Culture Agent

במיתולוגיות האיזור מתואר מקור העולם בהבדלה בין מים עליונים למים תחתונים. שני החלקים הנבדלים האלה, התהום והשמיים, מהווים את משכן השמש במסעה לאורך היממה, וגם את המקום בו נמצאים המים – הגשם שיורד מהשמיים והנהרות שנובעים מראשי ההרים, ומצד שני מי התהום והמקום המנקז את כל הנחלים הנשפכים אליו. הסגידה לאלוהי השאול לא היתה במובן השלילי, כמי שאחראי לממלכת המתים. מלבד העובדה שבעת העתיקה העריצו מתים, ההערצה לאלוהי השאול היתה בגלל שהוא מקור החיים, משם נובעים המעיינות ומי התהום המפרים את האדמה ומאפשרים לגדל את הצמחים ושם גם נמצאים המחצבים, האוצרות והמתכות.

יש תקדים לאלים כאלה של תהומות, ובעיקר לאלים של הממלכה התת קרקעית. האדס לדוגמה, או פלוטו בזהותו הרומית שמסתבר שמקור שמו הוא מהמילה המתארת אוצרות תת קרקעיים. יש אפילו ביהדות הממוסדת פולחן תהום כמו פולחן השעיר לעזאזל. סביר להניח ששרידים מהפולחן נותרו במנהג לזרוק אבנים לבארות. בקרב הברברים היה נהוג לנחש לפי הצליל שנשמע מחפץ נופל. בתנ״ך ניתן לראות את שרידי הדימוי הזה של האל ששוכן בתהום באיוב כ״ח, ״בחלמיש שלח ידו הפך משרש הרים, בצורות יארים בקע וכל יקר ראתה עינו, מבכי נהרות חיבש ותעלומה יצא אור״.

בגדול במיתולוגיות האיזור מדברים על התפצלות של נהרות תת קרקעיים ששם נמצא הארמון של אבי האלים, זה מקור המילה ״מבכי נהרות״ (מלשון מבוך). אפשר לראות את זה גם בתהלים מ״ב, ״אלהי עלי נפשי תשתוחח על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער. תהום אל תהום קורא לקול צנוריך כל משבריך וגליך עלי עברו״. דהיינו, אלוהים נמצא בתוך מקור כל מי התהום שממנו מתפצלים המים אל מעיינות ובארות. שריד של המיתוס השתמר בסיפור גן עדן, "ואד יעלה מן הארץ", ובצורה כלשהיא הוא הופך לנהר שנפרד לארבעה ראשים.

האלוהים הזה הוא מסתבר האל ״מות״, אל השאול. לאל השאול לא סגדו בתור אל המוות, שמארח את המתים. אולי גם, כי המתים חזרו ל״אמא אדמה״ אחרי שהם מתו וזכו לקבל מברכת הארץ. אבל בעיקר, כאמור, כי השאול הוא משכן השמש בזמן שהיא עוברת מתחת לאדמה. בכך משלים אלוהי השאול את אלוהי ההר, שגם לו היו תפקידים זהים שקשורים לשמיים ובתפקיד שלהם בנביעת מים (גשם וכאמור נהרות מראשי ההרים).

ומסתמן שזה היה תוכנו של חטא בעל פעור. פעור מלשון אדמה פעורה – העבודה לאל התהום, וזיהויו עם אלוהים אחר שאינו ה׳. הסצנריו של העבודה לאל הזה היה לעמוד על צוק גבוה המשקיף אל מקור מים. המקומות שנקראים כיום ״מצוק ההעתקים״.

המקום הספציפי בו היה חטא בעל פעור יכול להיות בסביבות ים המלח, שם יש המון צוקים המשקיפים על מאגר מים (ים המלח) שגם נחשב כארמונו של האל מות ״בית החופשית״ ו״הישימון״. לאחרונה גיליתי שגם היו כאלה שראו את הכנרת בתור מאגר המים הזה ואל הצוקים שמשקיפים אליו בהרים המשקיפים על הכנרת (ולפיכך את חטא בעל פעור, ״ערבות מואב״ בהרי הגולן). בכל מקרה, בין אם מדובר בים המלח או הכנרת, מסתבר שהמיתוסים האלה מתלבשים על הירדן.

