Culture Agent

אמון הילמן מדבר הרבה על הצבע הסגול בהקשרים פסיכדליים, ונקודת המוצא שלו היא שהצבע הסגול שימש הן בטקסים דתיים והן בפרקטיקות רפואיות. הרופאים הקדומים היו שמאניים, ורבים מהן היו שמאניות. כמדעניות קדומות הפרקטיקות שלהן נחשבו ככישוף, ועל כן ברבות הימים הן הוקעו. אנו רואים כבר במיתולוגיה שנשים כאלה כמו קירקה או מדיאה מסווגות כקוסמות.

התפקיד העיקרי של הנשים הללו היה באמנות המיילדות. למעשה, הפרקטיקה המיילדותית היתה בעיקר שימוש בחומרים שהיו מרפים את השרירים, וחומרים אחרים שמאלחשים כאב. במקרה או לא, התכונות האלה מאפיינות גם את צמחי הרעל הפסיכדליים, ועל כן המיילדות היו בעצם מיישמות של חכמה דתית – הן היו מאותה הקליקה של הרופאות-כהנות, והפטרונית שלהן היתה זו האחראית הן על הלידה והן על שינוי התודעה, התרדמת, או ההרפייה. היום קוראים לזה מיינדפולנס או יוגה.

עבור הדברים האלה השתמשו ברעלים, כאמור, אבל לא רק. אחת מהפרקטיקות להרפיה היה הקטרת קטורת. הכנים להקטרת הקטורת כללו גם קונכיות של חלזונות, מה שנקרא ״אופרקולה״. לעיתים היו טוחנים את הקונכיות הללו ומקטירים את האבקה. עשן האופרקולה שימש בטיפול במחלות רחם ובהפרעות במחזור החודשי, וכמו כן לעיתים שימשו להוצאת השליה לאחר הלידה. החלזונות שהשתמשו בקונכיות שלהן היו במקרה אותם החלזונות שמהם הפיקו את הסגול הצורי, ועל כן מיילדות נקשרו לאותו הצבע. לעיתים האצבעות שלהן תוארו כסגולות משום שהן התעסקו באבקה הזו. החלזונות נקראו onycha, ועל כן יש הסוברים שמדובר בעצם ב״ציפורן״ המקראי משום שמה שבסופו של דבר נצבע סגול בקצות האצבעות הוא הציפורן.

למעשה, גם התיאור של הכהנות ובעיקר הכהנות של אתנה, הוא עם אצבעות שקצותיהן סגולות. הסיבה, טוען הילמן, היא שבמקדשים היו כהנות שנקראו ״מדוזאי״. הן נקראו על שם מדוזה, הגורגונה שהציבה אתנה כדי לשמור על מקדשה, שהיתה מתבלת את חיציה ברעל. המדוזאי היו מומחיות בתיבול שכזה, משום שתרגלו כישוף. בקצות אצבעותיהן עבדו עם חומרים סגולים. זה גם הפך לתיאור של מכשפות באופן כללי. אתנה היתה אלת פריון ומיילדות, ועל כן יש לפרש את המיתוס על מדוזה כעיסוק ברעלים והדו-פרצופיות שלו, על ידי המיילדות.

המעניין הוא שאותה מדיאה, שמתוארת כמי שסייעה לארגונאוטים, נורתה בחיצי האהבה של אפרודיטה, מה שגרם לה ליצור את הקשר עם יאסון מלכתחילה, להתאהב בו ולסייע לו להשיג את גיזת הזהב. גיזת הזהב מתוארת בחלק מהמקומות לא בצבע זהב אלא דווקא בצבע סגול, כמו לדוגמה סימונידס איש קאוס, שבמזמור שלו לפוסידון, סיפר גם שהים היה סגול. מדיאה מתוארת ככהנת של הקטה, שהיתה במקורה גם כן אלת פריון ופטרונית של מיילדות.

