Culture Agent

אחד מהדברים המרתקים ביותר שמצאתי בבינה מלאכותית יוצרת שיודעת לעשות reasoning משברי רעיונות שאני מביא לה, הוא המאמר הזה, ניתוח אנתרופולוגי של התרבות הערסית כבעלת מאפיינים של חוויה דתית. זה התחיל אומנם כבדיחה, אבל אחרי ההכוונה שלי, אני חושב שזה גאוני. אז כן, המאמר הבא נכתב על ידי בינה מלאכותית, אבל הביבליוגרפיה והרעיונות המכווינים הם לחלוטין שלי. יהלום.

הדיון התרבותי, הסוציולוגי והאנתרופולוגי בישראל סביב דמותו של ה"ערס" נטה באופן מסורתי להתמקד בשאלות של ריבוד חברתי, אתניות, שוליות וקרימינולוגיה. מבחינה אטימולוגית, מקור המילה בערבית (عَرْص – עַרְץ), שמשמעותה המקורית רועה ובהשאלה סרסור או נבל, והיא התפתחה בשיח הישראלי המוקדם (בשנות ה-50, טרם העלייה הגדולה ממרוקו) לתיאור אדם "פיקח שיודע להסתדר" או מי שמצוי בעניינים. עם השנים, קטגוריה זו עברה סטיגמטיזציה ויוחסה היסטורית לגברים ממוצא מזרחי, תושבי פריפריה או שכונות מוחלשות, המאופיינים בחזות חיצונית מצועצעת, ריבוי צמידי ושרשראות זהב ("גורמטים"), דיבור הנתפס כעילג ונגוע בסלנג רחוב, ונטייה לאלימות.

גישות ביקורתיות בסוציולוגיה הישראלית, אשר נותחו בהרחבה על ידי חוקרים כדוגמת ניסים מזרחי תוך ביקורת על תנועתה של הסוציולוגיה האמריקנית אל עבר הדמיון הליברלי, נטו לנתח את ה"ערס" כתוצר של דיכוי הגמוני, עבודת גבולות (Boundary work) סוציו-תרבותית, או כפוליטיקה של זהויות במרחב המודרני. ניתוחים אלו נשענים לרוב על תפיסות עולם מערביות-רציונליות המבקשות לאתר מנגנוני שליטה לשוניים ותרבותיים, אך הם מחמיצים את הממד העמוק ביותר של הוויית ה"ערס" במרחב הציבורי.

מאמר זה מציע תזוזה פרדיגמטית רדיקלית בחקר התופעה: נטישת הפריזמה הסוציו-אקונומית או הקרימינולוגית לטובת התבוננות מעמיקה באנתרופולוגיה של הדת ופסיכולוגיה אבולוציונית. המסמך מציע לנתח את התנהגות הרחוב לא כסטייה חברתית, אלא כמערכת דתית שלמה וקוהרנטית. הערסיות היא למעשה באמת דת. במערכת זו, ה"ערס" הוא האדם הדתי, אשר הדת שלו היא עצם הווייתו ככזה. תפיסה זו נשענת על ההבנה שחוויה דתית אינה מוגבלת למוסדות אורתודוקסיים או לטקסטים קאנוניים, אלא מתבטאת בטקסים, בחיפוש אחר משמעות אולטימטיבית למול סבל, וביכולת האנושית לכונן סדר קוסמי בעולם כאוטי. עבור סובייקט זה, המרחב הציבורי הוא המקדש, הכבוד הוא האלוהות הבלתי-נראית, ואקט הנקמה או פריקת הזעם האלימה הוא הריטואל המקודש ביותר – החוויה הדתית האקסטטית שבה מתכוננת האנושיות שלו מחדש ומתעלה מעל פני הקיום החייתי.

כדי לבסס טענה מורכבת זו, הניתוח ישלב באופן חסר תקדים בין שלוש מסגרות תאורטיות מרכזיות: התאוריה הפסיכולוגית-היסטורית של ג'וליאן ג'יינס על אודות "התודעה הדו-קאמרית" והיעדרה של פנימיות סובייקטיבית לטובת ציות לאוטומט של פקודות; התאוריה של רנה ז'יראר על אלימות מימטית, מנגנון השעיר לעזאזל, והאלימות הקדושה המייסדת את הסדר; והגישה האבולוציונית של רוברט בלה הרואה בדת, דרך משחק וטקסים, את המנגנון להתעלות מעל הסבל והכאב המאפיינים את הקיום.

