Culture Agent

השטן כדמות בעלת רצון נפרד היא המצאה מאוחרת מאוד. המשמעות המקורית של הדמות הזאת , היא דמות שמסיטה מהדרך. לרוב מהדרך הנחשבת לנכונה על פי דרכו של הריבון, שלא בהכרח הוא הטוב בסיפור, כלומר הסטה מהדרך אינה בהכרח הסטה מדרך הישר. השטן יכול גם להסיט מדרך הרע אל דרך הטוב. וכך כל מי שעומד בראש תנועת נגד נחשב לשטן, לצורך העניין גם ישו נחשב כשטן. ולצורך העניין גם לטענת הגנוסטיקנים, אלוהי היהודים, שמצווה במצוות שמנוגדות ל"צו הטבעי". עד כמה שזה נשמע מזעזע. שטנים היו לדוד ולשלמה, יריבים פוליטים אידאולוגיים הם שטנים אחד של השני.

המקבילה במיתולוגיה של אותו ה"שטן" הוא התעלולן, שמתערב לרוב לטובת בני האדם כנגד רצון האלים. פרומתאוס אצל היוונים, לוקי אצל הנורדים. אצל הנורדים אגב לשטן יש קונוטציה חיובית מאוד בשל כך, ולוקי נחשב לדמות משיחית של ממש, שסיכוי סביר שהנצרות תפסה כל כך טוב בקרב העממים הנורדים בשל כך. רוב הדמויות המקבילות לשטן במיתולוגיות השונות נענשות ומתייסרות. כך לוקי, כך פרומתאוס, כך דיוניסוס, כך אורפאוס. כולם אב טיפוס של שטן ושל משיח.

שטן אינו demon אלא יותר trickster. לא האדס אל השאול אלא דווקא אורפאוס שהערים על אל השאול. רוב הטריקסטרים נקשרו עם שכרון, התכסיסנות הצליחה להם בדרך כלל בדרך הזו, כששיכרו מישהו או כשהשתכרו בעצמם. בין אם מדובר בשתיה של שיכר, בכושר הפנוט וכו'. משהו בסגנון החלב שיעל נתנה לסיסרא והיתה מסוגלת לעשות לו משהו רק כשהוא "מנוטרל". הדבר נחשב מגונה בדרך כלל בתנ"ך, כפי שהשטן באופן כללי מגונה.

מי שהולך שולל אחרי השטן, כלומר "מתהפנט" ומשנה את דרכיו, נקרא בתנ"ך "לץ". וזו הסיבה שהטריקסטר בדרך כלל נחשב כליצן. גם בקומדיה דל ארטה דרך אגב ארלקינו לבוש כליצן. הפחד מליצנים שטבוע בתודעה המערבית, הוא פחד מלבישת צורה, משינוי בתוואי הדרך. לבישת הצורה, הטרנספורמציה, השכרון בכלל – נקשרו גם הם לפולחן דיוניסוס.

בדתות הייחוד הם נחשבים לרצויים רק כשהם במסגרת הפולחן הדתי. בתוך מה שמכונה "המתחם המקודש", המובדל בזמן ובמקום. מה שמחוץ לזמן ולמקום הזה הוא פולחן פיראטי, וכשזה פיראטי, כלומר כשמשתמשים בשכרון או בלצות לשימוש בידורי, זה מגונה בתכלית הגינוי.

%

אנו רגילים לחשוב שהשטן הוא המלאך המדיח, כלומר הוא זה שמסית אנשים לחטוא ולעשות דברים רעים. כך בנצרות, או בקבלה. עם זאת, אם נסתכל בתנ״ך, שם השטן כישות אלוהית מופיע רק בספר אחד, ספר איוב. ותפקידו מסית דווקא את אלוהים, ולא את האדם, לעשות דברים רעים. כאמור, השטן הוא מי שמסית מדרך הישר, כך שמבחינה מילולית אפשר להבין מה שטן במי שמדיח את אלוהים או את האדם מהטוב. אך השוני שמופיע בתנ״ך מהותי מסיבה חשובה יותר: הצורה המקורית של היהדות, של דת הייחוד, היא שאין שטן, אין ישות מקבילה לאלוהים. אלוהים הוא אחדותי, אם יש שטן אז השטן הוא משרתו ולא מישהו שיש לו רצון משל עצמו. הדת הזאת, לצורך העניין נקרא לה היהדות, היא מוניסטית.