בנקודה זו נזכיר שהילמן טוען גם שברומא העתיקה שימוש בסמים היה יומיומי ולא היה קשה בכלל להשיג חומרי רעל. הוא טוען שהשימוש ברעל היה גם שימוש פנאי בדברים שהיו עד לפני ה״חילול״ בתוך הדומיין הדתי, או לפחות בשימוש מקצועי רפואי. מן הסתם סחרו בסגול צורי לצרכים כאלה, דתיים ורפואיים, בעיקר רפואיים, הרבה יותר מדתיים. בכל מקרה, ביוונית קיים גם המושג Πορφυρογέννητος פורפירוגניטוס, נולד מן הסגול, שמתאר את הנוהג של קיסרי רומא (וביזנטיון) ללדת בחדרים סגולים, הסגול הצורי הפך להיות קדוש כל כך בתקופה זו שהוא הותר רק לקיסרים. גם קארל ראק בזמנו תיאר את זה, המקורי שסבר שיש לסגול הפסיכדלי חשיבות דתית (בספר המפורסם ״הדרך לאלאוסיס״)

הילמן מציין את בשורת הילדות של יעקב, שמספרת על לידתו הפלאית של ישו. מרים אם ישו עסקה באריגת ארגמן לפרוכת בבית המקדש. בצורה כלשהיא היא נכנסה להריון בעודה בתולה, הדבר היה מוזר גם בעיני בעלה של מרים אבל עוד יותר בעיני המיילדת שלה, שבקושי האמינה. אבל מרגע שהיא נוכחה לדעת שמרים כלל לא היתה זקוקה לשירותיה כי ילדה ללא עזרתה, היא השתכנעה. היא בדקה את בתוליה וראתה שהם עדיין שלמים, והשתוממה. היא קראה לחברתה בשם שלומית, שהיתה כביכול מיומנת יותר ממנה ועל שלומית מסופר שהיא ניסתה לבדוק את בתוליה של מרים ולפתע נכוותה. הכאב לא הפסיק עד שהיא חזרה בתשובה, והודתה שלידת מרים היא לידת בתולים. הילמן טוען שתיאורי הארגמן, כמו גם תיאור הארגמן שהולבש ישו בשעת הפסיון שלו, הם תיאורים פסיכדליים, ושסיפור המיילדות של ישו מוכיח את זה.

לסיום, אנקדוטה שמצאתי שלטענת מעריציו של הילמן רומזת לקשר בין פסיכדליה לבין הסגול הצורי. אלכסנדר שולגין הציע שיש לחקור גם חומרים כימיים פסיכואקטיביים ממקור ימי, משום שהם עשויים להכיל את מה שנקרא ״ברומו״, 5-Bromo-DMT. אכן נמצאה חיה כזו: ספוג בשם Smenospongia aurea שחי בחופי מקסיקו ומכיל את החומר. החומר עשוי להיות בעל תכונות פסיכואקטיביות אך השפעותיו על פעילות התנועה במכרסמים מצביעות גם על פוטנציאל להרגעה ולשיכוך כאבים. הספוג חי בסביבה עשירה בהלוגנים כמו ברום, שנמצא בריכוזים גבוהים במי הים, ובאופן כלשהוא משפיע על הכימיה של הספוג ויכולותיו להפיק חומרים בעלי פעילות ביולוגית, כגון החומר הזה. המופע של הספוג הזה הוא חום-צהבהב עם נגיעות של סגול. וככזה יש בו פיגמנט כימי שנקרא 6-דיברומואינדירובין, הקיים גם בחלזון הארגמון שממנו מפיקים את ״הסגול הצורי״. לפיגמנט יש יכולות אנטי-סרטניות, אבל לא פסיכדליות. הדבר לא מוכיח בשום אופן שהארגמון הוא פסיכדלי, ולא מוכיח שהיה ידוע על ספוגים פסיכדליים בימי קדם. גם לא שקיימים ספוגים פסיכדליים בכלל ״בעולם הישן״. אז בעצם זה לא אומר כלום, חוץ ממה שכבר היה ידוע, על ההשפעות מפיגות הכאב והמרפות של הסגול הצורי.