטית. הקלטים ניחשו וגילו עתידות על פי מעוף הציפורים, יש הטוענים גם שהמוסיקה הקלטית המסורתית ניסתה לחקות את שירת הציפורים. ציפורים נחשבו כשליחים המקשרים בין השמיים לארץ, וייצגו את הנשמות במסען לעולמות האחרים, או יותר נכון, יכולת התעופה סימלה בשבילם את עזיבת הנפש את הגוף ויציאה למסע.
הציפור המקודשת לדרואידים היתה ציפור הדרור, או יותר נכון הגדרון המצוי, שבמקרה גם שמו מזכיר מאוד את זה של הדרואידים Drwy, והיא גם חיה בדרך כלל בין ענפי עץ האלון. לפגוע בציפור הזאת או בקן שלה נחשב כטאבו שעבירה עליו מביאה מזל רע. עם זאת, ביום אחד בשנה היה מותר ואף רצוי לצוד את הציפורים האלה, ביום היפוך החורף, אולי כדי לזרז את חזרתה של השמש המסומלת על ידי האל. למעשה עד היום באי מאן ובאירלנד יש מנהג בחג המולד לצוד את הציפורים האלה, מה שנקרא Wren Day. האגדות הקלטיות בדרך כלל מהללות ומשבחות את מיומנותם של הלוחמים כקנה מידה של כמה מדוייקת היתה זריקת האבן שלהם, עד כדי כך שהצליחו לצלוף בציפורים.
Culture Agent 
כתיבת תגובה