Culture Agent

פילון האלכסנדרוני מתאר בחיבורו ״על הכרובים״ את משה וירמיהו כסוג של חונכים במיסטריות ואת האקסטזה הדתית של מי שמתייחד עם האל כסוג של הילולה דיוניסית. דהיינו, במונחיים מיניים. את הרגע הזה, התעלותה של הנשמה מהתחום הגשמי, הוא משווה ליחסי מין – את האורגזמה התודעתית הוא משווה לאורגזמה מינית. להגיע לפורקן תודעתי זה כמו לקיים יחסי מין עם בתולה, או ״לזרוע את זרע האושר למען המין האנושי בקרקע בתולית משובחת״.

אלא שאם ביחסי מין עם בתולה הפעולה הטכנית היא ביתוק של בתולים וקריעה שלהם, יחסי מין עם אלוהים עושים את הפעולה ההפוכה, הם תופרים מחדש את קרום הבתולים והופכים בעולה לבתולה. וזו המשמעות של הפסוק בירמיהו ״הלא מעתה קראתי לי אבי אלוף נעורי אתה״. הרגע שבו ביתקת את בתולי הרוחניים. בהקשר של הפסוק, ניתן להבין שאם ירמיהו מדבר על עם ישראל כאישה שזנתה תחת בעלה, הרגע ההפוך את השלב שבו היא חוזרת אל השלמות של לפני נישואיה ועל כן גם טרם זנייתה.

כך פילון גם מסביר את הפסוק ״חדל להיות לשרה אורח כנשים״. מרגע שהיא חדלה מלהתנהג כאישה, רק אז היה יכול ״לצחק״ איתה, כי אז אלוהים הפרה אותה בזרע הרוחני והביא אותה ל״מצב של צחוק״.״הזדווגותם של בני האדם לשם הולדת ילדים הופך את הבתולות לנשים אך כשהאל מתחיל להתרועע עם הנפש הוא הופך את זאת שהיתה קודם אישה לבתולה מאחר שהוא מסלק ממנה את התשוקות הגסות והבלתי-גבריות שאפיינו אותה כאישה ונוטע במקומן מעלות טובות אמיתיות וצרופות. וכך לא ישוחח האל עם שרה בטרם זנחה כל דבר נשי והיא חוזרת ושבה למצב של בתולה תמימה״.

ב״על שינוי השמות״ מתאר פילון את יחסי המין האלה באנלוגיה לנטיעת עצים. ״אם יש דבר טוב בין הישים ובייחוד מכלול השמים והיקום, הרי הוא פרי האלוהים, אם לומר את האמת, כפריו של עץ בעל טבע נצחי וירוק עד. אנשים נבונים וחכמים מסוגלים לדעת דברים מעין אלה ולהכיר בהם, אבל לא אנשים פחותי ערך״. הוא מביא כדוגמה את הושע שבד בבד עם הדימויים המיניים עליהם הוא מדבר, הוא מדבר בפרק האחרון בספר על סוד גדול שנגלה למי שיגלה את פרי האל. ״מי חכם ויבן אלה וידעם״ (הושע י״ד).

למעשה הוא מדבר על כך שממלכת אפרים ביקשה להשתעבד מרצון לאשור על מנת לשקם את מעמדה המדיני. חלק מהשעבוד כלל כנראה הנחלת פולחן אשורי בבית המקדש. במשחק מילים מדבר הנביא על כך שאפרים זה מלשון פרי, ואשור זה מלשון ״אשורנו״, אישור של דבר נכון. אם אפרים מחפש את הדבר הנכון עליו לפנות דווקא אל ה׳, שהוא זה שאמור לתת את פריו ולמלא את כל התכונות של הצומח: ריח, פריחה, צל, חיות וכמובן סגולות מרפא של צמחיו. הושע מתאר את פרי האל באנלוגיה לצמחים שונים והפונקציות שהם ממלאים, ובמקרה של הגפן הפונקציה שהוא מתכוון אליה היא כנראה סגולות שיפור הזכרון, שיפור האון המיני וכמובן סגולות השכרון של היין והשמחה שבאה בעקבותיו.

