לכאורה, הפעם הראשונה שמוזכר גלגול הנשמות ביהדות הוא חוטר סורר בשם קבלת האר״י, או יותר נכון כפי שהושמה בפי תלמידו ר׳ חיים ויטל במאה ה-16. על פי ויטל, גלגול הנשמות אינו גלגול של נשמה מלאה בתוך גוף אחר, אלא של חלקים פגומים בנשמה, הפסולת שלה, שנקראים ״ניצוצות״ שחוזרים הם להתגלגל עד אשר יתוקנו. בספר הגלגולים הוא כותב: "דע, כי אף על פי שתמצא כתוב אצלנו במקומות רבים, כי פלוני נתגלגל בפלוני, ואחר כך בפלוני וכו', אל תטעה לומר כי הנשמה הראשונה עצמה, היא המתגלגלת תמיד. אבל העניין הוא, כי הנה כמה שורשים לאין קץ נתחלקו נשמות בני אדם, ובשורש אחד מהם יש כמה ניצוצות נשמות לאין קץ, ובכל גלגול וגלגול נתקנים קצת ניצוצות מהם, ואותם ניצוצות שלא נתקנו, חוזרים להתגלגל להיתקן. ואותם שכבר נתקנו, אינם מתגלגלים, אמנם עולים ועומדים במדרגה הראויה להם".
נתחיל ונציין שהרעיון שאנחנו ניצוצות יסודו בדת ההודו אירופית הקדומה. יש מעגל חיים ומוות שרק באמצעות טכניקה מסויימת אפשר להשתחרר ממנו. בהינדואיזם המעגל נקרא סמסרה והשחרור נקרא מוקשה. כל דת שקיבלה את העקרון הזה הגדירה את הטכניקה הזאת בצורה אחרת. היהדות ספציפית הגדירה את זה באמצעות "קידוש ה", כלומר מילוי ה״ייעוד״ שלך בעולם. הייעוד יכול להיות בדרכים שונות, אבל הרעיון העיקרי, והוא משתף לדתות ה״דואליסטיות״, שמדברות על מלחמה של טוב ורע – אתה במלחמת קודש ואם תכנע, כוחות הרוע ינצחו. לכן עליך להמשיך ולהתמיד ולחנך את בני בניך עד שכוחות הטוב יינצחו, ועל מנת לסייע לכוחות הטוב עליך להאמין. בנצרות הכוונה היא להאמין שישו הוא המשיח שקם ומת לתחיה, ביהדות הכוונה היא לומר שמע ישראל ולייחד את ה'. המלחמה נמשכת כל עוד לא 100% זוקק. והניצוצות הללו הם אותם ה-0.0001% שעדיין לא זוקק. אנחנו הניצוצות הללו.
כאמור, הרעיון הזה אינו יהודי. היהדות עצמה קיוותה להיות מונותאיסטית, וכל הרעיון של מלחמה בין טוב ורע היה זר לה, כי ה׳ הוא הטוב והרע יחדיו. לתת ליהדות פרשנות דואליסטית גבלה בכפירה, כאילו קיימות שתי רשויות. גם אם נאמץ את השיטה שהתפתחה מאוחר יותר לזו הקבלית, שישנם ״מזיקים״ שהם שלוחי ה׳, ומנסים להעמיד אותנו במבחן, וה׳ מעוניין שנתקרב אליו כדי להוכיח שאנחנו עומדים במבחן הזה – זה עדיין מריח רע. ולכן היהדות טשטשה את היסוד הזה.
או יותר נכון הצניעה אותו, אם לא דחתה אותו בפעמים היחידות שדיברה עליו. הרעיון היה קיים. רק לא במיינסטרים. ואכן אנו רואים בכתבי השו״ת לפני ימי הביניים שאין אזכור לזה. עם זאת, האר״י ותלמידיו לא היו הראשונים שדיברו על זה. זה הופיע לפני, כמו לדוגמה הפיוט ״אלה אזכרה״ שמדבר על כך שהרוגי מלכות היו גלגול נשמות של עשרת השבטים שמכרו את יוסף.
עם זאת, הדחיה ב״יהדות הנורמטיבית״ היתה של רעיון גלגול הנשמות עצמו, כלומר הרעיון שיש נשמות שעדיין לא תוקנו וחוזרות להתגלגל שוב ושוב. לא של רעיון ההתגלמות, או הטיפולוגיה. הרעיון שיש קשר בין אירועים בהיסטוריה, ולכן יש קשר בין המשתתפים באירועים היה קיים כבר בעת העתיקה. כמו כן היה קיים הרעיון שאנשים שמקבלים השראה מייחסים אותה לדמויות מהעבר, וכך יכולים לדבר בשמם, או כותבים בשמם. כלומר הרעיון של הפסבדו-אפיגרפיה, לא היה נסיון הונאה של הכותבים לייחס את דעותיהם לקדמונים לצורך מתן אותנטיות לרעיונות שלהם אלא בגלל אמונה שהרעיונות האלה הגיעו אליהם דרך מתווכים. לדוגמה, המלכים האמינו שהם התגלמות של מלכים קודמים גם אם לא היו מאותה השושלת, אצל מלכי מצרים הדבר היה רגילאך והרעיון הזה המשיך עמוק עד לימי הביניים. הפרנקים האמינו שהם הממשיכים הישירים של המלכים הרומיים, על אף שהיו ברברים. המלכים שעשו רפורמות דתיות האמינו שהם התגלמות של קונסטנטינוס, וכל אחד הגדיר את עצמו מחדש כקונסטנטינוס החדש. המלכים האנגליים על אף שהיו ממוצא צרפתי, או דני, או סקסוני, האמינו שבהיותם בבריטניה שורה עליהם הברכה שניתנה לקלטים הבריטוניים המקוריים. וכן הלאה.
