Culture Agent

חדש על המדף: "חשיש חוצה גבולות״, ספרו של פרופ' חגי רם מאוניברסיטת בן-גוריון על ההיסטוריה החברתית של החשיש בפלסטינה המנדטורית ובראשית מדינת ישראל.
החשיש, שיוצר ברובו בלבנון ובסוריה, הוברח עוד בתקופה העות'מאנית דרך שטח פלסטינה לעבר שוק היעד המרכזי במצרים. ברגע שנכנסו הבריטים לארץ ונקבעו גבולות, פלסטינה "נגדעה" מ"סוריה הגדולה", במובן הזה שהפוליטיקה והגבולות המדיניים אילצו את הסוחרים, במקום סתם "להעביר" את הסחורה, ממש להבריח אותה. אבל העניין הוא שבגלל שהצרכנים וגם המבריחים היו ערבים, והמעמד של החשיש גם ככה לא היה עליון, העסק כולו נתפס כ"בעיה ערבית". החשיש תויג כ"סם אוריינטלי" המאפיין תרבויות נחשלות, פאסיביות וחסרות משמעת.

את הקונספט הזה ירשה הציונות מהבריטים, ועם הקמת המדינה התייחסה אליו בהתאם. כשעולי עדות המזרח, שהגיעו מתרבות דומה, "נפלו לסם" ומסיבות אלה ואחרות לפעמים גם החלו לסחור בו ולא רק להשתמש בו – הדבר כבר נתפס לא כ"בעיה ערבית" אלא כ"בעיה מזרחית". המלחמה בסמים הפכה למלחמה ב"לבנטיניזציה" של החברה האירופאית שהציונות ביקשה לבנות.

אני אישית לא מת על הטון המרקסיסטי הפוסט-קולוניאליסטי הזה, וחגי רם גם לא מתכחש לכך שזה הנראטיב שלו. ועדיין, אני לא חושב שיש מה להתווכח עם העובדה שהסוחרים הנועזים והחצופים היו מאז ומתמיד ערבים ש"אין להם אלוהים", ולכן הסחר כולו – וגם הסם עצמו – נחשבו מראש כמשהו עברייני. הרעיון הוא שדווקא בגלל המיקום של החשיש בתחום האפור, ברגע שהוא יכול היה לשרת אינטרסים ציוניים – הציונים לא ראו שום בעיה לקחת חלק בסחר, ולפעמים אפילו לגדל אותו בעצמם (גם זיו ג׳ניסוב ויואב גלעדי כתבו על זה באנציקלופדיית הקנאביס לפני כמה שנים).

פרופ' רם מקדיש חצי פרק לאופן שבו המוסד וצה"ל תחזקו באופן פעיל רשתות סחר שסייעו להציף את מצרים בחשיש – מה שהיום היו מכנים בכיף "נרקו-טרוריזם". אבל היי, מאחר שגם האמריקאים עשו את זה בדרום-מזרח אסיה, אז כנראה שזה כשר. ישראל כמובן הכחישה, אבל במקום להילחם בהברחות מסוריה ומלבנון, לפעמים פשוט ליוו שיירות בדרכן למצרים.

הפרקים המאוחרים מדברים על מה שקרה כשלבנון הפכה ל"פתחלנד". ישראל פלשה ללבנון כביכול כדי לסכל פעולות טרור, בזמן שבפועל מדובר היה גם בסיכול עסקאות סמים שהשתלבו עם הברחות אמל"ח וריגול. כלומר, ברגע שהנרקו-טרוריזם הופנה נגד ישראל – היא יצאה למלחמה נגדו. יהונתן גפן אפילו מצוטט שם כמי ש"מאשים" את אריק שרון שהמלחמה בלבנון בכלל לא נועדה להשמיד את תשתית המחבלים, אלא לחסל את החשיש.

אלא שמרגע הנסיגה מלבנון, כשכבר נותק הקשר הישיר עם הסוחרים הלבנונים, תרבות הקנאביס בארץ ממש לא נסוגה. זה קרה מכמה סיבות: מצד אחד, הישראלים חזרו מגואה עם העדפה לקנאביס אינדיקה ("ג'אראס"), כך שלחשיש ה"מסורתי" היה פחות ביקוש; מצד שני, למה שכן נשאר ביקוש, הישראלים פשוט התחילו לצרוך מחוות הגידול בסיני. הווה אומר: "הבעיה הבדואית" ואובדן המשילות בנגב הם במידה רבה תופעות לוואי שישראל יצרה במו ידיה כשהוותר על השליטה בדרום לבנון.

עם השנים הסטיגמה השלילית סביב הצמח הלכה והתמתנה, ו"הדרום הפרוע" על גבול סיני כבר הפסיק להיות המרכז הבלעדי, הרי היום קנאביס כבר מגדלים ברישיון ממלכתי בתוך גבולות המדינה. יש יסוד להניח שהמלחמה בסמים, ומנגד גל הלגליזציה, ממש לא נועדו "להלבין" את מה שפרופ' רם מכנה "הגזעה" (Racialization). ההגזעה לגמרי חיה ובועטת, פשוט הקנאביס כבר אינו ה"ווקטור" שלה, אלא מוצרים ואוכלוסיות אחרות, כמו לדוגמה נשים אוקראיניות ופליטים מאריתריאה, או סימים מוברחים ונוזל לסיגריות אלקטרוניות.

בשורה התחתונה, מה שמנסים להצביע כאן הוא שהחשיש הוא בסך הכל "ווקטור" – אמצעי, חומר או "נשא" שדרכו הממסד מייצר הבניה חברתית שלילית לגורמים המאיימים על האפקטיביות של עיצוב התודעה. במילים אחרות: זו מעולם לא הייתה בעיה קרימינולוגית גרידא, אלא פשוט האופן שבו הממסד מנסה למשטר, לסמן ולמסד תנועה והעברה של סחורות.