מסתמן שהארגמן הפך למוצר מבוקש, וגם התכלת והשני, מפני שכולם גוונים של הצבע הסגול שבנסיבות דתיות היה מקודש. בגלל התופעה שבתמונה, פטריית הארגוט שבסיווג המודרני נקראת ״claviceps purpurea״ (קלביצפס סגול). האמת שלא חייבים לפנות אל האנתאוגן הספציפי הזה מפני שיש מגוון צמחי רעל הזייתיים בצבעים סגולים, או בצבעים הקרובים לסגול מהצד האדום, הכחול, החום או השחור. האטרופה בלדונה, לדוגמה, או הלוטוס הכחול. אני בכלל לא מדבר על המורנינג גלורי מפני שהוא הגיע מאמריקה, ואמנם מיתוסים התפתחו גם בעקבותיו אבל אנחנו מדברים על השפעות ״מערביות״ בלבד.
כאמור, סגול נע בין אדום לכחול ולכן כל צבע בגוונים הללו, או יותר נכון כל מוצר שהצבע הטבעי שלו הוא הגוונים הללו ״נחשד״ כקדוש. לא היו להם שמות לצבעים, אלא רק מונחים של ״כהה״ ו״בהיר״. אנו רואים בהומרוס שהצבע הזה מתואר כצבע של דם, קשת בענן, גלי הים, יין וגם צבע הצמר של פרות וכבשים (שנוטה לחום/אדמדם) (מקור: גיא דויטשר, ״בראי השפה״. מבוסס על מחקרו ב-1868 של מי שהיה בהמשך רה״מ בריטניה, וויליאם גלדסטון). וזה מה שגרם לכל מיני בדים, סלעים, אבני חן, צמחים וכו׳ בגוונים האלה להפוך למיתולוגיים, ולהקשר לאלים כלשהם.
את הטענה על קדושת הסגול ובעקבותיה קידוש החפצים הסגולים ואלה שבצבעים הדומים מפתח קארל ראק בספר הקלאסי ״The Road to Eleusis״. הוא מביא את הדוגמא מהקיסרים הביזנטיים וחדריהם הסגולים, או מכתבי הקודש בכתב סגול. אבל הדבר הזה הולך אחורה לפחות עד התקופה היוונית, ממנה יש לנו ראיות. מן הסתם עוד הרבה אחורה.
המילה "כנען" במצרית עתיקה פירושה ארגמן או סגול. גם המילה "פיניקיה" ביוונית בעלת משמעות זהה. ספר יחזקאל מראה כיצד היתה צור מרכז מסחר. פרק כ״ח הוא מתאר את העיר כמי שסחרה באבנים המתוארות ככאלה שמגיעים מגן עדן כמו אודם, ספיר, נופך, ״אבני אש״ וכו׳, כולם בגוונים של סגול, כחול ואדום. בפרק כ״ז הוא מונה את הסחורות – כולן סגולות או אדומות. בין אם מדובר באבני חן, בדים, צמחים, מתכות וכו׳. אגב, יהודה מתוארת כמי שסיפקה ״חטי מנית ופנג, שמן ודבש וצרי״. מה זה חטי מנית? האם מדובר בארגוט? האם הפנג הוא קנביס סגול? לא ברור.
כבר ביחזקאל יוון מתוארת כסוחרת עם הפניקים, אבל כמובן שעל הסחר הזה יש לנו מספיק ראיות גם חוץ מקראיות. כאמור, מסתמן ששמם של הפניקים ביווני הוא כי ״פויניקוי״ זה ״הסגולים״. לבדים, ומסתבר שלאבנים הללו היה שוק ביוון. הפניקים היו בעלי מונופול על מסחר בבדים הצבועים מהפרשות החלזונות, ארגמן ותכלת. הצבעים האלה, בלי או עם קשר, גם היו בשימוש נרחב בפולחן היהודי, הכפורת היתה מבד ארגמן שעליו היו ציורים של חיות חומות/אדומות כמו נשר ושור, הציצית היתה עם כנף פתיל תכלת, לשון של זהורית ששימש בטקס יום כיפור בבית המקדש – כולם מאותם הבדים.
