Culture Agent

בין הקורבנות בבית המקדש יש קורבן אחד שנחשב בדרך כלל כנספח, בין השאר משום שהוא לרוב מגיע בצמוד לקורבן אחר מן החי. בדרך כלל כשכותבים על קורבן אנחנו מדברים גם על ״מנחתה ונסכיה״, כאילו שמדובר כחלק מהקורבן עצמו. אבל בפועל מדובר על קורבן נוסף, קורבן שכלל אינו מן החי אלא דווקא מן הצומח. נוטים לשכוח ממנו אבל דווקא הוא היה כנראה הקורבן המרכזי יותר בפולחן, דהיינו לא קורבנות הדם היו המרכז של הפולחן בבית המקדש אלא דווקא קורבנות המנחה.

מקובל לתרגם את המילה מנחה כ״מתנה״, ״דורון״, Gift. אבל אנו רואים שבאופן עקבי בתנ״ך המנחה משוייכת דווקא עם ניחוח. על המנחה יוצקים שמן ונותנים עליה לבונה, כשמקטירים אותה ״אישה״, היא הופכת לריח ניחוח. אנו רואים שכשיעקב ציווה להוריד למצרים מזמרת הארץ, הוא תיאר זאת כמנחה ופירט להביא ״מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים״, דהיינו דבר מתוק, ריחני ושמנוני. גם המן היה כזה, מתוק ושמנוני, הוא אמנם לא מתואר כריחני אבל כתוב עליו שאם לא השתמשו בו מיד, הוא הבאיש. כמו כן ביומא ע״ה עמ׳ א׳ מדגישים ״מלמד שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים, דבר שנידוך במדוכה״, כלומר שהמן היה מבושם ובעל ריח שנשים שמו עליהן כדי להתקשט לכבוד בעליהן. המינון שנכתב עליו בתורה להכנת המן הוא ״עומר״. עומר הוא גם שמה של מנת הדגנים שקוצרים בתקופה שבין פסח לשבועות, תקופה שבה יש אישיו מיוחד עם דרך העיבוד של אותו הדגן.

המן נחשב אצל דן מרקור בספרו ״The Mystery of Manna" כמרכזו של הפולחן היהודי שמבוסס בעצם על אותו ״מינון מקודש״, כלומר מה שכתוב בפרשת המן הוא מין מתכון לסקרמנט מיוחד שנמצא בלב הפולחן וכל מה שעושים בבית המקדש הוא שחזור של הכנתו. המן מזוהה אצל מרקור כשיבולים נגועות בפטריית הארגוט, שהשלב הראשוני של התפתחות הפטריה היא במשהו שנראה כמו טל דבש והוא מתוק. את הארגוט היו טוחנים ומכינים ממנו בירה או לחם, ובמסגרת תהליך העיבוד היו ״מטהרים״ את הפטריה המהרכיבים הרעילים שלה ומותירים את הרכיב הפסיכואקטיבי, מה שלעתיד יהפוך למה שפיתחו ממנו את ה-LSD. מי שאכל את המן קיבל חזיונות והתנבא, ובעצם מה שעושים בפולחן היהודי הוא נסיון לשחזר את החזיונות הללו באמצעות מתכון סודי שנשמר בקרב הכהונה. בתחילה מי שהיה מותר לו להשתתף בטקס הזה היו כלל הישראלים אך בהמשך הטקס הפך למיסטריה שרק לכהנים היה מותר להשתתף בה. הטקס הזה היה מתרחש פעם בשבוע בשבת במעמד אכילת לחם הפנים, ובשלל הזדמנויות פולחניות נוספות כמו לדוגמה בהקטרות, כולל אלה שבזמן הקרבת הקורבנות.

