Culture Agent

היום חוגגים את ל״ג בעומר. ל״ג בעומר הוא חג מסתורי. אין בהלכה שום ציווי לחגוג את החג הזה, ולמעשה עד לדורות האחרונים הוא לא היה פסטיבל כפי שהפך אליו לאחרונה. בטח שלא החילונים חגגו אותו, וגם לא היה ״סדר״ מוגדר לאיך חוגגים אותו. אפילו הדתיים הגדולים לא יודעים את מקורו, וההנהגות שקשורות לחג הזה לא עקביות. מה שגורם להניח שמדובר בחג מלאכותי שקיבל נופך פוליטי מאז קום מדינת ישראל, בקארמת ״גבורה״ שהטעינה אותו הציונות. זה כמובן לא מדויק.

אלחנן ריינר התגייס למעננו. ריינר טוען שי״ח באייר הוא יום חגו של יהושע בן נון, שהיה גיבור מייסד של הגליל. למען האמת לא ברור בכלל אם י״ח, או י״ז או בכלל י״ד. מה שברור הוא שלסיפור הזה יש רקע פולקלוריסטי חזק, והוא מעולם לא היה חג לאומי. הוא רלוונטי רק לגליל, ורק למי שבקיא בהיסטוריה הדתית והתרבותית של חבל הארץ הזה. הגליל מלא באתרים שמייחסים את עצמם לאבני דרך בסיפור המייסד של יהושע כפי שמתוארים בתנ״ך. אחד מהם הוא הר מירון שלפי המסורות הקדומות, או שנקבר בו או ששם היה האירוע של שמש בגבעון דום.

על המקום בו נקבר יהושע לדוגמה מסופר שהיה בהר געש. האם ישנם הרי געש בגליל? אנו יודעים שבגולן יש המון הרי געש כבויים, אבל הגולן אינו הגליל. אם כי מסתבר שבהר ארבל יש שרידים של בזלת ואפר געשי. לא ברור אם קדמונינו היו גאולוגים שידעו על העניין, למרות שמפתה מאוד לחשוב שכן. אולי ההר הפך מקודש בגלל שהוא הר געש כבוי. בכל אופן, המדרשים מספרים ש״געש״ פירושו רעידת אדמה. חבל הארץ הזה של הגליל סובל הרבה מרעידות אדמה, למעשה כוחו של ה׳ (ושל כל אל רעם) הוא ברעידות אדמה. המדרש מספר שמלאך כעס ודרך על הארץ, לאחר מותו של יהושע והארץ געשה. טביעת הרגל של המלאך נמצאת עד היום בקרני חיטין, במה שהפך להיות המקאם של נבי שועייב. הדרוזים מייחסים את טביעת הרגל באבן למשה רבינו. עם זאת, ריינר מראה כיצד מסורות מימי הביניים טענו בתוקף שמי שקבור שם הוא יהושע בן נון וגם חבר מרעיו כמו כלב בן יפונה. סביר להניח שבגלל מסורת זו על ״גרים״ שנסתפחו לעם ישראל כמו הקנזים, מבוססת המסורת שיתרו ו״הקינים״ הם אלה שקבורים במקום. ובכל מקרה קיימות גם מסורות אחרות על מקום קבורתו של יהושע, ובעיקר מסורת אחת מעניינת אותנו: הר מירון.

מיותר לציין שסמוך למערה בנבי שועייב נובע גם מעיין. המעיין משחק תפקיד חשוב ביותר במיתוס של מירון. במירון, כך מעידים, היו חגיגות מים. בי״ז באייר כתוב בתורה שהיה המבול. האמינו שהמעיין במירון נובע ביום זה. לשם כך הקיפו את המעיין 7 פעמים, לסגולה של פריון. שימו לב, לא היו חגיגות אש. חגיגות האש לפי ריינר הן פיתוח מאוחר בן המאה ה-17, המצאה או חידוש מסורת גנוזה של מקובלים בצפת שטענו שלשרוף בגדים בקבר ״זו מעלה גדולה לרשב״י״. אבל אין לזה מקור. לעומת זאת לטקס המים יש מקור, והמקור הזה כנראה קדום מאוד, וממקור פגאני.

טקסי מים לצרכי פריון מוכרים לנו ממקורות פגאניים שונים, אך גם מהתנ״ך ומהתלמוד. במדרשים ניסו לעטוף טקסי מים כאלה בכסות של צדיקים ועושי נפלאות שמתפללים לה׳ כמו חוני המעגל, אבל הסיפורים האלה הם בסך הכל גיור של סיפורי פולקלור על מנהיגים דתיים שקיימו טקסי פריון, טקסי הפריון האלה היו באתרי עליה לרגל למקדשים של אותם האלים עליהם סופרו המיתוסים הללו. המקומות הללו זוהו כמקום התרחשותם של הסיפורים המיתיים.

