Culture Agent

האימפריאליזם היה חלק מהדת האשורית, ובכך אשור היתה בעצם המדינה הראשונה שהפכה את ההתפשטות הטריטוריאלית למצווה מפורשת של אלוהיה. בשונה ממצרים, לדוגמה, שאמנם כבשה טריטוריות, והכיבושים הוצדקו דתית – זו לא היתה מצווה, ומצרים גם לא ניסתה להטמיע את אלוהיה בארצות הנכבשות. המלך אמנם היה זה ששמר על שיווי המשקל הקוסמי, אבל שיווי המשקל הזה היה רק בין האלוהים לארצו, שהיא ארץ מצרים.

מה חידשה אשור ומדוע?

הפולחן האשורי הקדום היה במקור פולחן מקומי שהתמקד באל אשור – אל עירוני, קשור גאוגרפית לעיר אשור עצמה. הוא התגלם בגבעה שלצד העיר ועליה הוקמו מקדשיו. אשור לא היה אל קוסמי, לא יצר את העולם ולא קבע את הסדר הקוסמי. הוא לא היה אל מיתולוגי, הוא היה בסך הכל התגלמות המדינה עצמה – ללא משפחה, ללא מעשים, ללא תכונות פרנטיות. ובהתאם, גם מי שלא היה אשורי, לא היה מחויב לסגוד לו. ואולי אף טכנית היה אסור לו, בפולחנו לא יכלו להשתתף זרים או מי שאינם חלק מהקהילה המדינית־דתית האשורית. אשור היה פטרונם של האשורים והאשורים היו ״אנשי אשור״. כשכתבו ״אשור״, היה טשטוש מכוון בין ההוראה של אל, של עיר, או של איתן טבע (צוק המשקיף על החדקל) – כך בתקופה האשורית הקדומה (1900 לפנה״ס)

בתחילה, פולחנו של אשור היה דמוי פולחן של אבות – האל נתפס כראש קהילה מקומית, והמלך שימש כ"סגן המלך" או "ממלא מקומו" (šaknu) של האל אשור, ולא כשליט בזכות עצמו. המקדש שימש מעין "בית" לאל, שבו נערכו לו סעודות וטקסים, אך לא נתפס כמקום נפרד של מציאות קוסמית עליונה. כה גדול היה הקשר של האל אשור לעיר אשור, שאם מלכי אשור ניסו לעבור דירה, ובמסגרת זו להעביר את המקדש דירה, מהר מאוד הם חזרו בהם. הדבר נחשב חילול קודם, והעם האשורי ראה בכך פגיעה. כמובן, הדת האשורית ראתה בכך פגיעה, במנוחתו של האל, או באיתן הטבע עצמו שלא ניתן להעתיק אותו.

מה קורה כשבכל זאת צריך לעבור דירה, כמו לדוגמה במושבות סחר? בשביל זה המציאו פטנט: חרב פולחנית, שמרוב שהיא פולחנית היא מעוצבת מראש בצורה ״לא חרבית״, כלומר היא לא חדה וטכנית אי אפשר להשתמש בה ללחימה. הדבר הזה מוכר מתרבויות קדומות, וכך היה גם בתרבות האשורית: חרב מעוטרת זו נחשבה כחרבו של האל, שבועות משפטיות נעשו מול חרב זו, מתוך אמונה שאם אתה נשבע לשקר, החרב תכה בך. ״חרבו של אשור״ היתה חפץ שהיתה לאשורים יראת כבוד כלפיו, והמושבות האשוריות ״העתיקו״ את נוכחות האל עם ה״מזכרת הזו״.

הדבר היה ייחודי בעיקר משום שהממלכות שסבבו את אשור ממערב (חת) ומדרום (בבל, שומר וכו׳) היו מיתולוגיות, ובהן לכל אל היה תחום מומחיות, לכל אל היתה צורה פיגורטיבית ותוכן ״קשיח״ שלא מאפשר פרשנות גמישה, ולא נחשב כמוסד דתי. ואולי הדבר היה יתרון דווקא לדת האשורית, מפני שזה אפשר בהמשך להעניק לאל אשור אטריבוטים נוספים התלויים בצרכים פוליטיים, מבלי שהדת האשורית תרגיש נפגעת.

כך אכן קרה, מסתבר. בסוף המאה ה־19 לפנה"ס השתלט המלך שמשי־אדד על אשור וביצע בה רפורמה דתית. לשמשי אדד היה את המודל של המלך הגדול שקדם לו, סרגון האכדי. סרגון כינה עצמו ״מלך העולם״, אבל לא כמלך הקוסמוס, אלא פשוט מפני שהוא כבש את כל העולם שהיה ידוע לו אז: מהים התיכון ועד למפרץ הפרסי. בגלל שכיש נחשבה הממלכה השומרית הראשונה, כל מלך שרצה להכריז על עצמו כשליט בשומר, כינה עצמו ״מלך כיש״, ומי שרצה להכריז על עצמו כשליט יותר מזה, כינה עצמו ״מלך כיש בריבוע״. וכך התואר ״מלך כישתיים״ הפך לתואר ״מלך העולם״ šar kiššatim.