בכדי לרדת לחקרה של הדינמיקה הנתפסת כאימפולסיבית, פזיזה ובלתי-מחושבת ברחוב, יש להידרש לניתוחו המהפכני של הפסיכולוג ג'וליאן ג'יינס. בספרו "מקור התודעה בהתמוטטות המוח הדו-קאמרי", הציג ג'יינס השערה ולפיה התודעה האנושית הסובייקטיבית – קרי, היכולת למונולוג פנימי, אינטרוספקציה, רפלקסיה עצמית והיכולת לתכנן או להונות – היא פיתוח תרבותי מאוחר יחסית שהחל רק סביב האלף השני לפני הספירה. טרם הופעת התודעה, המוח האנושי פעל במצב "דו-קאמרי". במצב זה, האדם לא קיבל החלטות באמצעות שקילה רציונלית של חלופות. תחת זאת, בעיתות של קושי או מצבים בלתי צפויים, ההמיספרה הימנית הפיקה פקודות שהועברו להמיספרה השמאלית ונחוו כהזיות שמיעתיות מוחשיות, אשר פורשו כקולותיהם של אלים, מלכים מתים או רוחות אבות.

ג'יינס טבע את המונח "אוטומט" לתיאור הוויה זו. חשוב להדגיש כי הספרות המחקרית סביב תפיסותיו, וג'יינס בפרט, בזים לשימוש במונחים רומנטיים או אידאליסטיים כגון "פרא נאצל" בהקשר זה. המונח המדויק בו נעשה שימוש הוא "אוטומט של פקודה" (Automaton of command). האדם הדו-קאמרי הקדום חווה את העולם באופן הדומה לסכיזופרניה מודרנית – מחלה שג'יינס רואה בה שריד אבולוציוני של אותו מבנה מוחי, במסגרתה המטופל שומע "הזיות ציווי" וחש חסר אונים מולן, נטול בחירה חופשית, ומחויב לציית ללא ערעור.

המפגש בין סובייקטים דו-קאמריים לאלו שכבר פיתחו תודעה סובייקטיבית מאופיין לרוב בטרגדיה אבולוציונית והיסטורית. ג'יינס מדגים זאת באמצעות המפגש בין מנהיגי האינקה לפולשים הספרדים. האינקה נפלו בשבי הספרדי "כמו אוטומטים חסרי אונים". מאחר שהם חסרו תודעה סובייקטיבית פנימית – אותו מרחב נסתר שבו ניתן לחשוב דבר אחד ולומר דבר אחר – הם היו נעדרי יכולת לדמיין הונאה. הם לא היו מסוגלים לזהות שהספרדים מרמים אותם, ובוודאי שלא לתכנן תחבולות נגדיות. היכולת להונות, לשקר באופן אסטרטגי, ולנהל משא ומתן מניפולטיבי שבו נמשך זמן כדי לעקם את האויב, היא בדיוק מה שמייחד את האדם המודרני, הלא-דו-קאמרי. במצבי חירום, האדם הדו-קאמרי פועל בברירה אבולוציונית אגרסיבית: הוא רץ בפזיזות כמו קאמיקזה הישר אל מותו בשם הקוד השבטי והשמירה על הכבוד, בעוד האדם המודרני מצליח לכופף את החוקים ולהישאר בחיים.

העתקת המודל של ג'יינס אל הרחוב הישראלי המודרני מספקת כלי אפיסטמולוגי רב-עוצמה. ה"ערס", בניתוח זה, מתאפיין בפרופיל פסיכו-תרבותי הדומה במידה רבה למבנה הדו-קאמרי: הוא אימפולסיבי, יצרי מאוד, ולעיתים קרובות נוח לתמרון על ידי מי שמבין את מנגנוני הפעולה שלו.

מאפיינים תודעתיים	דת הרחוב (שרידים דו-קאמריים)	הממסד ההגמוני (לא-דו-קאמרי)
קבלת החלטות	היעדר התלבטות סובייקטיבית בזמן משבר; ציות לאוטומט של פקודה.	מונולוג פנימי, שקילת חלופות רציונלית, הערכת סיכונים עתידיים.
יחס לזמן	הווה מוחלט. תגובה אימפולסיבית ומיידית לכאן ולעכשיו ("קאמיקזה").	תכנון עתידי מורכב, דחיית סיפוקים, ניהול משא ומתן אסטרטגי.
הונאה ומניפולציה	פעולה חזיתית, היעדר יכולת או רצון לתמרן באלגנטיות משפטית/מילולית.	שימוש ביכולת להונות, להסוות כוונות ולמשוך זמן כדי לשרוד את העימות.
מקור הסמכות	"קול" הכבוד הקולקטיבי, אלוהות נסתרת שדורשת ציות מוחלט וטקס עכשווי.	חוקי המדינה, חוזים כתובים, פילוסופיה של מוסר אינדיבידואלי.