הירדן עומד על פי המדרשים מעל סדרת פתחי מחילות המובילות לעולם תת קרקעי שמתואר בתור המקום שהיה פעם גן עדן. אחד מפתחיו של המקום הזה נמצא לטענת המדרש במעיינות בעמק בית שאן. מקורות נוספים מביאים למסקנה שהירדן כולו הוא נביעה של המים התת קרקעיים שמאיימים להציף את הארץ ורק בדרך נס הם נבלמים, אך לעתיד לבוא הם יצליחו. יש כמה וכמה "פתחים" כאלה ברחבי עמק הירדן וההרים המקיפים אותו שנחשבים כנביעות שצפויות להפוך לנחל שוצף. אחד מהם הוא הקדרון שאמור לחצות את הר הזיתים לשניים ממש כפי שהירדן עצמו מילא חלל שנפער אחרי שהר נחצה לשניים. פתח נוסף הוא תחת אבן השתיה, ומסופר על דוד המלך שעל מנת למנוע ממנו להתפרץ היה צריך להשתמש בקמע שעליו כתוב השם המפורש.

כאנקדוטה ניתן לגשת אל המיתולוגיה היוונית ולמיתוס על מקור הנהרות שם. על פי המיתוס, לטיטאנים אוקיינוס ותטיס נולדו 3000 ילדים וכולם הפכו אלי נהר. ביניהם אלפיוס (Alpheus) ונילוס, שהיה לאל נהר הנילוס. את הירדן מציין הגאוגרף היווני פאוסיניוס בכפיפה אחת עם הנילוס כשהוא מדבר על האגדה על נהר שנשפך למאגר מים, המחובר למערכת מחילות תת קרקעיות. על פי האגדה, אלפיוס אהב את הנימפה ארתוסה, אבל היא לא רצתה אותו. הוא רדף אחריה, והיא נמלטה והפכה למעיין על ידי ארטמיס. אלפאוס הפך עצמו לנהר שנשפך אל תוך המעיין. יש האומרים שהמעיין הוא באי אורטיג׳יה שבסירקוזה בסיציליה. אלפאוס, שהתגלמותו היא נהר בפלופונסוס ביוון (Alfeios), נשפך אל המעיין בסיציליה באמצעות חיבור תת קרקעי.

באותו איזור גאוגרפי ממש בסיציליה ישנה במיתולוגיה עוד התרחשות הקשורה להאדס, אל השאול ולפיכך המחילות התת קרקעיות. קיאנה ואנאפוס היו שני נימפים שניסו למנוע מהאדס לחטוף את פרספונה. כעונש הפך אותם האדס לנהר ולמפל, שכיום מגולמים בנהרות אנאפו וסיאנה שבדרום סיציליה. הסיאנה נשפך אל האנאפו, שמשמעות שמו ביוונית היא ״בלוע״, מפני שלעיתים הוא פעמים נראה שמתחבא מתחת לקרקע. בשתי האגדות, על אנאפוס ועל אלפיוס, מדברים על מקור מים שמתערבב עם מקור מים אחר. מאחר ששתי האגדות מדברות על אותו איזור גאוגרפי לא מן הנמנע ששתי האגדות מקורן באחת ושתיהן מהוות גרסה יוונית למיתוס הכנעני על מלחמת הירושה של אל.

במלחמה זו בעל הרג את ים (אל הנהרות) ולבסוף מות (אל השאול) הרג את בעל. לאחר שענת אחותו של בעל החזירה אותו לתחיה, ובאי יכולתו להרוג את מות, הוא נאלץ לרדת אל השאול ולעלות ממנו באופן מחזורי. המיתוס מתגלם בנהר הירדן, שנשפך תחילה את הכנרת ומשם יורד ונבלע בים המלח, שנחשב לארמונו של מות (פאוסיניוס מתאר את הירדן כנהר ה״נבלע״ במאגר מים). המים עצמם חוזרים בסופו של דבר אל הירדן באמצעות כוחו של בעל כאל הסער שאחראי על הורדת הגשם. הירדן נובע מהחרמון, מקום מושבו של בעל.

אני לא יודע מה מקור השם חבש, אבל בנצרות יש את ה- abyss, שזה התהום לשם ייזרק השטן. אני מניח שמקור השם חבש הוא abyssinia, והאטימולוגיה של ה- abyss היא מהפסוק ״מבכי נהרות חיבש ותעלמה יצא אור״. כאמור, מבכי פירושו מבוך, מקור של נהרות המתפצלים ממקור תת קרקעי משותף. לפי המתפרשים ״חיבש״ פירושו ״תיקן״, ״ייסד״. בחבש נמצאים שניים ממקורות הנילוס העיקריים: הנילוס הכחול והנילוס השחור.