כל מלך ששלט על שומר, ובעיקר מלך שלא בא מהשושלת והיה צריך לגיטימציה לשלטונו, כמו סרגון, היה זקוק להכריז על עצמו כנבחר של ראש הפנתאון – שכן האל היה הפטרון של שומר. כחלק מהענקת לגיטימציה, ובעיקר אם אתה רוצה לתלות אותה בהחלטה אלוהית, אתה צריך להיות רפורמטור. רפורמה במזרח הקדום היתה להקים עיר חדשה, ובה מקדש חדש לאל הפטרון, וכך עשה סרגון, כשהקים את אכד. כאמור, שמשי-אדד ניסה לחקות את סרגון, אבל כשכבש את אשור הוא הבין שהוא לא יכול להחריב את העיר או להעביר את המקדש. ולכן החליט להשליט באשור את הפולחן שרצה, תוך שילוב עם האל המקומי. באופן זה זיהה את אשור עם אבי האלים, אנליל.

בהפיכתו של אשור לאבי האלים, הוא הפך לאל אוניברסלי. שמשי אדד אמנם לא נחשב בשום מקום כאבי המחשבה האשורית, הוא עצמו היה אמורי, אבל בפועל ברגע זה נוצרה האידאולוגיה: האל מגלם את הארץ, וכל הארץ מאכילה את אלוהיה. הטקסים, המסים, והקורבנות מכל מקום אמורים לספק את מזונו של האל – ובכך לשמר את הסדר הקוסמי. זוהי מהות האימפריאליזם האשורי.

לראש הפנתאון יש גם רעיה, היא זוהתה עם איננה, הפטרונית של אכד (ולפני כן, כיש) ונקראה ״אישתאר״, בהמשך. זו הערת שוליים אבל זה יסביר את התפשטות פולחן עשתורת ביהודה וישראל בהמשך. אז נזכור זאת. לשניהם היה בן שהיה אל המלחמה. בכיש, מקורו של סרגון, הוא נקרא זבאבה. באשור הוא נקרא נרגל, על שם האל הבבלי. גם את זה נזכור. סמלו של נרגל היה אריה, סמלו של זבאבה (וכנראה גם של נרגל) היה נשר, סמלו של אשור היה שור. אולי הדבר הזה מהווה רקע לתיאור במעשה המרכבה של יחזקאל ״ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאול לארבעתן ופני נשר לארבעתן״.

הפנתאון נוצר בשלבים, ובכל אחד מהשלבים האלים זוהו בקשרים משפחתיים אחרים, וכאן אני מציג את התצורה הסופית. בתצורות אחרות, היו כל מיני אלי ביניים שבחלק מהזמן היו אלי שמיים ובחלק אחר היו אלי מלחמה. האל שלו היו ״החרבות הפולחניות״ היה נינורתה, והשימוש בחרב הזו היה נחשב השלטת הסדר הקוסמי שכלל החרבת העולם הקיים המקולקל וייסודי של עולם חדש ומתוקן במקומו. בצורה סיפורית הקרב הזה תואר כקרב נגד נחש-דרקון בעל 7 ראשים, שגנב את ״לוחות הגורל״ שהן בעצם הלוחות שבהן הוענקה הסמכות למלך על ידי אנליל. בפועל יש כאן הצדקה דתית לתקן את המצב המקולקל שבו יש ערים וממלכות עצמאיות שלא סוגדות לאבי האלים, והתיקון יהיה שהן ייכבשו ויסגדו לו. מאחר שכל עיר וממלכה יש לה אל פטרון, התיקון הוא לא רק שהממלכה תיכבש אלא שאלוהיה יפלו בשבי ויועברו לעיר אשור, שם יסעדו את האל ויעניקו לו את מזונו, במקדש שיוקם עבורם ושם הם מוצגים כמוצגים מוזיאוניים. וגם השלל של העיר הנכבשת מסמל את העיר, ולכן בכל נצחון יש גם מרכיב דתי של ביזה, הביזה הזאת מובאת כ״קורבן״ לפני האל אשור.

כאמור, מלך אשור נתפס כממלא מקומו של האל. כשהוא מוכתר, לא הוא מוכתר אלא האל עצמו, בכל פעם מחדש מחדשים את המלכתו ואומרים ״אשור הוא המלך״. המלך גם מתקשר עם האל ועושה את דברו, ואין דברו של האל אלא לאימפריאליזם. על כן, בטקס ההכתרה של האל-המלך, הדבר הראשון שעולה בדו שיח ביניהם הוא הציווי ״הרחב את גבולותיך״, או יותר נכון, שחזר את המיתוס של נינורתה.