בספרו ״בראי השפה״, מצטט הבלשן גיא דויטשר את מחקרו של מי שהיה בהמשך רה״מ בריטניה, וויליאם גלדסטון, על כתבי הומרוס ב-1868. אנו רואים בהומרוס שאין התאמה יותר מדי בין הצבעים המתוארים לבין הצבעים האקטואלים, וכולם נעים סביב גווני הסגול. הצבע מתואר כצבע של דם, קשת בענן, גלי הים, יין וגם צבע הצמר של פרות וכבשים, שנוטה לחום/אדמדם. גלדסטון שאל את עצמו, האם היוונים היו עד כדי כך עוורי צבעים? ועונה לעצמו, שכנראה לא היתה אז מילה שתיארה צבעים ספציפיים. תיארו צבעים כחפצים שהצבע הטבעי שלהם היה כזה. אם כבר אבחנה אז היו להם רק מונחים של ״כהה״ ו״בהיר״. אבל סגול, אדום, שחור, חום, כמובן כחול שאין בכלל תיאור של הצבע גם בתנ״ך – כולם לא היו מוגדרים.
הדבר הזה אפשר ליוונים להעריץ כל מיני צמחים, מתכות, חיות וכו׳ שעד עכשיו לא היה לנו מושג למה, ועכשיו אולי יש לנו. הרמס לדוגמה, שנחשב כשליח בין השמיים לארץ, או בין השאול לארץ, ובתקופה ההלניסטית נחשב לאל החכמה. תואר כמי שעוטה גלימה אדומה, גלימה של סוחרים, שמן הסתם זוהו אז עם הפניקים שגם הם תוארו בבגדים אדומים. אנו רואים שהאדום היה צבע של אלות פריון שונות, החל ממצרים וכלה ביוון ורומא. העובדה שמדובר בצבע של דם, הופכת את החיים עצמם לדבר המסומל עם הצבע, וכל שכן המחזור החודשי שמתקשר להריון, וגם לירח שהעובדה שלפעמים יש לו מופע לקוי והוא מופיע בצבע אדום, הפך את המראה הזה למאורע.
דוגמא להערצה היוונית/רומית לסגול הוא הפורפיר, סלע יוקרתי שהיה ידוע בעת העתיקה כסלע הקשה ביותר ולכן האיכותי ביותר. הצבע של הסלע היה ארגמן עם נטיה לסגול, ועל שמו נקרא גם הצבע הסגול בלטינית. מונומנטים בתרבות המינואית היו בנויים מהסלע הזה. מאוחר יותר הוא שימש לבניית מקדשים וארמונות מלכים. במשך הזמן ובהעדר ידע גאולוגי התחילו לכנות את כל האבנים שבמופעם בטבע אדומות ״פורפיר״ וכנראה משום כך קוראים גם לחבל הארץ אדום, מפני שההרים בנגב ובערבה הם בצבע אדום. הקישור בין הסלע האדום לבין הבגד האדום השתמר גם לדוגמה באתר שנמצא בעיר מודיעין ונקרא פורפיריה, כיום הוא נקרא ברפיליה. במקום היה מרכז לצביעת בדים בארגמן.
ולא רק מונומנטים, גם הבגדים בצבעים אלה ציינו מעמד. הטוגה, הגלימה של המעמד הגבוה הרומי היתה בצבע זה שנקרא ״פורפורה״. מאוחר יותר הצבע הזה הוגבל יותר ויותר למעמדים עליונים, עד שבשלב כלשהוא הוא הותר רק לקיסרים. הקיסרים נחשבו לאלים חיים, הצבעים האלה הוגדרו כ״קיסריים״ ורק למי שנחשב אלוהי הותר ללבוש בגדים כאלה ולבנות מונומנטים כאלה. לאחר ההתנצרות המסורת נשמרה באימפריה הביזנטית. אנו רואים את יוסטיניאנוס לדוגמה שהשתמש באבנים סגולות כדי לבנות את העמודים ב״איה סופיה״. ישנם פסלי ראש של קיסרים שונים באבן הזו (פורפיר). מגילות חוקים נכתבו על קלף סגול, ובהמשך עם התנצרותה האימפריה מגילות קודש נכתב על קלפים סגולים. קיימים כיום קודקסים עתיקים מתחילת-אמצע ימה״ב שהם על קלפים סגולים.
