אמל״ק: במקור הכהני יש המון מיסטיקה מאחורי המנהגים. כך שסביר להניח שהדברים שכתובים התקיימו בצורה קרובה לכך אבל לא במדויק, פשוט מפני שלא כל הכהנים היו מעורים בהארדקור המיסטי, ומה שהתקיים היה דומה לפולחן הנוכרי.
בעיון במסורת הפולחנית של בית המקדש, מתגלה עולם מורכב ורב־שכבות, שבו הטקסיות אינה רק פעולה טכנית אלא מהלך מיסטי עמוק. עם זאת, יש מקום לשאול: האם הטקסים שתיאר המקור הכהני אכן התקיימו כפי שתוארו? או שמא מדובר באידאלים תיאולוגיים־ספרותיים של קבוצה מצומצמת של כהנים מיסטיקנים, שבנו במחשבתם "מקדש אידאלי" יותר מאשר שיקוף של המציאות?
מן המקרא, מהתלמוד, ומכתבי כתות שוליים כקומראן, עולה לא אחת תמונה שונה: כתות רבות גינו את הכהנים על זלזול, שחיתות או ריטואליזם ריק. טענות כנגד כהנים שהקריבו קורבנות פסולים לפי השקפת עולמם, או שלא הקפידו כראוי על דקדוקי ההלכה, מצביעות על כך שלא הייתה אחידות הלכתית או מיסטית בקרב הכהונה. יתכן אם כן, שהמקדש המיסטי היה אידאל תאולוגי, ואילו במציאות, הפולחן בפועל היה דומה יותר לפולחנים נוכריים מאשר נהוג להניח.
על כך נרחיב עוד מעט. אך ראשית: המסורת היהודית – הן במקרא והן מחוצה לו – כוללת גינויים מובהקים כלפי הכהנים שפעלו בבית המקדש, ואלו מהווים עדות לכך שהפולחן לא תמיד התקיים כפי שמתואר באידאל המקראי. הנביאים, ובעיקר ישעיהו, ירמיהו, הושע, עמוס ומלאכי, יצאו בחריפות נגד מצב שבו הפולחן נמשך כסדרו אף כאשר החברה שוקעת בעוול מוסרי או בעבודת אלילים. כך לדוגמה, ישעיהו (פרק א') מביע סלידה מהפולחן כאשר הוא מנותק מתיקון מוסרי: "למה לי רוב זבחיכם? נאם ה'". מלאכי אף גוער בכהנים שהקריבו בעלי מום בניגוד לדין, ובכך רמסו את קדושת הקורבן.
גם מחוץ לקאנון המקראי, במיוחד בכתבי כת מדבר יהודה ובספרות חז"ל, מופיעה ביקורת נוקבת כלפי הכהנים שפעלו במקדש. בכתות כמו הקומראן, הכהונה שבירושלים הוצגה כסטייה מוחלטת מדרך האמת. הטענה המרכזית הייתה שהכהנים פעלו מתוך שחיתות, זלזול או ריקון הטקס ממשמעותו הרוחנית. בספרות התנאית, מופיעים לעיתים תיאורים של כהנים שאינם ראויים, לא בשל שחיתות דווקא, אלא בשל בורות, קהות רוח או טכנאות חסרת לב.
במובן זה, מחקרה של מריה־זו פטרופולו (Maria-Zoe Petropolou, Animal Sacrifice in Ancient Greek Religion, Judaism, and Christianity, 100 BC to AD 200.), מעניקה מסגרת מושגית רלוונטית לבחינת המצב. פטרופולו מבחינה בין הממד האופקי של הפולחן שמתייחס להיבטים החברתיים, הריטואליים והחומריים – לבין הממד האנכי שמתאר את הקשר המיסטי בין האדם לאל. כשהפולחן מתרכז רק בממד האופקי, כלומר נותר טכני, טהור־הלכתית אך ריק־רוחנית, הוא עלול להיתפס כפולחן חלול – ועל כך התריעו הנביאים. מנגד, כאשר הממד האנכי משתלט – כלומר כשהכוונה נתפסת כעיקר וכלל לא מקיימים טקסים – יש בכך סכנה לזניחת המסורת הפולחנית ולניתוק מהעוגן הקהילתי והחווייתי.
לאור האבחנה הזו, ניתן לראות שהאידאל הכהני, כפי שהוא מוצג בספר ויקרא ובתיאור הקורבנות, מבקש לשלב בין שתי המערכות – הטקסית והחווייתית. אך בפועל, כפי שמעידים הגינויים המקראיים והחוץ־מקראיים, לא תמיד התקיים השילוב הזה. לכן, לא מן הנמנע שהתיאורים הכהניים אינם תיעוד של פרקטיקה היסטורית רווחת, אלא הצעה אידאלית – ולעיתים אף אוטופית – לפולחן שבפועל התקיים לעיתים בצורה שונה, לוקה או חד־ממדית.
וכעת לדמיון. ההשוואה בין הפולחן היהודי לזה היווני מעלה דמיון מטריד אך עמוק: אם ניטול מן הפולחן המקראי את הממד המיסטי, נישאר עם טקס ריטואלי־טכני, שאינו שונה באופן מהותי ממקביליו בעולם ההלניסטי או הרומי. שני המוסדות נשענו על פעולות דומות: הבאת קורבן תמים, הפשטה ונתיחה של האיברים, ניסוך נוזלים (מים, יין), הקטרה של קטורת וכו׳.
אפילו מבחינת הדקדוק, הפולחן ההלניסטי הקפיד לא פחות – ולעיתים אף יותר – על שלמות הקורבן ודיוק בפעולה. כך למשל, אם חלק מהדם נשפך שלא כראוי, הלהבה כבתה טרם זמנה, ואפילו נמצאו אנומליות על אחד מהאברים הפנימיים שלא לפי הספר, היה בכך סימן רע והפולחן נפסל. בחלק מהמקרים טקסטים שנאמרו היו צריכים להיאמר בנימה מיוחדת, בסדר מסוים ובנוסח מסוים – אחרת זה לא היה שווה.
מה אם כן מייחד פולחן זה מהאחר? המימד המיסטי. כלומר, הכוונה, ההשתתפות הקוסמית של המקריב במעשה האלוהי, כשיקוף של מעשה אלוהי, ״כל מה שברא הקב"ה למעלן ברא למטן״, כך שבעצם הפעולות שעושים במקדש ״מתקנות תיקונים״ בבית המקדש של מעלה, וההכנה של הכהן המבצע חשובה לביצוע אותו התיקון. מאחר שהקרבן מבטא את הקשר עם האלוהות, המטרה היא לחבר בין שני המימדים הללו לכדי אחד, כלומר לחבר את העולם התחתון לעולם העליון בהרמוניה מיסטית.
Culture Agent 
כתוב תגובה לאבי לבקוביץ לבטל