Culture Agent

בעת העתיקה בראשית ימיה של הנצרות, האשימו את הנוצרים בכך שהם קניבלים, שונאי המין האנושי (odium generis humani) ומגלי עריות. ההאשמות היו מן הסתם בשל פרשנות מוטעית של מהות טקס האוכריסטיה, בו הם אוכלים את בשרו של ישו ושותים את דמו. כך לפחות מלמדים אותנו באוניברסיטה, וזאת מבלי להתייחס למחזה ״הבאכחות״ של אוריפידס שמייחס מעשים זהים למעריצות של דיוניסוס, שבשכרונן רצחו אדם ואכלו אותו. אחת מהן היא אמו של אותו אדם. ההאשמה היתה בגלל הזהות בין האוכריסטיה, שתיית היין, לטקסים הדיוניסיים. דיוניסוס הוא אל היין.

הטענה הזאת שבה ועולה בספרו של בראיין מוררסקו, ״מפתח האלמוות״. שם הוא טוען שהדת הנוצרית העתיקה היתה לא פחות מוריאציה מונותאיסטית של המיסטריות של דיוניסוס – לא בהכרח במובן הפגאני הטקסי אלא יותר ברעיון של ״לאכול את האל כדי להתאחד עם האל״. הנשים בטרגדיה של אוריפידס מתוארות כמי שבאמצעות שתיית היין השתכרו ועשו את רצונו של דיוניסוס, הרצון הרצחני. באמצעות הטמעה של דיוניסוס בגופן הן התאחדו איתו ועם רצונו. בדיוק כפי שהבשורה על פי יוחנן טוענת לגבי האוכריסטיה. הוא טוען שהבשורה על פי יוחנן נכתבה עבור קהל יעד בעיר אפסוס, בה היה פופולרי פולחן דיוניסוס (ובכלל באיוניה).

הרומאים הסתכלו על הטקסים הדיוניסיים בעין צרה ואף ב186 לפני הספירה אסרו אותו והוציאו להורג את המשתתפים בו בשל ההמוניות שלו. הם התירו אותו רק בצורה מבוקרת על ידי השלטונות ולא באופן פיראטי. הסיבה היתה מפני שהם לא יכלו לסבול מצב בו המעמדות מתערבבים ועוד יותר לא מצב בו הנשים הן אלה שמנהלות בגאון את הטקס. הרדיפות נגד הנוצרים היו אם כך לא רק מפני שהנוצרים לא השתתפו בפולחן הממלכה והקריבו קורבן לכבוד הקיסר, אלא מפני שבאופן מסורתי המיסטריות של דיוניסוס מתחו את החבל, ולעיתים נרדפו, מפני שהם ערערו את הסדר החברתי. הרומאים נטו להתבלבל בין המיסטריות הללו, שנקראו ברומא ״בכחינליות״. הנצרות מצידה ניסתה להדמות לפולחן דיוניסוס כדי לנצר אנשים שהיו צמאים לחוויה רוחנית אקסטטית. ערעור הסדר החברתי, כפי שיואשמו הנוצרים, היה גנאי בעיני חברה בה יש קאסטות כגון פטריקים, פלבס, המונים וברברים. אם המיסטריות של אפולו היו פתוחות רק להלניסטים דוברי יוונית, המיסטריות של דיוניסוס היו פתוחות לכל. הרומאים הועידו אותן רק לפטריקים ולאצילים, וכינו אותו בכחוס, בעוד שהמוני העם כינו אותו ליבר, פולחן שהיה פחות ולא נחשב. לפני הנצרות הבכחינליות הפיראטיות נעשו במקומות נידחים, הנוצרים הורידו את הטקסים אמנם למחתרת אך אפשרו להם להיות זמינים יותר, בתוך הבתים. הזמינות והפיתוי להשיג חוויה רוחנית שכזו, היתה אבן שואבת לאנשים בחבל ארץ שבו זה היה הפרקסיס הדתי בו. איוניה.

