בספר מקבים ב׳ בפרקים הראשון והשני מסופר על אגרת שנשלחה על ידי יהודה המכבי וזקני ירושלים, שמסבירה למה חג האש נחגג בחנוכה ומדריכה את אנשי אלכסנדריה לחגוג ואתו גם כן בתאריך זה. לפי האגרת מדובר בחג שהיה אמור להחגג בסוכות, ונחגג מדי שנה בימי הבית השני, עוד מימי בניין הבית על ידי נחמיה. על מנת לא לשבור את המסורת קיימו אותו ברגע שהיו יכולים, והרגע הזה הוא כ״ה בכסלו. החג נקרא ״חג הסוכות והאש״, לזכר אירוע בו הובערה אש המקדש לראשונה על המזבח של הבית השני. מדובר באותה האש שירדה מהשמיים בימי שלמה ובמדבר, וירמיהו בכבודו ובעצמו גנז את האש במקום סודי. האש נקרא ״נפטי״, מילה שהיא קיצור של המילה ״נפטר״ שפירושו ״נטהר״.
בית המקדש השני, נאמר בספר חגי, יוסד בסוף ״החודש התשיעי״, כלומר בכסלו. עם זאת, שני דברים קרו בדצמבר: הורדוס הומלך על ידי הרומאים כפי שמדווח יוסף בן מתתיהו, וכן התקיימה חנוכת המקדש של הורדוס. הורדוס שביקש לעשות תעמולה לשלטונו, ניכס לעצמו בעצם שני חגים שנחגגו בתקופה הזו, ייסוד המקדש בימי חגי וחנוכת הבית בימי בית חשמונאי. באמצעות ניכוס החג הזה הוא ניסה בעצם להשכיח את התהילה של בית חשמונאי ולייחס אותה לבית המקדש שכביכול הוא עצמו הקים. לצורך כך הוא ייסד חג, ואף מנהג חדש. במאה הראשונה הופיעה עדות של הסאטיריקן הרומי פרסיוס פלאקוס שהתייחס לחנוכה והעיד על חג שייסד הורדוס בשם ״ימי הורדורס״ Dies Herodis.
מסתבר שהורדוס לקח נוהג שהיה נפוץ בימי הרומאים, חגי אש חורפיים שצוינו בדרך כלל במסגרת פולחן השמש – חג הסטורנליה. ברבות הימים החג הזה אגב הפך לחג הולדתו של אל השמש הבלתי מנוצח (Sol Invictus), מה שהפך לחג המולד. הורדוס אימץ את המנהג הזה של הדלקת נירות לצורך הדלקת אור לכבוד אל השמש. באותה התקופה גם התחילו להנחיל את לוח השנה היוליאני, וכך יום הולדתו של אל השמש ב-25 לחודש, התלכד עם יום חג נוסף שנחגג ב-25 לחודש.
בפולחן הסטורנליה הדליקו נרות על מזבח סטורנוס ושלחו מתנות איש לרעהו של נרות שעווה. הנרות נועדו להדלקה בשעות החושך המוקדם שמתרחש בימי החורף המתקצרים, או כאמור כדי לסמל את לידתה של השמש. העובדה היא שעד לימי הורדוס לא מצאנו שום עדות לכך שהדליקו נרות, ורק בימיו בית הלל ושמאי התחילו לדבר על העניין.
בפרק א׳ במשנה במסכת עבודה זרה מסופר על שני חגים של הגויים ״קלנדא וסטורנליה״. בגמרא בבלי ח עמוד א׳ מוסבר ש״קלנדא ח׳ ימים אחר תקופה, סטרנורא ח׳ ימים לפני תקופה״. באותו הדבר כתוב גם בירושלמי, ״קלנדס [לאחר] תקופה שמונה ימים, סטרנלייא [לפני] תקופה ח׳ ימים״.קלנדס הוא ראש חודש ינואר Kalende Januariae. מה שנקרא ״תקופה״ הוא כביכול חג שחל 8 ימים לפני הקלנדא ו-8 ימים לאחר הסטורנליה.
בברייתא בבלי מיד לאחר מכן כתוב על יום הציר הקצר בשנה: ״לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפילה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים״. דהיינו, אדם הראשון קבע את החגים הללו למשך 8 ימים כל אחד, לזכר פחדיו ושמחתו לפני התקופה ולאחריה. ואיך שהוא זה התגלגל לגויים.
הברייתא הזאת באה להסביר כביכול איך היהודים אימצו מנהג שנהוג אצל הגויים וקשור להתמעטות והתרבות האור, ולמה בעצם היהודים מציינים את החג החורפי בהדלקת נרות.
זאת ועוד במאמר שכתב פרופ׳ משה בנוביץ ממכון שכטר בכתב העת ציון, בחוברת א׳ של שנת תשס״ג 2003.
Culture Agent 
כתוב תגובה לarikbenedekchaviv לבטל