בספרו ״משחת המכשפות״ בוחן תומאס הטסיס את ההשערה שהמיתוס על מכשפות רוכבות על מטאטאים יסודו בשיטת ריפוי קדומה שבמסגרתה השתמשו במשחה שנרקחה מפרג האופיום והוחדרה לפי הטבעת או לוגינה באמצעות מטאטא. פדניוס דיוסקורידס בכרך 4 של ספרו ״De materia medica״ כותב לדוגמה על שימוש שכזה כסם הרדמה. הטסיס מסתייג ומזכיר שרעיונות כאלה (של אוננות עם מטאטא דילדו) לא אוזכרו בספרות בשום מקום עד ל-1973, בספרו של מייקל הריסון ״שורשי הכישוף״ ובמאמרו של האנתרופולוג מייקל הרנר "תפקידם של צמחי הזיות בכישוף אירופי״ מאותה השנה. עם זאת, הוא טוען שיש הוכחות לכך שהמכשפות השתמשו במרקחות פסיכואקטיביים שגרמו לתחושת מעוף ולחזיונות מוחשיים, כך שאמנם המיתוס על מכשפות רוכבות על מטאטאים הוא המצאה של אינקוויזיטורים, אבל יש סיכוי סביר שבעדויות שניתנו על ידי מכשפים ומכושפים אכן הוזכרו המילים ״מטאטא״ ו״מעוף״.
בין אם הטיעון על האוננות הפסיכואקטיבית נכון או לא, הנקודה של הטסיס היא שמכשפות היו בסך הכל מרפאות עממיות שהכינו מרקחות מצמחי מרפא שלחלקם היו השפעות פסיכואקטיביות והאסוציאציה שלהן עם השטן היה הטריפים הרעים שקיבלו הלקוחות, או למצער המקרים בהם הלקוחות קיבלו מנת יתר ומתו. מסופר על מרפאה כזו בצרפת של המאה ה-17 בשם ״לה וואזן״, שהיתה פופולרית בקרב שכבת האצולה, וסיפקה להם באופן סיטונאי שיקויי אהבה ובחלק מהמקרים שיקויי רעל של ממש. מספרים שהיא הרגה בצורה הזו אלפי אנשים.
בהזדמנות זו יש לאזכר את התאוריה של בריאן מוררסקו ועל פיה הנשים שימשו בפולחן הנוצרי הקדום כרוקחות של שיקויים פסיכואקטיביים ששימשו את המשתתפים בסעודת האדון הנוצרית והביאו אותם למצבי שכרון ו״דיבור בלשונות״. אלא שבשלב כלשהוא הכנסיה מאסה בכך שה״סמים״ הללו של סעודת האדון הפכו ל״סמי פנאי״, והמשתתפים הפכו את הסקרמנט הזה למושב לצים. המכשפות, לטענתו, היו אלה ששימרו את המתכון הפסיכדלי של השיקוי הזה, והכנסיה רדפה אותן בנסיון לשמור על ״טהרת הסקרמנט״.
Culture Agent 
להשאיר תגובה