כאמור, אבנים סגולות נחשבו סמל סטטוס מעמדי ודתי. להלן אתן כמה דוגמאות לכך. לדוגמה, אבן הספיר. הספיר נחשבת כאמור לאבן בגן עדן, לצבע של כסא הכבוד, כעצם השמים לטוהר וכו׳. בכל המקרים שבהם מתואר הספיר הוא מתואר כבין כחול ואדום לשחור (״שחור דומה לכחול״). לא ברור לנו מהו בדיוק הספיר, וזהר עמר מזהה אותו כלפיס לזולי, לזוריט או לפחות קורנדום. לא משנה מהו, משנה צבעו והשימוש שעשו בו. באבנים שמזוהות עם הספיר לפי עמר (אבנים שנוטות לכחול עם ״כוכבים״ מנצנצים), היו משתמשים לריפוי אפילפסיה ושיפור הזכרון, הן נחשבו אבנים ״קרות״ ולכן שימשו לריפוי מחלות ״חמות״ כגון ארגוטיזם (שבאופן מסורתי זוהה עם מצבים נפשיים ושגעון). ״הוא קשה מטבעו ולא יעשו בו פיתוח חותם אלא ביגיעה רבה, וסגולותיו אלה הינן הקרירות והצינון, כי הוא מקרר ומצנן את הגוף, ומביא שינה ומנוחה ושמחה על הנושאהו ויועל ללב וישמור אדם מכל רע בזמן המגפה, ויועיל לחכמה ולהשכל״.
גם האמתיסט הסגול שימש לחיזוק המח ולהגנה מפני עין הרע (דהיינו שדים ושגעון). ״משמר האדם מהשכרות ומסיר המחשבות הרעות ממנו והשינה העמוקה, וטוב לחכמה, דעה בינה והשכל. ויש לו סגולה נגד הסמים הממיתים״. וגם הכדכוד נחשב אבן שחורה-אדומה, שהיא כנראה אבן האש שיחזקאל מתאר כצבע של הר סיני בעת מתן התורה. בחושן יש כמה וכמה אבנים שמזוהות עם הצבע הסגול, או הכחול הכהה, שגם להן קונוטציות מקודשות ביהדות, וסגולות רפואיות שקשורות למצבים מיסטיים. אני ממליץ על ספרו של עמר ״החן שבאבן״ שמרחיב על כך.
אסיים באבן הצינובר, שכבר בעת הפרה-היסטורית התגלו ממצאים של אבקה שלה בקברים של שמאנים, שמסתבר שהתעטרו בבגדים שנצבעו בפיגמנט המפותח ממנה, הורמיליון, ואולי אף שאפו אותה. השאיפה של האבקה הזאת מוכרת לנו מסין העתיקה. רעילה ככל שתהיה, הסינים היו מסטולים ומשוגעים מספיק כדי להשתמש בכל מיני חומרים שלא הייתם חושבים עליהם רק כי יש להם סגולות לחיזוק אנרגיות צ׳י למיניהן. מדוע? מסתבר שאחת מתופעות הלוואי של הרעלת כספית היא פגיעה במערכת העצבים המרכזית בגוף שלעיתים מתבטאת גם בפגיעה בהתנהגות, בזכרון, בהזיות ובדליריום. כנראה שלמצבים הללו ניסו להגיע. לסינים היתה תערובת באפקטים המיסטיים שלה שבה השתמשו במינרלים רעילים לצורך חווית אקסטטיות. התערובת נקראה ״אבקת חמשת האבנים״ ״וו שי סאן״, שבמקביל לתחושת ניתוק מהמציאות גם יצרה היפרתרמיה ולכן ״ההולכים באבקה״ נאלצו לטבול באמבטיות קרח ולאכול אוכל קר על מנת למתן את חום גופם. על כן האבקה הזאת נקראה גם ״אבקת האוכל הקר״ ״האן שי סאן״. עד היום בקרב הדאואיזם האדום נחשב צבע מקודש, הצינובר עצמו סימל את כח החיות והאלמוות, ואנו רואים את האלמוות נקשר אצל הסינים לכל מצב תודעה גבוה שהוא, או כזה שבעל אפקט חיובי על הזכרון והיצירתיות.