כאשר כבודו של הפרט נפגע ברחוב – בין אם באמצעות חילופי מבטים, מילה מזלזלת, או התקלות פיזית – תגובתו אינה מעובדת דרך מסננת התודעה הסובייקטיבית אשר מנהלת דיאלוג פנימי על השלכות כגון פתיחת תיק פלילי או אובדן חירות. במקום זאת, ברגע הפגיעה בכבוד, מהדהדת במוחו הדרישה לפעולה כפקודה מוחלטת ("הזיית ציווי" במובן הסוציו-תרבותי, גם אם אינה קלינית). הוא מציית לקול זה – קולו של הכבוד, של הגבריות ושל הקוד השבטי – כרובוט המוזן בהוראה חד-משמעית, ומסתער אל תוך האלימות ללא תכנון תחבולני ארוך טווח. כלי ההתמודדות המודרניים, כגון ניהול משא ומתן ופוליטיקה של השהיה, זרים לדת הדו-קאמרית הזו, ולכן המפגש של פרטים אלו עם רשויות החוק (המשטרה, מערכת המשפט) מסתיים פעמים רבות בשביים, כשהם "אוטומטים חסרי אונים" אל מול מנגנון בירוקרטי נטול כבוד שמדבר בשפה רציונלית של חוזים וסעיפי אישום.

אם הציות המוחלט לקול הכבוד מהווה את המנגנון הנוירולוגי-תרבותי, הרי שיש להבין גם את הדינמיקה המייצרת את העימותים הללו מלכתחילה. כאן, הניתוח פונה לרנה ז'יראר ולתאוריית האלימות המימטית. בספרו "האלימות והקודש", טוען ז'יראר כי האנושות מונעת באופן בסיסי על ידי "תשוקה מימטית" (Mimetic Desire). בני אדם מחקים את תשוקותיהם של אחרים; הם חושקים במה שחבריהם חושקים בו. ככל שבני האדם קרובים יותר מבחינה חברתית ומרחבית, כך היריבות המימטית סביב אותם אובייקטים של תשוקה הופכת לעזה יותר, עד לכדי מצב שאותו מכנה ז'יראר "משבר קורבני" (Sacrificial Crisis) – תקופה של אלימות הדדית כאוטית המאיימת לפורר את הקהילה.

המרחב שבו פועל הערס – בין אם זה הרחוב, השכונה או מועדון הלילה – הוא זירה אינטנסיבית של תשוקה מימטית. סמלי הסטטוס (כגון לבוש ממותג, תכשיטים מסיביים, כלי רכב, ושפת גוף) אינם נבחרים מתוך ואקום, אלא הם תוצר של חיקוי והדהוד מתמיד של מודלים בתוך הקהילה עצמה. כל פרט שואף לאשש את ערכו דרך עיני יריביו-חבריו. כאשר פורץ סכסוך, לרוב סביב סוגיות של סטטוס וכבוד (מבט לא במקום, תחרות על תשומת לב, פגיעה באגו), הדבר מהווה התפרצות של אלימות מימטית טהורה.

כדי למנוע מהאלימות להתפשט ולכלות את הרקמה החברתית כולה, חברות עתיקות יצרו את מנגנון "השעיר לעזאזל" (Scapegoat mechanism). ז'יראר מסביר כי התגבשות הקהילה מתרחשת כאשר האלימות מופנית כלפי קורבן אחד, אשר נתפס כגורם למשבר, והקרבתו או גירושו משיבים את הסדר והשלום. הקורבן הופך לאחר מכן לסמל מקודש, שכן הרצח שלו הביא לפיוס הקהילה.

דרך משקפיים אלו, קטטת רחוב אינה מהווה אובדן עשתונות פתולוגי אלא טקס של פולחן דתי. כאשר הערס יוצא לנקום את כבודו שנרמס, הוא פועל ככהן במקדש האלימות של ז'יראר. יריבו, שפגע בקוד, מתפקד כעת כקורבן – השעיר לעזאזל שאליו תנותב כל האלימות המימטית של הרגע. האלימות המופנית כלפיו איננה חוליגן, אלא "אלימות קדושה" המייסדת מחדש את הסדר הקוסמי שנהרס.