לעומת זאת בדתות דואליסטיות יש מי שהרצון שלו עצמאי משל רצונו של האלוהים. הזורואסטריות ידועה כדת דואליסטית, לנצרות כנראה הדואליזם הגיע מהמניכאיזם. טוענים שהגנוסטיקנים היו דואליסטים למרות שלא בהכרח. את הגנוסיס ניתן לפרש בצורה מוניסטית אם מפרשים את מאבק הנפש בצורה אלגורית. מהות השטן היא היצר לא להקדיש את עצמך ב-100% לאמונה. היצר הרע מנסה לפתות את האדם ולהסיט אותו מלהקדיש עצמו ב-100% לאמונה באל. במקרה הזה השטן אינו דמות פרסונלית אלא נטיה אנושית טבעית. במשלי נאמר ״בטח אל ה׳ בכל לבך ואל בינתך אל תשען, בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך״ שהמשמעות שלו היא פילוסופית סטואית – בכל רגע שאתה חושב ובכל פעולה שאתה עושה, תעמיד אל מול פניך את האמונה באל, ואם תעשה כך, תהיה בטוח שהמעשים שלך יהיו ישרים. כלומר, כל מה שאנחנו עושים אמור להיות תואם למוטו שלנו, שאנחנו חיים במכוון לטבע. המשמעות המוניסטית, שמופיעה גם בנצרות וביהדות (״דע לפני מי אתה עומד״) היא שהאמונה שלך אמורה לכוון אותך בכל צעד, ואתה אמור בכל רגע להיות בסטייט אוף מיינד ״מאמין״. נסה לחשוב על עצמך בכל צעד ושעל שלך, שאתה חושב תוך כדי לנקוט על פי עקרון מסוים. קצת אובססיבי, אבל באיזה שהוא שלב זה הופך להיות הרגל. כל עוד זה לא הרגל, אתה נאבק ב״שטן״.

נטו לדוגמה בנצרות לפרש את חזון יוחנן כאילו הוא מטיף לדואליזם, ובכך יסודו של הדואליזם הנוצרי. למרות שגם לחזון יוחנן יש פרשנויות אלגוריות באותה הרוח (כמו לדוגמה אוריגנס). ועדיין, הפרשנות היותר מקובלת היא שיש אנטי-כריסטוס, שהוא שליחו של השטן וכמו אצל ילדים קטנים יש דיכוטומיה בין טוב לרע. בכל מקרה, בימי הביניים הנצרות הנורמטיבית כבר היתה דואליסטית לחלוטין.

%

בתקופה הקדם מונותאיסטית, בעידן של פוליתאיזם מן הסתם התפיסה היתה יותר קרובה לדואליזם. ראשית כל, לגבי הדימוי של השטן: בישעיהו כתוב ״ופגשו ציים את איים ושעיר על רעהו יקרא אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח״. בספר ויקרא כתוב ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם״. מקובל לפרש ש״שעירים״ הם שדים (או שטנים), גם במקרא וגם בתלמוד. בתלמוד לשדים יש קרני תיש וכרעי תרנגולת, לילית נחשבת כדמות עם טפרים של עוף דורס. הדימויים האלה של השדים כעופות טרף או כתיישים מוכרים מממצאים במסופוטמיה. הווה אומר, העבודה הזרה בעיני בעל ספר ויקרא, היתה הסגידה לכוחות המתחרים לה׳ – כוחות שקיימים אבל לא ראוי לסגוד להם. אנו רואים שביום הכיפורים שילחו שעיר לעזאזל, וגירשו אותו מבית המקדש. הטקס הזה היה מן הסתם טקס המעליב את האלים האחרים, ומרומם על פניהם את האל האמיתי. אולי גם היה כרוך בו פן מאגי, כאילו שבטקס השילוח היה כרוכה גם מאגיה, לוקחים טוטם דמוי השטן-עזאזל ואז הורגים אותו. או פשוט מגרשים אותו.

אכן, טקס ההריגה לא כתוב בתורה במפורש. על כך גם עומד ישי רוזן-צבי בספרו ״ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל״. ומכאן, אולי היתה התפיסה שלדמון הזה יש מין רעב, שאת הרעב הזה צריך למלא באמצעות מתנות שיהפכו אותו לשבע ובכך יגרמו לו לא לארוב לאנשים ולהזיק להם. משל מדובר במינוטאור שכלוא בלבירינת ומדי תקופה שולחים לו שבעה נערים ושבע נערות. המדבר הוא מקומו של המינוטאור-עזאזל שלנו, והשעיר לעזאזל הוא אותה תשורה שתרגיע אותו.