כאמור, הדבר הזה היה גם ביהדות. התנ״ך עצמו מדבר על כך שהמשיח יהיה צאצא טיפולוגי של דוד המלך, ושהמבשר שלו יהיה צאצא טיפולוגי של אליהו הנביא, או אליהו הנביא עצמו. הדבר הזה השתמר כמובן ברעיונות של משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, על אף שאפרים ומנשה מקובלנו שגלו ונעלמו בין העמים, עדיין יש התגלויות שלהם פה ושם. כת קומראן האמינה שזהותו של ״מורה הצדק״ היתה גלגול של דמויות כגון עזרא (ויש האומרים שגם פיתגורס). הם האמינו שהיריבים שלהם הם צאצאים של שבטי אפרים ומנשה.
סביר להניח שביהדות הנורמטיבית הרעיון הזה גם כן טושטש, כי הוא אפיין את הכתות הסוררות, כמו הגנוסיס והנצרות. אצל הגנוסטיקנים האמינו בסוג הזה של הגלגול, ״הראינקרנציה״. הם האמינו שהנשמות של הצדיקים כולם מקורם בנשמה של ״סופיה״, מידת החכמה שבראה את העולם. הנוצרים האמינו שיוחנן המטביל הוא ראינקרנציה של אליהו הנביא וישו הוא ראינקרנציה של דוד המלך. רעיון האינקרנציה התקיים כאמור ביהדות. התנ״ך בנוי כולו כאינטרטקסט שבו יש מוטיבים שחוזרים בכל השכבות הסיפוריות שלו כאילו שכל הדמויות הן התגלמות של דמות שהתגלגלה ביניהן, דמות המשיח וה״אטריבוטים״ שלו כגון המטה, החמור וכו׳.
המקור של המיתוס הזה של ראינקרנציה הוא הלניסטי, מהפילוסופיה האפלטונית והאורפיזם. בשונה מהרעיון של גלגול הנשמות ההינדואיסטי שבמסגרתו הנשמות נשארות במעגל החיים, שם לא האמינו שהנשמות עצמן משתמרות אלא שהיסודות שמרכיבים את הנשמה משתמרים. כל נשמה משמרת יסוד טוב ויסוד רע, הם כינו את זה יסוד טיטאני, וטענו שיש ביכולתו של האדם לתקן את היסוד הזה. כלומר בכל אחד מאיתנו יש התגלמות של טיטאן והתגלמות של אלוהים, ותפקידנו להרוג את הטיטאן שבתוכנו על ידי חיזוק היסוד האלוהי.
האבחנה הזאת כאילו שהאינקרנציה מוטמעת ביהדות מימים ימימה שנויה מאוד במחלוקת ויכול להיות שהקביעה הזאת תרגיז את חלק מהחוקרים. מהסיבה שלטענתם התנ״ך מורכב משכבות-שכבות, ולא כמונולית בעל נראטיב עקבי, ולכן אין תוקף לפרשנות הרמנויטית של התנ״ך, שמניחה שמי שכתב את התנ״ך היה מודע לחלקים אחרים כלשהם בו, ובטח שלא לכל החלקים.
מה שאנו מדברים עליו מניח מראש שהנראטיב של התנ״ך שיש בידינו, נכתב באופן מודע מתוך השקפה עקבית המייצגת את הרעיון הפילוסופי הזה של מסע הנשמה אל מה שנקרא בהינדואיזם ה״מוקשה״, היציאה מה״סמסרה״. בפילוסופיה היוונית קוראים לזה אטרקסיה, קתרזיס, אקסטזה וכו׳. מי שחי את החיים על פי ה״מדריך״ להגיע אל המצב המנטלי הזה, הוא מי שגואל את נשמתו. ביהדות המדריך הוא המצוות הוא המונותאיזם. בנצרות המדריך הוא האמונה בישו וביצוע הסקרמנטים.
ניתן להיות ספציפי יותר ולכנות את ה״התגלמות״ וה״טיפולוגיה״ כרעיון ה״מאנה״ במדעי הדתות. הרעיון שה״רוח״ יכולה להתגלגל בין ישויות כחלק מתהליך קוסמי. וגם הטקסים הדתיים הם התפתחות של אותו רעיון, באמצעות הקיום שלהם מנסים להחיל את ה״רוח״ הזו באלה שמבצעים את הטקסים. ה״חפצים המקודשים״ מסוגלים להעביר אותה אל המבצעים אם ״ישתמשו בהם כהלכה״.
Culture Agent 
להשאיר תגובה