מהדורות של סימולציה שלו, או ״מאגיה סימפתטית״ היו נפוצות גם בקרב חוגים רחבים יותר מהכהונה, כמו חגיגות הפסח. למעשה, הציווי לא לאכול חמץ בפסח הוא מפני שהחמצת הלחם נחשבה בקרב מנחי המיסטריה כתהליך כימי שפוגם במרכיב הפסיכדלי כפי שנמצא במתכון המקודש. על המנחה נאמר שחייבים לעשות אותה לא חמץ, שנאמר בפרק ב׳ בספר ויקרא ״כל המנחה אשר תקריבו לה׳ לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳״. חלק המנחות מוקטרות כליל, אך יש מקרים שבהם ישנן שאריות והן נאכלות, כמו לדוגמה בלחם הפנים. והשיירים האלה מוגדרים בתורה ״קודש קודשים״, מודגש שדווקא בגלל שהם חלק מהאשה, ובשל כך גם אסור שייאפו חמץ. הסימולציה הזאת של המתכון, והמאורע היחיד שבו בעצם בני ישראל מגלמים במשחק התפקידים הזה את הכהנים, מהווים את הסיבה לכך שבפסח יש אישיו מיוחד עם החמץ.

יש שני קורבנות מנחה מיוחדים שבהם דווקא מצווה לעשות אותם דווקא חמץ: שתי הלחם ולחמי התודה. הסיבה היא מפני ששני הקורבנות הללו הם בעצם קורבנות שמסמלים את השתתפות ההמונים בקודש, והציווי לאכול דווקא חמץ בא לסמל את החיץ הזה בין הקודש לחול והוא בעצם חילול יזום של הקודש. קורבן התודה מהווה את המקבילה למה שהדגמנו בפוסט קודם כאן ״תוסייה״ (θυσία), כלומר קורבן שמביא אדם מהשורה, בחלקו מוקרב כ״שלמים״ ואת השארית הוא אוכל. ביחד עם השלמים הוא מביא גם ״לחמי תודה״, שמסמלים כאמור את אותו ההיתר שלו להשתתף ב״סעודת הקודשים״. שתי הלחם הם מין מקבילה לטקס שבמיסטריה של אלאוסיס נקראה ״פלאנוס״ (πέλανος), והיתה למעשה לחמים מיוחדים שהכינו מהיבול שקצרו בשדות ה״רריאניים״, שדות שהיו מקודשים לדמטר ונחשבו בתור המקום שבו הרתה את פלוטוס, אל העושר. המיסטריה של אלאוסיס כללה משקה בשם קיקאון שהיה בירה ארגוטית מתובלת בעשבי תיבול ריחניים (מה שסוגר לנו את הפינה של הריח, אם אנו רוצים להקביל אותו למן). פלאנוס ביוונית נקרא מלשון המילה לחמר (πηλός), והמשמעות היא שמדובר במחית מטוגנת, או מה שנקרא בלשוננו: פאנקייק: חביתית.

אני מציין את החביתית מפני שבעצם ״ספירת העומר״ היא תקופה שמצויינת במקדש בין שני קורבנות של חביתות: שתי הלחם מצד אחד שחותם אותה, ומנחת החביתין של קורבן התמיד של בין הערביים של ערב פסח שפותח אותו. בדרך כלל מנחת החביתין מחולקת לשניים, כאשר חצי ממנה מוקטר בקורבן התמיד של הבוקר והחצי השני בקורבן של בין הערביים. ״שעות העבודה״ בבית המקדש, כלומר מתי שמקריבים קורבנות, הן בין שתי מנחות החביתין האלה, שתוחמות למעשה את הזמן המקודש. כך גם במקרה הזה שתי מנחות החביתין תוחמות זמן מקודש אחר שמוקדש לעומר. מיד לאחר מנחת החביתין של ערב פסח מקריבים את קורבן הפסח, למעשה קורבן הפסח הוא הקורבן היחיד שמותר להקרבה מחוץ ל״שעות העבודה״, ומהווה את יוצא הדופן. הסיבה היא מן הסתם בגלל שהוא הקורבן הראשון שמוקרב באותו זמן עומר מקודש. כל עוד אנחנו נמצא בתוך אותו אינטרוול זמן מקודש, העומר מקודש. מרגע שהוקרבה מנחת שתי הלחם בשבועות, העומר יצא מסטטוס הקודש ומותר לאכילה להמונים.