Culture Agent

מעיון פילולוגי עולה כי בעת העתיקה לא התייחסו אל שורשים כאל החלק מתחת לאדמה אלא כאל החלק מעל לאדמה הסמוך לאדמה, חלק מהענפים ובעיקר אלה המשתרכים על האדמה.

מעיון בקונקורדנציה בתנ״ך אני יכול לחזק את הסברא הזאת. מהמופעים של המילה ״שרש״ עולה כי גם שורש מצמיח פרחים ופירות (״שורש פורה ראש ולענה״, ״הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל״, ״נטעתם גם שורשו, ילכו גם עשו פרי״). כשמדברים בתנ״ך על ההבדל בין הרשעים לצדיקים, הצדיקים נחשבים כגזע זקוף וחזק והרשעים הם גזעים קמלים, יבשים ונוטים להשרף, או בקיצור זרדים: ״לא יכון אדם ברשע ושרש צדיקים בל ימוט״. ״ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עבד אלהים לאשר לא עבדו, כי הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אתם, היום הבא אמר ה׳ צבאות אשר לא יעזב להם שרש וענף״.

יצחק יוליוס פרויס טען לפיכך ששורש הוא שם כללי לצמחים. לכן ״רפואת שורשים״ אינה אלא הרבליזם, ו״קמע שורשים״ אינו אלא רפואה מאגית.

בגמרא במסכת שבת ס״א עמ׳ ב׳ מדברים על קמעות ריפוי. יש שני סוגים, ״קמע של כתב״ ו״קמע של עיקרין״. המשמעות של ״עיקרין״ היא קמע של שורשים, הפרשנות המקובלת היא שקשרו כמה שורשים ותלו את זה על הצוואר. יובל הררי מעיר בקשר לרפואת השורשים הזאת, שבספר חנוך מייחסים את העברת הידע המאגי לבני האדם למלאכים או יותר נכון לשמחזאי, ״ויחלו לבוא אליהן ולהסתאב בהן וללמדן חרשים וכשפים ולגלות להם כריתת שרשים״. גם אצל יוסף בן מתתיהו במלחמות היהודים מדברים על מאגיה עם שורשים. מלחמות היהודים ז׳ ו׳ ג׳.

מסתבר שיש מיקוד קצת יותר לגבי מה זה ״עקרין״. רש״י מפרש בבראשית (מתבסס על בראשית רבה כ״ג ג׳), ש״כוס של עקרין״ היתה שיקוי למניעת הריון: "כך היה דרכן של דור המבול אחת לפריה ורבייה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר". בתוספתא יבמות ח׳ ב׳, נאמר: ״האיש אין רשאי לשתות עקרין שלא יוליד והאשה רשאה לשתות עקרין שלא תלד״. בבבלי שבת קי עמ׳ א׳ נאמר: "וכוס עקרין — מאי כוס עקרין? אמר ר' יוחנן: לייתי מתקל זוזא קומא אלכסנדריא ומתקל זוזא גביא גילא ומתקל זוזא כורכמא רישקא ולישחקינהו בהדי הדדי. לזבה תלתא בחמרא ולא מיעקרא" כלומר, ״יביא משקל זוז קומוס אלכסנדרי ומשקל זוז אלום ומשקל זוז כרכם וישחקם יחד. לזבה ישקה מינים אלה ביין ותתרפא מהזוב ולא תהיה עקרה״ ; רש"י ד"ה ״קומא אלכסנדריא״: "שרף אילנות של אלכסנדריא". קומוס, כלומר κόμμι, המילה היוונית לגומי ערבי, שרף עץ השיטה. מה שמיוחד בשיטה הוא שהגזע שלה נמוך מאוד והענפים יוצאים קרוב מאוד לאדמה, ולעיתים משתרכים בכלל על האדמה.

נסים קריספיל מספר שהבדואים נוהגים עדיין להשתמש בשבר לבן (חרמל) כדי לגרום הפלות למי שהרתה מחוץ לנישואין, ושהדבר הזה דומה מעט למים המאררים בספר במדבר (כי השבר מר). כך שלפי זה ה"שורש של עקרין" עשוי להיות גם החרמל. השבר והפיגם היו בשימוש נגד שדים, ונהגו גם לתלות אותם כקמע על הצוואר. ולכן בגלל שמדובר במאגיה וגירוש שדים, כנראה שזו גם הסיבה שהשימוש בשבר נקרא ״קמע של עקרין״. גם במקרה של שבר לבן, התופעה דומה, שיח שהענפים שלו יוצאים קרוב מאוד לאדמה ובחלק מהמופעים שלו בעיקר אחרי שהעלים הירוקים מתייבשים הוא נראה בכלל כמו שורש (ראה תמונה)

אנו זוכרים שבני שנון דיבר על קוקטיל של שרף מגזע שיטה וחרמל, כעל סוג של אייוואסקה בדואית שלדבריו שימשה את משה רבינו בסנה הבוער ובמעמד הר סיני. זה ההסבר היחיד שנראה לי, שהמתכון שמוצע בגמרא כולל גם שבר לבן, ולא שיטה, או גם שיטה בנוסף לשבר. מעניין שגם דן מרקור סבר (למרות שהוא סבר שזה היה ארגוט ולא חרמל) שהאנתאוגן התנכ״י היה באותו שימוש עם המים המאררים, כלומר, השיקוי שנמצא בשימוש בטקס של אישה סוטה הוא אותו האנתאוגן שהכהנים כביכול משתמשים בו בפולחן ״המקורי״.