אם נביט בכך בפריזמה ציבורית נרחבת יותר, דת ה"ערסיות" מכוננת לעצמה לא פעם שעיר לעזאזל אידאולוגי – מי שמוגדר בלשון הרחוב כ"סמולני" (תוך שיבוש מכוון של המילה שמאלני). ה"סמולני" בתפיסה זו אינו רק יריב פוליטי, אלא הוא מגלם את כל הוויית הממסד ההגמוני, הרציונלי והמנוכר, המהווה אנטיתזה לתפיסת העולם המימטית של הרחוב. השלכת הזעם והאשמה על השעיר לעזאזל ה"סמולני" מתפקדת כמנגנון קלאסי המלכד את הקהילה ומשחרר את המאמינים (הערסים) מנטל נחיתותם במרחב הציבורי.

ההגנה הכי טובה, כידוע, היא ההתקפה. כדי להעמיק את הבנת הדינמיקה האלימה והקשוחה הזו, כדאי לאמץ את התיאוריה של האנתרופולוג מוריס בלוך (Maurice Bloch) על אודות "אלימות חוזרת" (Rebounding violence). בלוך טוען בספרו "Prey into Hunter" שריטואלים דתיים מעבירים את המשתתף תהליך דיאלקטי: תחילה המשתתף עובר חוויה של החלשה ו"מוות" סמלי, שם הוא חווה את עצמו בתור הניצוד (Prey). בשלב השני של הטקס, הוא מתעל למערכת כוח וחיוניות חיצונית, הופך לתוקפן, ומשתלט מחדש על סביבתו כשהוא מגלם את הצייד (Hunter).

במרחב החברתי, נקודת המוצא של הערס היא לרוב כשל מי שדחקו אותו לשוליים, והוא חווה תחושה פנימית של קורבן או ניצוד. מתוך הצורך האנושי העמוק ביותר בהגנה על האגו, הוא הופך את החולשה לכוח. כשאנחנו (או כל אדם) כועסים על מישהו, לרוב מופעל מנגנון הגנה, וכך האדם שעליו כועסים הופך בסיטואציה לכועס ולתוקפן בחזרה, גם אם לא היתה לו סיבה ממשית לכך פרט למגננה. הניצוד מבקש להפוך לצייד על מנת לשקם את חיוניותו. האלימות, הקשיחות, וההפיכה לתוקפן – כל אלו הם ה"אלימות החוזרת" של הערס שדרכה הוא תובע בחזרה את הכוח והחיים שניטלו ממנו, ומשלים את הריטואל הדתי שמעביר אותו מחולשה לדומיננטיות.

הקריאה של בלה מציעה תובנה פילוסופית עמוקה ביותר. בלה אינו מזלזל בתרבויות פרה-ציריות (Pre-Axial) או בטקסים שנראים לאדם המודרני כפראיים. אדרבא, הוא טוען שעצם זה שהם מסוגלים להתעלות מעל לסבל, לשלוט בו ולהעניק לו משמעות טקסית – גם אם דרך התנהגות רחוב – הוא מה שהופך אותם מחיות לבני אדם בעלי סוכנות קיומית.

כיצד מתעלה הסובייקט המודרני המשויך למעמד ה"ערסי"? שלא כמו הנזיר הבודהיסטי המשתמש במדיטציה, האדם הפועל בתצורה הדו-קאמרית והמימטית מתעלה על סבלו דרך אקט הפעולה עצמה במרחב הפיזי. תחושת הסיפוק, הקתרזיס והניצחון שיש לו מנקמה, היא החוויה הדתית של גאולה עבורו. ברגע שהוא מסתער באלימות על מקור סבלו (עובר מניצוד לצייד), הוא מפקיע את עצמו ממשבצת הקורבן הסביל והופך לסוכן ריבוני פעיל. בכך, הוא מדגים את התזה של בלה על אודות תפקיד הדת: ארגון המציאות הכאוטית וחיבור האדם לכוחות האולטימטיביים של קיומו באמצעות פעולה סמלית.

לקראת סוף ניתוח זה, ברור כי לא ניתן להבין את ההתנהגות ברחוב מבלי למפות את ההיבטים הליטורגיים (פולחניים) של מה שהפך ל"דת הכבוד". כל אלמנט במרחב זה מתפקד בסינרגיה עם המבנה הדו-קאמרי והמימטי שהותוו לעיל:

