התאוריה של אלחנן ריינר בנויה על כך שבארץ ישראל קיימות מסורות איזוריות (״רגיונליות״) שמנכיחות את הסיפור המקראי, ובכך מפרשות את המקרא לא בהכרח בצורה הנאמנה לו גאוגרפית, אלא כחלק מפולקלור וצביון הסביבה. כך, העבירה יהדות הגליל כבר במאה ה-2 לפנה״ס את כל מאורעות התנ״ך אל חבל הארץ שלה, ודמויות ״דרומיות״ מובהקות, או ״ישראליות״ מובהקות נוכסו אל הגליל.
בין הדמויות שנוכסו לגליל ניתן למצוא את שלושת האבות, שנים עשר השבטים, משה, אהרן ומרים, שופטים כגון שמואל וכמובן יהושע בן נון. האחרון נחשב במיתוס הגלילי כמייסד הגליל, ולפיכך ברוח השיבה הנצחית גם כשליט הלגיטימי היחיד שבו, כלומר, כדמות ארכיטיפית למשיח, שיתגלה בגליל ויחזיר ליהודי הגליל את גאוותם. כמשיח, על כל תכונותיו האגדיות: ״והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע״, הוא שולט בכוחות הטבע ומסוגל להרוג במילתו אנשים. התכונות האלה יוחסו ליהושע ומיוחסים לכל דמות שהיה נראה (או שבאמת היתה) שתשיב לגליל את כבודו האבוד. במאמרו ״בין יהושע לישוע מסיפור מקראי למיתוס מקומי״, הוא מראה כיצד דמויות רבות מההיסטוריה היהודית הגלילית היו בנויות כבבואת דמותו של יהושע המיתי, כולל ישו הנוצרי, שמסורת רשב״י באה להתעמת איתה ולהעביר את תכונותיו אל דמות ״מהוגנת יותר״ מאשר ישו (על כך במאמרו ״יהושע, ישוע, רשב"י: פרקים מעולמו הדתי של יהודי גלילי בשלהי העת העתיקה״).
ובגלל שיהושע מקושר אסוציאטיבית אל השמש, ניתן גם לקשור אותו ואת ״תמנת חרס״ בה הוא נקבר, אל שמשון הגיבור הקרוי על שם השמש, וכך את שמשון הגיבור עצמו אל הגליל, למרות שבמפורש הוא קושר אל עזה הדרומית. והדבר יכול להסביר כמה גלגלי מזלות בבתי כנסת עתיקים ברחבי הגליל (כמו המצורף מבית אלפא), שבלי הלינק הזה נראים כמו סלט פגאני-יהודי לא מובן, ואיתו הכל מסתדר כמו לבני לגו.
המשותף למסורות האלה כולן הוא שהן עברו בעל פה ולא עלו על הכתב אלא בשברי רמזים שהסתבר שטושטשו במדרשים ה״ממוסדים״. רק בזמן מסעי הצלב כשכמה נוסעים יהודים תרו את הארץ, ורשמו את המסורות מפי יהודי הארץ ה״מוסתערבים״, צצו המסורות האלה מחדש. מעניין שהמסורות האלה שימרו את הרוח המשיחית העולה מהמיתוס הגלילי, דבר שלא היה קיים באשכנז וספרד לפני שאותם ״שערי ארץ ישראל״ נפתחו. בעיקר בולטת הרוח המשיחית הזאת בחיבור ״ספר זרובבל״ שנכתב במקור במאה השביעית, והנראטיב שבו מזכיר את הסיפור הנוצרי (אנטיכריסט, אם המשיח וכו׳). רק באמצעות שיוכו לסופר גלילי ששימר מסורות קדומות, ניתן להבין את הקשרו.
שורה תחתונה: הדרך לפרש את התנ״ך באמצעות הנכחתו באיזור הגאוגרפי, הופכת את התנ״ך מאוגדן ספרים שניסה לספר כביכול היסטוריה, ללא יותר מסאגה המגוללת מיתוס שמגולם בתרבות הארצישראלית. וכך יש להבין אותו. אנשים החיים את הסאגה המיתית הזו יום-יום הם אנשים שמחוברים לרגבי האדמה עליה הם חיים – זו כנראה מטרת כתיבתו של התנ״ך.
את הרצאותיו של אלחנן ריינר בנושא ניתן לראות בעמוד שלו ביוטיוב ובעמוד של הספריה הלאומית (1,2,3)
Culture Agent 
להשאיר תגובה