השוביניזם שהדיר את הנשים מהמרחב הדתי, בטענה שהן משולחות רסן וקלות דעת, נדף מהמחזה של אוריפידס אך גם משורות הכנסיה הממוסדת שסילקה אותן משורות הכמורה, ועידנה את האוכריסטיה ממרחץ דם הענבים, מעמד בו אנשים מאבדים את צלמם למשיח, אל מעמד שבו אנשים שותים בצורה טכנית פלסיבו מוחלש, אם בכלל שותים. מפני שבימי הביניים החל הנוהג בו רק הכמרים שותים, ולפעמים גם לא מול עיני הקהל אלא מאחורי מחסה. למעשה, כפי שמספר נורמן כהן, רוב המרידות העממיות נגד הממסד הקתולי, כולל הרפורמציה הפרוטסטנטית, נבעו ממחאה כנגד הדרך בה נוהלה האוכריסטיה,שנחשבת ללב ליבה הפועם של הנצרות.

מוררסקו מפליג ומראה כי גם המושג ״שה האלוהים״ לקוח מהלקסיקון הדיוניסי. הנוהג לקרוע לגזרים את הבשר ולאכול אותו בגסות, ובעיקר בשר עז, היה חלק מהאקסטזה שליוותה את הטקסים. האל פאן היה סאטיר, אדם-תיש שהיה גר במקומות השוממים בהם התנהלו הטקסים של דיוניסוס, והמילה פאניקה סימלה את הבהלה שאחזה אנשים שביקרו במקומות הנידחים הללו, או להבדיל של עדרי צאן מפוחדים. בנוסף, דיוניסוס נולד לאבי האלים בלידת בתולים, על פי המיתוס האורפי. תאריך הלידה: 25 בדצמבר. מאוחר יותר הוא נרצח על ידי הטיטנים ורק ליבו מולט, זאוס בלע אותו והוליד אותו מחדש. התאריך: 25 למרץ, חג הבשורה. סבלו של ישו מוסב מסבלו של סאטיר נוסף, מרסיאס, שנענש על ידי אפולו לאחר שערך עימו תחרות וניצח. מרסיאס מתואר באמנות באותה תנוחה של ישו על הצלב. הדיוקן של ישו כג׳ים מוריסון, מזוקן ושופע שיער מבוסס גם כן על דיוקנים של דיוניסוס כמו זה.

דיוניסוס במהדורתו האורפית, זגראוס, היה בנה של פרספונה. פרספורנה היא זו שעמדה במרכז המיסטריות של דמטר, אמה. היא נחשבת כמי שקמה לתחיה פעם בשנה, כשהיא עולה מן השאול. במיתוס האורפי, אורפאוס הוא העולה מן השאול, אליו ירד לאחר ששיכר בנגינתו את קרברוס השומר של האדס. שכרון הוא גם האפקט של מי ששתה את הקיקאון במיסטריות של דמטר. הן הקיקאון והן היין, היו מתובלים באותה התקופה במעניקי טעם כגון שכרון מצוי, דודא רפואי ומיני חבלבל שונים. זה מה שהפך את היין לכל כך חזק באותה התקופה, פי כמה וכמה מיין רגיל המבוסס על התססה של גפנים. לטענת מוררסקו זהות המשקה המשכר לא היתה חשובה, והפולחן של דיוניסוס הפך לפולחן יין רק מפני שהיוונים ראו שבבירה משתמשים עממים אחרים. ואכן בירה היתה בשימוש פולחני בתרבויות המזרח, המסופוטמית והמצרית (ומסתבר שגם אצל הברברים באירופה). הדיוניסיה והבכחינליה היו מהדורות הלניסטיות של טקסים שהיו פופולרים במזרח כגון המרזח הכנעני, שבעצמו היה וריאציה שמית של טקס פולחן לאוסיריס שתועד במצרים העתיקה. גם אוסיריס נחשב כמי שירד אל השאול ועלה ממנו. השכרון נחשב באופן מסורתי הדרך לתקשר עם עולם המתים, השתיה היא הירידה אליו והפכחון הוא העליה משם. השכרון הוא חווית סף המוות, מצב בו אתה חווה מוות תוך כדי חיים, ולמעשה בחזרה שלך לפכחון אתה נולד מחדש, בדיוק כפי שרע מנצח את אפיפוס בכל בוקר מחדש, כשהשמש זורחת ועולה מן השאול.