Culture Agent

סיפור פסל מיכה ויהונתן בן גרשום (שופטים י"ז–י"ח) הוא אחד הקטעים הטעונים ביותר בתנ״ך מבחינת הרקע הפולמוסי שלו. במבט רחב, מטרת הסיפור היא להתפלמס עם הפולחן הדני בצפון, אשר נתפס בעיני מחברי המקרא המאוחרים כפולחן פסול שמוצאו בסטייה קדומה. במוקד הסיפור עומד הלוי יהונתן בן גרשום, שנחשף כנכדו של משה, ובכך הופך דמותו לסמל של ניכור וסטייה מן הדרך הנכונה. המסורת המסורתית-חז"לית זיהתה את הכתיב החריג “מנשה” (עם נון תלויה) כתיקון סופרים שנועד “לחוס על כבודו של משה”, אך מאחורי תיקון זה מסתתרת מגמה תיאולוגית עמוקה יותר: הצדקת הדרתו של משה וצאצאיו מן הכהונה.

הנחת היסוד של המסורת המקראית הקדומה הייתה כי משה היה אמור להיות גם הכהן הראשון, וזרעו היה אמור לשאת את “ברית כהונת עולם”. אלא שבשל חטאיו — או ליתר דיוק, בשל מחדליו האמוניים — הועברה הכהונה לאחיו אהרן ולזרעו, אשר כיהנו בירושלים. שרידים של הפולמוס הזה ניכרים בתורה עצמה ובמקורות חז"ליים מאוחרים יותר, כגון הגמרא במסכת זבחים (קב ע״א), הדנה בשאלה מדוע משה לא נעשה כהן גדול. שם נאמר: “לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה”, אלא שהדבר מתפרש דווקא כעונש: מאחר שסירב לשליחות האל בסנה, כעס עליו ה׳ ואמר – “הלא אהרן אחיך הלוי” – כלומר, עכשיו הוא יהיה הכהן ואתה לוי בלבד.

שורשי ההצדקה התיאולוגית להדרת משה מן הכהונה מצויים בשני סיפורים עיקריים בתורה: מעמד הסנה הבוער ומי מריבה בקדש. הסיפור הראשון מתאר את סירובו של משה לקבל עליו את השליחות, בנימוק שהוא “כבד פה וכבד לשון”. אלוהים משיב לו כי אהרן אחיו “יהיה לך לפה”, ובכך מועברת הסמכות הלשונית, שהיא גם סמכות פולחנית, ממשה אל אהרן. הביטוי “אהרן אחיך הלוי” זוכה לדרשה המפורסמת, שלפיה אמנם אהרן עדיין לוי, אך הוא עתיד להיות כהן, בעוד שמשה יישאר לוי בלבד. ההיגיון הפנימי של הסיפור ברור: משה, שטען שאינו יכול לדבר בשם ה׳, איבד את הזכות לשמש כפה האל בעולם, ותפקיד זה הועבר לאחיו.

הסיפור השני, מי מריבה, משמש הד לעונש זה. משה נצטווה לדבר אל הסלע, אך מתוך חוסר אמונה (“יען לא האמנת בי להקדישני לעיני בני ישראל”) הוא הכה בו במטהו. המטה, שהיה סמל סמכותו של משה מאז מעמד הסנה, הופך כאן לסמל חוסר ציותו. משה, שכשל שוב באפשרות לקדש את ה׳ באמצעות דיבור, מנסה לפעול באמצעות מעשה. הסיפור מדגים כיצד הדפוס הנרטיבי של חוסר אמון וחוסר דיבור חוזר ומוביל לאותו עונש תיאולוגי: מניעת הכניסה לארץ ומניעת הכהונה.

מבחינה עריכתית, דמותו של אהרן מוצגת בשני הסיפורים הללו כדמות נלווית, ולעיתים פסיבית, אך תפקידו נעשה מכריע במבנה הסמלי. אהרן הוא זה שנעשה “הפה” של משה, ובהמשך גם “הפה” של העם כולו — הוא שמברך, מתוודה ומזכיר את שם ה׳ בפיו. במובן זה, אהרן מממש את מה שמשה נשלל ממנו: כוח הדיבור המקודש. הכהן הגדול, ובייחוד אהרן וצאצאיו, משתמשים בפיהם כדי לקדש את שם ה׳ בשלושה הקשרים עיקריים: ברכת כהנים (“ושמו את שמי על בני ישראל”), הווידוי ביום הכיפורים שבו נהגה השם המפורש, והכרזות הטהרה והכפרה במקדש. בכל ההקשרים הללו, הדיבור עצמו הוא פעולה מקודשת המגשרת בין שמים וארץ — אותה פעולה שמהמשה נמנעה.

מכאן, שהעברת הכהונה מאת משה אל אהרן איננה רק מוסדית אלא גם מיסטית-לשונית. הכוח לדבר בשם ה׳, לברך ולכפר באמצעות מילה, נלקח מן הנביא ונמסר לכהן. במונחים תיאולוגיים, ניתן לומר שמשה שומר את קולו למעלה – “פה אל פה אדבר בו” – אך אהרן מקבל את הזכות להשמיע את שם ה׳ למטה, בעולם. בכך נוצר קיטוב מהותי בין הנבואה לבין הכהונה: הראשונה היא דיבור מופנם, רוחני; השנייה – דיבור ציבורי, טקסי, מקדש.

סיפור פסל מיכה, שבו נכדו של משה נעשה כהן לעבודה זרה, סוגר את המעגל. המסר שבו ברור: כאשר סמכות הדיבור והכהונה יוצאת מגבולותיה הלגיטימיים, היא מדרדרת לעיוות ולעבודה זרה. סיפור זה הוא אפוא ביטוי ספרותי לתפיסה שהחלה כבר בתורה – הדחת משה מן הכהונה – ומגיעה לשיאה בפולמוס על הפולחן הדני. זהו תהליך של דה-לגיטימציה הדרגתית של כהונת משה, והצדקה סיפורית-תיאולוגית לריכוז הפולחן בידי בית אהרן ובמקדש ירושלים.