עם זאת, היחס של פילון ליין מורכב. ליין אכן יש את הסגולות החיוביות שלו, אבל פילון עומד על כך שליין יש גם את הסגולות השליליות שעלולות להוביל לאיבוד עכבות, אלימות, חטא וליצות או טמטום. מי שרוצה להגיע לתודעה גבוהה, טוב לו אם יעשה את זה בדרכים שאינן ״קיצור דרך״ – ואם הוא יכול לעשות את זה באמצעות עבודה רוחנית, הדבר עדיף מאשר לצרוך יין.

ב״על חיי העיון״ הוא מציין לשבח את כת התרפויטים שלא צרכו יין ועדיין הגיעו למצב בו הם חסרי תשוקות, מאופקים ומתונים. למעשה הוא אפילו בוטה יותר כלפי יין, ״היין כמוהו כסם הכסילות, ומאכלי הפאר טבעם לעורר את הבהמה שתיאבונה יותר משל כולן אינו יודע שובעה – את התשוקה״.

מסתבר שפילון מיישר קו עם הפילוסופיה הסטואית. על פי דיוגנס לארטיוס, הסטואים סברו שאדם חכם צריך להיות מבוסם על ידי יין, אבל לא להגיע למצב שיהיה שיכור. ואכן בתנ״ך אנו רואים שה׳ הזהיר את בעלי התפקידים בבית המקדש לא לשתות יין – כך עם אהרון ובניו, כך עלי שהזהיר את חנה, כך גם בנה וכלל הנזירים, לא צרכו יין. הרעיון היה להשאר נטורל, פילון מתייחס לכך בחיבורו ״על השכרון״.

את הדימויים האלה של הכרת התפיסה האלוהית כשמחה, הפיכה מאישה לגבר, נטיעת עצי דעת ואכילה מפריים, והעדפה של צריכה של ישו ״היין האמיתי״ על פני צריכה של יין סתם, אנחנו מכירים טוב מהטרמינולוגיה של הולנטיניזם. היין עצמו הוא תחליף זול וטריקי לדבר האמיתי. במקום מה שאנו רואים כיין, צריך לעשות משהו אחר ועמוק יותר. ובאותה מידה גם כל דבר ששימש כחלק מהאנלוגיה, אמור להיות משמח אבל תחליף זול ולא שלם של הדבר האמיתי – כמו לדוגמה מין. סביר להניח שזו הסיבה שהנוצרים והגנוסטיקנים בעיקר התנגדו אל מין ואלכוהול כל כך, כי הם לא ״הדבר האמיתי״.

מעתה אמור, אם כדי להתעלות רוחנית אנו צריכים להשתמש בכלים מסוימים, אנו בוחרים בהם רק כי הם סמלים. אם בהקשר הנוצרי לדוגמא מבצעים את המיסה דווקא על לחם ויין שהופכים לדמו ובשרו של ישו, ובהקשר היהודי בשבת צריך לבצע קידוש דווקא על יין, ויחסי מין במועד זה מבורכים – אנו צריכים לזכור ש״לחם ויין״ ו״יחסי מין״ הם בסך הכל סמלים שמשמשים אמצעי לעבר מטרה מסוימת, שהיא החשובה מביניהם. האמצעי לא חשוב, ולעיתים ההקפדה על האמצעי מפספסת את המטרה.

כעת, אחרי שהבנו את האטיטיוד של הפלטוניזם התיכון כלפי החיבור עם האחד, והעובדה שהזרמים שנקראים כעת אורתודוכסיים מעדיפים לקיים טקסים שהם בסך הכל סמליים ומתכוונים למשהו אחר ועילאי יותר – אנחנו יכולים לדבר גם על הזרמים האחרים, שלקחו את קיום הטקסים הסמליים האלה ואת האינטרפולציה שלהם ארבעה צעדים קדימה. אני מקווה שאני מעורר את התאבון שלכם כשאני רומז על הדרכים הרבות שבהן ניתן לעשות אינטרפולציה של האוכריסטיה.