האלים מוחזרים לעממים הנכבשים רק לאחר תקופת צינון שבה הם עוברים ״אינדוקטרינציה״, שיקום של הפולחן שלהם. בכך הם הופכים בעצם ל״אשוריים״, והפולחן של העם הנכבש אולי נותר, אבל מושרש הרעיון שנאמנות לאל היא בעצם נאמנות למלך מטעמו, שאינה אלא הכרזה של קבלת עול המלכות של אותו המלך. וכמובן, אתה לא חייב להיות נכבש, אתה יכול להיות גם ״קליינט״ ל״פטרון האשורי״. במקרה הזה האלוהים שלך לא יילקח בשבי, אבל המיסיון האשורי יעבוד, כשחלק מהשלל שלך יצטרך לעבור כמס לידיים אשוריות בתור ״מנחה״, שאינו אלא ״מזון לאל״. חלק ממשחק השליטה הזה הוא שאם אתה רוצה להשאר עצמאי, אתה צריך להשתתף במשחק הדתי של אשור, גם מבחינת הענקת מזון, וגם מבחינת סינקרטיזציה של הפולחן האשורי בפולחן שלך.

אם היית נכבש או אם הפכת לווסאל, תיקנת את ארצך, ועליך לשמור על התיקון הזה באמצעות אותן מנחות שאתה מחויב להגיש לו. והיה ולא התמדת – חטאת. התנגדות למנחות הללו נתפסה כבלתי נסבלת ונענתה בעונש חמור, פרישה מקהילת "נתיני אנליל", אשר חובתם להזין את האל ובכך לקיים את סדר העולם – נחשבה לעבירה החמורה ביותר. ועל רקע זה יש להבין גם את המתרחש בימי אחז וחזקיהו.

כשהאימפריה הניאו-אשורית עלתה, אנו רואים את מלכיהם יוצאים למסעות כיבושים בלתי פוסקים. בכל מקום שהם כבשו הם מגלים את בית המלוכה ואת אוצרות המקדש, ביחד עם האל, ומושיבים אותו במקדש אשור. הם מכניסים את האל תחת המטריה של ״אבי האלים״ ובכך הופכים אותו ל״בן של האל״. באופן כזה, גם מלך שמומלך מטעם האשורים הופך ל״בנו״ של מלך אשור – בין אם הדבר נעשה לאחיר כיבוש ובין אם הדבר נעשה מיוזמה של המלך, שמבקש לשמור על ממלכתו מפני חורבן. כזה היה אחז.

כאמור, לאחר שהאל עבר חינוך מחדש, הוא הושב למקדש המקורי שלו, תוך שהוא מושבע לנאמנות. המקדש שבו ישב האל בימי השבי נקרא ״בית לידה״, משום שהאל נולד מחדש. וכאמור, השלב שבו האל מוחזר למקדשו המקורי הוא כמו חגיגת לידה. לרוב, מדובר בחנוכה מחדש של המקדש בנוסח אשורי. מאחר שמדובר ב״שיקום מקדש״ לכל דבר, המלך האשורי שבונה את המקדש הזה נחשב רפורמטור ובונה ערים ומקדשים, ובכך בעצם הנתינים בממלכה הכבושה הופכים כולם ל״בניו״.

אחז בא להשתתף בחגיגה זו, ומתרשם מהמזבח שהוקם במקדש בדמשק, עיר שהפכה לוסאלית אשורית זמן מה לפני כן. גם ישראל הפכה לוסאלית אשורית – הן רצין מלך ארם והן מנחם בן גדי העלו מס לאשור, ולפיכך גם שילבו את פולחן אשור במקדשיהם. אחז רצה גם וחיזק את האלמנטים האשוריים בפולחן הקיים ביהודה, במסגרת זו את פולחן האלה אשרה שזוהתה עם אישתאר. אלא שלאחר מות מנחם, פקחיה בנו נרצח על ידי פקח בן רמליהו, שהיה אנטי-אשורי. הן פקח והן רצין ניסו לשחרר את הפולחן שלהם מההשפעה האשורית, אך לעומת זאת אחז התמסר לפולחן הזה כדי להפוך עצמו לווסאל מרצון של מלך אשור. לא ברור אם פקח בן רמליהו היה ״יהוויסט״, כשניסה לטהר את ממלכת ישראל מעבודת אלילים, אבל העובדה שאחז לא היתה ״יהוויסט״ שיחקה לרעתו. והעובדה שחזקיהו היה ״יהוויסט״, מוכיחה את הנקודה, שעניין הפולחן ה״מטוהר״ הוא הרצון לבער את ההשפעה האשורית ולומר בעצם לאשורים שאין ברצונך להיות ״בן של המלך״ ו״בן של האל״, ולפיכך להשתחרר מהחסות של האל אשור וממלכתו. על הדבר הזה כאמור אין מחילה, ולכן אנו רואים את הישראלים יודעים את זה ורוצחים את פקח, אך גם יורשו הושע בן אלה לא מחדש את המנחה – וכך בעצם שלמנאסר מחריב את הממלכה ומגלה את ראשיה. בהמשך, כשחזקיהו עשה את זה, סנחריב ביקש לעשות דבר זהה – לנקום את נקמתו הדתית של האל אשור.

נכתב על פי Maul, Stefan M. “Assyrian Religion.” In A Companion to Assyria, edited by Eckart Frahm, 337–353. Hoboken, NJ: Wiley Blackwell, 2017.