Culture Agent

פרופ' יונתן אדלר מהחוג ללימודי א"י וארכיאולוגיה אוניברסיטת אריאל, צפוי להוציא ממש בקרוב, בשבועות הקרובים, את ספרו השני בהוצאת הספרים של אוניברסיטת קיימברידג', ובשבועיים הראשונים לצאתו הוא יהיה זמין להורדה חינמית כספר אלקטרוני. לרגל צאת הספר הוא התארח גם בערוץ MythVision Podcast וגם בערוץ History Valley, שניהם ערוצים שקרובים ברוחם לאתר זה. שזה נפלא, וגם העובדה שאוניברסיטת אריאל עצמה מנפנפת בכך שערוצים "אלטרנטיביים" בחקר המקרא מהדהדים את התאוריות של אדלר שכנראה ירגיזו לא רק את שומרי המצוות אלא ובעיקר את חוקרי התנ"ך מהזרם המרכזי שמניחים שהתורה נוסחה והופצה בסוף ימי ממלכת יהודה, או לכל היותר בימי שיבת ציון. אגב, על פי ויקיפדיה לפחות, אבל אני מאמין שזה נכון, פרופ' אדלר בעצמו הוא בעל הכשרה רבנית, כך שהמחקרים שלו ככלל, קצת מוזרים בהקשר האורתודוכסי – לדוגמה, שבתקופת התנ"ך לא שמרו על חוקי הכשרות. איך זה יכול להיות? אפילו לא בתקופה שבה נמצא ספר דברים, ויאשיהו כפה את יישומו על כלל ישראל?

המחקר של אדלר התפתח בסופו של דבר לספר שיצא לפני כשנתיים ויצא בהוצאת הספרים של אונ' יל, "The Origins of Judaism". הספר טען שאין שום הוכחות לכך שקיום מצוות התורה היה נפוץ לפני התקופה החשמונאית. או יותר נכון, אם מחפשים את זה בארכיאולוגיה, אין. ההוכחות היחידות הן מהכתובים, אבל אי אפשר להוכיח שהכתובים אינם בדויים. הארכיאולוגיה מוכיחה את ההפך, הראיות לקיום המצוות קיימות בבירור רק בתקופה החשמונאית, ולכן אנחנו עשויים – והוא מדגיש, עשויים, הוא לא רצה להיות פסקני – לסבור שהמצוות "הומצאו" ויושמו רק בתקופה זו. לא כשרות, לא טהרה, לא תפילין, לא מזוזות, לא בתי כנסת, אפילו לא פולחן יהודי בבית המקדש, בטח שלא איסור על דימויים כלשהם לאל. ואם כך, אפשר להבין שלחשמונאים היה חשוב להנחיל איזו שהיא תורה לאומית לנתינים שלהם והם עשו זאת באמצעות אימוץ חוק, ובתקופה ההלניסטית חוק היה דבר חשוב, בזה התגאו היוונים, ומי שייסד חוקים היה נחשב כמייסד – סוג של סולון. אז עזרא היה כזה.

הוא לא טוען את זה, אלא אחרים טוענים את זה, שהמודל לא היה בהכרח סולון, אלא דווקא פיתגורס, בתור מישהו שכל מה שהוא אמר מקודש ואסור לשנות אות ממה שהוא אמר, כי הצדק עימו. וגם מה שהוא לא אמר, אם מייחסים את זה אליו, זה נכון, בעיקר כשמדובר בניאו-פיתגוראים שמתגאים בכך שרוחו של פיתגורס שורה עליהם, ולכן גם אם לא אמר, בטח היה אומר. העקרון הזה נקרא Ipse dixit ורווח בתקופה ההלניסטית, ובעיקר בקרב האסכולה האלכסנדרונית.

לפני שאספר מה הוא יטען בספר, חשוב להגדיר שני מושגים: הראשון הוא יהוויזם. מדובר בפוליתאיזם רך, כלומר, יהוה הוא האל הראשי אבל זה לא אומר שהוא היחיד וזה לא אומר שאין לו בת זוג. אמנם זהו לא פוליתאיזם קשה, אשתו של יהוה לא נבדלת בהכרח ממנו אלא היא רק היבט שלו, מה שנקרא "הנותאיזם", ואכן אנו רואים במקדש יב את האלה ענת מקבלת את הסיומת "יהו", כלומר ענתיהו. אבל עדיין, אם רוצים לנכס פולחנים אחרים של האלה האם, אין בעיה עקרונית, ואכן אנו רואים שדיוקנים הקשורים לאתנה מופיעים ביהודה בתקופה הטרום-חשמונאית (המאה ה-4 לפנה"ס) – כמו הגורגונה והינשוף. מלבד העובדה שיהוה אולי היה המהות האלוהית אבל היו לו כמה היבטים, גם הפולחן לא היה מרוכז, ואנו רואים גם מקדשים מחוץ לירושלים, כמו לדוגמה בשומרון וכמובן ביב. האם הם היו מקדשים לגיטימיים? אולי, אי אפשר לדעת, אבל העובדה היא שמקדש יב מגדיר את עצמו כמקדש יהודי אומרת דרשני. חוץ מזה, הטקסים המקראיים עצמם מרמזים שעד לתקופת עזרא ונחמיה, היהודים עדיין לא הקפידו על קלה כבחמורה, ובטח לאחר ימי יאשיהו הם עדיין חזרו לעבוד עבודה זרה. האם הרפורמה לא הצליחה? או שמא כלל לא היתה רפורמה? או שמא היתה רפורמה אבל לא זו שאנו מכירים?