צינובר הוא מחצב, או אבן חן, שמהווה תרכובת של כספית וגופרית. אבקת הצינובר שמשמשת כפיגמנט קרויה כאמור ורמיליון. בימי קדם הצינובר היווה את המקור הראשי לכספית, ובגלל שהפיגמנט אדום והגלימה (כלאמיס) של הרמס נחשבה, כאמור, אדומה, החומר הזה קושר עם החכמה האלוהית, והכלי שבאמצעותו נברא העולם. משמע, כל מה שיש בעולם הוא מכספית, ומכספית ניתן ליצור הכל. לכן האלכימאים שהאמינו בהרמס טרסמגיסטוס, הרבו לבצע בה ניסויים.
במקרא, הורמיליון נקרא ״ששר״ והנביאים יחזקאל וירמיהו דנים לכף חובה את המלך שלום בן יאשיהו, שצבע את קירות הארמון שלו בצבע האדום, כמו שהבבלים נהגו לעשות. כך שאנחנו רואים שימוש מלכותי בצינובר. ובעצם כמו שהפורפורה והפורפיר היו מותרים בתקופה הרומית המאוחרת ובאימפריה הביזנטית רק לקיסרים, אז מסתבר שגם הוורמיליון.
ברומא העתיקה בזמן הטריומפים, צבעו את פני המנצחים בצבע הזה, כדי להדמות ליופיטר, שפסלו בגבעה הקפיטולינית היה צבוע בורמיליון. לאחר שהשימוש בורמיליון הוגבל הוא היה רק בשימוש אדמיניסטרטיבי, הקיסרים היו משתמשים בדיו אדום שעשוי ממנו, ובו היו כתובים גם כתבי הקודש ומסמכים כנסייתיים שונים.
הקשר עם בבל והששר מעלה אצלי סברה נוספת הקשורה למצבי תודעה. אנו רואים כיצד ירמיהו מכנה את בבל ״ששך״. כביכול, טענו, שששך הוא שם קוד באתב״ש לבבל, אך מי יודע אם זה לא בגלל הדמיון הגרפי בין ששר לששך, ואולי מדובר סתם בשגיאת כתיב והעתקת סופר שלא הבין מה הקשר ביניהן?
יחזקאל וירמיהו מגנים את שלום בן יאשיהו שצבע את קירות ארמונו ב״ששר״, צבע אדום, כמו הבבלים. ירמיהו לעומת זאת פעמיים מתנבא על בבל, ומכנה אותם ״ששך״. בשני המקרים הנבואה באה בהקשר ליין ולשכרון (ולכן אדום, כמו חיות בריצת אמוק). פעם אחת (כ״ה) ״כוס חמה״, ופעם אחת (נ״א) כ״כוס זהב משכרת״. האם זה לא מפני שגם אצלם ראו בצבעים החמים הללו, כמו סגול ואדום, צבעים של אנתאוגנים, המביאים למצבי תודעה גבוהים?
ספרי ״הסגול הגדול״ שיצא לאחרונה ניתן לרכישה כאן. ביום שני הקרוב 17.7 אערוך הרצאה בנושא בערב ״ערוגת הפספלום״ שמארגנת שרון מויאל מ״נתיב הרעל״. כולם מוזמנים! ניתן להרשם אליה כאן.
Culture Agent 
כתוב תגובה לarikbenedekchaviv לבטל