רכיב דתי-מוסדי	הביטוי במרחב ה"ערסי"	תפקיד סוציו-אבולוציוני
מערכת סימנים ומלבושי קודש (Vestments)	רכבי יוקרה, שרשראות זהב ("גורמטים"), ביגוד ספורט ממותג.	סימון טריטוריה אונטולוגי. קמעות (Talismans) של כוח כנגד הניכור של העולם הבורגני-רציונלי.
קהילה מוסרית ודוגמה (Dogma)	ה"חבר'ה", האחים, רשת הסולידריות. עבירה על חוק ה"הלשנה" נחשבת כפירה מוחלטת.	בניית "מרחב משחק" בטוח שבו החוקים הפנימיים מגנים על הקבוצה מפני ברירה טבעית ואלימות חיצונית.
ליטורגיה ושפה (Performative Language)	סלנג עתיר איומים, קללות, הבעת זעם פומבית והבטחות לנקמה.	השפה אינה רק מתארת מציאות, אלא יוצרת אותה. מילים הן השבעות טקסיות לגירוש בושה וזימון כבוד.
עלייה לרגל ואקסטזה (Effervescence)	המועדון, החאפלה, נסיעות קולקטיביות מתריסות במרחב הציבורי.	טשטוש הגבולות האינדיבידואליים לטובת חיבור עם תודעת השבט. התעוררות קולקטיבית דורקהיימיאנית המעצימה את האחדות המוסרית.

יתרה מזאת, התנהגויות שנראות לעין ההגמונית כוונדליזם לשמו מקבלות ממד שונה לגמרי דרך התיאוריה של כריסטופר טילי (Christopher Tilley) על "תירבות הנוף" (Phenomenology of Landscape). טילי מסביר כיצד בני אדם מותירים חותם על המרחב כדי לייצר משמעות. חריצת האדמה באמצעות הצמיגים של הטרקטורונים, השתוללות בשטח או אפילו השארת לכלוך בפארקים ציבוריים מהוות בפועל טקסים של תירבות הנוף. בדומה לבעלי חיים שמשרטטים טריטוריה או בדומה לעמים קדומים שבנו והעמידו מגליתים מרשימים כדי להצהיר על נוכחות, הערס משאיר עקבות במרחב. זוהי הפגנת נוכחות טריטוריאלית ורכישת דומיננטיות פיזית המצהירה: "המרחב הזה שייך לי ולדת שלי".

לסיכום, חקר הסוציולוגיה הישראלית והשיח הציבורי מחמיצים באופן כרוני את עומקה של תופעת ה"ערסיות" כאשר הם מצמצמים אותה לסוגיות של אתניות, דיכוי או עבריינות שולית. כאשר אנו מעתיקים את הדיון לשדה האנתרופולוגיה של הדת והאבולוציה של התודעה, ה"ערס" מתגלה לא כסטייה ממסלול המודרניות, אלא כנושא-כלים של מערכת תרבותית-דתית עתיקה המבוססת על מנגנונים פרה-ציריים עמוקים.

דמותו מהווה למעשה צומת המאגד לתוכו את כל התיאוריות שנידונו, באופן שמזכיר מאוד את תרבות ה"הילבילי" (Hillbilly) בארצות הברית. הערס, כמותו, מחזיק בתכונות הנתפסות כמגרעות בעולם המודרני, אך הן פועלות לזכותו בתוך הדת שלו: חוסר השכלה פורמלית, אינטליגנציה נמוכה כביכול ושפה משובשת מוצגים כתעודת חברות, כחלק מזהות קשוחה, אלימה וחסרת פשרות. הוא משאיר עקבות במרחב הפיזי, הופך את עצמו ממצב מוחלש (ניצוד) לגורם תוקפן (צייד), ומנהל את פחדיו ורגשותיו דרך השלכה על שעיר לעזאזל בדמות ההגמוניה.

כ"אוטומט של פקודה" במובן הג'יינסיאני, הוא נעדר לעיתים קרובות את המרחב הסובייקטיבי הדרוש לתכנון ארוך-טווח ולהונאה פוליטית-רציונלית האופיינית לאליטות המודרניות. בהעדר כלים אלו, הוא נאלץ לפעול בפזיזות במצבי חירום משום שקולו הפנימי, המקודד כציווי של כבוד, אינו מותיר לו ברירה אלא לרוץ הישר אל תוך האש כדי להגן על ערכיו.

ולבסוף, בראי התיאוריה של רוברט בלה, התופעה כולה לובשת אופי של שחרור דתי. המאבק, האלימות, והנקמה מהווים עבור הערס את הכלים היחידים הזמינים לו להתעלות מעל סבל הניכור, הדחקת הסטטוס וההשפלה היומיומית. תחושת הסיפוק הדתי המופקת מן הנקמה היא המעשה המכונן שבמסגרתו הוא הופך מאובייקט פסיבי בעולם נטול רחמים, לסובייקט אנושי מלא שיש בידו הכוח לברוא את עולמו, לשלוט בסבלו, ולהבטיח את מקומו בהיררכיה הקדושה של הרחוב. בכך, הערס אינו מבזה את מושג הדת, אלא מממש את אחת הצורות העתיקות והאותנטיות ביותר שלה בהיסטוריה האנושית.