יש לציין שכריס בנט טוען טענה דומה בספרו ״Cannabis: Lost Sacrament of the Ancient World". אפילו עזרא לא נקט באיך שהרפורמה ביקשה לצייר את עצמה, כאילו שהאנתאוגן המרכזי של אשרה, שלטענתו הוא הקנאביס, שימש עדיין את עזרא. ד״ר גד ברנע מאונ׳ חיפה יטען – למרות שאני מכניס לו מילים לפה – שהאנתאוגן לא היה בהכרח הקנאביס, אלא באופן כללי אנלוגיה להאומה הזורואסטרית, ששם הקוד שלה היה "הסנה הבוער", ועזרא כביכול הציג אותה כסקרמנט שמשה עצמו השתמש בו בשהות הראשונית שלו בחורב, כשגילה את קיומו של יהוה, "אהיה אשר אהיה". ועדיין, הרעיון הוא שהרפורמה של יאשיהו לא היתה רפורמה דויטרונומיסטית, אלא רפורמה פשוטה ביותר, אם בכלל, של פולחן ספציפי ליהוה, מטעמים כלכליים בלבד, על מנת שהמוני העם לא יתרמו למקדשים מתחרים, ולכן הוא החריב את המקדשים האחרים (שיכול היה) והמקום היחיד שהיה אפשר לעבוד הוא מקדש יהוה. אבל זה לא שהוא אסר את הפולחן לאלים האחרים, אלא פשוט נתן למקומיים לסגוד לאלים האחרים במקדשו של יהוה, בצורה שבה סגדו לו במקדשים האחרים. יכול להיות שירמיהו אכן היה נגד צורות הפולחן האחרות, אבל זה היה בשלב מאוחר יותר, ולא ברור כל כך מה גרם לו לשנות את דעתו. ואולי הוא בכלל לא שינה את דעתו אלא כמו שיש לנו 3 ישעיהו שונים, יש גם שני ירמיהו שונים, והירמיהו שמגנה את צורת הפולחן לאלים האחרים גם אם הם מכוונים כלפי ה', הוא מאוחר, ואולי בכלל מתקופת בית שני. ואולי, יאמר אדלר, בתקופה של הרפורמה החשמונאית עצמה. לא יודע.

בכל מקרה, או-אז, יוסדה היהדות. יהדות היא פולחן בלעדי ליהוה, בירושלים בלבד, עם חוקי תורה מחייבים, עם מערכת אינדוקטרינציה והפצה (בבתי הכנסיות), שהכהנים שלא תמיד משתפים פעולה עם הדוקטרינה הזו נחשבים חוטאים, ולכן חשיבותם דועכת לעומת חשיבותם וקדושתם של סוכני ההפצה של הדוקטרינה היהודית – הרבנים. ובית המקדש, מקום הפולחן של הכהנים, אולי הוא אידאל דתי, אבל זה יותר ווישפול ת'ינקינג, ולכן בית הכנסת הופך לתחליף המקדש.

אדלר טוען בספרו החדש, שבתקופה הפרסית וההלניסטית הקדומה, פולחן יהוה התקיים לצד פולחנים אחרים והיהוויזם היה גמיש. רק בתקופה החשמונאית הוא הפך קשיח, ואומץ כחוק מדינה (Lex judaica). החל טיהור דתי, ואולי כל מה שמתואר בימי יאשיהו קרה דווקא בתקופה החשמונאית. ה"ייהוד" בכח של יוחנן הורקנוס, הושלך אחורה לימי זוהר דמיוניים, אבל יאשיהו הוא בעצם מי שיוחנן הורקנוס והחשמונאים רצו להיות. ואולי גם עזרא עצמו הוא השלכה של מלך חשמונאי כי הוא היה כהן, והשיוך שלו לתקופה הפרסית היה סתם נסיון לתת יוקרה לחוקים הללו. אבל החוקים שולבו במציאות ההלניסטית הקיימת, ולכן גם הדמיון בין הטקסים בבית המקדש לטקסים שניתן להציג כיווניים כמו סוכות כתהלוכה דיוניסית, ופסח (כפי שאני עצמי טענתי ב"הסגול הגדול") כתהלוכה אלאוסיאנית.