לדוגמה, בקיסריה פיליפי (בניאס) יש מערה שממנה האמינו שנובע הבניאס. המיתוס הזה נמצא גם במדרש רבה, שם נאמר ״ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של סיבכי״. המערה הזו נקראת ״מערת פאן״ Pan's grotto. פאן הוא אל פריון פסטורלי שחי במקומות שוממים, מערה ובתוכה מעיין נובע נחשבו כהתגלמות שלו. בקיסריה פיליפי מתואר בברית החדשה כיצד ישו העניק לפטרוס את מפתחות השמיים. פטרוס עצמו נקרא על שם הסלע ממנו נובע המעיין. המקום נקרא ״גלילות״ מפני שגליל או גלגל הוא תיאור של טקס הקפות של מקום קדוש כפי שתיארנו שהקיפו את המעיין במירון. באופן כללי, גם בתורה יש מיתוס על מקור מים שנובע מסלע, מרה, מי מריבה, בארה של מרים וכו׳. כל הדברים האלה מכילים יסודות קדומים, שהולכים אחורה עד לתקופה הניאוליתית.

פאן הוא כאמור אל פריון המתואר כשומר על עדרי הצאן ונחשב כסאטיר, אדם-תיש. הבלשן הגרמני הרמן קוליץ הציע ב-1924 שמקורו משותף לאל הוודי פושאן, שהינו אל שמש. סגידה לאלוהות פסטורלית ומגוננת הייתה מאפיין משותף למסורות הדתיות של עמים הודו-אירופיים קדומים, ובמסורות אלה (וכמובן לא רק) הפריון יוחס לשמש. יהושע הוא גיבור סולארי שכזה, אדם שבהבל פיו השמש עצרה מלכת, אדם שנאמר שנקבר במקום הקשור לשמש, תמנת חרס (חרס = שמש). הסצנריו הזה של שמש, מעיין, מערה (וגם עצים מקודשים) מתאים מאוד לפולחן דמותו של יהושע. רק מתבקש לראות את הר מירון כתחליף לפולחן בחרמון, או שמא פולחן מתחרה. אנו רואים גם בתנ״ך לא מעט פעמים שבהם שני ההרים הללו מושווים: ״צפון וימין אתה בראתם תבור וחרמון בשמך ירננו״. צפון כידוע הוא שמו של החרמון, אותו המקום שבו הבעל קבע את ארמונו. לפיכך ימין הוא המקבילה ל״תבור״, שהוא שמו המקראי של הר מירון. הר תבור נחשב החל מהמאה השלישית לספירה כמקום בו התקיימה ההשתנות, ויש הטוענים שמדובר בהר מירון (וויליאם הנדריקסן).

מה פשר נדידת מקום הפולחן הזה בין הארבל, החרמון והר מירון? בפולחנים פגאניים עתיקים יש תקדימים של נדידת פולחן בנסיבות שונות. בין השאר בנסיבות פוליטיות. יכול להיות שבתקופה כלשהיא פולחן המים לא היה אפשרי בבניאס ולכן עבר לפסגה הקרובה, של מירון. ואולי בגלל שהנוצרים ניכסו לעצמם את הבניאס, היהודים שלא רצו לסגוד למקום המזוהה עם ישו, העבירו אותו דירה. אלחנן ריינר מראה כיצד דמותו של יהושע התגלגלה למגוון גיבורים מקומיים שנקראו יהושע, שהאחרון מהם היה ישו. לאחר שהנצרות הפכה לדת המדינה הרומית, היהודים לא רצו לכנות את גיבורם המקומי כשמו של ישו, ולכן הצפינו את זכרו של יהושע הגיבור המקומי בדמותו המיתית של רבי שמעון בר יוחאי כך שישו ורשב״י הם בעצם גלגול של אותה הדמות.

יש גם תקדימים של כפל זיהויים. כאמור, ריינר מראה כיצד קברו של יהושע מזוהה פעם אחת בארבל עם מה שהיום הוא נבי שועייב בקרני חיטין, ופעם אחרת בהר מירון. לקבר יהושע יש גם מתחרים נוספים באיזורים שהם בכלל לא בגליל, בשומרון יש לפחות 2 מקומות כאלה, בכיפל חארת׳ ליד אריאל ובתמנה ליד נוה צוף. ריבוי ה״מקאמים״ האלה נוצר לא רק בנסיבות פוליטיות. ריינר משער שהחופש האמנותי של בני המקום לחיות את הסיפור התנ״כי כאילו הוא התרחש בחבל הארץ בו הם גרים, גרם לכך. לא מדובר בתחרות בין מקומות, אלא בהנכחה של הסיפור התנ״כי שהפכה ברבות הימים למסורת כאילו הסיפור אכן קרה באותו המקום. ויהושע ספציפית היה הגיבור המייסד של הגליל, ולכן שלל ישובים בגליל ניסו להנכיח את הסיפור בשלל דרכים.